תקריב

.

.

.

כבר עשרים וארבע שעות הלב שלי עולה באש. בוער מזעם, וכעס וחרון אמיתי.

החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם הפכה עלי את עולמי,

ומאז אני סוערת, חסרת שקט, קוראת, כותבת, מגיבה, שולחת, נואמת ומחפשת מקום לפרוק את

תסכולי מול, ואהבתי את, המדינה שלי. זו ההולכת ומשתנה מול עיני בשנים, בימים האלה.

והתנהלתי בשיגרת יומי וחיי ומהרגע שיצאתי עם הקפה ביד, הבלקברי בכיס והבת שלי לצידי

לנסיעת הבוקר לבית הספר ראיתי את השמיים.

הם היו כחולים באופן יוצא דופן, משתנים מרגע לרגע באופן חריג ובעיקר, מאד קיימים.

אי אפשר היה להתעלם מהשמיים היום. אני לא הצלחתי.

רק בשעת ערב, כשהחושך עטף אותם, ואותי, הבנתי את כל הרגעים האלה היום.

אלה היו רגעי שיכחה. כאלה שסוחפים אותך פנימה אל עוצמתם ועומקם ואין הסופיות שבם,

ואת שוכחת. את שוכחת שאת חלק ממדינה ומרגישה שאת חלק מעולם.

זה מה שהייתי צריכה לזכור היום. להרגיש לזמן קצר, לפני שהאש תתלבה שוב,

לזכור, ובעיקר להרגיש חלק מֵעולם, לאו דווקא ממדינה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ירדה החשכה, ואחותי הקטנה נהגה, והאחיינית שלי שהתחילה את שרותה הצבאי התומך לחימה לפני

חודשיים ישבה במושב האחורי חצי מנמנמת חצי מנסה להשאר ערה, בכל זאת רק יומיים וחצי

בבית חבל לבזבז-על-שינה, וחשבתי על יוני שחזרנו מהאזכרה שלה, ונזכרתי בזמנים שהרגשתי

שהמקום הזה שאני כל כך אוהבת, הבית שלי, המדינה שלי, איך פעם הרגשתי טוב להיות חלק

ממנו, עד שהגיעו האנשים שמנסים לחמוס ממני את דעתי, אמונתי ונאמנותי ליהדות ולישראליות

שבי, אלה שמנסים להטיל ספק בטוב ובמוסרי שאני מאמינה שיש כאן וגם שם, ממול.

ונזכרתי איך לאורך כל היום הזה איזו עוצמה אמיתית לא נתנה לי להתרחק ממנה מדי, ואני באמת לא אדם

המחפש סימנים בשמיים, ממש ובאמת לא, מעולם לא, עד שהבנתי, מול האור והאש והכח והעוצמה

האמיתית שפרצו ועטפו אותי, שכוחות הרשע לא יצליחו. אין סיכוי.

.