תקריב

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.