7 – ברגע שהייתי לגמרי אני הטלפון צלצל

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.


.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On 23 בינואר 2008 at 19:40

    בדיוק מה שהייתי צריכה לטובת כאב הראש הזה.
    קצת מהמתיקות האוהבת הזו שלך.

    וגם תודה על ההתחשבות במי שלא קוראות עיתונים
    :)
    (פרט לחדשות ולמדורים הכלכליים, ואת אלה, רק בגלל שזו עבודתי)

    אהבתי

  • א.  On 23 בינואר 2008 at 19:48

    בחדר של הבת שלך מקסים..

    אהבתי

  • אורזת  On 23 בינואר 2008 at 20:18

    תודה שהבאת אותו לכאן. אין לי שום דרך לקרוא את המקור, וכך הייתי מפסידה את חימום הידיים והלב מול הטור שלך.

    (אמהות באמת מזהות את הריח? אוי. איזו אמא איומה אני…).

    אהבתי

  • מוׁמוׁ  On 23 בינואר 2008 at 21:15

    הקפואה.

    שאלות על בגדים תרמיים
    קושיות על גרביים תרמיים
    (אחרי שהחייל שלי ניסה אותם בבית – והודיע שהוא מתבשל…:)(

    ברגע האחרון ויתרו לי על גופיה תרמית וגופית פלנל שהיו אמורות להיות מועברות אחר כבוד לקוטב הדרומי בישראל.

    שמחה שהיה לה חם, בעיקר מהחוויות.

    אהבתי

  • אשה  On 23 בינואר 2008 at 21:23

    אורזת, אם תקחי חולצה של הילד אחרי יום בגן ותריחי אותה אז תביני שאת מכירה מצויין את הריח שלו. כמו את של בעלך ואולי אפילו יותר/

    אהבתי

  • קוראת גם עיתונים  On 23 בינואר 2008 at 22:58

    ההבדל בין העיתון המודפס לאינטרנט הוא לטובתנו. כאן את יכולה לתת לינק לבולונז הנפלא שלך ולמסלולי ההליכה של הטיול צופים אם היה מתחשק לך ושם חיפשתי את המייל שלך בסוף העמוד כמו שנהוג ולא מצאתי, למה?

    חצי שעה תיפוף שווה שעה אירובי הידעת?<

    אהבתי

  • נורית  On 24 בינואר 2008 at 07:55

    התרגלתי, ואני שוכחת לכתוב לך כמה הכתיבה שלך מעניינת ומרגשת אותי. תודה מקבועה עצלנית

    אהבתי

  • קובי  On 24 בינואר 2008 at 09:17

    מזל טוב.

    לא ידעתי שיש לך טור. עשו בשכל רב ידיעות אחרונות.

    אהבתי

  • אילנה  On 24 בינואר 2008 at 11:36

    על מה להקליק כדי להגיע למאמר המודפס. אשמח להנחיה.

    אהבתי

  • רונית  On 24 בינואר 2008 at 21:27

    ותיאור הריח כל כך מוכר.
    עוד טור מקסים,
    תודה

    אהבתי

  • מוֹמוֹ  On 30 בינואר 2008 at 18:27

    להגיע לטור המודפס בעיתון, ולכן יש את הגירסה האינטרנטית – שהיא לא פחות מתוקה ונעימה ולפעמים אף יותר (מורחבת) מתאומתה המודפסת בעיתון.

    אהבתי

  • ליאת  On 15 בנובמבר 2011 at 20:18

    אהבתי את הטור שלך מאד ולמרות שאני קוראת קבועה של הבלוג שלך יש משהו בקריאה בעתון שאין בבלוגים

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: