מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, כנראה רגע של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי ברגע ההוא להיות בטוחה ולא על המשמר,

או שפשוט עבר, ראה, עשה ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, או אולי הנפש מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה, שיראו את הלב שלה,

או לפחות גם אותו. שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה אם ממש תרצה או תשתדל.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת היסטוריה בכלל,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית, לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם,

להבין ולהרגיש. בעיקר להרגיש. שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי ולא מצליחה לפענח

איך מושיטים יד החוצה, איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה. זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה ממש שצילמתי את הבת שלי לפני איזה זמן –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב, בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 30 במאי 2011 at 12:45

    עוד לא מתנסחת לי תגובה מנוסחת…
    אבל זה כלכך מרגש ונוגע (כהרגלך).
    גם המבט שלך על עצמך שהיית וגם עליה שעכשיו ושתהיה.
    וכלכך הרבה חמלה. הלוואי עלי.

  • Niki A.  On 30 במאי 2011 at 12:51

    נחנקתי…

  • דקלה  On 30 במאי 2011 at 13:03

    מילים מתחת לעור.

  • חנוך  On 30 במאי 2011 at 14:09

    יכולת החמלה שלך כלפי עצמך היא הישג ענקי!

  • כרמלה כהן שלומי  On 30 במאי 2011 at 14:16

    נפלא. קראתי בהתפעמות. ואכן, כל הדברים שכתבת נחבאים מאחורי הפנים התמות,היפות כל כך. הייתי תלמידה בתיכון תלאביבי כשראיתי אותך לפני מליון שנה, בעידן אחר ממש, בחוף שרתון הישן, ומצחיק שנראית לי אז מלאת ביטחון כי בגיל ההתבגרות המתעתע הזה כולן נראות בטוחות. נעורים משקרים כמעט תמיד. גם כשמאחורי הפנים יש סערה או כאב.
    גם בתי,גם בתך סערו-יסערו. לא נוכל לקצר להן את דרך במילימטר כמו שאימותינו לא הצליחו. קוראים לזה התבגרות. סוערת, מפותלת, לפעמים שמחה.
    פוסט מעולה, שאפו

  • עדה  On 30 במאי 2011 at 15:16

    הפוסט הזה השאיר אותי חסרת מילים….. ואת לעומת זאת, תמיד מצליחה למצוא את המילים הנכונות והרכות לסיפורים שלך !!!!
    אני פשוט נפעמת !!!!

  • אורטל הופמן  On 30 במאי 2011 at 15:17

    חלי יקרה! כמורה לתלמידים בגיל ההתבגרות קראתי את דברייך במשקפיים נוספים על אלה שלי כאדם ואשה. ריגשת מאוד בפוסט נוגה ונוגע ללב…וגם התמונה מקסימה. <3

  • רוני  On 30 במאי 2011 at 15:56

    הנסיון לפענח אותה ואותך כל כך יפה. כל המבטים של אתמול התלכדו לי פה, כל מיני מילים שנאמרו. כמה יפה, רחלי.

  • דנה  On 30 במאי 2011 at 16:03

    יודעת-לא-יודעת איך להגיב על הפוסט הזה שלך בכתב. הלב יודע בדיוק למה את מתכוונת, המילים לא כל כך מסתדרות. את מספרת את סיפור חייהן של כל כך הרבה (אולי גם חייהם של הרבה), והלוואי שאז היו יודעות שבעצם כמעט כולן "ככה". עם החשש, והדאגה, והעיניים קורעות הלב.
    חיבוק גדול לילדה ההיא של פעם ולאשה שהיא הפכה להיות.

  • shlomiyosef  On 30 במאי 2011 at 16:10

    קורע
    מקסים

    אז אולי תתני עצה איך לשמור על בנותינו?????

  • א  On 30 במאי 2011 at 16:19

    קלעת ברגישות למחשבותיי וחששותיי בנוגע לבתי שבגיל דומה.
    איתך בתפילתך.

  • גל קטן  On 30 במאי 2011 at 17:11

    אוף חלי! הדמעת אותי באמצע יום עבודה…

  • מיכאל ז.  On 30 במאי 2011 at 22:38

    כמו אצבעות קרח קפואות הפתיח הזה עטף את לבי, באימה ופחד. וגם ההמשך החזק והאופטימי לא מסוגל לשחרר את הפחד הזה. יש לי בנות שהבכורה שבהן לא מאד רחוקה מהגיל הזה, והפחד לא מרפה.

  • מעוז מוסל  On 30 במאי 2011 at 23:23

    "איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם…", ואני, שלי 'חמש עשרה וקצת' משלי, שואל איך באמת אפשר לראות, בעיקר בגיל הזה, שבו בעיקר רוצים להסתיר.
    מטלטל, כתוב נפלא ומרגש.

  • givea  On 31 במאי 2011 at 20:00

    מי שהייתי מי שעכשיו… כל כך עדין ושברירי ומדוייק שאחריו רוצים לשתוק ובכל זאת אי אפשר

  • michal77cd  On 1 ביוני 2011 at 11:09

    פוסט מקסים, מרגש.

  • אורן כהן  On 28 באוגוסט 2011 at 19:08

    רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך
    זה פשוט מקסים

    יש לך כתיבה מאוד נוגעת ומרגשת

  • מיכל  On 9 בינואר 2012 at 14:44

    דמעה זלגה לי ככה בשקט בשקט מול המחשב באמצע העבודה, מהר מהר מחיתי אותה..
    ריגשת אותי כל כך כחלי כאמא כבת, גם אבא ואמה הם העוגן שלי (את מכירה ויודעת)
    מכל העצב והבדידות שאת מדברת עליהם צמחת להיות האישה המדהימה שאת היום ..אוהבת

  • נטשה  On 9 בינואר 2012 at 20:10

    היית ועדיין עטופה בסוד קסמך

  • אריאל  On 10 בינואר 2012 at 23:44

    תמונה מדהימה ופוסט גם כן.

Trackbacks

  • By תקריב on 31 במאי 2011 at 21:55

    […] כשמקלפים נותרים סימנים, לא בהכרח רעים. […]

  • By הכי קשה « תקריב on 8 בינואר 2012 at 22:48

    […] אבל את כבר ילדה גדולה רחלי. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: