תקריב

.

אני אוהבת את תל אביב.

למרות שהיא כזאת, למרות עצמה, לפעמים אני ממש מתגעגעת.

פעם כתבו עלינו כתבה, עליה ועלי, וגם הים שלה הוא שלנו, ככה אמרה לי אמא שלי תמיד.

אני אוהבת לצלם אותה ולבודד את הימים שאני משוטטת בה ואת הצילומים שלי מהממש.

להרגיש לרגעים, לפריימים מסויימים, שהיא עיר ככל עיר,

עכשווית, אסתטית, ,תרבותית, מתוכננת, מערבית ומלאת סקסאפיל,

ולא זו הלבנה, קשוחה, לבנטינית, חלטוריסטית, זרועת חוסר סבלנות וגזענות שהיא, בדיוק כמונו.

השבוע, אחרי לילה שהיה, זמנתי את התלאביבית הכי פריזאית שאני מכירה, אולי היא בעצם הפוכה,

הפריזאית הכי תלאביבית לצהרים מוקדם וספונטני, והחלטתי שנכון להיום, היא עיר כמו שאנחנו רוצות.

כזאת

וכזאת…

והגברים בה מתלבשים כמו שאנחנו אוהבות, אבל בדיוק, וקונים דיסקים. ג'אז, בטח ג'אז…

ואופניים כמובן,

או אלה

ואנשים מתהלכים בה, כן, מתהלכים, אולי לא לאיטם, אבל בנועם, יחסי, כמוה.

ובכלל היא ציירה עצמה העיר הזאת היום, בצבעי חורף ושמש כמו שרק היא יודעת …

ואז, אחרי שיחת בנות ראויה, שיחת אמהות ראויה אף היא, ובאופן כללי, נפרדנו. הפאריזאית הלכה לענייניה…

.

ואני הרגשתי שאני מתחילה לספור לאחור…

.