תקריב

.

.

במפתיע התפנה זמן,

שלא במפתיע היו לי סידורים ודיזינגוף סנטר היה הפתרון המושלם.

שני מחזות בצומת בקומה העליונה כי לא מצאתי אותם בעשר חנויות אחרות, נעלי בובה לזאתי ונעלי משבצות

מדליקות במיוחד לי והחלפה קטנטונת בזארה, וזמן.

בדרך מצד לצד עברתי וראיתי את זה

יש אמרתי לעצמי, קניתי כרטיס והלכתי למסמס שעה עד שיתחיל הסרט.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו הצגות יומיות.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו ללכת להצגות יומיות לבד.

אולמות ריקים.

אין רשרושים, דיבורים, צפיפות ושאר מסיחי  דעת הגורמים לי לעיתים להתנהג כמו אחרונת המצקצקות.

פעם, בימים של פעם,

גם כאן וגם כמובן בשנותי בניו יורק הייתי מחברת שניים שלושה גב לבטן, וההיפך.

בימים טרום אולמות צמודים הייתי ממהרת, ריצה/אוטובוס/מונית/טרמפים מקולנוע צפון לקולנוע

גת, מפאר לאסתר, העיקר להגיע שניה לפני הפריים הראשון.

אסור, אסור להגיע אחרי שהחושך.

החושך לפני תחילת הסרט הוא רגע הקסם,

הרגע בו הכל, אבל ממש הכל אפשרי.

כל סיפור יכול להיות מסופר, כל אגדה, סיפור אהבה.

כל רגש, מחשבה והלך רוח עשויים ליפול עלי ועל נפשי מעוד רגע, מהשניה שהחושך מגיע'

וממש עוד הרף, הרף זמן,

יעלה האור על המסך מולי ומשהו יתחיל.

אושר.

.

יושבת קרוב, שורה שש, שבע, שמונה באמצע,

המסך צריך להיות ברוחב שדה הראיה שלי,

למלא את כל הטווח במה שקורה מולי.

באולמות של היום זה כמעט בלתי אפשרי. קולנוע "גת", "תל אביב" נרמס בטרקטרוני הנדלן לפני כחודש.

יושבת באולם. שורה שבע באמצע.

סופרת עשרה אנשים באולם.

המסך קטן, מעליב בגודלו את אהבת התמונה שיש לי,

איך שצריך לראות סרט. ב ג ד ו ל. על מסך ענק שיקיף ויחבוק ויעטוף ויתקיף את כל חושיך.

והמסכים היום קטנים,

גדולים במעט מהמסכים הפלאזמתיים בבתים שאני מכירה,

תואמים את גדלי האולמות החדשים.

הקטיפה מהוהה, הכסאות ישנים, המזנון סגור.

אין לי טענה על העובדה שההקרנה התבטלה בגלל תקלה וקבלנו התנצלות ואת הכסף בחזרה,

ואין לי טענה על יושן הכסאות או עליבות הקטיפה,

זה לא בית הקולנוע הזה שהייתי בו השבוע, באמת שלא.

אלה המסכים הקטנים, האולמות הקטנים.

כבר אפשר לראות בבית, אפילו הפופקורן יותר טעים, ויש זירו במקרר אם מתעקשים.

אין בי טענות, אני מבינה את ההגיון הכלכלי שבהתנהלות הכלל עולמית הזו

אבל,

אבליש בי עצב גדול על מוסד גוסס שירד מגדולתו.

.

ה"בוא נלך לסרט" מת.

החוויה ההיא, על גודלה, יומיומיותה ומיימדיה כמעט ולא קיימת יותר.

מה שמשמח, שהקולנוע לא,

ואולי הרטרו, כמו שהרטרו יודע, כמו שבסופו של דבר הדברים הטובים נשארים,

אולי פעם, גם בית הקולנוע וההליכה לסרט יחזרו להיות מה שהם יכולים.

אושר גדול.

.