תקריב

.

.

עיתונים וקפה במיטה זה עונג שהיה פעם, מזמן, החלק האהוב עלי בימי שישי,

אחרכך הגיעה זאתי, אחרכך בתי ספר, שעונים מעוררים והסעות.

עכשיו אני לומדת פעם בשבועיים להחזיר אותו לעצמי,

ובכלל אני לומדת להחזיר לעצמי דברים.

אחרכך מישהו שאל אותי מה אני מתכננת לבוקר הזה ואמרתי שאין-ברירה-סופר כי הבית כבר באמת,

לא בורשאית, אלא באמת באמת ריק וגם אולי לעבור על הנגטיבים – כןכן נגטיבים – לפני יום ראשון,

ואז הוא אמר שהוא הולך לשמוע משהו מעניין ואמרנו שלום וביי ואחרכך. וסיימתי את הלגימה האחרונה

של הקפה ועצרתי והצצתי דרך החלון אל היום השמשי והחורפי והמדויק הזה שרק במקום הקשה

הזה שקוראים לו מולדת יכול להפציע באמצע דצמבר והחלטתי שזה יום שישי טוב מדי בשביל סופר,

חלה, עיתון ותפוחי אדמה, אז לבשתי לבן והלכתי למוזיאון. לאגף החדש, גם לאגף החדש.

קראתי עליו בקורות שוחטות, שהוא מוגזם, ראוותני, מסורבל, גרנדיוזי ומה לא,

אז החלטתי לא לחשוב והתהלכתי  בו כמו שאני עושה תמיד מול ציורים ובניינים וצילומים,

בשקט.

הבלקברי חפון ומוחבא בכף ידי

כי אסור …

ואחרי שעה, ככה, בהפתעה, ביום שישי בצהרים, בלי ידיעה מוקדמת או התכוננות,

כמו שקורה, יום השישי הזה הפך לרגש שנצרב.

לתערוכה קוראים שבירת הכלים:

.

או כמו שהוא כותב:

shvirat  ha kelim

.

והייתי שקטה.

.

.

.

.

ואחרכך חזרתי הבייתה.

.

תלכו. מחר שבת, מוזיאון תל אביב. 16:00 – 10:00

.