שמונה דקות, ובכל זאת, געגוע תל אביבי

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  On 11 בספטמבר 2007 at 16:22

    אין כמו תל אביב.
    שנה טובה!

    אהבתי

  • תום  On 11 בספטמבר 2007 at 17:55

    נעים לי בגלות, אבל עדיין…

    שנה טובה.

    אהבתי

  • מיכל עלמה  On 11 בספטמבר 2007 at 18:03

    שנה טובה!

    אהבתי

  • אילנה  On 11 בספטמבר 2007 at 18:53

    כמה קל להתרפק על זכרונות והרגלי מהעבר. כל כך אנושי ומוכר. הפלאת לבטא רחשי ליבך. שנה טובה ומאושרת!

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 11 בספטמבר 2007 at 20:30

    ותל אביב שלו. שלך נשמעת מצויינת.

    ובהזדמנות להגיד לך תודה על בלוג מקסים שאת כותבת בכשרון וקסם אישי יוצאי דופן.

    שנה טובה.

    אהבתי

  • איריס  On 11 בספטמבר 2007 at 20:41

    תארת באופן כ"כ מוחשי את ההרגשה של ת"א, הרחתי והרגשתי ושמעתי את העיר הזו וגרמת לי לגעגוע רציני. אחרי שנים רבות בת"א, הצפנתי וכבר כמעט חמש שנים מחוץ לעיר ומדי פעם עולים בי געגועים לקפה הקבוע, להצגה יומית בסנטר ולעוד המון דברים שכה הטבת לתאר.

    שנה טובה.

    אהבתי

  • לייה  On 11 בספטמבר 2007 at 20:51

    לדעתי, הוא הכישרון המדהים שלך לתאר פרטים באופן כל כך קסום.
    שתהיה לך שנה מתוקה וקסומה , שאת תמשיכי לכתוב ואנחנו נמשיך לקרוא – ולהנות כל כך כל כך.

    חג שמח!

    אהבתי

  • שרון רז  On 11 בספטמבר 2007 at 20:54

    באמת פוסט יפהפה, חלי, מהיפים שלך בזמן האחרון, והיו לא מעטים אך זה אולי במיוחד. כן, תל אביב הנפלאה, כן הזמנים שאתה לבד והילד בצד השני (מוכר מהצד השני), הפרטים הקטנים שהזכרת והמשפט הזה:
    "הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי
    פשוט ונעים קירות ליצירת בנין ארכיטקטונית מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר"

    כמו כן, טום פטי – הוא תמיד היה טוב

    והכי הכי- זה שהיא לומדת תופים
    וואהו, הכל שאני הכי מעריץ
    אין על תופים
    חג שמח ושנה טובה לכן

    אהבתי

  • moon  On 11 בספטמבר 2007 at 22:13

    חלי, פרטת על כל נימי הרגש שמפעימים אותי כל יום מחדש, בעיר המהבילה, התוססת, המיוזעת והקסומה הזו. אני ששנים חלמתי שתהפוך לי לבית ולא רק למקום עבודה ובילוי, הגשמתי את החלום אך לפני שנה. ומיום ליום גומעת עוד ועוד לגימה מהעיר הפתיינית הזו, מרחובותיה, מחופיה, מהבאלאגן הייחודי כל כך לה. נהניתי לקרוא אותך, כמעט בקצב הליכה מהירה. ציירת לך במילים מפת עיר אהבה, פרטית שלך, אבל שנוגעת כך נראה בלא מעט מאיתנו. יופי של שיר אהבה !

    אהבתי

  • ימימה  On 11 בספטמבר 2007 at 22:29

    מקסים.

    שתהיה לכן שנה טובה.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 11 בספטמבר 2007 at 22:51

    איזה קטע – את גורמת לי להתגעגע לזכרונות שאף פעם לא היו שלי…
    שנה טובה חלי. מאחלת לכולנו שתמשיכי לכתוב את התקריבים הנהדרים שלך גם בתשס"ח.

    אהבתי

  • המלוכסנת הרחוקה  On 11 בספטמבר 2007 at 23:31

    זה הסתו עם הענן ועם הרוח המייבב.
    ואם אתה סתם תל אביבי
    אז הלכלוך, והפיח, והרעש, והאין חנייה,והרעש של השכנים וכו – בכל זה לא רק צובט בלב
    אלא גם מעצבן.

    שנה טובה מגינת דובנוב.

    אהבתי

  • לגי  On 12 בספטמבר 2007 at 01:44

    משהו מבעבע בך, וזה רק עניין של זמן שתביני
    בדיוק מה
    והדברים יקרו מעצמם

    הגעגוע, מעבר לזה המקסים שאת מתארת כאן, הוא יותר שורשי מזה והתוצאה של הרצון הזו תגיע

    שנה טובה

    וחדשה, היא חדשה באמת

    אהבתי

  • מיכל  On 12 בספטמבר 2007 at 09:50

    איך אנחנו מתגעגעים לכל העניינים האלו, שחלקם טובים וחלקם סתם מעצבנים (הכביסה והשכנה מהועד…).

    זמן געגוע – שנה טובה ופוריה לך :)

    אהבתי

  • פורטיש  On 12 בספטמבר 2007 at 10:37

    שזורם לך בין האצבעות וכבר שווה להתגעגע
    ניאונס של עצב וחמלה על עצמנו
    והרבה שקט
    שנה טובה

    אהבתי

  • הני  On 12 בספטמבר 2007 at 21:32

    הי חלי,
    א. תודה, על האיחולים.
    ב. אני ממש מצפה למצוא את בני שיחי כאן ברשימות ועוד מקומות
    ג. תל אביב כולה במרחק נגיעה…
    ד. תודה שוב, אחרי שבת זוגי תקרא את הרשימה אני מקווה שהיא תבין שבנתיים אנחנו צריכים להישאר בתל אביב
    שנה טובה
    הני

    אהבתי

  • דפנה  On 13 בספטמבר 2007 at 11:53

    פוסט מעולה באווירה מדוכדכת וסתווית. :)
    שתהיה שנה טובה, מאושרת ובריאה חלינקה.

    אהבתי

  • אלזה  On 13 בספטמבר 2007 at 16:51

    רחלי
    כמה יפה תארת את היופי
    שרק תל-אביבי אמיתי יכול לחוש.
    מריחה דרכך את הריח והטעם של עירי!!!! ו
    אפילו את ריח וטעם של המים כשאני רחוק רחוק בים.ו
    ורק הכובע הכתום מנצץ לו מהמים
    עירי שלי

    אהבתי

  • orit  On 13 בספטמבר 2007 at 20:46

    התאור של תל אביב חי ונושם.התאור של הגעגוע פורט על נימי הנפש .
    שנה טובה,
    אורית

    אהבתי

  • רוני  On 10 באוגוסט 2010 at 23:11

    פספסתי את הפוסט הזה בעבר, ועכשיו קראתי אותו כמתנה פרטית ומיוחדת בשבילי. נשיקותיים.

    אהבתי

  • אלזה  On 11 באוגוסט 2010 at 09:48

    רחלי
    תארת יופי את עיר ילדולי
    אני אוהבת אותה ממש
    הים – החוף -למרות החום והלחות
    תל-אביב שלי

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 בספטמבר 2017 at 18:54

    נהדר!

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: