תקריב

.

.

הוא עדיין לא יכול לסבול פטרוזיליה שאלתי.

מילא הוא – היא אמרה – זה שא נ י כבר לא מסוגלת להסתכל על הירוק הזה מדאיג, וצחקה.

צחקתי איתה, חושבת על הזמן הרחוק ההוא, שפטרוזיליה הייתה טאבו בגללו, ועל הכוסברה שהוא,

בעלה, הרחיק מחייו בגללי…..ועדיין אני לא מצליחה להבין מה אכלנו כל הזמן ההוא אם היה טאבו

גם על פטרוזיליה וגם על כוסברה…

כשהיא צחקה בכזו פשטות האשה-המקסימה-של-מי-שפעם-מזמן, עשורים של מזמן, היה אהוב שלי,

חשבתי על מה שמוותרים עליו – אולי לא ויתור פנימי, עמוק, אבל בודאי כזה שמקטין עד מעלים

מסביבת החיים המשותפים את מה שמציק-עד-בלתי-נסבל ואולי לא בקלות אבל בשמחה – כשאוהבים

מישהו. מאכל, מוסיקה, תבלין, ריח, בגד או אפילו סתם צבע של קיר בסלון, כי ככה זה ששניים.

ולפעמים, המשהו הזה מהאדם שאהבת נשאר איתך לחיים, הופך לחלק ממי שהפכת להיות.

.

כמעט שנתיים בשלתי בלי שום בכלל כי ההוא שאז ממש, אבל ממש שנא שום.

ואני עדיין כמעט –  לפעמים אני מנסה ממש כאקט סמלי – לא מסוגלת להתבשם בגלל שנים עם

גבר שלא יכול לשאת ריחות של בשמים, ועדיין, בלי קשר אליו או לזמן שעבר, בכל פעם שאני

מתבשמת אני מרגישה ונושמת את כובד הריח כמעט באלימות ובדרך כלל מוותרת.

זה כבר לתמיד אני מתחילה לחשוד.

ואני עדיין עושה בשקט בשקט טפו טפו טפו כשאני רואה חתול לבן בגלל מישהו אחר שאמר פעם

באיזו נסיעה שאלה דווקא החתולים הלבנים…ואני חושבת שכותנות גברים עם שרוול פקיד קצר זה

כל כך נורא אחרי ההרצאה שקבלתי פעם שאני מפעילה טקטיקות של קמפיין בחירות נגד כל גבר

שאני מחבבת שמעז ללבוש כאלה ובענייני חולצות וויתורים, אני מכירה אשה מצויינת עם חיים

וקרייירה מלאים כל טוב שאין לה חולצה, גם לא אחת, עם כפתורים בארון כי בן זוגה ממש,

אבל ממש לא יכול לשאת כאלה, לא לה לא לו.

אני זוכרת עשור שכמעט לא אכלתי  בו אוכל ים ודגים, כי אי אפשר היה בבית, וגם במסעדה לא

נעים לכרסם צדפות או לקלף דג מול מי שממש, אבל ממש מתעב את הריח ומודה לו על שלא

נכנסה בננה לחלל בו אני נמצאת ע'ע ריח.

ואני אוהבת כבר שנים ולתמיד את טום פטי והאיןאקסס בגלל – לא בגלל, דרך – בחור אחד,

ואת רילקה בגלל אחר. והצלחתי לאהיב על גבר סוער אחד את שופן והרווחתי אהבה נצחית לבלקג'ק.

ואני זוכרת את הפעם הראשונה שאכלתי לובסטר ולא נשמתי מעונג ויש סיכוי שעד היום זה העונג

הגדול של החיך שלי בגלל מי ואיך שהיה אז, כמו האהבה שלי לאופנועים ומי שגנב לי את הנשימה

עליהם, או לסרטים של האורד הוקס וגבר שכל כך אהב אותי ישנה עם חולצת טריקו גדולה, שאני

עדיין משוכנעת שככה זה הכי שווה.

.

אהבות שחתמו בי דברים וטעמים וסגנונות שהופנמו והפכו כל כך אני,

שכבר קשה להבדיל ביני לבין מה שאימצתי בזכות, או בגלל.

ומה חרטתי אני בזכרון הטעמים, האיסורים, הטאבו'ס של אנשים אחרים אני מנסה לאתר בהיום שלהם.

מה שנחרט ומתערבב עם מי שאת היום, מי שהם.

וכבר קשה לבודד עם כל השנים שעוברות מי הוא מי ואיפה אני מתחילה וטבועים בי טעמים זרים,

ובהם. כמה הרגלים וטעמים חתמתי בחיי הגברים שהיו בחיי, שהיום הם חלק מהם.

נשים זרות אוכלות את מרק העוף שלי, שלא נגיד ביף סטרוגנוף במטבחים של גברים שהיו שלי,

ומתפעלות מטעמים בלי לדעת כמה פעמים ניסיתי עד שהצלחתי להגיע לטעם הזה.

חיות עם סימנַי בחייהן.

גבר לבוש בקוד לבוש שאהבתי והצלחתי לשכנע, או ריח מועדף, וצבעים, אפילו צבעים.

וההוא שמחבב קוביות קרח ומים חמים.

וזה שבקוד השפה שלו חתום כל כך הרבה מהשפה שלו ושלי,

מעורבבות בלי הפרדה.

שעולם הדימויים שלי ושלו הותכו לכמעט-חומר-חדש,

שבספריה שמורים ספרים, ומוסיקה שהם אני ולתמיד גם הוא.

והרגלים צרובים בחייו ובנפשו של מי שאהב אותי,

כמו שהרגליו צרובים בחיי.

והן אוהבות את הגברים שלהן

ולא יודעות כמה ממני הן בעצם אוהבות.

וגם אני כמובן..

.