הקֶצֶב שלי משתלט על טריטוריות נטושות

 

הילדה שלי נסעה לערבות אפריקה עם אביה –

בשעות הראשונות הרגשתי  כמו תמיד.

אחר כך עשיתי את עצמי.

מזגתי אוזו עם קוביות קרח מכוכבות, שמעתי מוזיקה והייתי.

אחרי חצי דיסק ואוזו שלם

שמתי לב שאני מקשיבה רק למוסיקה עצמה.

בלי רגישות לגובהה.

לרעש.

אין ילדה חולמת בחדר הסמוך.

הלכתי לישון ברבע לארבע, לא חשבתי מתי צריך לקום בבוקר,

ושכבר מאוחר.

לא חשבתי על מחר.

בבוקר הוצאתי את הכלבה, אספתי עיתונים מהשביל,

הכנתי קפה עם המון קצף וחזרתי למיטה. 

כמו פעם, מזמן. בחיים שהייתי לפני.

קפה, עיתונים ובחזרה למיטה.

לא ארוחת בוקר. לא דיבורים.

אף מילה.

כוס הקפה הריקה שהשארתי על השולחן, עומדת כשהייתה.

בלי תוספות.

הבית בכלל נשאר כפי שהוא. דום שתיקה.

בצהרים המאוחרים אכלתי סלט שהזמנתי.

ישנתי כמעט שעתיים אחר הצהרים.

שקיעה.

והבנה שתחושת החופש לא נובעת מחוסר המטלות.

בטח שלא הריחוק מהילדה הזו, האהובה כל כך.

זה הקצב הפנימי שלי שמסביר לי חופש.

הקצב הטבעי

שבמטלות החיים והשיגרה והבגרות והכורח המציאותי

כופה על עצמו, ועלי, הסתגלות לקצב חיצוני.

מלאכותי.

ועכשיו

כש"הסיבה" והמטלות בעקבותיה רחקו ממני לזמן מה,

וגם החיים המקצועיים הניחו לי את חודש יולי די פנוי,

הקצב הטבעי שלי,

הביט הבסיסי, הראשוני, הטבוע בי, בנפשי,

ובדי אן איי שלי

מתרחב ומתפשט לטריטוריות נטושות.

הוא בודק מרחב חדש / ישן המוכר לו מפעם.

Long time ago –

ואני נדיבה, לא מקלקלת לו את תחושת הנצחון,

לא מספרת

שהטריטוריות ננטשו נטישה זמנית בלבד.

 

וזמן הפלישה מתארך  

ואני

מתחילה

להזכר איך הגוף שלי ואני, בעיקר אני,

התנהלנו בעולם לפני המפץ הגדול.

לפני הבריאה האישית.

זה תכף מגיע.

אני מרגישה.

ואז בלי קשר לאהבה שלי אליה

אני ארגיש שאני חוזרת לחיות בקצב שלי.

במרחב שלי.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • א2  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 06:48

    מישהו, למעלה, שומר עליך. התחושות ש"הבטחתי" לך הגיעו הרבה מהר מהמצופה. אני כל כך שמחה בשבילך. נצלי את הזמן, התמסרי להנאות החדשות / ישנות, היי את והחופשה באפריקה תהיה גם חופשתך.

    אהבתי

  • אביבה  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 07:33

    לוקח זמן להתרגל לעונת המלפפונים.
    תבלי…

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 10:24

    הצלחת למלל את התחושות שלי בדיוק.

    אהבתי

  • לאון  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 12:51

    את מותק

    אהבתי

  • מיכל  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 15:00

    גם בפוסט הקודם, וגם כאן.
    שימשיך להיות כיף.

    אהבתי

  • ד.  ביום 12 ביולי 2007 בשעה 21:32

    נצלי את זמן האיכות שלך עם עצמך ותעשי חיים.
    אוהבת.

    אהבתי

  • פנטופל  ביום 13 ביולי 2007 בשעה 00:20

    חוץ מזה שאחרי שקראתי את הפוסט הזה כמעט בזמן אמת, זה מה שזה עשה לי:

    התמסרות נעימה.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 13 ביולי 2007 בשעה 10:19

    הקליפ הזה והשיר הזה מקסימים ומדוייקים.

    תודה :)

    אהבתי

  • אריאלה  ביום 20 ביולי 2007 בשעה 00:01

    ואו, זה בטח נורא משונה, לפגוש שוב את חלי של לפני המפץ. טוב, לא בדיוק אותה חלי, אבל מספיק קרוב.
    את והיא, איך אלוהים אוהב אתכן (חמסה, חמסה!)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 27 באוגוסט 2007 בשעה 13:42

    מקסים….

    וכל כך מתחברת.

    אהבתי

טרקבאקים

  • מאת בלי להסתובב לאחור | תקריב ביום 23 באוגוסט 2017 בשעה 12:28

    […] מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: