איך היימליך הציל לי

.

.

סוף אוגוסט 1999 –

אנחנו חוזרות מהים. הים בסוף הקיץ הוא נעים ומייטיב עם נפשות עצובות וסוערות.

נוסעות על קרן קיימת, תכף הפניה לרחוב האוניברסיטה ואחריה, הפניה הבייתה –

הילדה שלי, בת שלוש וחצי, משחקת עם הבלון שקיבלה מערן בקייטנה.

בתוכו מקשקשת סוכריה חמוצה, אדומה.

– רוצה סוכריה

– מה פתאם  – אני עונה – אסור לך סוכריות כאלה עדיין

– רוצה

– אני מבינה שאת רוצה מתוקונת, אבל אסור

– אני כבר גדולה

– נכון, אבל לא מספיק….

– ערן נתן ל כ ו ל ם

– אני מבינה…

– כ ו ל ם אכלו סוכריה ואני עצובה כי אני גם גדולה ורוצה….

.

*         *           *
חתכתי נקניקיות לאורכן כי הן מסוכנות. ובננות ותפוחים.בדקתי את הרכות של האגסים,

חציתי ענבים לשניים ובוטנים ופיסטוקים לא נכנסו הבייתה, ואם כן, ביתר תשומת לב, גבוה,

בכלים סגורים. הפכתי מומחית לאתר חלקי משחקים קטנטנים על השטיח –

ובאופן כללי הייתה בי מודעות מאד גדולה לסכנה הטמונה ביכולת הבליעה,או ליתר דיוק, חוסר

יכולת הבליעה של תינוקות, פעוטות, וילדים עד גיל שש וגם, זכרון אחד טראומטי:

הייתי רווקה תל אביבית סוערת, פעם, מזמן, והאחיין המתוק שלי, בן שנתיים אז, חייל לתפארת

היום, הגיע אלי ל 'פעם ראשונה לבד עם דודה רחלי' – ארוע שנגמר באחיין חייכן, דודה שהבחינה

פתאם בלחיים שמנמנות מדי של איתי, השכיבה אותו – תודה על אינסטינקטים מהירים – על הבטן,

על הברכיים שלה, וטפחה על גבו וארבע גולות – ארבע! -שנפלטו מפיו השאירו דודה חיוורת אחת

עם טראומת ילדים נחנקים ל ת מ י ד.

או בשלש מילים מפחידות וזכרון אחד טראומטי: ילדים יכולים להחנק!

בחזרה לנסיעה הבייתה מהים, אוגוסט 1999 –

הימים היו באמת ימים קשים ועצובים.

והעצב והצער והכעס וערפול הרגשות, כולם התערבבו בי והחלישו

והעינים העצובות שלה במראה והידיעה מה עומד מאחוריו החלישו אף יותר

ויתרתי.

מעולם לא ויתרתי על ענייני בטיחות לפני, ומעולם לא אחרי.

אבל באותו יום ויתרתי.

ארבע מאות מטר מהבית.

"בסדר" – אמרתי – "בזהירות, לאט לאט"

צהלות שמחה.

כמה שמחה יכולה לגרום סוכריה אדומה אחת, מי היה מאמין.

רמזור אדום. פניה שמאלה לרחוב שלנו. מאתיים מטר אנחנו בבית.

עינים למראה.

ילדה עם פה פעור, חיוורת, עינים מבוהלות לא נושמת.

פה פעור. לא נושמת. משתנקת. שפתיים כחלחלות.

רובוט. הפכתי לרובוט.

יוצאת מהאוטו,

פותחת את הדלת שלה,

משחררת אותה מכסא הבטיחות,

מרימה אותה,

מסובבת את גבה אלי,

מניחה יד מאוגרפת על החלק העליון של בטנה

ונותנת מכה כלפי מעלה.

שוב לוחצת,

נותנת מכה.

הסוכריה נפלטת.

בכי.

איש טוב מהרכב שמאחורינו מביא בקבוק מים.

איה שותה. גם אמא שותה.

תודה לאיש. הבייתה.

ותודה על השכל הישר שלנו ששלח אותנו לסדנת החיאה לתינוקות בקופת חולים –

יש בכולן –  כשהיא הייתה בת חודשיים, שלושה – חשבנו שכדאי לדעת. מה רע…

לא זכרתי שאני זוכרת – לא ידעתי שאני יודעת.

אבל הזכרון היה שם. מוטמע ומוטמן והצלתי את חייה.

כמה דרמטי, ככה מדוייק.

מרץ 2009 –

שני תינוקות נחנקו השבוע. ביסלי ובננה.

מה יותר "ילדותי" מביסלי ובננה?

אסור לוותר. אף פעם. פשוט לעולם.

לא על חגורות בטיחות. לא על מעבר חציה רק הפעם.

לא על בוטנים על השטיח כי אתמול היו חברים והיינו עייפים ולא שאבנו.

אסור לוותר. אף פעם. לעולם.

אין תירוצים.

צעקות. בכי. מצב רוח רע. לב רך. רק בשכונה.

אין הנחות. אין הקלות. אין תירוצים.

זה על החיים ועל המוות. זה יכול להגמר רע.

סוכריות אדומות כחגורות בטיחות.

.

סוף דבר:

אם תשאלו אותה מה קרה אז –

היא תספר שאמא נתנה לה סוכריה חמוצה והיא נחנקה ברמזור,

ואיש אחד טוב מהמכונית שמאחור הביא לה מים מינרלים והציל את חייה….

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 באוגוסט 2007 at 12:26

    :(

    אהבתי

  • אחת  On 30 באוגוסט 2007 at 12:39

    נורא. כל פעם מפחיד מחדש להזכר עד כמה קצר המרחק בין הנורמליות היומיומית לבין לראות את הסיוט שלך מתגשם – בלתי נתפס עד כמה זה קרוב, האובדן הבלתי נסבל הזה, האשמה שמאכלת את שארית חייך.
    איזה מזל שזה נגמר ככה, איזה מזל שהלכת לקורס ההוא.
    תודה לך, תודה שאת משתמשת בזה כדי לתת תזכורת מצמררת ונחוצה מאוד.

    אהבתי

  • צביקה טריגר  On 30 באוגוסט 2007 at 14:14

    איזו רשימה מצמיתה וחשובה. והפואנטה החזקה שבסוף מעוררת חיוך של אירוניה. ממש כמו בסיפור קצר מעולה.

    אהבתי

  • היפ.  On 30 באוגוסט 2007 at 15:00

    אוף עם מנגנון התגובות פה.

    אני אדלג לשניה על כל האמצע ואנחת בסוף הפוסט. איזה מזל שבדיוק היה שם האיש הטוב עם המים המינרלים. אחרת מי היה מציל את חייה, ומה היה לה לזכור לך לכשתגדל.

    כל כך קל לוותר להם. או אולי בעצם לעצמנו.

    אהבתי

  • אמא  On 30 באוגוסט 2007 at 15:02

    ילדים לא עלולים להחנק רק מסוכריות הם עלולים להחנק גם מנקניקיה, מבייגלה קשה , מסוכריות רכות, אפילו מנקניק.
    שלא לדבר על לחם, לחמניות, קורן פלקס מכל הסוגים, תפוח, חרצן של פרי, ומה שאמהות נורא אוהבות לתת לילדים – חרוזים להשחלה.
    עם זאת, ילדים מוכרחים לפתח בעצמם כישורי בליעה, כי אם האוכל יהיה כל הזמן מרוסק, זה יקשה מאוד על הלימוד העצמי שלהם בבליעה וחיתוך מזון בפה.

    אהבתי

  • מיכל  On 30 באוגוסט 2007 at 15:54

    טוב שזה עבר כך.

    ברור שאת התמונות האלו לא תשכחי ל-עו-לם

    היימליך המפורסם. גם אנחנו למדנו את זה בהחייאה בגיל חודשיים או משהו כזה של הבכורה. זה גם הדבר היחיד שאני זוכרת.

    אהבתי

  • אמא  On 30 באוגוסט 2007 at 16:51

    צמרמורת עוברת בי רק להזכר בזה
    תודות לאל רחלי שזכרת

    אהבתי

  • שרון רז  On 30 באוגוסט 2007 at 18:35

    פוסט מעולה וגם חשוב. עליי לפעמים צחקו כשאמרתי והתעקשתי שזה אסור וגם זה וכ"ו, על מיני מזונות שונים כמו תפוחים ואגוזים. גם לנושא הסוכריות אני מודע. חייבים להיות כל הזמן עם היד על ההדק. מפחיד. אני חושב שהמודעות בנושא הזה היא הכרחית וצריך להרחיבה כל הזמן. פוסט מצויין.

    אהבתי

  • מוֹמוׁ  On 30 באוגוסט 2007 at 18:54

    אבל, אחותו אכלה סתם משהו רך, 5 שנים אחריו
    והיא נחנקה עד כדי כמעט איבוד הכרה!

    עד לפני חצי שנה לא בלעה כדורים, פשוט פוררה אותם לרסיסים קטנים – זיכרון שנשאר לה 14 שנים !

    שלא לדבר על כך שהיא נעשתה קצת היפוכונדרית, ואני לא פחות…. מזל שהיא ניצלה את העניין רק קצת לקבל טובות הנאה :)

    אהבתי

  • ימימה  On 30 באוגוסט 2007 at 21:32

    קראתי בנשימה עצורה אף על פי שידעתי שהסוף חייב להיות טוב.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 1 בספטמבר 2007 at 01:38

    חלי יקרה,
    את לא מאמינה, אני עובדת פה בסטודיו על קומיקס ל"מעריב לנוער"… וזה לא בא בקלות.
    וככה אני עושה לי הפוגות בפוסטים שלך: בזה שכאן למעלה ובזה שכתבת אחריו. את כותבת כל כך יפה ומדוייק… אבל הפעם אני מגיבה כאן כדי להעלות שאלה שמדירה שינה מעיניי:
    מי זה המומו הזה ? ? ?
    (אני קצת מתחילה להתאהב בו…)
    כן. בהחלט הגיע הזמן ללכת לישון.
    לילה טוב וחלומות פז.

    אהבתי

  • מוֹמוֹ  On 2 בספטמבר 2007 at 10:23

    האחות הקטנה לבית גולדנברג…

    אהבתי

  • בועז  On 5 בספטמבר 2007 at 08:58

    שמענו התנשמויות כאלה, באמצע הלילה. קמתי אליה לראות. נראה היה שהיא מצוננת מאוד.

    באינסטינקט בדקתי שוב, ראיתי שהיא נושמת בכבדות. בדיוק התעוררתי מהשינה. אמצע הלילה. חורף

    ואז פתאום, לא יודע מאיפה, עלה לי הרעיון שיש לה משהו בפה

    ניסיתי לפתוח לה את הפה, אבל היא התנגדה.

    אז יותר בכוח. לחצתי על הלחיים.

    בגרון היתה תקועה הקוקיה שלה, של השיער. שתי גולות קשורות, אתם יודעים והיא היתה על סף חנק

    עם שתי אצבעות משכתי לה אותה החוצה מהגרון.

    היא התעוררה, בכתה, שתתה מים, נרדמה

    ואני הזדקנתי בעשר שנים באותו לילה.

    אהבתי

  • אמא מנוסה  On 23 במרץ 2009 at 10:05

    .

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 23 במרץ 2009 at 11:57

    שיגדלו כבר!!

    איזה זכרון מפחיד.

    אהבתי

  • אביגיל  On 23 במרץ 2009 at 12:25

    שמתי לב שכשנדמה לי שהילדים שלי נשנקים ממשהו, התגובה הכי מעשית שאני מצליחה לחלץ מעצמי היא שאני בעצמי לא נושמת.

    אהבתי

  • איילה ביער  On 26 במרץ 2009 at 21:55

    וואללאה עוצר נשימה…מי מאיתנו ההורים לא עמד ברגע כזה..לדעתי זה חלק בלתי נפרד מחווית ההורות, רק מזל שזה לרוב מסתיים בשלום.. במזל…

    ולבייביסיטר – יקירה אני לא יודעת באיזה שלב של גיל הילדים שלך את נמצאת – אבל הרשי לי לגלות לך סוד גדול שאף אחד לא מגלה לנו – עם כל הצרות והפחדים שמלווים אותנו בגילאים הקטנים שלהם הם כאין וכאפס למה שמצפה לנו כשהם גדלים…
    שבת שלום

    אהבתי

  • droping basemode  On 20 בפברואר 2015 at 10:00

    I believe everything posted was very logical. But, what about this?
    suppose you wrote a catchier post title? I am not saying your content
    isn't solid., but what if you added a headline that makes
    people want more? I mean איך היימליך הציל לי | תקריב
    is kinda plain. You might glance at Yahoo's home
    page and note how they write news headlines to get people
    to click. You might add a video or a related picture
    or two to grab readers excited about everything've written. Just my
    opinion, it might make your posts a little livelier.

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: