תקריב

 

 

 

ראיתי אותה קופצת מהאוטו ורצה לחנות של יוסי,

ראיתי את יוסי מחייך אליה ולמרות שלא שמעתי יכולתי לשמוע אותו אומר בטון היוסיאיי שלו:

או….איה כמה גדלת. ראיתי אותה מחייכת אליו, אוספת במבה ושקדי מרק להרצאה שלה

בכיתה על אוכל ישראלי ששכחנו לקנות אתמול' ואומרת לו כאילו לא עברו עשרות שנים –

מי היה מאמין – מאז שאני אמרתי לאברם את אותו משפט בדיוק: אמא ביקשה שתרשום….

 

מה יש בּמוּכַּרוּת, באינטימיות שמשמח כל כך?

עם האיש שמוכר לנו לחם וחלב וגבינה צהובה? הקופאיות בסופר שבמרכז שחלק מהן

מלווה את חיי בתדירות גדולה יותר מבני משפחה, והן מביטות עליה ואחר כך אלי במבט

נשי שאומר: אני לא מאמינה איך שהזמן רץ… והדוור, ופועלי האוטו זבל שכשלפעמים

אנחנו יוצאות בבוקר מהבית בדיוק כשהם מגיעים מחייכים אליה וצועקים לה: היי איה..

בוקר טוב…

החיוך מהשומר בסופר השכונתי, חנות הצעצועים שהיא עוברת לידה ואני רואה אותה

מתפתלת בין הרצון להכנס לבין הרצון להיות כבר גדולה, מעבר לזה,  לצורך בצעצועים,

ואם אנחנו נכנסות, המוכרת מזכירה לה מה היא קנתה בשנה שעברה ליומולדת ואיזה

מדבקה חסרה לה וזכירה לה, לשמחתי שיש משחקים שלא קשורים לגיל, ורמי הספר

שאומר לה מתוך המספרה, היי איה רוצה לגזור ת'פוני. לא תודה. היא מגדלת.

גיורא מהמעדניה שרואה אותה ובלי לדבר חותך שתי פרוסות פסטרמה ומושיט לה,

והיא לוקחת כמובן מאליו, הרגל של שנים – ובכל זאת, ילדה מחונכת, אומרת תודה.

מוטי שהיה בפיצוציה שפעם קראו לה קיוסק שמושיט לה את הסוכריה שלה, ובכל פעם

שלאמא שלה אין חמישה שקלים למכונות בולעות כסף, אלה שמחזירות את פו הדב

עטוף בתחפושת של הדבורה מאיה משום מה, יהיה איזה איש – מוכר – משהו שבלי

אינטרס וחשבון יושיט לה חמישה שקלים ויקרוץ לי.

 

צורך שכזה –

ליצור קשר, סוג של קשר, עם אנשים שחיים ומתנהלים בסביבה שלי.

לא להיות אנונימי במרחב שלי. בשכונה. חלק מקהילה, אפילו אם היא לא מוגדרת ככזו.

וזה לא עניין של מנוּמַסוּת, אולי של חוסר רצון, רתיעה מהמנוכר.

 

בכל מקום שתגור, תצליח ליצור לעצמך שכונה קטנה, אפילו בערים גדולות ומורכבות

תמצא ירקן שיזהה אותך ויהנהן, דוור שישים לך מכתב רשום במקום סגור שהגשם

לא ירטיב, שלא נדבר על שכנה שתצלצל לה בפעמון ותברח…

 

כן, כן, יש משחקים שלא מתיישנים….