מה שדוד תום

.

.

.

כיתה גימל.  בית הספר רמת החי"ל. המורה שושנה. הצגת סוף שנה.

אחר כך אני אמצא את הצילום עם שמלת הסאטן הטורקיז שאמא תפרה, לי ולכל הבנות.

היה לי תפקיד גדול. היו כנראה הרבה חזרות וחזרות ושינונים והגיע הערב ההוא.

ההורים יושבים. אבא עם המצלמה ביד כמו תמיד. מי אמר גנטיקה.

אני בשמלה מבריקה ושער מסורק עולה למרכז הבמה לפתוח את ההצגה,

אני זוכרת רגע ריק ואז התחלתי לדקלם את מונולוג סיום ההצגה.

כמו שזה נשמע, ככה זה היה.

שקט. עוד שקט ועוד ואז המורה שושנה ניגשת, מחזיקה אותי ואומרת בשקט שעכשיו נתחיל שוב.

מהתחלה.

בסדר הנכון.

אחר כך אני לא זוכרת כלום.

.

.

.

.

.

.

.

הבית שלנו תוסס בשבועיים האחרונים. זו תקופת הצגת סוף שנה.

מיילים וסידורים מתעופפים בעשרות. דרישות לאקדחים, אלות, נעלים מספר ארבעים, חצאיות ארוכות,

מחוכים, פאות מקורזלות – מי שאמר אוהל הדוד תום והצליח לא להשתמש במילה כושים מקבל מדליה  –

ועל זה בדיוק הרי ההצגה – מגפונים עם שרוכים, תחתיות מתנפחות, איפור חום כהה, לבנים עשירים,

משרתים שחורים, אימוני שירה כמו שרק בבתי ספר אנטרופוסופים שרים – זה באמת, הם שרים

בהרמוניות שלא-הייתם-מאמינים-אם-הייתם-שומעים – ובעיקר עשרים וששה ילדים מבעבעים

מהתרגשות והכנות.

אין כמעט לימודים בשבועיים האלה. שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה וכל יתר הזמן לומדים על

תקופת העבדות, לומדים להקטין אגו מול תפקיד מרכזי ופחות מרכזי, לומדים לצבוע ולבנות תפאורה –

מי שראה בשבת הורים וילדים בבי'הס חייך לאיך-הם-נראו-בסוף-היום. הם לומדים ריכוז, הדדיות,

סבלנות, הרמוניה חברתית, השקעה ובעיקר הם מאושרים.

.

.

מעולם, עד היום, ממש היום,

אנחנו תכף בדרך לחזרה ראשונה על הבמה האמיתית שלהם.

היא בתפקידיה ואני ראש מחלקת איפור אם-לא-אכפת -לכם לא עשיתי קשר בין ההצגה ההיא וחיי.

מאז שאני זוכרת, מאז ומעולם, ידעתי שתיאטרון  אני לא רוצה.

ההסכם השקט בין צופי התיאטרון לשחקניו על הדרך שבה מוצגים הדברים על הבמה, בניגוד לנסיון

לשקף אותם "באמת" בסרטים עיצבן אותי, הרגיש מלאכותי. תיאטרלי. מוגזם. בניגוד גמור לקולנוע,

בו אתה יכול לראות ריס נופל, נשימה, נשמה בעוית פנים. לא שיש קלוזאפ בחים האמיתיים,

אבל אם אתה מתרכז ומקשיב באמת במי שמדבר איתך, או אליך, זה כמעט קלוזאפ, לא?

.

כשהגעתי לניו יורק ללימודי משחק הסברתי שאנטיגונה? זו לא אני ושאין בי רצון לעלות על במה,

ושאני כבר אחרי לא מעט סרטים ברזומה, ויודעת מה אני רוצה ושבבקשה שיתנו לי לברור את חומרי.

הם – כמובן, כמו תמיד – הסכימו ו"יחפים בפארק" הפך הקלאסיקה שלי. גם "חתולה על גג" ,

אבל שם נעצרתי.

הם ויתרו לי ועד לפני רגע אפילו לא התחרטתי.

רק אודליה – השותפה המקסימה שלי ב"חשופים" – מטלון הצליחה להעביר בי התרגשות או סקרנות

לגבי איך זה שם, על הבמה, ובמקום סודי וקטן קטן בתוכי, אני חושבת שאני אולי, אולי מחכה לאיזו הצעה

שאולי תצליח לפתות אותי להעיז, ואולי לא כמובן.

.

יתכן שהערב ההוא שיתק אותי.

יתכן שהקושי האמיתי שלי –  שרק הריטלין שיחרר – ללמוד בעל פה ואנרגיות שהצטרכתי להשקיע כדי

לשנן דיאלוגים, ללמוד בעל פה היו כל כך גבוהות שלא נשאר כלום למשהו אחר.

וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות

שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד, ועל כל זה ישנם האנשים ששם באמת, הקהל היושב באולם, לא

במרחב ההוא מול המסך, הגדול או הקטן. כל אלה הם שהרחיקו אותי מהתיאטרון מרחק חיים אמיתי.

.

אבל בחיים, כמו בחיים,

הגיעה נערונת מוכשרת אחת, שאהבתה הגדולה היא הבמה – בינתיים, נכון להשנה –

שהיכולת שלה ללמוד בעל פה עולה אפילו על זו של אביה, וזה לא מעט,

שמתעלפת מאושר בימים של חזרות, תלבושות, גנרליות ועוד על במה א מ י ת י ת

ושבאופן כללי ש מ ח ה ועוברת חוויה דומה אך אחרת,

ובלי להיות "אחראית" כלל וכלל לתיקונים של אמה, מצליחה לעשות לי שהייתי, תיקון בלב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ה ר מ ת מ ס ך. רביעי. שבע בערב.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מימי  On 11 במאי 2010 at 14:40

    אין יותר נורא מלקפוא על במה. איזה זכרון מצמרר זה בשבילך.

    בהצלחה לדור ההמשך :)

    אהבתי

  • אורית עריף  On 11 במאי 2010 at 16:54

    "וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד"…

    אין על הכנות שלך. כובשת.

    אהבתי

  • לינוי  On 11 במאי 2010 at 18:46

    כיתה ה. הצגת סוף שנה. אני יושבת על הבמה, מתרוממת לשאת את המונולוג חוצב הלהבות, דורכת על החצאית והיא בתגובה – נותרת על הקרקע. כך הפכה טרגדיה לקומדיה ושוב לטרגדיה בחמש שניות בלבד. ועדיין, הייתי נותנת הכל כדי להרגיש אפילו רבע מההתרגשות האדירה שלקראת הצגות סוף השנה של ילדותי. איך אני מקנאה בבת שלך עכשיו.

    אהבתי

  • גל קטן  On 12 במאי 2010 at 07:32

    שיהיה לה בהצלחה רבה.
    וגם לך.

    :-)

    אהבתי

  • שמוליק  On 12 במאי 2010 at 08:42

    בהצלחה!

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: