,הים של פרישמן,החופש הגדול ושל אמא שלי גם

.

אמא שלי בת תשעים היום,

תראו את הנערה הזו, כמעט בת שש עשרה,

את יופיה, תום נעוריה ושמחתה.

אמא שלי בת תשעים היום,

חיה בביתה עם בעלה שאותו הכירה בדיוק במקום שבו צולמה התמונה הזו.

אמא שלי בת תשעים היום וכולה לב ותום ואהבה.

אמא שלי בת תשעים היום,

כששלחתי למירי ואביבה את הסיפור הזה עבור "פטל", מירי כתבה לי ש:

" כתבת סיפור אהבה לאמך, תראי כמה הרבה כוח ועוצמה ראית בה תמיד"

אמא שלי בת תשעים היום

ואני מפרסמת כאן, ברשות ושמחה וגאווה, את הסיפור שכתבתי בזכותה,

ומקדישה אותו לה,

לעליזה,

וייספיש/בןישראל/ברי"ל/גולדנברג

אמא שלי,

הילדה שכל כך כל כך, עדיין, אוהבת את הים שלה,

בלב מלא הכרת תודה ואהבה שמתגלה עדיין, מדי יום.

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוריאן  On 7 בדצמבר 2015 at 17:24

    קוראים לזה אהבה,בינך,בינה,
    העיניים שרואות אהבה בפנים ובחוץ.
    והלב,נח.

    אהבתי

  • Avivit Mishmari  On 7 בדצמבר 2015 at 19:27

    מקסים, הסיפור וגם אתן. זה סיפור של ביטחון גדול בתוך כל הסערות. מזל טוב לעליזה!

    אהבתי

  • מירי  On 7 בדצמבר 2015 at 20:32

    אימהות ובנות. כשזה טוב, זה הכי טוב. "אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל." – זה המוטו. עמוד האש שהולך לפני האימהוּת שלי, גם מול הבנים, אבל בעיקר מול הילדה, כי זה לא מובן מאליו לגדל בת שלא נבהלת. מזל טוב לאמא גולדנברג, עד מאה ועשרים.

    אהבתי

  • sharon  On 8 בדצמבר 2015 at 06:18

    הסיפור המקסים הזה שלך חימם אותי הבוקר. טוב שהגעתי לכאן במקרה, את כותבת נפלא.

    אהבתי

  • אביבית  On 8 בדצמבר 2015 at 08:17

    מרגש ומקסים. הרבה בריאות ונחת לאמך היקרה.

    אהבתי

  • טליה  On 8 בדצמבר 2015 at 17:18

    סיפור נפלא. יום הולדת שמח והרבה בריאות לאימך!

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 בדצמבר 2015 at 00:49

    אישה מקסימה, סיפור תל אביבי מלוח… גם אבי ממעונות עובדים.

    אהבתי

  • Iris Eshet Cohen  On 9 בדצמבר 2015 at 14:08

    מרגש !

    אהבתי

  • יוסי דר  On 11 בדצמבר 2015 at 08:43

    איזה זוהר
    ניחוח של הוליווד
    הרבה בריאות!

    אהבתי

  • יעל אבנרי  On 12 בדצמבר 2015 at 08:03

    חלי
    לא מכירה אותך (באופן אישי) אבל הסיפור על אמא נוגע ללב ומזכיר נשכחות
    את הים והתקופה בחוף תל אביב..
    אמא שלך אשה יפהפיה בפנים ובחוץ , והעבירה לך את האהבה והכבוד לדבר
    הקסום והנפלא הזה שאי אפשר בלעדיו..
    האהבה הזו עברה גם ממני לשלושת ילדיי (הבוגרים היום).
    תאור ההתארגנות לחוף , הנסיעה, השמש, האף המתקלף, תאורי הגל המערבל
    וכו החזיר אותי 40 שנה אחורה בצורה מדוייקת..
    מאחלת לאמך עוד שנים נפלאות וים נהדר להרגישו..
    תודה יעל

    אהבתי

  • galithatan  On 12 בדצמבר 2015 at 12:57

    קצת באיחור, אבל – המון מזל טוב!!!

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: