מחסן

.

.

כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה ברמת החי"ל ומסבירה לעינים השואלות שזו השכונה

בין שכון דן לצהלה, ליד גבעת הצבעונים. תחנה אחרונה של קו עשרים.

עכשיו אני כבר לא צריכה להסביר כלום כמו שזה מרגיש היום.

בזכות הזכייניות ומשרדי הפרסום וההפקה, ובודאי שבזכות כבוד המועמדת ( הציפי לבני)

מה שמשמח כמובן, ההורים שלי שמורים ומוגנים יותר מאי פעם.

אבל היי,

זו השכונה שלי.

זו השכונה שלי מאז ומתמיד. מהיום הראשון בחיי.

ההורים שלי גרים שם עדיין. באותו בית עם השער הירוק, המנגו השופע שנה כן שנה לא, הדשא,

הורדים שאבא שלי סוף סוף הצליח להפריח ולהניח לאימי במחווה מתוקה ליד המחשב, שתריח,

והכלבה הנובחת כבר דור חמישי אבל מי סופר.

רמת החיי"ל. קו עשרים עדיין נוסע לשם, קו ארבעים בוטל, נוספו חדשים, בגן שושני האמפי דשא

מפתה להתגלגל על הבטן והגב בשבתות, את בניין טיפת חלב מאכלס המשמר האזרחי, אמא שלי

ואחותה הקטנה עדיין צועקות זו לזו מהחלון לפעמים ובית הספר שלי עומד אצור זכרונות ונוסטלגיה.

אני גרה בשכונה לא רחוקה.

דומה ואחרת. קרובה ורחוקה.

חמישה רמזורים והבדל של ממש בין הבתים הדו משפחתיים של שכונת ילדותי, גם הם בחלקם

שכחו צניעות מהי ועומדים גבוהי גו וארוכי חלונות כמקובל בימי הקבלנים והכמו כולם שלנו ורשיונות

ניצול שטח לבין השכונה המתחדשת ומתברגנת שלא נגיד נובו מתברגנת עד מאד בה אני גרה היום.

חמישה רמזורים, ארבעים דקות הליכה לא מהירה במיוחד ועדיין,

אותו קו רוחב כמו שלמדנו בשיעורי גיאוגרפיה.

אני נושמת את רוח השרב שנושמים הורי,

נעצבת על לבי או שבעת רצון ורוגע בלי סיבה מיוחדת מול אור דמדומים זהה

ולפעמים מצליחה להריח את החורף רגע לפני שהוא מתחיל בדיוק כמו פעם,

שם.

השכונה שלי הייתה שייכת פעם לאנשים אחרים ומשתנה ברגעים אלה, בימים של עכשיו.

מבית נהרס אחד לשני, פני השכונה הקטנה והצנועה-כבר-לא-כל-כך משתנים במהירות בלתי נתפסת.

אני גרה כאן, בבית הקטן, השכור, הישן שלי כבר שלוש עשרה שנה.

השבוע נזכרתי איך הגעתי אליו בסתיו 96' עם בטן גדולה, אושר נקי מחישובים, המון המון ספרים,

חתולה לבנה ומפונקת ובחור שמח לפחות כמוני. עץ ניטע, שער עץ נצבע, מיטת תינוקת, תריסי עץ,

דוד שמש, פקעות נרקיסים שעדיין בוקעים בימים האלה וקלאס מצוייר על השביל ליד הנדנדות.

הבית שלי חי ומתבגר, שלא נגיד מזדקן, ומשתנה איתנו, נשותיו. הנובחת, המיללת, המתבגרת ואני.

ומסביב,

כמה הרבה קורה כאן מסביבנו –

לבית הגבוה, ממש גבוה והלבן כל כך ממש מולי, זה שסיימו, סוף סוף, לבנות ברעש והמולה ובאלאגן

יוצאי דופן, כבר נכנסו השכנים. גם גדי ורזי, השכנים מהבית האחר, זה הנבנה בשנה האחרונה ויותר

על המגרש האחורי החולק איתי גדר חיה ועץ כבר נכנסו לגור בבית היפה והגבוה אף הוא שלהם,

זה שלקח וחמס ממני את הנוף ואת השמים הברורים שהיו לי תמיד,

על שקיעתם, ענניהם, ומגדלי החלונות המוארים ששימחו אותי באורותיהם,

ובעיקר במרחקם ממני, והחליפם בחלונות גדולים מכוסי ציילונים חצי שקופים כדי שנוכל בכל זאת,

הם ואנחנו, לפחות בלילה כשאורות ביתם מאירים את חייהם כבתוך מסגרת מוארת ותוכנית ריאליטי

של ממש 24/7 מול שולחני וחיי.

והמגרש הצמוד אלי? מימין?

אה, הוא נחפר לעומקים מפחידים ממש בימים אלה, חומס את בקרי שהיו שקטים לרגע, ממש לרגע,

ומבטיח לי עוד שנה וחצי לפחות של חריקות, רעשים, צלצולים וצעקות כמעט אין סופיים.

השכונה שלי משנה פניה.

בשישי בבוקר כשהלכתי למכולת ראיתי את הבית הגדול ליד יוסי שאוהב את המכולת שלו ואותנו כבר

הרבה מאד שנים ונזכרתי שהבית הפינתי עומד עזוב עם שלט "נמכר" כבר לא מעט זמן.

שאלתי את יוסי מה קורה. יוסי שיודע הכל אמר שהמגרש נמכר למישהו בחו'ל שלא מתכנן לעשות איתו

כלום, ממש כלום בשלב הזה ובעתיד הנראה לעין. סתם קנה בית אמר יוסי.

מיד שאלתי אותו בתור חובבת ג'אנק-גם-אם-לא-קוראים-לו-וינטאג' אם הוא חושב שאני יכולה לעשות

סיבוב במחסן הפרוץ בחצר ההיא ויוסי אמר שלדעתו אין שום בעיה.

למרות שהייתי עם סוג של פיג'מה, טוב, שישי בבוקר, עיתונים, חלב, חלה וחוץ מזה, יוסי כבר באמת

עבר איתי כל מיני בקרים, ותלבושות של בוקר, שלא נדבר על מצבי רוח….למרות כל זה ולמרות

קול ההגיון ולמרות שנעלתי נעלי גומי מה שלא ממש מומלץ לשיטוטי מחסן נטוש בשלהי קיץ ונחשים

מתעוררים או מתכוננים לחורף, לא התאפקתי כמובן.

ילדה טובה, מחכה לאישור, ויוסי אישר.

עברתי את הקטע הפרוץ בגדר הברזל החלוד,

הצצתי אל הבית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ונכנסתי למחסן.

הריח.

נשמתי נשימה מכווונת וארוכה, כזו שרוצה לספוג לגוף ולנפש ולזכרון את הריח כדי לזכור, או להזכר.

ככה נשמתי את הילדה שלי בהתחלה, אל תוכי, כדי שהגוף והנפש והלב שלי יספגו את ריחה לעולמים,

שיהיה מוכר לי כמו הריח שלי עצמי. ככה נושמים אהוב חדש.

במחסן הישן הריח היה מוכר אבל לא מזוהה.

נשמתי עוד נשימה איטית, מתכווננת אליו במלוא היכולת והרצון, לאט…והזכרון צץ ועלה.

זכרון חושים קרא לזה סטניסלבסקי.[

זה הריח מהמרתף של אבא שלי. חפצים ישנים, כלי נגרות, שמן מכונות, אבק, ריח מחפצים ישנים,

זכרונות אגורים בקירות וחפצים, ברגים חלודים, כיור זרוק בפינה, קופסאות צבע חלודות, עיתונים

ישנים, סמרטוטים שאפשר לראות ידיים מגויידות מנגבות שמן או גריז ועבודה סיזיפית וסבלנות של

דור חסר אבחונים ואפשרויות.

נשמתי עמוק ונכנסתי. לאט. מפחדת מנחש שיופתע, נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי,

אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי.

הנה:

שרפרף זהה לזה שהיה בבית הורי. צבעתי קצת, שייפתי קצת.

IMG_3506 by you.
 שעון שהוחלפה בו סוללה וחזר לתקתק כאילו לא עמד מלכת עשרות שנים.

וארגז לא עמוק שאחרי ביקור / שיפוץ קצר ובהול במרתף של ועם ידי הזהב של אבא שלי
זכה למדף והפך למקום אחסון נוח וחסכוני ומקסים לכוסות יין יומיומיות.IMG_3581 by you.
 וספר מקסים "יומנו של דוייל" שאני מתאפקת לא למסגר את כל עמודיו –

וצרורי מפתחות רבים שאספתי לקופסת עץ קטנה, אוצרי סודות ודלתות שנפתחו או ננעלו בשמחה או
שלא. כמה הרבה מפתחות אסף הבית ההוא וכמה חסרי חשיבות הפכו להיות בלי בעליהם.

IMG_3599 by you.
וציור קרטון ממוסגר ועוד מגירת עץ מחולקת באופן ידני ומסגרת משקפים מצחיקה
והדברים נאספו בשמחה אמיתית והרגשתי שאני מקבלת ונותנת חיים נוספים
לחפצים שכבר איבדו לנצח ערך בעיני מישהו, קטנים ונשכחים ומעלי חלודה ורקבון
ואצלנו הם יאספו ויתווספו לזכרונות חדשים, שלנו.

IMG_3622 IMG_3595

insitu_init_page_photos_user_description_div('2915475136', 240);
.
.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה ש.  On 20 בדצמבר 2008 at 23:44

    והשרפרף הלבן..האם היה בארץ בית שבו לא היו כמוהו.
    אלתור הארון לכוסות…מדליק.
    לא מצאת חנוכיה?…
    חג שמח!

    אהבתי

  • יובל  On 20 בדצמבר 2008 at 23:47

    כרגיל

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 21 בדצמבר 2008 at 00:21

    את צלמת מחוננת.

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 21 בדצמבר 2008 at 04:45

    ואת באמת צלמת נהדרת.
    מעניין, כשהסתכלתי על הדברים חשבתי כמה אני לא אוהבת דברים ישנים, האם זה בגלל הרתיעה מההיסטוריה שלהם והזכרונות? לא יודעת. אולי קונטרה לבית שגדלתי בו. הכל היה ישן. אבל הצילומים האלו שווים תערוכה קטנה.

    אהבתי

  • הצועד בנעליו  On 21 בדצמבר 2008 at 09:00

    הייתי מצביע.

    אהבתי

  • גולדבלט משה  On 21 בדצמבר 2008 at 09:19

    משהו שנוגע בחצר האחורית של הזכרונות

    אהבתי

  • א.  On 21 בדצמבר 2008 at 10:33

    על כל פיסת אדמה והשכונות הצנועות מפעם הופכות למפלצות אבן מכוערות. הכתיבה שלך נוגעת ללב.

    אהבתי

  • עמי  On 21 בדצמבר 2008 at 11:30

    חלי, הזהרי נוסטלגיה זה נשק מסוכן
    http://www.notes.co.il/benbasat/22413.asp

    אהבתי

  • צביה רובין  On 21 בדצמבר 2008 at 14:14

    של פוסט ושל תמונות
    מאוד אהבתי בייחוד את תיאור הגעתכן לביתכן
    ואיך נשמת את בתך ומה שכתבת על כך ואת המשפט הזה
    "נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי, אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי".

    אהבתי

  • נוסטלגית  On 21 בדצמבר 2008 at 17:26

    אהבתי

  • אורח מבית  On 22 בדצמבר 2008 at 13:16

    את משתבחת כל הזמן, זה מצויין.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 3 במאי 2009 at 02:20

    לחלי,
    כן אני כבר 21 שנים גרה ברח' גרונר, מול הגינה, וממש מול שני "בתי שימוש" מעצבנים במיוחד. מזל שאחד עזב, ועכשיו נראה מי יבוא במקומו. נשמתי לרווחה שביום העצמאות הזה הם לא עשו חפלה, וגם לא אלה לידם.

    וחשבתי שעזבת את השכונה. לא ראיתי אותך הרבה זמן.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 ביולי 2009 at 11:50

    קראתי את זה בmusthave

    של ליאת תימור נכון?

    אהבתי

  • מיכל  On 17 באפריל 2011 at 09:12

    איזה כיף, החזרתי לי את הריח של המחסן של אבא שלי. הוא בנה אותו לבד מקורות עץ. הייתה לו דלת הזזה, וכשהיית נכנסת, היית רואה אותו בפנים, לייד המסור הגדול, עם מכנסיים ארוכים, חגורה, וגופייה (בחור מסודר בכל זמן), כולו מכוסה נסורת. אך, הריח הזה של הנסורת. ..

    אהבתי

  • cigaleb  On 20 ביולי 2013 at 08:02

    קראתי אותך כמו ששלחת אותי.
    והלכתי עם כל קישור והלב שלי התרחב. אני גדלתי ב"שכונה" שכבר ממש לא קיימת. נשאר רק השם וכל האנשים שם אחרים והחיים אחרים וגם הריחות והרעשים. ואפילו הספסל עליו התנשקתי עם אהבתי הראשונה שאיננה עוד, מוקף בנוף חדש. אז כייף לך שיש לך את אי השפיות הזה של בית הילדות.

    כמעט רציתי לכתוב לך "חלי חכי לי, אני גם באה להרפתקאה בבית הנטוש. רק נועלת נעליים ובאה" ואז ראיתי שהרשומה בעצם ישנה ובטח כבר בנו שם וחוצמיזה אנחנו לא באמת מכירות.
    גם אני כל השנים אספתי ג'אנק של סבתא שלי ושל סבתות של אחרים ורהיטים מהרחוב וכל מיני ועכשיו פתאום כולם הבינו ובמקום ג'אנק זה נהיה וינטאג'.

    כל מה שאת כותבת על הכבוד לעבר ולזיכרונות, שלנו ולשל אחרים, מתאר את מה שאני מרגישה וחושבת וכל כך שמחתי ששלחת אותי לקרוא ושגיליתי את מעמקי הבלוג שלך, ככה בשבת בבוקר, על כוס קפה כשהציפורים מצייצות לי מסביב.

    תודה, יקרה, התאהבתי.

    אהבתי

  • cigaleb  On 20 ביולי 2013 at 08:05

    התגובה מעל היא שלי סיגל בן נון = cigaleb (ככה יצא בוורדפרס)

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: