תקריב

.

אני זוכרת מתי צילמתי אותן.

זה היה יום האישה והייתה לי תצוגת אופנה בגן העיר וחשבתי שזו הזדמנות טובה

להזמין אותן. לא צרפתי אותן לצד הזה של חיי יותר מדי, אין לי מושג למה עד היום.

המסלול נבנה באמצע רחבת הכניסה, הן הגיעו והתיישבו ליד שולחן "אצל יודית", ואני

זוכרת, זו הייתה השנה האחרונה שלי במקצוע הזה שלי וכבר הסתובבתי עם המצלמה

כל הזמן וצילמתי מאחורי הקלעים, אז צילמתי אותן, ככה, גברות בבית קפה.אני מצטערת

שלא ביקשתי ממישהי לצלם אותי איתן, שלש הנשים של חיי.

שלש הנשים האלה, השבט הבוגר שלי, הכפר שגידל אותי,

אלה שהדמיון שלי לשלושתן, ההשפעה להן על מי שאני, לטוב ולרע, אינה ניתנת לערעור.

זה קצת מביך להודות ( סופסופ ) בקווי הדמיון האישיותיים,

אחרי הכל זה מאבק החיים האולטימטיבי בזמן גדילה והתבגרות להתנגד ולהתרחק

ולמרוד והעיקר להאמין ( היי זאתי אהובתי )שאת ל א דומה למי שגידלו והשפיעו כל כך

על מי שאת היום, גם גנטית, וגם בזכות או בגלל איך שגידלו וחיו והיוו מודל אנושי

עבורך. מודל נשי במיוחד.

.

היה לי אבא שאין שני לו, שאת מה שצרוב בי ממנו, מי שהכיר אותו ומכיר אותי, מזהה

ברגע, בעיקר בתחומי היושר הפנימי האבסולוטי, המצפון והמעורבות החברתית, חוסר

היכולת לעמוד ולשתוק מול חוסר צדק ועוולות, פרטיות או ציבוריות, כל זה, אחד לאחד

ממנו, וכבר הפנמתי שאין טעם להלחם במה שאין באפשרותי להשקיט.

אבל האשה שאני,

אה, לזה אחראיות שלושת אלה,

משולש שווה שוקיים,

אמא שלי כמובן הבסיס,

אבל שתי אלה, הן עמדו שם, לצידה, חזקות ומגוננות ואוהבות אותי לא פחות ממנה,

אולי קצת.

שלושת אלה שהיו מחוברות זו לזו כ ל חייהן בדבק שאין כימיקל שיכול לו.

האמא הגדולה, סבתא יפה, האמא הגדולה של כולנו,

הרעמים והברקים והעוצמה והפמיניזם לפני שידענו מה המילה הזו בכלל,

והעצמאות האמיתית, בתכלס ובנפש, שבנתה לעצמה מעגלי חיים חדשים בגיל ארבעים,

ועוד אחד בגיל ששים ושש, שדיברה אלינו בתקיפות כשצריך, והקשיבה בקשב כשהיה

שצריך, שאהבה וכעסה ולימדה והאכילה וחיה את חייה בצלילות ואומץ,

שרבתי איתה כמו שרבים רק עם מי שדומה לך כל כך, או שאת דומה לה כל כך,

ואמא שלי, בכורתה,

שכולה לב, באמת. אמא שלי בנויה מלב, עד היום.

שתום נפשה והפרעת הקשב שלה ( היי גנטיקה )עטפו אותי באהבה שאין שניה לה,

באמא שהיא שמיכת טלאים יפייפיה ( כמו אלה שהיא יצרה ) של יצירתיות, פיזור נפש,

דוגמא לזוגיות אולי לא שיוויונית לגמרי במושגים של היום, אבל של אהבה, תשוקה,

עמידה אמיצה האחד לצד השניה וההיפך במשברי חיים לא פשוטים, והם שרדו, מחזיקים

ידיים ואוהבים עד יומו האחרון. היא כאילו וותרנית, אבל ברגעי האמת, לא תזוז

מדעתה, היא חזקה הרבה יותר ממה שנראה מרוך דיבורה, רואה ומבינה הרבה יותר

ממה שהיה נדמה לי ( היום אני מבינה כמה ) והיא דאגה לי ( ובצדק )אני חושבת קצת

יותר מלילדיה האחרים, לצונמי בצורת ילדה שהגיעה אל מפתן ליבה בהפתעה.

והקטנה שלהן, דודה אתי,

הכמעט תאומה, שנתיים ביניהן,

שונות כמו מים ושמן, צבעי מים ומרקרים, חורף וקיץ,

ומחוברות כמו אדוות הגלים לגלים, כמו העובר לחבל הטבור, כמו משהו שזר לא יבין.

אם אתי איננה, אני לא יכולה להיות,

אמרה לי אימי הזקנה השבוע, במלות שלושים למות אחותה הקטנה,

אני רק חצי עכשיו היא אמרה, וכל חיבוקי לא הועילו.

לא הרבה ילדות מרוויחות שני צדדים של נשיות כדוגמא בשנות ילדותן ובגרותן,

אני הרווחתי.

הרווחתי אמא מאד רגשית, יצירתית, אמהית, עוטפת ברגש ברור, רכה וחזקה, מודל

נשי אולד סקול אבל לא באופן של ביטול עצמי אלא של אולי קבלת היש מבלי לבדוק

למה הוא כזה,

והרווחתי על בסיס כמעט יומיומי, אשה, דודה נפלאה,

אני חושבת שבשלושים וחמש שנים האחרונות, מאז שדוד שלי מת,

לא הייתה כמעט פעם שהגעתי להורי, שלא נכנסתי לדודה שלי,

לפעמים לרבע שעה, לפעמים לשיחה של שעתיים,

על בסיס פשוט של חיים הרווחתי עוד אשה חזקה, רגישה כל כך, שכלתנית, מעשית,

קצת ייקתה כזאת, מסודרת, מאורגנת, עם אהבה גדולה לתרבות, ידע, סגנון,

ומשפחה, היא הייתה מלאת אהבה למשפחתה הגרעינית, אהבת אמת אין סופית, דודה

שאהבה אותי "היית לי כבת" היא כתבה לי במכתב שחרוט על לוח ליבי, דודה

שידעה לתת לי על הראש באותה מידה ששהנחתי ראש על ברכיה ואמרה לי שרחלינקה,

זה כואב אבל את תהיי בסדר. היא ידעה מנסיון חייה שהחיים מרפאים פציעות לב,

גם קטלניות, ושיש זמן לזה, ויש זמן לזה.

היא הייתה לי מקום בטוח, מקום מחזק, ואני יודעת בודאות שכשגדלתי,

היא קיבלה ממני באהבה את אותו הדבר בדיוק.

.

שלוש נשים היו הכפר שלי,

אני מנסה לבנות כפר לילדה שלי, לאחיניות שלי, לנשים צעירות שאני אוהבת,

זה לא תמיד פשוט כמו שהיה לי,

לי היה מזל, המון,

ואהבה,

אפילו יותר.

יום האשה 2021