חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On 13 ביוני 2013 at 18:41

    כמה חבל שזו דרישה הירואית מדי מדור שמתגרש על שטויות. אם הם היו משקיעים בנישואים שלהם את האנרגיה שהם משקיעים במלחמות החזקה על הילדים יש סיכוי שלא היו מתגרשים.

    אהבתי

  • יעל  On 13 ביוני 2013 at 19:20

    כבר היה פסק דין שקבע שההורים יגיעו לבית האחד של הילדים בחלוקה משותפת, הכי מתחשב

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 13 ביוני 2013 at 22:39

    פוסט מצויין, תודה חלי

    אהבתי

  • atirhj  On 13 ביוני 2013 at 23:17

    חלי, זה פוסט מופרך וסטריאוטיפי.

    אהבתי

  • chellig  On 13 ביוני 2013 at 23:23

    זו דעתי, אלה הם חיי, כך אני מרגישה וחיה.

    אהבתי

  • atirhj  On 13 ביוני 2013 at 23:56

    אני מבין וגם אם זה נכון במקרה הפרטי שלך, זה מלמד מאת מאד על הכלל, אם בכלל.
    ובטח לא מספיק על מנת לכתוב אמירות כל כך נחרצות על מה נכון או לא נכון.

    אהבתי

  • chellig  On 14 ביוני 2013 at 00:04

    אני מאד מאד ועוד מאד אחד נחרצת בדעתי בנושא הזה. הוא מעסיק אותי שנים רבות, כולל לא מעט קריאה ופגישות ושיחות על מחקרים ודוגמאות ואנשים בוגרים שדיברו ומדברים על חייהם במשפחות שבחרו במשמורת כפולה על כל המשתמע מכך כדי לכתוב אותה באופן הכי חד משמעי. ככה אני חושבת ומאמינה בכמעט מאה אחוז של אמונה, כמעט בלי הסתיגויות ופקפוקים. ילד צריך להגיד הבייתה ולדעת בתוך ליבו, בעמקי בטנו למה הוא מתכוון. אני מאמינה שילדים קטנים החיים חיים חצויים של יום כאן יום שם משלמים וישלמו מחיר כבד מדי, אפילו יחסית למחיר הארור שמשלמים ילדים עבור גרושי הוריהם. הבלוג שלי, הדעה שלי, ככה זה :)

    אהבתי

  • si  On 14 ביוני 2013 at 00:51

    קיים מחקר לגבי בוגרי ההורות השווה?

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 ביוני 2013 at 01:53

    מתעסקת עם השאלה הזו בצורה מאד עמוקה כבר שנים, עכשיו שואלת את עצמי גם מה תהיה ההשפעה של זה על חיי הזוגיות שלהם ? האם יחיו חיים כפולים ?

    אהבתי

  • יוסי דר  On 14 ביוני 2013 at 06:08

    מה השאלה בכלל
    זה כל כך ברור.
    הרי החלוקה הזו היא כמו משפט שלמה של הנשמה של הילד.

    אהבתי

  • atirhj  On 14 ביוני 2013 at 06:11

    הילדים צריכים שני הורים בחייהם. גם כהורים וגם כדמויות: אב ואם. לא כסימבול,
    אלא תומכים ומעורבים בחייהם. לשיטתך, האב (אני מניח) יהיה פלקט, על תקן של
    "דוד".

    אהבתי

  • chellig  On 14 ביוני 2013 at 08:00

    a. יקר, זה הרי ברור לך, אני יודעת, שאין ולו גרגר אמת במה שאתה מנסה ליחס לי או ל"שיטתי",
    ואני חושבת שאתה גם יודע את זה הלכה למעשה במקרה שלי. שוב, לדעתי, שכשמדובר בילדים קטנים עדיף שיהיה להם בית אחד מהשניים יותר מה המילה….? עוגני. שכן, שהם ישנו בו יותר לילות בשבוע, שאליו יגיעו (יותר) ישר מהגן וביס, שלא יגיעו לרגע (שמגיע אל ילדי היום אמא יום אבא הרבה יותר מכפי שנדמה לך) שהם נעצרים וצריכים לחשוב לאן ומי בא לקחת אותם.

    הנושא הזה מעלה הרבה מאד רגש תמיד. אני רחוקה גם מנקודת הזמן ההיא וגם אין כאן "ילדה קטנה" יותר ואני יכולה להבטיח לך שבשתוף פעולה אמיתי ואמון הדדי אמיתי, מילים מפוצצות למשהו שאם מחליטים עליו הכל יותר פשוט, יש כאן סדרי עדיפויות שבראשן עומדים הילדים, לא אמא או אבא אוהבים ככל שיהיו, אין בכלל ספק שאבא הוא לא "דוד" ולא חצי דוד, אבא הוא הכי אבא בעולם גם אם ישנים אצלו פחות לילות בחודש אם סופרים. ויש דרכים רבות לקבע את הרגשת הבית העוגני כמו גם לראות את ההורה השני יותר ועדיין שהשינה הפשוטה והטובה תקרה ב"בית".

    בודאי שילדים צריכים שני הורים כהורים ודמויות, נדמה לך לשניה שאני חושבת או מאמינה אחרת, כאילו מה, אתה לא יודע ומכיר אותנו בשביל לדעת שאמאבא זו מילה אחת גם במציאות חיים הזאת?

    אהבתי

  • atirhj  On 14 ביוני 2013 at 08:24

    אני לא מסכים איתך. לדעתי הילדים צריכים עוגנים בשר ודם. אבא ואמא. כל השאר,
    כולל הנגזרת של שני בתים (בלי אחד ראשי) זה מחיר זניח. ועדיף שאבא ואמא יהיו
    מאושרים. כך גם הילדים יהיו מאושרים ונינוחים.

    אהבתי

  • chellig  On 14 ביוני 2013 at 08:37

    עדיף אמאואבא מאושרים, ככה הילדים יהיו מאושרים? אתה בטוח? זה הטיעון הכי, עזוב, לך קרא את הספר של ג'ודי וולרשטיין "גירושים והשפעתם על ילדים בבגרותם" אם כבר עברת לדון בעניין הגרושים באופן כללי ולא באופן "משמורתי".

    וחוץ מזה אפשר לא להסכים, העיקר זה הם, על זה אנחנו כן מסכימים :)

    אהבתי

  • יונתן  On 14 ביוני 2013 at 13:14

    ניגשתי לקריאת דבריך בגישה שוללת. אבל, תארת את המצוקה באופן משכנע וממחיש.הפתרון של ׳בית לילדים׳ בעוד ההורים ׳ מתזזים׳ נשמע הטוב ביותר. האם יש שוגות שמקיימים זאת בארץ? מה עדותם על כך? רק עוד הערה, בכל זאת, בואי לא נגזים עם ה׳סיוט׳ של ׳יום כאן יום שם׳ , יש ילדים שזה לא נעים להם , יש ילדים שזה לא נורא , ויש כאלה שזה נחמד. אבל, הורה ממורמר, מתוסכל, שיש בליבו תחושת קיפוח שגורמ/ת לו ההורה השני/ה -זה בוודאות לא טוב וכדאי להמנע מיצירת מצב כזה . יצירת המציאות אינה תמיד בידנו( בעיקר בסיטואציה של קונפליקט) אולם , הדרך לקבל את המציאות (רגשית-מנטאאלית) זה דבר שיש ללמוד וללמד!
    מאחל כל טוב לילדים התמימים באשר הם.

    אהבתי

  • אייל  On 15 ביוני 2013 at 07:33

    במילים אחרות, את סתם מבלבלת בשכל. אולי לך ולגרוש זה לא נוח ומצריך יותר מאמץ אבל הילדים צרכים מסגרות קבועות עם אבא ואמא. ילד צריך מסגרות קבועות וברורות ואם הוא יודע שבימים ב' ו ד' לדוגמא הוא אצל אבא וכל סופ"ש שני באופן קבוע אז אין עם זה בעיה כל עוד שומרים על הסדר. בדיוק כמו שיש 2 בתים של סבא וסבתא (מכל צד). וסתם להשכלה כללית, לילדים הרבה יותר קל לקבל "חוקים" חדשים מאשר לנו המבוגרים.

    אהבתי

  • chellig  On 15 ביוני 2013 at 09:40

    הבנת הנקרא אייל, תכונת יסוד נדרשת.
    הפוסט מדבר על חזקה משותפת שבה אם אין שני חמישי וכל שבת שניה אלא יום כאן, יום כאן.
    ואני מודה לך על הרצון להעניק השכלה כללית לאנשים שאינך מכיר.

    אהבתי

  • גיל  On 15 ביוני 2013 at 11:57

    תודה חלי, בשם מי שהייתי פעם. ילד מבולבל שנמאס לו לעבור בית כל יום והחברים שלי חיפשו אותי ולא יכולנו לקבוע כלום בספונטניות כי הכל היה מתוכנן לפי איזה בית אני היום. גם אם חלילה אתגרש לא אחזור על השגיאה של הורי שרק לצורך הבהרה, נעשתה מתוך אהבה גדולה ורק מתוך כוונות טובות עבורינו

    אהבתי

  • Razi Ben-Ezzer  On 17 ביוני 2013 at 02:42

    חלי
    אני גרוש, שני ילדים, משמורת משותפת, חי באר"הב.
    לא יכול להתחיל להסביר לך כמה את טועה.
    זה לא טיזוז. זו לא אכזריות רגשית. זה סדר חיים, שמתרגלים אליו, ושמחים בו.
    את יודעת מה אכזריות רגשית? לנתק ילד מאחד מהוריו, רק מפני שההורה השני הוא ממין נקבה ואוטומאטית מקבל חזקה על הילד. אני לא מדבר אפילו על האכזריות שנגרמת לאב, כי כמו שאמרת (ופה אני מסכים איתך): רק טובת הילד חשובה. וכאחד שחי את השגרה של המשמורת המשותפת, אני אומר לך נחרצות: זה שלילדים שלי יש שני בתים אוהבים, רק מעשיר אותם. אני רק חושב כמה עוול היה נגרם להם אם הם היו חיים רק עם אמם, ורואים אותי רק "בביקורים", ואני נחרד.

    חלי, את טועה, ובגדול.

    אהבתי

  • chellig  On 17 ביוני 2013 at 08:22

    אני לא חושבת ששני, חמישי וכל שבת שניה זה רק "ביקור",
    אני לא חושבת שחשיבות הורה אחד גדולה מהשני, מה פתאום,
    ואלה לא סתם מילים, אין לי יכולת לההעביר את הידיעה העמוקה שלי שעומק אהבת
    הורים היא שווה בעיני, ואהבת ילדים היא דבר אנושי לא דבר מגדרי.
    לבת שלי/שלנו – ואני ממעטת מ א ד מלכתוב על המשפחה הגרעינית שלנו ושלה – יש
    שני הורים שווי חשיבות, אהבה, מעורבות, החלטות ואני עומדת מאחורי המילים האלה
    במאה אחוז. זה דרש ודורש לא מעט גמישות והתעלות רוח ואגו (אבל באמת) להגיע
    לשיתוף פעולה כזה, המאמץ להשאר מעורבים באופן שווה בחייה היה מצדינו (כפי
    שצריך להיות, לא מצידה).
    בטח יגיע המחקר הגדול מתישהו, בדיוק כמו זה של ג'ודית וולרשטיין בנושא
    הגירושים באופן כללי והשפעתם על ילדים בבגרותם, שיבהיר בעקבות עדויות שלהם
    כמבוגרים ומחקרים רבי שנים ומעקב, מה, אם בכלל, "ההבדל" בין ילדים שגדלו מגיל
    רך (ודגש כל הזמן הוא על גירושים והסדרים עם ילדים קטנים ממש) במשמורת שוות
    ימים מול כאלה שגדלו במשמורת משותפת וימי שינה לא שווים…

    אהבתי

  • צפנת  On 27 ביוני 2013 at 12:27

    חלי ילדי תודה לאל לא חוו חוויה קשה כמו גירושין(איזה מזל) אבל אני בהחלט מבינה על מה את כותבת ומסכימה עם כל מילה. אנשים צריכים להפסיק לחשבו על האגו שלהם ולחשוב על טובת הילד וטובת הילד מקום אחד. לא לטלטל אותו בין 2 בתים . מספיקה החוויה המטלטלת הזו ואולי משפחות נוספות שמתווספות, אחים חדשים וכו. תמיד ניתן להגיע ולקחת את הילד לסרט ארוחה ולדבר איתו ולשמוע מה קורה בחייו והליות חלק מחייו מבלי שיתחלק בין 2 בתים שווה בשווה.

    אהבתי

  • chellig  On 27 ביוני 2013 at 13:33

    חלילה צפנת, לא זו כוונתי בכלל, מה פתאום סקר וארוחה ולשמוע מה קורה בחייו, חלילה. הסידור המקובל במשמורות בגיל הרך ובכלל אומרות שני, חמישי, וכל שבת שניה (עם או בלי שינה במוצאי שבת, על פי החלטת ההורים או בית המשפט), זה סידור מקובל. מי שמבקשים משמורת משותפת מבקשים שיוויון ימים מלא, חצי בחצי ממש והתנגדותי היא על הסידור הזה שמטלטל ילידים יום כאן יום שם וההפך בלי רגע לעצירה ומנוחה. ההצעה שלך שאבא או אמא במקרה הפוך יהיה אורח לארוחה וסרט היא הצעה מזיקה פי כמה (למרות שאין לי ספק שלא זו הייתה כוונתך)

    מאחלת לך ולמשפחתך ובמיוחד לילדיך חיים טובים ושקטים בלי חלוקת בתים וימים :)

    אהבתי

  • דורי  On 4 ביולי 2013 at 11:15

    אני מסכים איתך והלב שלי שבור כבר חמש שנים אבל חשבנו עליהם ולא עלינו כשנפרדנו. אחרי יעוצים ולמידה החלטנו על שני חמישי וכל שבת שניה והשבת בלי הלילה בין שבת לראשון עד שיהיו בני מצווה, אז נוסיף את הלילה של מוצ"ש ל"ימים אצל אבא". קשה אבל הכרחי

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 6 ביולי 2013 at 21:57

    את באמת חושבת שילדים חושבים ומרגישים כמו מבוגרים, אה?
    את באמת חושבת שילד יעדיף להיות מנותק מאביו, מאשר שיהיו לו שתי מיטות שונות?
    את באמת חושבת שביטחון עצמי, יציבות בחיים ושלוות נפש נגזרות ממספר המיטות שישנם בהן?

    אהבתי

  • אמיר  On 6 ביולי 2013 at 22:26

    מבין כל העולמות המכילים ניתוק מאחד ההורים, דילמת הטישט ורוטב הפסטה היא הקטנה שבהם.
    ואגב, תזכיר חוק הורים וילדים משמעותו אחריות הורית משותפת ולא בשום פנים חלוקת זמנים שיוויונית על הדקה.
    המשמעות של אחריות הורית משותפת, היא שכאשר נקבע חלוקת הזמנים של הטיפול בילדים, היא חובתו ואחריותו של כל הורה, סה טו.
    ביני ובין גרושתי מתקיימת חלוקה של 4 ימים בטיפולה 3 בטיפולי, למה? ככה מרגיש לי נכון.

    אהבתי

  • chellig  On 6 ביולי 2013 at 22:26

    אני? אני חושבת שאם עושים ילדים אסור להתגרש אם לא מדובר בדיני נפשות.
    אני חושבת שאם את/ה מדבר על יציבות ושלווה ובטחון עדיף היה לילד/ים שלך לחיות עם ההורים שלהם בבית אחד, ואם הוריהם בגדו בתפקידם הבסיסי הזה, של לספק את הבסיס לאיך כתבת? יציבות, שלווה ובטחון בדרך הרגילה והבסיסית והפשוטה הם צריכים לחשוב על טובת ילדיהם לפני הכל, וכן אני לא חושבת חלילה ולו לשניה שילד צריך להיות מנותק מאביו, מה פתאום, איפה זה כתוב?

    אני כן חושבת שהצורך של ההורה הלא משמורן ראשי לקבל את העובדה שהימים לא מחולקים חצי חצי בדקדקנות על קוצו של יום לצורך טוהר השוויון הוא הקושי העצום, להבין מי שמשלם את המחיר הוא הילדים ושבית אחד חייב להיות "עוגן" בחיי ילד.

    ולא אני לא חושבת שילדים חושבים ומרגישים כמו מבוגרים.

    אהבתי

  • אסנת  On 6 ביולי 2013 at 22:58

    חברתי הגרושה אמרה לי שאין שום קשר בין חלוקת הימים בין ההורים לבין משמורת משותפת כן או לא.
    אין שום הכרח לחלק את הימים בצורה שווה, ובוודאי שאין שום הכרח להעביר את הילדים לבית אחר מדי לילה. אפשר ליצור רצף של כמה ימים אצל הורה אחד ואח"כ אצל השני.

    חוץ מזה, שכל מה שתיארת, החפצים שנשארו בבית של ההורה השני, הסביבה השונה – כל הדברים האלה קורים גם בסידור של שני חמישי וכל שבת שניה. הן קורים כשההורים גרים בבתים שונים…
    ההבדל לא כזה גדול.

    אני מסכימה שלהעביר את הילדים כל לילה למקום אחר זה לא סידור אידאלי. אבל זה לא קשור למשמורת משותפת.

    אהבתי

  • chellig  On 6 ביולי 2013 at 23:04

    אחריות הורית משותפת, מעשית, מוסרית, רגשית, היא לטעמי חוק יסוד בהורות, נשואים או גרושים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 ביולי 2013 at 12:44

    אבא בניסיון של 14 שנים: ילדי שהיו בני 3.5 ו8 היו במשמורת משותפת ובינתיים בגרו. אני מדבר אתם על זה הרבה ובפתיחות. המסקנה היא שחייבים לגור קרוב יחסית, כדי לשמור על החברה הקרובה לשמור על תקשורת קורקטית בין ההורים ולגבש מנגנוני הסכמה. בנוסף יש לתת לילד את המקום הפיזי והמעמד האישי הבטוח שלו בבית- עם תשומת לב אישית והוא מתרגל מאד מהר. כל הפרטים שתיארת הם פרטים טכניים שניתו להתגבר עליהם. תשובתם אלי היא "זה לא קל לפעמים מרגישים ילד חצי אבל להיות בלי אבא זה בכלל לא נורמאלי והרבה יותר קשה. לא היינו מחליפים את זה בלראות אותך כ"כ מעט זמן" והם גם טוענים שכשיש להם הרבה זמן עם שני ההורים הם מרגישים שהם חלק ממשי גם במשפחה שלי וגם במשפחה של האמא ולא ילדים שהאבא מבקר אותם אבל לא ממש אבא שלהם כמו שהיה לפני הגירושין. גרושתי ואני נשואים בשנית ויש להם אחים ממנה וממני. מסקנתי כיום שזה אמנם דבר טוב אבל לא מתאים לכל זוג שמתגרש, זה תלוי בגיל של הילדים במקום המגורים בנישואים שניים ועוד. צריך לזכור שהורים שמתחתנים בשנית לא תמיד הילד אוהב אותם ולהיפך. קורה שהורים עם פרק ב' נותנים לפעמים לילד תחושה שזה "לא הבית שלו" ו"אמא או אבא שכחו אותי ואוהבים יותר את האחים החדשים שלי" אז הם בורחים להורה השני. בקיצור זה לא לא ענין פשוט וסטראוטיפי (ואפילו ילדותי במקצת) כמו שאת מציירת אותו.

    אהבתי

  • אלון  On 7 ביולי 2013 at 14:03

    אני מעריך את היכולת שלך לראות דברים דרך עיני הילדים. למבוגרים בובה נשכחת או נקודה מותחת בספר יכולים להראות שטות לעומת החיים האמיתיים, טי שירט לעומת אבא. אבל לילדים זה עולם ומלואו והרי אין ספק שלא מדובר על השוואה. הלוואי ועוד מבוגרים היו מנסים לראות את עולם הילדים דרך עיני הילדים (ככל הניתן) ולא דרך הצורך שלהם להצדיק את בחירתם הם

    אהבתי

  • סינדרלה לשעבר  On 7 ביולי 2013 at 18:44

    כתוב יפה. זו פנטזיה. מדובר באנשים שהתגרשו ולפי פרופ' קלייר רבין 80% התגרשו בקונפליקט ובד"כ ברמה זו אחרת לא סובלים אחד את השני. אז שהם יחליפו בית? זה יכול להיות רבנטי רק ל-20 שמתגרשים יפה וזה לא הרוב.. וגם המשמורת המשותפת מתאימה רק לאנשים שמסוגלים לבלוע רוק ולא להכפיש הורה אחד בפני השני והם המיעוט.
    הרעיון הזה של בני זוג שמחליפים בית הומצא בקליפורניה במעמד גבוה. הוא לא מתאים לאנשים בסכסוך שגם כך רבו על הכסף ולפעמים גם על המשמורת ומרביתם התרוששו. אז יאאלה בואו נוסיף להם עוד נושא לריב עליו ואז הם יריבו בפני הילדים על חשבון החשמל על הארנונה ועל הבלגן של הכלים. זה רק מגביר את התלות בין אנשים שלא סובלים אחד את השני ואינם בעלי אמון אחד בשני… זה כמו שהילדים אומרים קשקוש בלבוש שנשמע טוב על הנייר והוא ברוב המקרים פנטזיה יפה על חלום רחוק. תשאירו את החלום הזה בקליפורניה ואל תביאו אותו לכאן. אנחנו וילדינו עוד אוספים פה את השברים של כל החלומות שהתנפצו ועכשיו אנחנו רוצים שלא יבלבלו אותנו עם ססמאות יפות וסיפורי סינדרלה אחרי הגירושין. טובת הילד היא לא להיות עד למריבות אין-סופיות בין הוריו על הבית המשותף שלהם.

    אהבתי

  • ענבל  On 7 ביולי 2013 at 19:41

    איך כל אחד כותב מתוך עולמו ולא מצליח לקבל שהאחרים חיים את הורותם בדרך שונה. פוסט מצויין. תודה.

    אהבתי

  • Alon Nachman  On 8 ביולי 2013 at 14:03

    חלי צודקת, לעבור מבית לבית זה אכן לא נוח.
    אבל.. הרבה יותר משמעותי זה להרגיש שיש לך רק הורה אחד המעורב בחייך?
    כך שאם נשים על כף המאזניים אני מאמין (מבלי לצטט לך מחקרים) שעדיף לילדים שני הורים מעורבים בחייהם.

    ולא.. ילד שישן יום בשבוע או שבא "לביקור" אצל אביו זה לא נחשב.
    ואין מושג כזה של "זמן איכות" … כי צריך גם "זמן כמות"
    תודה

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 ביולי 2013 at 14:11

    חלי שלום,

    אין קשר בין משמורת משותפת לבין הקושי, לכאורה של הילד. משמורת משותפת היא רק הגדרה, גם בכל הסדר "רגיל" בו אין הגדרה של משמורת משותפת הילד ישן כמעט בכל המקרים בשני בתי הוריו, מעולם לא קבלנו פניות על קושי של הילדים לסידור זה וגם אם יש קושי כזה או אחר הרי החשיבות של קשר ישיר ורציף עם שני ההורים חשוב מכך ולכן אנשי המקצוע בועדת שניט ממליצים על כך שילד ישן אצל שני הוריו כמה שניתן, הכל בהתאם לנסיבות של כל תא משפחתי.

    גיא רוה
    הורות משותפת=טובת הילד

    אהבתי

  • Alon Nachman  On 8 ביולי 2013 at 14:24

    חלי בנוסף, כדאי להבין שההכרעה של שרת המשפטים אינה על משמורת משותפת : כן או לא. אלא על אימוץ מסקנות ועדת שניט אשר מדברות , בין השאר, על ביטול המונח של משמורת (שלא תורם כלום מלבד תחרות) ועל אחריות הורית משותפת.
    ו..את יודעת מה?! זה כ"כ לא פמיניסטי להתנגד לשניט…

    אהבתי

  • בן  On 8 ביולי 2013 at 15:03

    חלי, את טועה..
    אצלי משמורת משותפת לא אומרת יום כאן ויום כאן.. תתפלאי, אפשר לראות את הילדים שווה בשווה גם בלי תיזוז של יום כאן ויום כאן.. בחודש יש 30 ימים, הגמישות רבה מאד ומנסיון של כמה שנים כבר, לילדים זה הכי טבעי כרגע, אין מירמור, אין בעיות, יש חולצות בכל בית, ואפילו הרוטב פסטה טעים אותו הדבר בשני הבתים.. הכל תלוי בהורים. את מציגה את זה בצורה כל כך עצובה ורחוקה מהמציאות.

    אני מציגה "את זה" בצורה כלכך עצובה? כי מה? כי הכל סבבה אצלם? כי בגלל שהם קטנים וצוחקים ומשחקים ואומרים שהכל סבבה אז הכל סבבה? זה הרי ברור לך, אני מקווה, שלא הטישירט והרוטב הם העניין.

    "גירושים והשפעתם על ילדים בבגרותם", ספר חשוב, תקרא.

    אהבתי

  • רותי  On 8 ביולי 2013 at 15:11

    חלי, את מתחילה את הפוסט ב"עצמו עינים ודמיינו" – וזה בדיוק מה שזה…
    אין לי מושג אם אי פעם היית במשמורת משותפת, או ילדייך היו במשמורת משותפת,
    וכן, לכולנו יש מחשבות על דברים, וכולנו מדמיינים לעצמנו תרחישים כאלה או אחרים,
    אבל בסופו של דבר אלה הרהורי ליבנו בלבד – לא המציאות…

    ילדים להורים גרושים – בין אם במשמורת משותפת ובין אם במשמורת יחידנית עוברים כמעט מידי יום להורה אחר, משום שכך מחולקים זמני השהות.
    לעומת זאת, יש הסדרים של משמורת משותפת בהם הילדים שוהים שבוע שלם ברצף אצל הורה אחד ובשבוע העוקב אצל ההורה האחר – ואני מתרשמת שזה היה הסידור שהיה מתאים לך יותר – אלא שהסדר כזה אפשרי אך ורק בתנאים של משמורת משותפת…

    זה בדיוק העניין רותי, זה לא משנה מה מתאים לי או לכל הורה אחר לצורך העניין. it's not about me או המשפחה שלי, אנחנו מצאנו את הנוסחא שאנחנו מאמינים שנכונה לבת שלנו (וכל שיקול אחר יוצא מהשמשווה כאמור) – זו ב ד י ו ק הנקודה שניסיתי להעלות בפוסט. האחריות השווה לגמרי של שני הורים היא להחליט לעשות ולחיות על פי מה שטוב ונכון לילדים שלהם, לא מה שטוב ונכון להורים של הילדים שלהם

    אהבתי

  • chellig  On 8 ביולי 2013 at 19:15

    פעם נוספת: אחריות הורית משותפת, מעשית, מוסרית, רגשית, היא לטעמי חוק יסוד בהורות, נשואים או גרושים, תקראו לזה איך שתרצו.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 ביולי 2013 at 22:22

    חלי
    news flash כאשר מתגרשים יוצרים לילדים 2 בתים אם רוצים או לא
    הנה קישור מעניין
    http://saloona.co.il/fatherblog/?p=15

    אהבתי

  • יוסף הגדול  On 11 ביולי 2013 at 21:17

    איזה דמגוגיה ופופליזם, "הרבה עדויות שמעתי" "רב הפסיכולוגים מאמינים" ועוד קשקושים לא מבוססים. מי שפותח ככה משפט, במקום פשוט להגיד את מה שהוא חושב, בד"כ זה בגלל שהטענה שלו חלשה.

    לגופו של עניין – מאחר ו"אותך מעניין רק רק רק טובת הילד" (כאילו מה שמעניין אותך זה רלוונטי לנכונותו) אז ברור שלקחת מהילד הורה משמעותי הוא שבר הרבה יותר גדול מאיזה קושי טכני מדומה. אם כבר לאמץ את המלצותייך, למה שהאבא לא יהיה המשמורן הראשי ודווקא האם? אני בטוח שיש זוגות שהאב (או שלשיטתך הוא צריך להיות במשרד ושלא יבלבל את המח?) הוא ההורה הטוב יותר, אז למה לפסול מראש? יחליטו נא לגופו של עניין.

    אהבתי

  • chellig  On 11 ביולי 2013 at 21:22

    לשיטתי, אם אתאפק למחוק את התגובה בעלת הטון האגרסיבי, מבטל וכועס כלכך, אם האב הוא ה"בית" המרכזי של הילד, החוקים זהים כמובן, איזו שאלה.

    נ.ב. הבנת הנקרא היא תכונה נדרשת אם מתעקשים להגיב. איפה בדיוק כתוב שאני בעד האב במשרד או שאני מורידה מהערך של ההורה האחר? אני בעד בית "מרכזי" לילדים קטנים, גם אם הדבר אומר חוסר שיוויון במספר הלילות שהילד ישן בבית "השני", ממש זה הכל.

    נ.ב.ב. אם תגובתך הבאה תהיה זהה בהלך הרוח והטון שלה לזו הקודמת, אמחוק אותה. כאן זה הבלוג שלי, הטריטוריה שלי, ואין לי שום רצון באגרסיביות, ציניות ואנרגיה מהסוג שאתה מביא לכאו.

    אהבתי

  • אופיר  On 10 באוגוסט 2013 at 11:03

    שלום לכולם
    מדובר בנושא מאד טעון. לדעתי אין נכון לא נכון. אם באמת ובתמים הזוג שם את טובת הילדים מעל לכל הכל אפשרי. בני גדל במשמורת משותפת (היום הוא בן 23).
    אם תשאלו אותו (היו לנו הרבה שיחות במהלך השנים על הנושא) תקבלו תשובה, היה לי כיף גדול לגדול בשני בתים. בפועל גדלתי עם 4 הורים שאהבו אותי והעניקו לי (גרושתי ואני נישאנו בשנית ויש לבני שני אחים נוספים והקשר עם האחים מעולה). בני היום שהוא בעל מודועות מאד גבוהה טוען ״בשל הגרושין לשניכם היה צורך אומנם לא מופרז לפצות אותי״. זכור לי אירוע, כשבני היה בסוף כיתה ו׳ הוא עבר תאונה. לפני הניתוח ההורים יכולים להיות עם ילדם בחדר ניתוח ממש עד תחילת הניתוח. כמובן שהינו ארבעה. הרופא המנתח שואל אותי בהומור ״ כשלמדתי רפואה בספרים כתוב לילד יש רק שני הורים, איך זה שפה יש ארבעה? השבתי בטבעיות לילד ארבעה הורים גרושתי ובעלה ואני ואשתי. כיוון שהיחסים היו טובים והשיחה היתה קולחת בינינו. המנתח שאל ״תמיד זה כך? תשובתי היתה כן הילד מעל לכל והיום לעיתים רחוקות כאשר הם אוספים את הילד או לחלופין אנחנו אוספים, עולים כזוג לקפה. מוסכם עלינו שטובת הילד מעל לכל.

    אהבתי

  • קרן  On 2 בנובמבר 2015 at 19:34

    גירושים זה שבר רע לילדים. נראה לי שאין חולק על כך.
    לחיות בבית עמוס מריבות, חוסר באהבה והערכה בין ההורים – זה דבר רע שבעתיים.
    לתזז ילד בין שני בתים – גם זה רחוק מלהיות אידאלי..אבל במצב שבו ההורים החליטו להתגרש, הכי גרוע לילד זה להתנתק מאחד מהוריו. לעניות דעתי – בבחירה בין שלוש האופציות הגרועות: לגדל ילד בבית שבו ההורים נשואים אבל מערכת היחסים בניהם גרועה, לבין לתזז ילד בין שני בתים של הוריו הגרושים, לבין לגדל ילד בבית של אחד מהוריו (לא משנה כרגע אם זה האב או האם) ובכך, באופן אוטומטי לנתק אותו למעשה מההורה השני (וביקורים דו שבועיים במתכונת של ״הורה אורח״ נחשבת בעיני כניתוק) – בבחירה בין שלושת האופציות הללו – לצערי האופציה של ה״תיזוז״ כביכול הער האופציה הגרועה פחות.
    ילד זקוק לקשר יציב ובעל המשכיות עם שני הוריו, כמובן בתנאי ששניהם הורים מתפקדים ומסורים. טובת הילד איננה הקניין הבלעדי של האם. בניגוד לדעה הפופולרית בקרב נשים רבות – נוכחות של האבא בחיי הילד היא קריטית.
    דעתי כמובן תה גם במקרה ההפוך שבו האב דורש שהילד יתגורר רק איתו.
    אני מכירה מקרים רבים של ילדים שיש להם שני בתים – זה לא אידאלי אבל עדיף פי כמה מונים על נתק כל שהוא מאחד ההורים.
    זהו מחיר הגירושים. והוא מחיר גבוה אבל עדיין נמוך פי כמה מהמחיר שהילדים משלמים בשתי האופציות האחרות.

    אהבתי

  • chellig  On 2 בנובמבר 2015 at 19:46

    ניתוק? מה פתאום? חלילה. קדושת השיוויון היא שמקוממת. טובת הילד (הקטן, אני מדגישה את הקטן כל הזמן) קודמת לכל, לגעגועי ההורים, בטח שלאגו שלהם, ועל תחשיבים פיננסיים אין בכלל מה לדבר.
    מה אם הורים שנפרדו כשהילד עדיין תינוק? יונק? גם אז קדושת השיוויון תנצח את מה שטוב לילד?

    ילד זקוק לבית מרכזי, למקום שהוא "הבית " שלו, בודאי בשנים המוקדמות לחייו, עוגן של רצף וטכסים. כל הזמן מדברים כמה ילדים קטנים צריכים טכסים קבועים, סיפורים, צחצוח שינים, שיגרה כדי ליצר יציבות ומקום בטוח, ובכן יום כאן יום שם, זה לא באמת מה שמייצר רצף ושקט ושיגרה. יומיים בשבוע וכל שבת שניה, הסכם מבאס אבל הפך שיגרת עולם, הוא באמת הרע במיעוטו.
    בית אחד נשאר הבית העיקרי, העוגן, והשני עוגן קטן יותר לכמה שנים, עד שיגדל הילד ויוכל להתמודד (פנימה) עם רעיון שני בתים ( שלעולם, לעולם, אינם ב א מ ת שני בתים ). תמיד יש אחד שבו יש את רוב הבגדים הנחשבים, הספרים שקוראים, המחברות הרזרביות, המעיל של החורף ( שארוז בקיץ).

    אהבתי

  • טל גרניט  On 3 בנובמבר 2015 at 06:36

    הנטייה העכשווית שלנו כחברה היא להגדיר כל דבר כ״נזק רגשי״. ההגדרה הזו היא כל כך דיכוטומית ואינה מעוררת לדיון אמיתי ומעמיק. מכלול ההחלטות שאנחנו עושים בתור הורים הוא עצום וכל אחת ואחת מהן יכולה להיחשב על-ידי האחר כ״נזק רגשי״. ילדת בבית-חולים – נזק. ילדת בבית – נזק. השארת את התינוקת שלך בתינוקיה – נזק. הנקת פחות מחצי שנה – נזק. את מניקה עד גיל חמש – נזק. חיסנת – נזק. לא חיסנת – נזק. הילדה שלך היא בת יחידה – נזק. יש לך 12 ילדים – נזק. הילדה שלך אוכלת בשר וחלב וסוכר לבן וקמח לבן – נזק. היא טבעונית – נזק וכו וכו וכו. כהורים אנחנו כל הזמן עושים בחירות כשלנגד עינינו טובת הילד/ה שלנו, חלקן בדיעבד יתגלו כמוטעות וחלקן כחכמות ומה שטוב לילד/ה אחד/ת לא טוב לשני/ה. להאשים הורים בנזק רגשי זה חוסר אחריות ומייצר דיאלוג אלים ופוגעני.

    אהבתי

  • chellig  On 3 בנובמבר 2015 at 07:26

    אין דבר אלים ופוגעני מגירושים אם-טובת-הילדים-לנגד-עיננו, מכאן שלהשתמש בהאשמה של אלים ופוגעני כשבעיני זה על החיים ועל המוות, זה חסר משמעות בעיני, באמת. בעיני, ורק בעיני,זה כמו להסביר שגם לפדופיל יש רגשות # מצטערת על הדימוי ועל הקיצוניות, אבל אני מאמינה בזה אמונת אמת

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 3 בנובמבר 2015 at 09:48

    רק כדי לדעת אם הבנתי נכון, את טוענת שגירושים משולים לעניין של חיים ומוות?

    אהבתי

  • chellig  On 3 בנובמבר 2015 at 09:51

    http://www.amazon.com/The-Unexpected-Legacy-Divorce-Landmark/dp/0786886161 – אם תקראי, ולא תחשבי ככה, אני אהיה פתוחה לדיאלוג אמיץ

    אהבתי

  • chellig  On 3 בנובמבר 2015 at 09:51

    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=35491

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 3 בנובמבר 2015 at 10:41

    בחוויה שלי בתור בת להורים גרושים, שנפרדו כשהייתי בת 21 אני רק יכולה להצטער על כך שלא נפרדו עשר שנים קודם לכן. זו לא הייתה חוויה פשוטה מאחר והורי לא ניהלו את הגירושים שלהם בצורה מייטבית גם אם לא באופן הנוראי ביותר. זאת חוויה מעצבת, אין ספק, אך לא עניין של חיים ומוות. יכול להיות שאחת ההשלכות שלה היא שבחרתי לגדל את הבת שלי בהורות משותפת אבל יכול להיות שזה גם נבע מהיותי לסבית ומכך שהעדפתי שלבת שלי יהיו גם אבא וגם אמא, אף שזה אומר שמראש היא תחלוק את חייה בין שני בתים. שמחה שהבאת כדוגמה פדופיל. התעללות מינית היא אכן עניין של חיים ומוות.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: