חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני דין  On 25 באוגוסט 2007 at 19:56

    חלי יקרה
    דוקא כשאת כותבת על אמא אבא ובית זה מצליח לך ובגדול. בכתיבה הזו יוצאת לדעתי חלי האמיתית, זו שאינה מסתתרת זו שנחשפת בצורה הכי אמיתית.
    אחת שמשביחה כמו יין ישן וטוב
    את יין משובח
    תמשיכי כך

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באוגוסט 2007 at 22:06

    ועוד אחד כאן :-)

  • א.  On 26 באוגוסט 2007 at 09:15

    בדברים מפחד לאבד אותם מוכרת לי מאד

    אבל את צודקת בזה שהם שלך לתמיד.

  • נולי  On 26 באוגוסט 2007 at 14:20

    לי יש עץ שקמה ענקי שמנשק צרפתית את חלון הסלון הפתוח כולו לקראתו. ולא אחת באה שכנה שלי מלמטה ואמרה לי שיש לקרוא לאגרונום, שהעץ נראה לא בסדר. ואני- כן כן, בסדר, אתקשר לעירייה, ולא מרימה את הטלפון. מפחדת פחד מוות שיבוא מי שיבוא ויקטע את זרועותיו הירוקות , יעשה אותו קרח כלוב ונעלב , כלומר יגזים בטיפול, אם אכן העץ זקוק לטיפול.
    בדיוק היום חשבתי על זה. מה אני עושה. אם להתקשר לאגרונות או לחכות רגע. אז אני מחכה רגע. יותר מידי פעמים ראיתי אותם גוזמים וגוזמים ומגזימים.

    וחוץ מזה חלי, אני נורא נהנית מכתיבתך.

  • ציפי  On 29 באוגוסט 2007 at 21:08

    חלי, היו ימים בעברנו ההסטורי שנפגשנו באוטובוס לתיכון.נפגשנו גם בתחנה הביתה לרמת החייל. הפגישה הזו,היום. מפתיעה ,נעימה ,יותר מכולן.כנראה שהכתיבה והקריאה נוגעים במיתרים האיכותיים.

  • היפ.  On 30 באוגוסט 2007 at 00:28

    הנכדה של הפרד העקשן לא רחוקה מהאמת. קוראים לו עודד יפה, והוא – רופא של עצים. הנה, פה, זכרתי שקראתי פעם כתבה עליו:
    http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3399675,00.html
    הנה, הוא גם פה: http://www.shelef.co.il/

    ולפעמים, לעץ מזדקן, אולי צריך לתת להזדקן בנחת.

Trackbacks

  • By תקריב on 24 באפריל 2010 at 11:32

    […] שלנו, הרחוב ההוא שאני מספרת עליו הרבה כי יש שם אבא, אמא, עץ מנגו וכל ילדותי […]

  • By בשכונה « תקריב on 5 באפריל 2012 at 19:17

    […] אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: