תקריב

.

מאתמול, כשגנץ ואשכנזי בום, הצטרפו לממשלת החשוד בפלילים,

מה את מתפלאת, מה את תמהה, איך את עדיין לא מאמינה, מה את ילדה

קטנה, מה זה פרץ החוסר אמון, חוסר האונים, התסכול הזה שלך, הזעם,

כמה פוסטים, מה קורה מותק, מה חשבת שיקרה,

אז ככה:

הצבעתי מרצ, כמו תמיד, אבל הפעם בלי הרבה שמחה, עם התלבטויות, בלב כבד,

כמו ילדה שהוריה אכזבו ממש. למרות סתיו שפיר, שאיך שנהגו בה הוציא ומוציא אותי

מדעתי ולעולם לא אסלח להם,

וברגע שהיא ו/או ציפי לבני חוזרות, אני איתן.

למרות אורלי לוי שהייתה באמת מכשול רגשי ושכלי קשה כל כך, עד כאבי בטן

והתלבטויות ואפילו חלום מסוייט אחד, אבל הצבעתי למפלגה שאני מחזיקה במצע שלה,

שהייתה הבית הערכי שלי תמיד,

שלמרות האכזבה שלי ממי שעומדים ועומדות בראשה היום, אני מאמינה בה,

במפלגה ואני מחכה תמיד, אבל באמת ת מ י ד שהדבר הנכון יקרה,

שאנשים יתנהגו כמו בני אדם,

שאנשים יעמדו במילתם, בהבטחה שלהם, פוליטיקאים או לא פוליטיקאים.

שלא יסתכלו לי, לנו בפנים ויגידו דבר אחד ויפעלו חד משמעית ההפך,

שלא יבגדו באמוני בקור רוח, בגסות, בלי הנד עפעף.

אני לא נאיבית,

אבל אני באמת מאמינה בטוב שבאדם, ביושרה כתכונת יסוד, בהגינות,

גם בפרטי וגם בלא פרטי.

מאמינה וחושבת שברגע שנאבד את האמון הבסיסי הזה, הלך עלינו.

מעדיפה להשאר מאמינה ומתאכזבת, מלא נותנת אמון בשיט,

מעדיפה להרגיש הכל, ובסוף לפגוש ולבחור את מי שראוי,

באמת, באופן בוגר ואחראי וערכי וישר דרך ואנושי ושיוויוני באמת ושוחר שלום,

כי איפהשהו בפוליטיקה, יהיו אנשים ראויים, אולי לא כרגע, אבל עוד מעט.

.