תקריב

.

שנה. איך עברה שנה ואפילו לא התחלתי להבין אני חושבת, באמת.

במובן המעשי אני מבינה כמובן, אבל אם תבדקו במסת הלב שלי, או הנפש, אין שם

הוכחות לאי קיומו, הוא נוכח באופן הכי פשוט ויומיומי.

אני לא בוכה עליו בדמעות רבות, לא בכיתי הרבה ( מדי ) מהתחלה,

לא כי אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש, מה פתאום,

מסת הרגש הפנימית ששייכת לו נוכחת כבדה וסמיכה בחיים שלי באופן קבוע ומקרי,

אבל זה באמת ככה. זה מגיע במפתיע, בלי הכנה או טריגר, הבזק רגש ואני קופאת,

מרגישה את האין או היש שלו, ככה פתאום, בום.

איך אני יכולה להיות מוכנה לברק הזה, לשצף שגואה ומציף ועוצר הכל, 

לעוצמה ולרגשות שאין לי לפעמים מושג או הבנה מה הם ברגע הראשון,פשוט צונמי.

לפעמים שמחה, לפעמים ריק. יש פעמים שאני מחייכת ואומרת היי אבאלה בקול רם,

לפעמים בלב. לפעמים יש בי צורך לראות תמונה שלו, או רק לעצום את העינים והוא שם,

והמבט הזה אלהים, איזה מבט יש בעינים הכחולות האלה, הכחול של העינים שלי בדיוק,

אבל המבט, איזה מבט ואיזה עינים טובות, שיקוף של האיש הזה שהוא היה ועודנו אצלי.

לפעמים אני נופלת לתהומות עצב או תהיה כי מה זאת אומרת שאני לא יכולה לחבק

אותו, להתרפק עליו, להצחיק אותו שזה הכי כיף, להרגיש את היד שלו על הלחי שלי.

כמעט תשעים ושמונה שנות חיים מלאים וטובים היו לאיש המתוק הזה,

אז העצב על מותו אינו עצב אכזר או קשה,

ואולי הוא בכלל לא עצב, אלא אהבה בצורה הגרעינית ביותר שלה,

כמעט כמו אהבה לבת שלי, רק מהכיוון השני. ובכל זאת, לפעמים אני בוכה.

.

אבא שלי, אהוב ליבי, שנה, ונדמה לי שזה פשוט יהיה ככה תמיד, אהבה.