.
.
רק על טל חג'ג בת הארבע עשרה השובתת רעב בירושלים אני מצליחה לחשוב בערב שבת הזה.
חמים ומוגן הבית שלי – הבת שלי תכף שש עשרה שוכבת עטופה, בוערת מחום שפעת עונתית,
מרק העוף רק מחכה שתגיד שהיא רוצה, מוכנה לטעום אותו – ואני ספונה במעגל חיי הקטנים, הנוחים
יחסית ומתפנקת – מתייסרת, זה פינוק להשתמש במילה הזו ככה – ביסורי מצפון על הילדה ההיא,
טל חג'ג שאני לא מכירה אבל נשארת פעורת פה ונפש מול הנחישות – ראיתי אותה מתראיינת אתמול –
האומץ וכוחות הנפש המובילים ילדה, נערונת בתחילת נעוריה, לקרוא תגר, לעמוד על זכויותיה ולהלחם
את מלחמת הקיום הבסיסי, המינימלי, הזכות לחיות בכבוד בשם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה.
אבא צדלניק, זה כל הסיפור, הטרגדי, הבעיה במדינה הגזענית, כפוית הטובה, הזו. מולדת.
אביה שנלחם עבור ועם מדינת ישראל כמעט עשר שנים והיום זרוק עם משפחתו ככלב חסר כבוד
עצמי בדירת קטנטנה. בלי קיצבה, בלי עבודה, בלי כבוד, במדינה שיודעת רק לקחת.
רק לקחת.
ואני מטפלת בבת שלי ומתפנקת ביסורי מצפון, בכתיבה בבלוג או בפייסבוק במקום להיות שם,
ממש שם,
באוהל איתה,
עם הילדה המדהימה הזו שמתוך חוסר ברירה וכנראה שגם מתוך אמונה פנימית חזקה שמה שהיא עושה
ודורשת הוא נכון וצודק, ולהסביר למטומטמים המנהלים את המדינה, את מוסדותיה, את חוסר מצפונה
ואנושיותה בשנים האלה,
שזו לא חוכמה נגד חלשים,
נגד קטנים
ובמקרה הזה גם נגד צדלניקים,
זו לא חוכמה.
תסתכלו עליה רגע. בת ארבע עשרה.
תסתכלו על השער הגולש, הלאק הורוד על הציפורניים,
החיוך שקצת מתרגש מהמצלמה, בכל זאת…
תסתכלו רגע …
.
.
.
.
.
.
.
.
.
איך במקום לחשוב על שיעורי היסטוריה או אזרחות היא שובתת רעב.
איך במקום לאכול שוקולד ולחשוב שרק לא יהיו לי פצעי בגרות היא שובתת רעב.
איך במקום לריב עם אחיה ואחיותיה ו, הוריה, היא ש ו ב ת ת ר ע ב,
תקראו:
בת ארבע עשרה שובתת ר ע ב. לא אוכלת.
רעבה ומתאפקת כי אין ברירה. היא נלחמת על חייה וחיי משפחתה.
בת ארבע עשרה.
.
.
.
.
.
.
אבל לא נורא, עוד מעט בחירות,
עוד מעט נעמוד מול הקלפי,
ואנחנו, אני מבטיחה לכם,
שמשפע הסיבות שנתתם בשנים האחרונות לבוז לכם, לא להאמין למילה שאתם אומרים,
טל חג'ג, ילדה אמיצה אחת,
היא תהיה לי מול העינים כשהפתק יהיה לי ביד, אני מבטיחה לכם.
תתבישו,
תשפילו עיניכם מולה.
תקריב 
תגובות
ואני איכשהו בכלל לא ידעתי על זה. כן, לכל מה שכתבת בעניין, וטוב שכתבת.
אהבתיאהבתי
זה מה שהפכנו להיות, מדינה חסרת לב
אהבתיאהבתי
אמת לאמיתה, תמיד. זאת מדינה שרק יודעת לקחת.
מסיבה טובה היא רק יודעת לקחת, כי אנחנו תמיד נתנו,
בשמחה, ובנפש חפצה תמיד נתנו. אפילו את חיי יקירנו נתנו.
ועסקניה של המדינה התפנקו ולמדו שאפשר רק לקחת.
הגיע זמן חשבון. הגיע הזמן שנפסיק לתת.
ואז איזו משמעות תהיה לחיינו כאן?
האם יכולים אנו ללמד ילדינו רק לקחת ולא לתת?
אהה, שכחתי, לטייקונים המדינה נותנת, וגם לסחטנים
וגם למטילי האימה וזורעי הפחד העושים לביתם.
האם לא הגיע הזמן לצאת נגדם בנחישות?
אהבתיאהבתי
תודה שכתבת. אני לא מבינה איך לא קראתי עליה בשום מקום.
אדיוטים חסרי לב מנהלים את המדינה הזאת וזה יתפוצץ לנו בפנים.
אהבתיאהבתי
באמת לפעמים מדינה חסרת לב
אהבתיאהבתי
אדיוטים חסרי לב, אכן
אהבתיאהבתי
קראתי עליה בעיתון, על הילדה המקסימה הזו, קראתי את דבריך, התבוננתי בילדיי – באותו רגע – בו משחק במשחק מחשב רגוע, שלו חם לו שבע לו ונעים. בה ובשתי חברותיה – מתכוננות שלושתן לבחינה בהיסטוריה, תוך כדי מצחקקות פה ושם, מאושרות, מנשנשות משהו פה ושם. קראתי, התבוננתי ולא יכולתי להפסיק לבכות, לא יכולתי לעצור את הדמעות שעה ארוכה, מאוד ארוכה.
אהבתיאהבתי
בניגוד למה שאת אולי חושבת, הסקרים מראים שביב ינצח בבחירות הבאות.
:-/
אהבתיאהבתי