תקריב

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.