ריבועים ריבועים

.

.

פעם. קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך חרכי התריס,

והמרצפות מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפקוח עינים משינה כבדה.

קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן-באאאא מצליחים להפוך

אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול

המשתרע הזה. הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע ופס גבוה, אני

מרגישה לעצמי כמו חומר…ממשיכה לרפרף עד שאני מגיעה לזוית העין ושם הם נעלמים. אני כבר

יודעת שבמראה אוכל לראות את עצמי כמו ופל, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת אני לא מצליחה להרגיש כשהם נמוגים אל תוך עורי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, אפשר לראות אותם נעלמים.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל, זה עדיין בגדר נס

לדעת מקורבים. הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

אבל אחר כך,

כמו שאחר כך יודע, החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996. אני עומדת בחנות ומתלבטת.

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה במשך שלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים של עצמם במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה. כמעט זכרון קולקטיבי.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים, לשקיעות

ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח, חיבוקים, כרבולים,

אהבות וחלומות – בעיקר קייציים – מתארגים לזכרונות.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 16 ביוני 2010 at 00:33

    אוי מקסים.

    וגם חתיכת זיכרון נפלא, סט התחושות של סמיכות ושל מצעים אחרים ושל הרצפה ושל ספת העור במרפסת של סבא וסבתא (רוני בטח יודעת על מה אני מדבר).

    מרנין, הפוסט הזה. ואין, אין מצב שאני מכבס שמיכה עשר פעמים ביום בשביל אף ילד :) שימצאו להם אבא אחר בשביל זה.

    אהבתי

  • המושיע האקדמי  On 16 ביוני 2010 at 00:45

    חלי, עשי לנו ספר.

    עורך ופסיכולוג – מפיק מהכוח אל הפועל
    עושה דוקטורטים ונזהר מעשות ספרים הרבה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16 ביוני 2010 at 02:30
  • רוני  On 16 ביוני 2010 at 09:40

    מדהים כמה שהזכרונות שלך חיים, כאילו קרו ממש עכשיו.

    אני משונאי הפיקה. מעולם לא אהבתי את הקונספט.
    אבל גם אני מצאתי את עצמי השנה קונה לבת שלי שמיכת פיקה שתלווה אותה לעוד הרבה שנים (אצלנו הפור נפל על דוגמא פרחונית ושמחה. ואני עם צוף בעניין הכביסה.)

    אהבתי

  • גל קטן  On 16 ביוני 2010 at 09:55

    חלי, אני פשוט אוהבת אותך (באמת אוהבת – אפילו שלא מכירה…) כשאת לוקחת snapshot (איך אומרים בעברית?) מזוקק של החיים שלי (שלנו… יש בזה משהו מאוד ישראלי) ונותנת לו חיים. זה פשוט נפלא.

    רוני- איך אפשר לשנוא פיקה????

    אהבתי

  • רוני  On 16 ביוני 2010 at 21:18

    מצד אחד סימוני המחצלות המונחות על הרצפה(שם, במרפסת של סבא וסבתא) ואני מונחת עליהן, מצד שני הריבועים של הפיקה. צפריר על הספה החומה מהעור. בכל פעם שהוא מתהפך שומעים את קריעת העור מהעור.

    מאוד מאוד כיף, הפוסט הזה. עושה חשק לישון. אז הנה, לילה טוב מותק. לוקחת פיקה והולכת למיטה.

    אהבתי

  • לוסי אלקויטי  On 17 ביוני 2010 at 00:08

    מקסים! מלווה אותי גם. באורוגואי נהגנו לבלות כמה שבועות בשנה בבית מלון כפרי (פאר כבד, מלא עץ) וממנו אני זוכרת בעיקר את המיטות הלבנות שנראו כמו כבשים בזכות שמיכות הפיקה.
    שנים לא ראיתי כאלה שמיכות, אלא רק את הסוג הזול יותר עם ריבועים שטוחים וקטנים.
    שנה שעברה מצאתי כזאת שמיכה, זוגית! איזה כיף להתכרבל בה. אין על הלבן! בטח שלא אדום. אי אפשר להירדם עם אדום…

    אהבתי

  • פן  On 17 ביוני 2010 at 12:02

    פעם לפני שנים מכונית סימקה יום שישי החברה מתאספים יש החלטה לצבוע את הרכב לעת ערב כשהצבע יבש [לדעתנו] מחמת הספק הנחנו שמיכת פיקה על גג הרכב למנוע פגעי טל הלילה,שבת בבוקר שולפים יש להוסיף בכח את השמיכה ואכן גג הרכב ריבועים ריבועים ומאז היתה לי סימקה פיקה ,כל אחד והפיקה שלו.

    אהבתי

  • הילה  On 19 ביוני 2010 at 01:36

    הגעתי הנה דרכך בעצם ואני מתענגת עלייך.
    החום שבך והביתיות שמחבקים מבין המילים והתחושה היא שאני מקשיבה לחברה קרובה. המשיכי לכתוב כי את נפלאה!
    הילה
    שגם לה היו ריבועים (:

    אהבתי

  • Brandy  On 6 באוגוסט 2011 at 20:03

    This does look prsominig. I'll keep coming back for more.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: