הפרעת קשב, עדות אישית. ADD

.

אזהרה לאנשי הפרעת הקשב הקוראים כאן לראשונה:
זה מסמך א ר ו ך. מאד ארוך. יתכן שיהיה קשה לקריאה אחת.

הטריגר לכתיבת המכתב / עדות / מסמך הזה בשנת 2007 היה  אישי.
עיתונאית שיצאה למלחמה נגד הריטלין וגם אנשי הסיינטולוגיה הצליחו להושיב אותי במשך שלושה ימים –
וזו לא משימה פשוטה כפי שיתברר בהמשך- מול המחשב ולכתוב בסערה רגשית גדולה איך זה מרגיש
להיות, לחיות כילדה וגם, אז זו הייתה עדות פומבית ראשונה, כאדם מבוגר עם הפרעת קשב.
איך אפשר להסביר ולתאר משהו שהוא את עצמך, טבעי ופשוט ומסובך כמו החיים עצמם.
ערטילאי כמו הנפש, ממשי כמו נוסחא עלומה על לוח שחור.
רגע של חסד וזרם תודעה מתפזר למילים ממשיות.

וזה מה שכתבתי אז. העדות שלי.

אני לא באמת מצליחה להחליט (מה עוד חדש…) איך להתחיל להסביר לכם.
להסביר איך "זה" מרגיש.
להסביר איך אני מרגישה כשאתם חושבים שאתם יודעים ומבינים.
אני יודעת שאני כל כך כועסת על הקלות הבלתי נסבלת של המילים הנאמרות נגד בכזו קלות.
נגד הגדרת ההפרעת קשב בכלל ונגד תרופות מועילות כמו הריטלין  ודומיה בפרט.
גם על העיקרון וההתנגדות העיוורת אני כותבת וגם על הפסקנות והיהירות, למרות.
למרות הסיכון שהמעשה הזה לא יפעל לטובתי –
למה אני צריכה את להפנות אלי זרקור לא מובן כזה? למה זה טוב? מועיל?
כנראה לכלום.
ואני אומרת שfuck.
לפעמים אי אפשר לשתוק יותר –
גם אם מדובר במשהו שהוא "על החיים ועל המוות" רק למגזר מצומצם. לא לכ ו ל ם.
למי כן?
אז ככה:
לילדים, להורים, לילדים שנהיו הורים, למורים שלהם, לחברים שלהם, לבני הזוג, לעצמם.
לעצמנו, אנשים מבוגרים.
לכולנו, בעלי הפרעת הקשב הזו – היא על החיים ועל המוות.
החיפוש הבלתי נפסק מה לעשות איתה.
איך להסתדר איתה.
מה לעשות עם הילדים.
איך להתמודד עם עצמנו, עם החיים שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שהיינו –
ואתם באים. עיתונאית, סיינטולוגים במסווה רוקחות, אנשי פתרונות אלטרנטיביים מוזרים,
וככה, בהרף אצבע על מקלדת, בטוקבק היסטרי ומפחיד,
במיילים שמגיעים משום מקום למייל הפרטי שלנו,
נוקבים בשם הנורא מכל – האויב – הסם – הריטלין!

"מדובר בסמים קשים לילדים"-
"אל תתנו להם ריטלין" –
"שיפסיקו לרמות אתכם" –
אתם כותבים וכותבים גם הסיינטולוגים הבורים ובהרף מילה שטחית מפילים אימה.
הפסקנות הזאת. היהירות הזאת. האנחנו יודעים!
מי שָׂמך? מי שמכם?
"אל תסממו אותם!" אתם אומרים להורים –
מבצירים בהם. מזהירים אותם. אל תתנו להם ריטלין.
אתם מזיקים להם –
כלומר? מה אתם אומרים להורים האלה?
אתם הורים רעים במקרה הרע, או הורים לא אחראים, הולכים אחרי העֶדר במקרה הָּטוב –
ואתם יוצאים לקרב.
תגידו על נפש הילדים, ואני אגיד על נפש ההורים יחד עם נפש ועתיד הילדים.
הורים מודאגים, מבועתים וחרדים לילד שלהם –
אותך הם צריכים עכשיו, אתכם??!!
מה את חושבת? שהורים נותנים ככה בקלות ריטלין? כאילו אקמולי –
הרי על אנטיביוטיקה לדלקת אוזניים מדברים עם הרופא, חושבים אולי לא צריך,
אולי זה יעבור לבד….. הגוף ילחם ויתגבר?
אז ריטלין??!!
את חושבת שככה, בקלות.
בלי היסוסים? בלי חרדות? בלי בדיקה? בלי ייסורי מצפון?
בלי פחד שאולי זה לא הדבר הנכון לעשות?
שמורים, פסיכולוגים ומאבחנים שמים זין על נפש הילדים שמגיעים לאבחונים וכל מה שהם רוצים
זה לעשות  V  על עוד ילד –
יאללה נסמם אותו שיהיה שקט בכיתה ונמשיך הלאה –

זה האמון שלך באנשי חינוך? אנשי רפואה? אנשים בכלל?

ואז אתם, ממרומי הרייטינג שלוהפסקנות ובאותו טון נעים. יודע. אימהי.
חורצים גורלות וקובעים – אל תעשו!!! אל תאמינו!!!
לי תאמינו. לי ולאילן הרוקח ולחברים הסיינטולוגים שלנו.
מי שָׂמךְ?
יש לך הפרעת קשב?
למדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, ניורולוגיה, חינוך, חינוך מיוחד, משהו –

תארו לעצמכם– וזה מפחיד אותי לחשוב על זה –
תארו לעצמכם שיש הורים שמקשיבים לכם ברצינות – או לעוד דברני טלוויזיה –
יודעי דבר. שליטי המצלמות. אלה שגילו משהו. עריצי ההמון.  תארי לעצמך שיש הורים שלא יודעים
איפה לחפש ולמצוא מידע – שלא מספיק מודעים, מקושרים, משכילים לחפש ולברר לבד –
שיודעים לשאול שאלות מהבטן, לא מהראש.
כאלה שחושבים שאם את בטלוויזיה, את בטח יודעת,
והם הקשיבו למורה וכעסו על הילד שלא לומד מספיק טוב – והענישו,
והיו סבלניים, ודברו שוב עם המורה ועם היועצת ושוב עם הילד, והבטיחו פרסים ואיימו בעונשים,
ושמעו פתאום מילים חדשות ומפחידות –
הפרעת קשב וריכוז.
והם נבהלו. שאלו בחשש, חיפשו באינטרנט ובכו בלילה מתִסכול ופחד וחוסר אונים –
אין הרגשה איומה יותר להורה מחוסר אונים.
הורים שידעו והרגישו את המיוחדות, החוכמה, הקסם והעומק של הילד
ולא הבינו איך זה שרק הם יודעים.
שראו את הילד שלהם כלוא בתוך עצמו. את החוסר אונים והתסכול וחוסר ההבנה.
ראו אותו לא מצליח להשתלב בחוקים החברתיים בכיתה ומתחיל, לפעמים,
לא תמיד, להדחות לשוליים –
ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה ובהלה ואהבה ושוב….חוסר אונים.
והתחילו מסלול חדש.
וכשסוף סוף עברו את הדרך הארוכה והמייסרת של אבחון ושל הכחשה.
של כעס, סוג של אבל קטן על הילד שלא יהיה להם והקבלה המלאה של הילד שיש להם.
המקסים, היצירתי, החכם, היוצא דופן, הרחב בנפשו והבאמת מיוחד.
עד שהם עברו את כל הדרך הארוכה הזו –
והגיעו למקום קצת יותר קל –
מקום של הבנה יחסית ושל פתרון שעובד – פתרון תרופתי שעובד  –
מי עומד מולם עכשיו?
את.
מי שָׂמךְ.
הנה אני שואלת שוב – ככה זה איתי. חוזרת על אותו ספור, אותו זכרון,
אותה שאלה אין ספור פעמים –
מה לעשות? ADD
הנה אמרתי שיש לי ADD –
לא לאחותי. לא לילד של השכנה שלי. לא לחבר של בִּתי. לי.
ולשורה ארוכה של בני משפחה שלי. גנטיקה you know…. ולעוד חמישה ילדים לפחות שאני
מכירה ולעוד ארבעה בני נוער ולאישה מדהימה אחת בת כמעט שמונים, שאין לה מושג על מה
אני מדברת, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו
ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים –
שיש ל"זה" שם.

ולי.
קוראת ספרים אובססיבית. כותבת בהתקפות. חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות.
דחיינית – ידעת שזו תכונה אמיתית??? דחיינות.
ממשית….לא "פינוק"….לא חוסר אחריות. תכונה. דוחה הכל. את החיים בעיקר.
מטלות שנראות ומרגישות לאנשים אחרים יומיומיות ובאמת שטותיות מכדי להתייחס,
נִידְחות ונִידְחות עד שהדפיקה בדלת מגיעה, והמחיר משולם.
אני אימפולסיבית. פזורת נפש. שקועה בעולם פנימי. לעולם לא משועממת. זריזת גוף ומוח.
רגישה מאד. פגיעה אפילו יותר. אמפטית. פטפטנית. מבינה הרבה ובדיוק מפתיע.
מתחברת לילדים בקלות ושמחה ופשטות. הפכפכית מצבי רוח. יצירתית.
אובססיבית מעט, בדברים מסוימים, קטנים, שוליים – לא ברמה שמפריעה, סקרנית –
ובעיקר –
אני אומרת לך באחריות מלאה –
שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי
כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי.
היא הסיבה העיקרית.
הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים.
קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר התצלצלו הפעמונים.
עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נאורולוגי –
עברתי אבחון אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים
וכדי להיות ממש ממש בטוחה עברתי מבחן "טובה" –
וכן. יש לי הפרעת קשב וריכוז – ללא היפראקטיביות –
את ההיפר שלי אי אפשר לראות. הגוף שלי רגוע. אבל המוח my dear
המוח –
ואת יודעת כמו מה זה היה?? הגילוי הזה? האבחון הזה?
כאילו מישהו לקח זרקור ע נ ק  –
סובב אותו לאחור והאיר לי את חיי –
האיר את המנהרה החשוכה ההיא, שבה העברתי את ילדותי,
את נעורי והרבה הרבה שנים בבגרותי.
הגילוי הזה הסביר לי שיש סיבה.
הבהיר לי שאני לא ממציאה את עצמי לעצמי.
לא מתרֶצֶת.
שאני באמת.
וזה מרגיע מרגיע מרגיע להבין.

היום אני יודעת, גם מנסיון – וגם מהרבה גדולים כקטנים שאני מכירה,
יודעת ושמחה שיש ל"זה" שם ויש לזה פתרון. יש תרופה.
לא חשוב איך קוראים לזה. פתרון. חלקי. לא מושלם.
אבל יש. הוא לא ישָנֶה אותי. הוא לא יקח "את זה" ממני – אותי ממני –
אבל כשאני צריכה, כשאני רוצה, אני יכולה להיות בלי ה – ב א זזזזזזזזז.

אפשר… איך אמרת? אפשר בלי ריטלין…זה רק תלוי במורה….
"זו בעיה חינוכית" – את כותבת – "לא רפואית"
עכשיו גם המורים אשמים, לא רק ההורים –
רוצה לעצור רגע ולחשוב???
על ילדותו של אדם – על הזמן והמקום הבאמת הכי קריטיים לנפשו, לביטחונו  וגדילתו –
על דמוי עצמי. הערכה עצמית. מי אני ומה אני שווה. איזה ילד אני.
כמה אני חכם. כמה אני מוצלח. כמה אני מצליח. כמה אני יכול. כמה מקבלים אותי.
כמה מבינים אותי. איך אני
לומד לקרוא. מבין מספרים. מבין הכל.
וזה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות –
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
זה קשור לְידיעה פנימית שלך כילד.
שם זה רק אתה עם עצמך. לא חשוב בן כמה.
והידיעה הפנימית הזו, התחושה העמוקה הזו חזקה מכל המילים הטובות שתשמע.
מכל ציונים הטובים שתצליח לקבל. מכל ההוכחות שיתנו לך.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

ומה את חושבת "זה" עושה לנפשו של ילד בן שבע, עשר, ארבע עשרה –
ילדה –
איך תגדלי להיות אדם מאמין בעצמך, בכישוריך, ביכולות שלך אחרי ילדות נבוכה כזו –
ואני מדברת בינתיים על אלה בלי ההיפראקטיביות –
אלה שהמוח שלהם מתרוצץ –
בניגוד לאחרים שאצלם, גם הרגליים, הידיים והטוסיק מתעופפים בלי הפסקה.
יש לך מושג איך זה לחיות בחוסר שקט פנימי אין סופי מהיום שאת מכירה את עצמך.
יש לך מושג איך זה לדעת שהאיקיו שלך גבוה מ 130 –
מה לעשות מדדו אותו המון פעמים –
ולא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טכסט בספר היסטוריה –
כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים –
היסטוריה מבחינתי – ממש – אבל ממש בור שחור-
ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל –
אני, יקירתי, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור – ולמה.
ולא חשוב כמה פעמים ידעתי וכתבתי וסימנתי –
וכתבתי וקראתי ולמדתי ושוב קראתי ושוב קראתי.
מתחילה פיסקה, ובתוך משפט או שניים, שוכחת את הרעיון הראשוני שהיה להרף עין
כל כך צלול ונהיר וברור ואופס…….נעלם למעמקים.
ואין לי שום דרך לשלוף אותו משם.
על הדחיינות שלי, הפסיביות שלי, האימפולסיביות שלי –
ספרתי לך כבר, נכון?
אמרתי לך שאני מספרת דברים שוב ושוב. מבחינתי כל פעם, פעם ראשונה.
ןהאימפולסיביות—-מה איתה, תגידי –
לעשות את הכל, לנהל את חיי באופן כל כך דרמטי תמיד. שאין דרך חזרה –
לדחות תפקידים ברגע – לקחת אחרים בשניה –
לסיים מערכת יחסים בלי משים – לעבור בית, לזרוק רהיטים, לעשות שיפוץ,
לדבר בלי סוף, לסיים שיחות טלפון בפתאומיות , כי אי אפשר להכיל עוד מילה –
ויש אנשים שחושבים שזה פינוק –
מה זאת אומרת לא יכולה להתאפק?
כשצריך מתאפקים.
כשצריך להצביע בכיתה – מצביעים וזהו. לא מתפרצים!
אז זהו שלא.
שכשאי אפשר להתאפק – ב א מ ת אי אפשר להתאפק.
מה תגידי?? נעים??
לא נעים. אפילו מייאש לעיתים. ומעציב. ומ ע י י ף. בעיקר מ ע י י ף.
אותי ואת הסובבים אותי.

ומה עם המקצוע שלי?
חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי.
נכון שעברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי –
אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלו לי התפקידים ההם –
ולא חרדת התפקיד או הכשרון או הבצוע ה'משחקי' –
סתם. הקטע הטכני, הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בע"פ.
תפקיד בתיאטרון? נראה לך?
ותודה למי שהמציא את הטלפרומפטר.
ותודה למי שהחליט שסרט מצלמים ב"חתיכות קטנות" – סצנה סצנה –
מחולקות ל"שוטים" – ואפשר עוד פעם אם שוכחים.
אם הטכסט שלמדת, וניתחת ושיננת, פתאם ברגע האמת,רגע ה"אקשן" נעלם.
נמוג. יש take 2.
יש לך מושג איך זה לקרוא אין ספור ספרים, טובים כרעים –באמת אין סְפור….כי מה לעשות –
לקרוא ולראות סרטים הם באמת שני הדברים שלי. שמחת חיי –
אז תחשבי איך זה מרגיש לקרוא ספר מופלא, או לראות סרט מצוין, לחוות את עוצמת הסיפור,
הכישרון וכל מה שספר/ סרט יכולים לעשות לך. במלוא העוצמה, לחשוב על מילים,
חוויות, תובנות שאפשר לקחת הלאה.
לחשוב הרבה, ולדעת שבתוך ימים, יש אפשרות די סבירה…לא תמיד…אבל הרבה…..
לשכוח על מה הספר. לשכוח את הסיפור והמילים –
להשאר רק עם החוויה הרגשית.
מה תגידי?? שתשאלי אותי איך הספר?
ואני יודעת שקראתי, זוכרת שנהנתי, או שלא. זוכרת רסיסים ולא יכולה לספר לך.
זכרון לטווח קצר. זכרון לטווח ארוך. יכולת הפנמה. זיכרון חזותי. המון מילים ואותה תחושה.

יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
ואיך אף אחד לא רואה אותי?
את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
איך אף אחד לא רואה?
ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???

וגם את כל הדברים הטובים שאני מאמינה ויודעת שיש בי, אלה שאני מרגישה שבורכתי בהם,
שעושים אותי מי שאני – וס�
�יחה על הבנאליות –
גם אותם אני מייחסת לאותו מקור –
אבל אותם, את הטובים אני לא מעיזה לכתוב –
כי גם ממעמקי ה"התקפה" הזו שאני חווה עכשיו, מולך אני זוכרת שיש לי כוונה לפרסם את זה –
ואני לא רוצה שזה יזיק לי. אני מפחדת.
ואני מתביישת שאני מפחדת.
ואני מתביישת שאין בי את האומץ האמיתי להגיד fuck –
או שאין בי את האמון האמיתי באנשים שקוראים –
כי לא עלי אני מספרת לך –
על כולנו אני מספרת לך –
על כל הילדים והילדות והגברים והנשים –
שכל אחד מהם מרגיש וחי ומתפקד אחרת עם הנוסחא המוחית שלו –
וכל אחד עם הרעש והרגישות והמקומות המצומצמים והמקומות הרחבים שלו –
עם הכשרונות, התבונה, המגבלות, והחסרונות והסך הכל שלו –
עלי אני מספרת לך, ודרכי עליהם –

ומה זה בכלל הADD הזה – הדבר הזה. תסבירי לי ….
ביקשה אימי לא מזמן –
ומה שיש לי זה המון המון מילים – אני אוהבת מילים –
המון מילים וכמעט כלום –
מה זה? מה זה עושה? זה מסוכן? זה כמו מה? מה זה? איך זה מרגיש?
ואני לא יודעת להסביר איך זה מרגיש כי אף פעם, מעולם לא הרגשתי אחרת.
אבל אני מנסה. עכשיו.
איך אפשר להיות גם כל כך חכם וגם לא להבין משהו כל כך פשוט?
אפשר.
כי האמת – אין לי מושג. הכל מילים –
היא באמת מסתורית – ה ADD הזה –
ואולי פחות רומנטית ממה שאני רוצה לחשוב -.
ואם אני אצטט את מיכל לברטוב במאמרה מ"הארץ" מה-23 לפב 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=686473

ADD הוא מנגנון התמודדות יצירתי – תחילתו במחסור, גנטי כנראה –
בחומרים כימיים המאפשרים קליטת מידע אופטימלית בתאי המוח  –
והתוצאה היא –
תחשבי כמה זה מעייף –
עמידה ת מ י ד י ת במתקפת יתר של מידע –

כלומר משהו, חוסר במשהו לא מאפשר למוח שלנו לעבד את המידע שהוא
מקבל – כי הוא מקבל יותר מדי מידע – כמו מסננת עם חורים גדולים מדי –
יותר מדי נשפך פנימה – והריטלין?
הוא מעכב את ספיגתו של מוליך עצבי ספציפי בתאי המוח ומאפשר
לתאים המתאימים להתמודד עם מה שקודם היווה כמות מידע גדולה מדי –
התוצאה –

ההתקפה על המוח נפסקת. הריכוז והקשב מופיעים.
פשוט, לא??
לא ממש מובן – אבל גם אפילפסיה, אלצהיימר, גאונות וכשרון, או כל דבר הקשור למוח –
לא ממש מובן לנו – בשביל זה, כמו שלימדה אותי אמא שלי –
בשביל זה יש רופאים!

ואת יודעת מה הכי חשוב לזכור ?
שהפרעת הקשב והריכוז הזאת לא קשורה רק לילדים וללימודים –
א ב ל
וזה אבל גדול –
קל לגלות אותה במקומות דורשי לימוד –
שם היא ברורה. קיימת באופן "מעשי", קל לזהות אותה –
אבל היא לא נעלמת בגיל 18 –
אחרי שבדרך נס ומאמצים אין סופיים עברת את בחינות הבגרות –
היא לא נעלמת באוניברסיטה או בעבודה שלך כי אתה כבר בן 30, ולא בתפקוד שלך כבת זוג,
הורה או פשוט אדם מבוגר –
ואת לומדת ללהט להטוטים ולמצוא פתרונות מייצבים וללמד את הילדה שלך מגיל מאד צעיר
ש"אמא מבולבלת רק בדברים הלא חשובים" –
ומגלה להפתעתך שזה נכון.
שאת הויטמינים שלך כמובן תשכחי לקחת בזמן אבל את שלה, היא תקבל יום יום בדייקנות.
ואת לומדת לצחוק. כי יש הרבה חן ורגעים מקסימים בפיזור הנפש הגרנדיוזי הזה.
קמה מהכסא בהחלטיות, פוסעת מספר צעדים, נעצרת. רִיק. לָמָה קמתי.
לאן אני הולכת.
השלט מונח בתיק כטלפון נייד לכל דבר.
הטלפון בתוך במקפיא.
המפתחות משוכפלים לאין ספור ומונחים במקומות שונים לשעת חירום, שתמיד מגיעה.
קבעתי תור, לא פתחתי יומן. פתחתי יומן, כתבתי בתאריך הלא נכון.
אין ספור רגעים שמתאספים לזכרונות משפחתיים עם הרבה חום וחיוכים.
וחוץ מזה, יש ברירה? היא לא הולכת לשום מקום.
היא כאן, אני חושבת שהיא אישה, הADD הזאת.
והיא קשורה לאנשים – אנשים בוגרים –
וזו יכולה להיות אשתו של העורך, הגננת של הילד שלך, נהגת האוטובוס או הבחור המקסים
שמחייך אליך במעלית כל בוקר או העיתונאית המסקרת את הבחירות –
או השליח, העורכת דין, עורך בעיתון, הזמר הגבוה או הגנן…..לך תדע –
ומה זה בכלל חשוב.

מה זה יעשה לי, לחיי, המכתב הארוך הזה?
האם הסערה שאני חווה עכשיו,
האימפולסיביות או האובססיביות שלא מזיזה אותי מהכסא כבר ימים ארוכים –
תעזור לאנשים אחרים? לילדים אחרים?
תעצור אותך לרגע??
תעצור פעם מישהו לרגע מלהשתמש בכוחו באופן יהיר ופזיז וזחוח כל כך –
לא יודעת. נראה.
נ. ב. – אני אפילו לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אחרי  שטף  המילים הלא נגמר הזה.
ובכל זאת – לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו –
אני צרכנית ריטלין צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מאד מסויימות –
צילומים. כתיבה שמצריכה ריכוז. תשלום רפורטים בזמן…
חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה ADD שלי.
הריטלין הוא כמו….. קובית שוקולד בירידת סוכר.
ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל,
או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בתחת צריך מיד איבחון ומירשם.
מה פתאום?
אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף וכוחני והחלטי –
כי לפעמים – אין ברירה. ואל תגידי, תמיד יש ברירה. זה לא נכון.
לפעמים,באמת אין ברירה.

את יודעת – לדור ההמשך שלי אין כנראה. אולי הגנטיקה קפצה דור ואני כל כך שמחה –
בטח שמחה נו מה, אבל אם פתאום בגיל 12, בחטיבה, כמו שהיא עושה לעיתים קרובות,
היא תופיע… ההפרעה הזאת. אני יודעת בוודאות שאני אעבור תהליך רגשי קשה מנשוא.
אני יודעת.
ימים קשים, מייסרים, מלאי תהיות – ולילות חסרי שינה לשנינו. להוריה. ולבטים. ורגשות אשם.
גנטיקה. ויסורי מצפון. וימים של אינטרנט וחיפוש אלטרנטיבות.
ומה עם אומגה 3
ואצה ירוקה כחולה
ואולי אלבויים
ודר' מירי כץ שאני כל כך סומכת עליה אומרת שֶככה
ואולי הומאופתיה ויש את התוכנה הזאת שאומרים שעוזרת….
ומכונים מקצועיים עם פסיכיאטר / ים אמיתיים, הוגנים ולא מניפולטיביים המטפלים גם
בהפרעת קשב …..ויש קואוצ'ינג לילדים, היית מאמין.
כי זה מבאס וגם כי הפתרון מבאס, זה נכון.
לקחת תרופה זה מבאס. אבל גם אינסולין מבאס שמעתי……
וחוץ זה, זה מה יש!!

וכתבה לי נועה המתוקה מילים שמעבירות את התסכול ומה שאתם לא מבינים:

לו רק ידעו את התיסכול ביו יכול למסוגל,

וגם, שבין זה ובין רצון אין ולא כלום.

נ.ב.ב. הצהרת בלפור נכתבה וניתנה על ידי שר החוץ הבריטי, מר ארתור
בלפור שלהי שנת 1917 – ההצהרה הכריזה על עמדתה החיובית של ממשלת
בריטניה כלפי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ה ל ל ו י ה !!!!!

נכתב במרץ  2006 במשך 5 ימים, 3 כדורי ריטלין LA  20 מ'ג, 2 ריטלין SR 20 –
שוכתב מ ע ט עכשיו – ספטמבר 2006 – ומעולם לא נשלח ליעדו.

אני שותקת. מי היה מאמין

תוספת: שאלון – מאה השאלות לבדיקה ר א ש ו נ י ת

/

תוספת מאוחרת, הרצאה במסגרת 12 דקות שנתתי לא מזמן, קיץ 1012.

זה כמובן מעין תקציר הרצאה שאני  נותנת בסדנאות, בתי ספר, מכונים וכו'.

.https://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא,

כאילו דווקא הם שילמו שיופיע כאן. הבלות רוח, שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורדה  On 11 בספטמבר 2006 at 11:52

    תודה. למדתי הרבה. מסכימה עם הרבה ממה שכתבת.

    אולי לא שלחת את זה ליעד המקורי אבל בזה ששמת את הטקסט הזה ברשימות הגעת להרבה יותר אנשים מאשר למופלטה בלבד.

    תודה.

  • אמא אחת  On 11 בספטמבר 2006 at 13:36

    ריגשת והמחשת היטב. כואב לי לחשוב על הייסורים שמתוכם נולד המכתב הזה.

    אני לא יוצאת להגנתה של אודטה. אבל אבל אבל, בעצמי חוויתי באיזו קלילות רושמים היום ריטלין, בלי לבדוק אלטרנטיבות ולא כלום. יש לי ילד עם PDD, שזה מכלול של בעיות שקשורות יותר לאוטיזם (בעיות קשר ותקשורת) מאשר ל-ADD (בעיות קשב).
    נאלצתי לקחת את הבן שלי לרופא ילדים מטעם הביטוח הלאומי, כדי שיחדשו לנו את הקצבה שאנחנו מקבלים בעבור הטיפולים שלו. נקבע לנו תור לשעה מסויימת, המתנו בחוץ שעה ועשרים דקות. בני היה אז בן ארבע. כשסוף סוף נכנסנו לחדר הרופא, הוא כבר לא יכול היה להכיל את כל המתח והשיעמום של ההמתנה, והתרוצץ סחור סחור בחדר. לא תאמיני כמה לחץ עלי הרופא לתת לו ריטלין. ולא משנה שכל ילד בן ארבע היה מתפרע תחת אותם התנאים. ולא משנה שהיו לי ביד חוות דעת של נוירולוגית מומחית, פסיכיאטרית, פסיכולוגית, שתי קלינאיות תקשורת ושתי מרפאות בעיסוק שחלקן מכירות את הילד היטב, והן במפורש לא איבחנו אותו כלוקה ב-ADD. מספיק שהוא קצת התפרע בלשכה של הרופא, והלחץ הופעל. על סמך מפגש שערך פחות משלוש דקות, אבחן אותו הרופא, וגם רשם את האיבחון החדש בניירת, וגם נזף בנו ההורים שאנחנו לא מקבלים אותו.
    ריטלין הוא אולי פיתרון לאנשים מסויימים בבעיות מסויימות, אבל אסור שזה יהיה פיתרון אוטומטי שלא מקדישים לו שום מחשבה.

  • ורד  On 11 בספטמבר 2006 at 13:58

    תודה לך על שהצלחת לתמלל את זרם התודעה שלי בדיוק כזה. תודה תודה, בעיקר על כך שכתבת על הדבר שהכי ממעטים לכתוב עליו- החרדות האיומות הקשורות למילוי משימות יומיומיות פשוטות ביותר, שלא מאפשר לנו לחיות את חיינו ושמי שלא מתמודד עם איי די די לעולם לא יוכל להבין. לא את החרדה- ולא את ההקלה שמאפשרת לקיחת כדור פעם או פעמים בשבוע, שמאפשר לך לעמוד בחייך כאדם מבוגר.

  • רלי  On 11 בספטמבר 2006 at 14:58

    הכנות שלך צובטת. אני חושבת שטוב וחשוב שפרסמת את המכתב הזה.

  • מנשה  On 11 בספטמבר 2006 at 15:22

    אני חושב שהלינק הזה יכול להסביר מעט. זו עובדה ידועה על אודטה אגב.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=700550

  • נעמה  On 11 בספטמבר 2006 at 15:31

    .

  • גבי  On 11 בספטמבר 2006 at 16:19

    כל הכבוד, הכל הכבוד, כל הכבוד.

  • מירי  On 11 בספטמבר 2006 at 19:57

    מרגש
    בפעם הבאה שהנחרצות האודטית תרים אצלי ראש, אני מקווה שאספיק להיזכר בזמן בטקסט שלך
    ותודה לג'ני ששלחה אותי לקרוא את זה.

  • זו ש  On 12 בספטמבר 2006 at 02:39

    תודה.

    (ואם מעניין אותך, משהו שכתבתי על הפרעת הקשב שלי:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8888&blogcode=2483235 )

  • שרה  On 12 בספטמבר 2006 at 10:05

    מזדהה עם הרבה מאוד מהדברים שכתבת כאן, כאחת שהתמודדה עם חלק מהתופעות האלה, אני יודעת כמה זה קשה ומתסכל.
    גם במשפחה שלי, על ענפיה השונים, יש הרבה אנשים שסובלים מזה. זה גנטי, זה אמיתי לגמרי, ומקומם לקרוא את הדברים היהירים והנחרצים שכתבה אודטה. היא מפנה אצבע מאשימה כלפי בני אדם שסובלים ובני אדם שמנסים לעזור לאחרים.

    אני נגד תרופות שניתנות על רגל אחת, נכון שיש מי ששולף מרשמים באופן אוטומטי, לא תמיד עם שיקול דעת, אבל זאת לא סיבה לפסול הכל.

    תודה על הכנות והפתיחות שגילית כאן בכתיבה שלך.

  • ורד ו  On 14 בספטמבר 2006 at 15:03

    על שהצלחת להביע במילים (אמנם לא מעטות) את מה שהרבה ניסו לבטא ולהסביר

    ושוב

    ת ו ד ה

  • מיכל  On 14 בספטמבר 2006 at 17:15

    נכנסת אלי, לתוך הורידים שלי עם מצלמה נסתדרת ותעדת.
    את העלבון והצחוק על השיחכה
    על הרעש האין סופי
    על אלפי דפים שקראתי ורציתי לזכור וכיום יש ריק אחד גדול
    על סרטים שראיתי ונשבעתי שאלו מונלוגים שאני אזכור-ופופ…אין כלום
    על הדחיינות, כאילו – מה שאפשר מחר למה לא לדחות לעוד חודש?

    כל כך עצוב לי לקרוא מה שכתבת, עצוב, ומרגש, ומביך, ואנושי.
    אני מקנאה בך על התעוזה להלחם באודטה.
    והלוואי ויום אחד נראה פה תגובה שלה.

  • אופנו'  On 14 בספטמבר 2006 at 23:17

    מדוע לא שלחת לאודטה את המכתב?

    פשוט נפלאה, כותבת כל כך יפה, ומהלב.

    נמאס שאנשים שומעים מאודטה את השטויות שהיא מכניסה לראש ואין קול ואין עונה.

    לדעתי שווה לשלוח לה (או להקריא לה בתכנית אחרת…).

    אשה מדהימה את חלי! ואני שמחה שורד נתנה לי את ההזדמנות לקרא את הבלוג שלך.

    נ.ב.

    מחכות לך- שאלי את ורד.

  • גלית  On 15 בספטמבר 2006 at 09:07

    תודה רבה על שעזרת לי ,אפילו במעט, להבין את מה שעובר על בני.
    אני לא לוקחת ללב תגובות סיינטולוגיות למיניהן של אנשים בורים כי אני רואה את בני מאושר שהוא יכול להיות כמו כולם וזה שווה הכל.
    את אשה מדהימה.

  • ??????  On 15 בספטמבר 2006 at 11:29

    תודה רבה על המכתב.
    תודה על שהעלית בכתב את עצמי, אף שאיננו מכירות נראה כאילו את מכירה אותי ואני אותך או שבעצם שתינו אחת .
    תודה שהעלית על כתב בצורה כ"כ קולחת ורהוטה ,עם טיפונת חוש הומור את מה שקורה לי, שם במוח, ואינני יכולה להסביר אותו מבלי להוריד כמה דמעות, ולא מרחמים אלא מחוסר אונים.תודה רבה לך על הגילוי, כי עכשיו יהיה לי קל יותר להסביר לאנשים "רגילים" ממשפחתי וממקורבי את שעובר ועבר עלי. איך?! פשוט אפנה אותם למכתבך, ברשותך כמובן…
    תודה רבה !

  • אליסיה  On 15 בספטמבר 2006 at 14:38

    חלי יקרה
    כל כך ריגשת אותי, שלקח לי כמה ימים מאז שקראתי את הרשימה שלך עד שהייתי מסוגלת לכתוב לך כמה מילים.
    חשבתי, כמה מורות אטומות שקראו לבן שלי מופרע ולבת שלי מטומטמת היו צריכות לקרוא את המילים שכתבת.
    ולא רק מורות, כמובן. גם הורים לילדים אחרים בבתי הספר, בשכונה, בקיבוץ בו נולדו שני הילדים שלי.
    הם אמנם לא קיבלו תרופות ועם השנים כל אחד מהם מצא את הדרך להקל על עצמו – הוא במחשבים, היא בציור, אבל הדרך הייתה קשה כל כך, מייגעת כל כך, כל כך הרבה עלבונות וכאבי לב…
    ואני חושבת שלא היה מזיק שהטקסט שלך יגיע לאודטה, האישה הזו לא מסוגלת להבין כמה נזק היא יכולה לעשות, הורים לילדים המדהימים האלה לרוב לא יודעים מה לעשות, הם אבודים, חסרי אונים, ובאיזה זכות ועם איזה ידע מקצועי היא פותחת את הפה.
    ושתביני, אני אישית לא רציתי לתת תרופות לילדים שלי וגם חושבת שהיד קלה מדי על המרשם של הריטלין. זה לא אומר שצריך לבטל או לזלזל בשימוש בתרופה הזו בצורה גורפת.
    תודה לך, על הפתיחות וגילוי הלב שלך.

  • כרמל  On 16 בספטמבר 2006 at 11:53

    האודטה הזה, וייתכן שבגיל מבוגר יותר ומתוך מודעות ניתן לעשות שימוש ברטאלין, אבל גם אני מתנגדת לקלות שבה תרופה מדכאת מציאות מבלי לבדוק תחילה מדוע המציאות הזו נוצרה ולמה זה טוב, והקלות שבה מאבחנים ילדים ושמים אותם בסל הזה כי קשה להתמודד איתם.

    אני נמנית על הפסיכים/אופטימיים שחושבים שהאנשים עם ההפרעות הללו הם ילדי העתיד שהמערכת העכשווית לא מסוגלת להכיל אותם ולכן מכנה אותם מופרעים ביחס אליה, אבל אסור לדכא להם את זה יותר מדי, הם חוד החנית של השינוי. כשיהיה משהו אותנטי עם משמעות, הם יקשיבו ויתרכזו מאד מהר. אני לא מאשימה אותם שהם לא מסוגלים להתרכז ברוב הזבל הקיים. מכירה את העניין של ילדי אינדיגו?

  • חלי  On 16 בספטמבר 2006 at 12:12

    מחשיבה את עצמי ילדת אינדיגו.
    והרי קראת בסוף דברי…אם הצלחת לחצות אוקיינוס מילים. ניסיתי לקצר…באמת…זה הכי קצר ומצוצמם שהצלחתי:-)
    הרי קראת בסוף דברי…שאני באמת לא בעד הקלות הבלתי נסבלת של האבחון ושל מתן המרשמים –
    אבל לא על זה באתי להלין – ברור שא ס ו ר להיות קלי דעת כשזה מגיע למתן תרופות לאנשים בכלל ולילדים בפרט –
    וכמובן שחיפוש ולפעמים מציאת אלטרנטיבות מסוגים שונים חיונית ולעיתים, לא קרובות גם מצליחה –
    על הנחרצות נגד באתי לצעוק.
    על האנשים שקובעים ש'זה' שטות, שאין דבר כזה –
    ובעיקר באתי להעיד על איך זה מרגיש מבפנים –
    כי לא תמיד יודעים ולא תמיד מבינים ילדי אינדיגו, וילדות.
    ואם צריך להחליט בין נתינת תרופה ועזרה לילד – ועזרה היא לעזור לו לא לסבול. והסבל הוא אמיתי. והבלבול, דימוי עצמי, תחושת שונוּת,
    ותסכול אין סופי בגלל פערים כל כך גדולים בין יכולות מצויינות לביצועים ותובנות חסומים לעיתים.
    בין להיות תלמיד מצטיין ב א' ופחות מבינוני במקצוע אחר.
    'יש קיר בין החשבון למח שלי – אמר לי ילד אחד השבוע –
    איך כולם מבינים ורק אני לא – אמרה אחרת
    והנזק והכאב והחוסר אמונה ביכולות שלך –
    יזיקו ויקטינו נפשו של ילד ויכולתו לפרוש כנפיים תחלש מאד מאד –
    אז מה עדיף?
    כי לא כולם אמא'אבא. לא כולם יתנו לך ללכת בדרכך, כי אי אפשר באמת ללכת לגמרי בדרכך -וכותבת לך אשה שמלחמתה העיקרית בחיים הייתה .
    על זכותה להיות מי שהיא
    והנה…מבינה ממרומי גילה שאפילו איין ראנד לא צדקה :-) ואי אפשר באמת ללכת רק בדרכך.
    צריך לעזור להם לעבור את הדרך הרגילה, לקבל בסיס מסויים ואז..מתוך אמונה בעצמם, בכשרונם, ביחודם,שיפרשו כנפיים ויקחו אותנו לאן שהם רוצים.
    חזקים. נבונים. מיוחדים וקסומים כמו שהם.
    אחר- כך.

  • תראזימאכוס  On 16 בספטמבר 2006 at 20:29

    … הנמענת, אודטה, לגמרי לא.
    למה לפנות אליה בכלל ?

    המח של כולנו הוא קופסא שחורה, מסתורית, ייקח עוד שנים עד שנתקרב להבין אותה טוב יותר. אני מוצא עצמי בהרבה מהתופעות שציינת אבל לא אובחנתי מעולם בשום דבר. אני חושב שצריך להיזהר בתרופות, לא רק בריטלין אלא גם באופטיליגין ואספירין, זה רק השמרנות שלי, לא סומך על רופאים.
    הפתרון הוא לחיות עם מה שיש בלי רגשי תסכול על מה שלא מצליח.

  • עדי  On 17 בספטמבר 2006 at 21:35

    הרגע ראיתי בפורום שאני חברה בו את הקישור למכתב זה. לא קראתי אפילו חצי, מודה, יש תירוץ ADD ולא לוקחת ריטלין:),
    ולא מהסיבות של אודטה…
    ועדיין הספיקה לי קריאת הפסקה הראשונה כדי להתרגש ולהרגיש צורך להודות לך על הגילוי לב ועל היציאה נגד אודטה.
    אני מקווה שיבוא היום ויהיה לך גם הכוח לשלוח לה מכתב זה.

    אז תודה מקרב לב ושנה טובה, מאושרת עם הרבה אהבה גם לעצמך.

  • עמנואל  On 22 בספטמבר 2006 at 15:21

    כאמא לילדה בת כמעט 10, שמאובחנת כאי.די.די, קראתי בלי אויר את כל מה שכתבת, חשתי על בשרי את התיסכול שלי מול הילדה.
    כאם חד הורית שצריכה להתמודד עם כל "תופעות הלוואי" יכולה להגיד שזה קשה, מתסכל ומתיש יום יום שעה שעה.
    דברים שנראים לי מובנים מאליו, לילדה הם לא, לא פעם אני כועסת עליה ואז עוצרת ומזכירה לעצמי שזאת לא היא, אלא האי.די.די המיותר הזה.
    ילדה יפה, חכמה,חמה,מקסימה שמתקשה יום יום במטלות שיגרתיות, כל פעולה מלווה בטבלה שאני מכינה לה עם הסדר הנכון של הדברים "לקום בבוקר, להתלבש, לשטוף פנים לצחצח שינים, לשתות, לאכול"
    כן, זה נשמע כאילו הילדה לא מתפקדת, אבל היא מאד מתפקדת, מאד פעילה, אבל לאט, ממש ילדה של הילוך איטי.
    אותי כאמא זה מפיל לקרשים לא פעם, ולא רוצה לחשוב מה זה עושה לילדה מהבפנים שלה, בנשמה שלה.
    הריטלין בא לעזרתנו, עשה את החיים ליותר קלים, בכתה היא יותר מרוכזת, כבר לא קמה מהכסא באמצע השיעור כי ככה בא לה, מבינה את החוקים מבינה את הכללים, הריטלין מבחינתי הוא תרופת פלא.
    כן, ועד לפני שנה לא ידעתי מה יש לבת שלי, ולמה היא ככה, ולמה היא שונה מילדים אחרים, וזה אכל לי את הלב, אבל שיחות עם אנשי מקצוע, פגישה עם נוירולוגית, עשו אצלי סדר והגדירו לי למעשה, מה יש לילדה המקסימה שלי.

    חלי, תודה ששיתפת, תודה שסיפרת
    אני צמאה למידע מאחרים בעלי אי.די.די, שיספרו לי מה מרגישים, מה הבת שלי מרגישה, מה עובר לה בראש על מה שנכפה עליה.
    "חרשתי" את האינטרנט, דיברתי עם אנשי מקצוע, קראתי ספרים, אבל אין כמו האיש האמיתי שיספר

    מאחלת לך חלי שנה טובה , שנה של פחות קושי, שנה של השלמה.

    תודה
    עמנואל :-)

  • דני  On 23 בספטמבר 2006 at 22:29

    אני מברך אותך על האומץ,
    על החוכמה
    על הגילויי
    על הלחימה בבורות
    ובכלל שבעטת בתחת השמן של אודטה
    שנראה שכבר נענשה מראש על טיפשותה

    אבל היא לא חשובה, רק מי שחי את התופעה יבין את מה שאת כתבת, רק הורה שלא ישן שנים בלילות מדאגה יבין מה זה היפראקטיביות

  • ...  On 23 בספטמבר 2006 at 23:09

    קודם כל-פשוט מדהים.
    ושאלה-איך באמת מסתדרים??את הבגרויות הצלחתי לעבור בקושי בל יתואר אך אני עומדת להתחיל עוד חודש לימודים באוניברסיטה,לימודים לא קלים(פסיכולוגיה)
    והמון בעל-פה.אני מפחדת-איך אסתדר??מה
    באמתעושים
    הרי לא הגיוני לוותר על משהו שאני כל כך רוצה בו בגלל זה.?

  • haim  On 26 בספטמבר 2006 at 22:26

    היי את השם אני יחסוך סורי על שגיעות הכתיב מראש .קראתי מה שכתבת היית צריכה רק לירשום גם את שמי בכותרת וזה היה מדעים אני רק בשנה האחורונה גיליתי שיש דבר כזה ADD אני בן 37 {ביום שיתפרסם הכתבה} נכון להיום אני אבא לשניים ורק ביגלל ביתי ניכספתי לזה הכתבה נקסימהכול הכבוד לך .אני ניסיתי רטלין כיום עקב לימודים זה עוזר !!! אבל אותי זה הפחיד מאוד ובמיוחד לתת לבת שליסמים}אמרתי שאני חייב לנסות אני מאושר שיש בכלל מודעות לילד העצלן והילד "שלא אוהב לילמוד" ולילד שמפריע ולא קולט קלום היה לי ילדוד מגעילה ביגלל זה אני מאושר שיש מודעות כזו לאנשים ובכלל למערכת החינוך. אני יסיים בזות שפעם רשונה בחיים קרעתי כתבה שגרמה לי פשות לבכות ולראות את עצמי ואת ביתי שהיה שנה טובה

  • שרון  On 1 באוקטובר 2006 at 00:00

    גם אני רציתי להצטרף ולומר " תודה,
    תודה על שנחשפת,תודה על האומץ,על ההתנסחות,על הכנות,על השיתוף…
    תודה
    תודה שביטאת כ"כ יפה את מה שאני מרגישה

  • שירלי  On 7 באוקטובר 2006 at 02:52

    ובכל זאת המאמר מאוד נגע ללבי, ריגש אותי וגרם לי להבין הרבה יותר טוב במה מדובר.
    את כותבת מקסים ומהלב, הזדהיתי מאוד כאמא.
    יישר כח!

  • יפית  On 28 באוקטובר 2006 at 17:21

    חלי יקרה,

    ריגשת אותי מאוד.

    אני אם לשני בנים שהם ADHD וגם אני ADHD, כן – גם ADD וגם היפראקטיביות.
    אובחנתי בעקבות הבנים שלי ומיום האבחון יש לנו בית סובב ADHD.

    אנחנו מדברים בצורה פתוחה וישירה על ההפרעה ועל הריטלין,
    בעלי ואני למדנו כלים בסדנאות להורים, הבן שלי הגדול ואני עברנו קאוצ'ינג והדבר הכי חשוב שלמדנו הוא שזו הפרעה שחיים איתה – כל הזמן.
    זה לא שפעת או חצבת שעוברת- זה חלק מאיתנו.

    אחד המחירים לחוסר הבושה שלנו בקיומה של ההפרעה הוא שאנחנו נחשבים לקצת תמהונים בעיני הסובבים אותנו,
    יש כאלה שיש להם יותר מודעות לנושא – ואז באה הערכה מאוד גדולה, אך רוב האנשים נרתעים.

    עם הזמן למדתי לראות שדווקא הנרתעים הכי גדולים הם אלה אשר (לדעתי) יש להם או לאחד מהילדים שלהם את ההפרעה והם מתנגדים ומתקשים "להודות"

    לפני שנים עוד הייתי מנסה להסביר ולשכנע, עם הזמן למדתי להסתכל פנימה אל תוך ביתי והבנתי שאין זה מתפקידי לתקן את העולם.

    אני נרגשת ומעריכה את הפתיחות והישירות שלך לדבר על ההפרעה ולכתוב בתורה אחראית מה היא.
    אני מאמינה שהיצירתיות (וגם היצריות) שלך הם חלק מהמתנות היפות של ההפרעה
    (אני בכלל מעדיפה לקרוא ל ADD/ADHD תסמונת ולא הפרעה)

    אנחנו אנשים מהירי קליטה, חכמים, יצרתיים והרשימה עוד ארוכה.

    אני שמחה שהגעתי לבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה.

    יפית

  • ל  On 31 באוקטובר 2006 at 21:57

    מרגישה כאילו דיברת מתוכי אולי יש
    שם לסבל שלי העומס הרעש התמידי העייפות…
    ביסודי הייתי תלמידה טובה רגועה אני חושבת שזה התחיל בגיל מאוחר יותר איך יודעים מה קודם למה הביצה או התרנגולת כיום אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון
    הרעש לא מפסיק לעולם …

  • רם  On 11 בנובמבר 2006 at 22:33

    יש לי הרבה מה להגיד על מה שקראתי, ועוד לא סיימתי כי זה דורש זמן. בכל מקרה, "אני לא יכול להסכים פחות". אני גם סובל מ הפרעת קשב, קשה למדי, אני גם טפלתי בריטלין, ואני שייך לקבוצה הלא קטנה שזה פגע בה פגיעה קשה (פיזית ופסיכיאטרית- על השניה פחות מדובר עדיין), אני עבדתי שנים לא מעטות במערכת החינוך ועם ילדים עם הפרעות לימוד וקשב. כמה נקודות קטנות: הקלות בה נותנים לילדים ריטלין היא מזעזעת. ברור שיש לו אפקט חיובי, בעיקר, אך לא רק, לשמירת הסדר בכיתה. בכל הזדמנות שמורה המליצה, במקומות בהם לימדתי, לתת ריטלין לילד, זה ניגמר בכך שהילד קיבל ריטלין, גם בניגוד לעמדתת ההורים (איום בסילוק מביהס הוא בדך הסנקציה). התאור שלך את הפרעת הקשב באופן הקוואזי מדעי בו את מתארת אותה הוא נופל בקלות תחת הקטגוריה של "שיטחיות אופנתית". עסקתי רבות בנושאים אילה, והם אפילו עומדים במרכז עבודת הדוקטורט שלי, אותה הצלחתי לכתוב לאחר שהשתחררתי מהדיכוי הממוסד של הנוירולוגים שבקלות רבה מדי כמעט וחיסלו את חיי. בכל מקרה, זו באמת תגובה "מהשרוול". אם את מעוניינת אני אשמח (ואשתדל) לחזור לדיון.

  • יהודית דרור  On 7 בדצמבר 2006 at 14:32

    חלי אני פשוט בהלם מהכתיבה והמשטף הכמעט בולמי של הדברים – אכן נכון כל אחד צריך לבדוק את המקרה האישי שלו ולהחליט לגופו של ענין ובהחלט לאף אחד אין את הזכות לצאת בהצהרה כזאת מכלילה , ובמיוחד על המורים. כל

  • עודד  On 26 בדצמבר 2006 at 15:59

    איזון תזונתי לנסות הומפאופטיה וכל דבר אחר
    ריטאלין רק כאופציה אחרונה
    ואני חושב שזה רע לילדים
    אני גדלתי עם ADD
    תנו לילד להיות מה שהוא FOR GOD SAKE
    אתם פשוט לא נורמלים, רוצים פיתרון קל
    ומוצאים אותו בצורת כדור, סם מרץ
    שלטווח הארוך כן מזיק!
    לתת ריטאלין רק אם הילד מגיב לזה ממש טוב
    וזה ממש מתאים לו
    ורק אם הוא ממש סובל מההפרעה! לא סתם ככה
    שיגדל ויהיה מעל גיל 18 שיחליט בעצמו כשידע
    מה טוב בשבילו.
    אני לא מצטער על זה שהציונים שלי לא הכי גבוהים בעולם ואומר תודה לאלוהים שלא נתנו לי
    סמים כאלו בכזה גיל!

  • יש פה צנזורה  On 26 בדצמבר 2006 at 16:31

    טעיתי אין פה צנזורה,
    וגם אני מזדהה עם הכותבת סבלתי כל חיי מבעיות
    שממש דומות למה שהיא מתארת
    עדיין ידוע שריטאלין מסוכן והשימוש
    בו בעייתי
    הוא עושה ניסים של רגע אך לטווח הארוך פוגע
    זה כל מה שיש לי לומר.

  • אלכס  On 30 בדצמבר 2006 at 20:33

    לחלי.
    גם אני שחקן. גם אני אובחנתי

    .add

    את האיבחון קיבלתי לא מזמן..שאלונים, בדיקת ' טובה'…בגיל 38. ופתאום הכל מתחבר. קראתי את מה שכתבת ובלי שיכולתי לשלוט בזה, פרצו להן דמעות למכביר. ריגשת אותי. ודיברת מתוכי. אין לי כוונה להצטרף לויכוח לגבי הריטאלין. התמונה אני מניח מורכבת. אולם אני תמיד הייתי בעד לא לפסול שום דבר, טבעי, או כימי שיכול להקל ולשפר איכות חיים. וגם אני בימים אלה התנסיתי עם הריטאלין, ובודק מה נכון לי לגבי זה. בכל נקרה, תודה מכל הלב, וחיבוק, למרות שאני לא מכיר אותך.

  • תמר עוז  On 20 בינואר 2007 at 17:17

    כל הכבוד על כך שסוף סוף בא מישהו ותוקף במלוא החומרה את החוצפה הזו של אודטה להיות או לפחות לחוש כבעלת מסוגלות לפסוק ולהחליט ולהפיץ את דעתה המאוד נחרצת בכל מיני תחומים שהיא לאו דוקא מבינה בהם באמת לעומקם . ובנוסף לפקוח את עיניהם של הורים לא להתפתות להקשיב לבעלי דעות טלויזיונים בעלי רייטינג משכנע. תודה לחלי מכל הלב על הכנות ועל הפתיחות לשתף הורים וילדים במתחולל בראשו, נפשו וגופו של האדם בעל הפרעת קשב ריכוז, על כך שאין זו בושה להיות מה שהנך ועל הצורך למצוא את האור בכל אחד ולתת בידו את הכלים הטובים ביותר כדי שיוכל לגדול ולהתפתח ולהפוך אדם מאושר שיכול למצות את הפוטנציאל המולד שלו למרות חוסר או עודף או איזשהו שיבוש כימי בפעילות המוחית שלו. על העמידה לצד ההורים והמורים שעושים במלאכה הקשה מכל ולרוב לא קיבלו ממערכת החינוך או מבתי הספר לחינוך כל הכשרה להתמודד עם הילדים שקשה להם מהסיבות המדוברות. חשוב חשות חשוב. המורים הם צינורות הידע עבור הילדים כולם אך עבור "הילדים המקשים" כפי שקוראים להם כיום, אין להם כלים להתמודדות או פנאי להתמודדות כשהם טובעים בכיתות של 40 ילדים . לבדוק כל קושי לגופו, להקשיב לרופאים, להיות ספקנים ולשאול שאלות, ולחפש את הדרך לספק לילדים כלים פרקטיים להתפתח למרות הקושי אם זה בעזרת אלבאום או קואוצ'ינג או פוקוסינג או הוראה מתקנת מכל סוג שהוא או ביו פידבק כל מה שיכול לעזור ומתחבר לילד היחודי שלכם. והמון המון המון אבל ממש המון אהבה, קבלה והכלה לילד

  • אמירה הס  On 23 בינואר 2007 at 09:22

    חלי יקרה,
    זו ממש תרופה שמצילה נפשות הייתי אומרת. והטפשות הזו של ההכרזות של אודטה עוברת כל גבול. התבטאת בצורה נהירה ונפלאה ומרגשת. ובטח אלפי אלפי אנשים מזדהים עם הנכתב.

  • יואב  On 23 בינואר 2007 at 12:27

    במקרה נודע לי אתמול על בית ספר, בו מסממים כ-90 אחוז מהילדים בריטלין. 90 אחוז !!

    ישנם מקרי קצה בהם אולי ניתן להשתמש בריטלין, אבל האם ניתן לומר ש-90 אחוז מהילדים זקוקים לריטלין? האם נוכל לומר שאפילו 5 אחוז זקוקים לסם?

    ריטלין הוא סם. יתכן שלפעמים צריך להשתמש בסם (כפי שמשתמשים במורפיום ברפואה) אבל סימום כל האוכלוסייה הוא נושא אחר. נ-ו-ש-א אחר !

    אינני בא להתווכח איתך כללץ אינני יודע על המקרה שלך, ואינני בא לסתור את הטענה שיתכן שישנם מקרים בהם יש צורך לתת ריטלין. אבל מי שנותן ריטלין לכלל האוכלוסייה על מנת לקבל שקט הוא פושע.

  • אמא  On 23 בינואר 2007 at 17:53

    תודה על פוסט מרתק
    תודה שכתבת את שבלב
    תודה שהגדרת את מה שמתחולל
    שנגעת במקומות כל כך אפלים וכואבים
    גם אני מאובחנת טרייה, גם אני נוטלת ריטלין כשצריך,
    מזדהה עם הכאב, עם תחושת האבל שחשים, עם החששות סביב הילדים והחושך.. החרדות האובססיה
    או כן
    עולמנו עשיר.. עשיר מאוד
    לו רק היינו מטופלים כילדים אין ספק שליבנו היה קל יותר היום

    תודה לך

  • טובה גור אריה  On 24 בינואר 2007 at 10:12

    יישר כוח, היה כדאי לפרסם את תגובתך. מן הראוי היה שאדם חסר השכלה כאודטה לא ישים עצמו למומחה בתחומים שאנשים לומרים שנים ארוכות ועדיין יש להם מה ללמוד.

  • נירית  On 24 בינואר 2007 at 19:17

    תודה רבה על השיתוף. כל כך חשוב לקרוא.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 בינואר 2007 at 01:27

    תןדה על הדברים הכנים שכתבת ! יכולת גם לחתום בשמי כל כך אני מזדהה איתך !

  • אוקי  On 28 בינואר 2007 at 12:17

    חלי תודה על האומץ לכתוב וחבל שאת לא שולחת למופלטה את מה שכתבת.היא כל כך מלאה מעצמה שהיא כותבת שטויות ובטונות ואם אפשר לעשות קצת יחסי ציבור לחברים למה לא! תעצרי את המנוולת הזו שקוראת לעצמה עיתונאית!!!
    מכיוון שאת ואני שירתנו באותו בסיס צבאי אני מכיר אותך מקרוב וגם אני רשאי לכתוב שאני A.D.H.D + כמה תוספות נוירולוגיות מולדות. ואני מכיר מילה במילה כל מה שאת מתארת. גם אני כמוך מבלי לדעת על הליקוי הצלחתי בדרכי בזכות אותה ייצירתיות מופלאה, אותה מנת משכל גבוהה שלפעמים הצליחה ולפעמים תיסכלה. הטבת לכתוב ולתאר את התסמונת.ועל כך כל הכבוד לך . אני מאחל למופלטה שידיה יישרפו כפי שראשנו נשרף וכל מי שמכיר את התסמונת יודע מה זה שהראש נשרף.אנא כיתבי לה לשרלטנית הזאת את מכתבך על מנת שתקבל איזה צל של מושג ממה אנו סובלים!ושתגיב. תודה לך על כתיבה ותיאור מופלאה של התסמונת יישר כח עלי והצליחי.

  • סולה שלי  On 30 בינואר 2007 at 12:20

    את כותבת:
    אני אומרת לך באחריות מלאה – שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי. היא הסיבה העיקרית. הגורם העיקרי
    להתנהלות שלי בתוך חיי.

    שאלה: אילו היה כפתור קסמים, שהיה הופך אותך ל"נורמלית" בלחיצה קטנה… כלומר, היה מסיר ממך, או מחייך, את הפרעת הקשב:
    היית לוחצת על הכפתור?

  • ח ל י  On 30 בינואר 2007 at 12:26

    אבל…וזה אבל גדול…הייתי מתחילה את חיי עם הידיעה שמה שאני מרגישה, איך שאני חווה את חיי והמצויינות שלי והחולשות שלי יש להם סיבה –

    ואפשר גם לעזור ובעיקר התובנה הפנימית, זה מה שהיה חסר כל כך. הידיעה שיש לכאוס הזה סיבה ושיחסית, כל כך קל לעזור לערפל להתפוגג.
    בניגוד לאתר שלך שרק הצצתי אליו ובוודאי אחזור.
    תודה

  • סולה שלי  On 3 בפברואר 2007 at 11:01

    אני נתקלת בזה שוב ושוב: אם שואלים את "בעלי העניין" עצמם, התשובה היא "בוודאי שלא, בלי זה לא הייתי אני". וזה נכון לגבי אוטיסטים, עוורים, אנשי ADD, וגם אנשים עם נכויות פיסיות.
    אבל, לרוב האנשים שלא חיים עם לקות, ברור לגמרי שמשאת הנפש העיקרית שלנו היא – להיפטר מזה, להיות נורמליים – כמותם. כך חושבים הורים, מורים ואנשי מקצוע אחרים, כולל חוקרים באקדמיה. כמובן שזו הדעה הרווחת בציבור הרחב.

    אני מסכימה לגמרי לגבי תובנה פנימית. אני חושבת שזה הכוח החשוב ביותר שאפשר לתת לאדם כדי להתמודד בחיים (לכל אדם, עם או בלי לקות).

    והערה אחרונה: פיתוח התובנה הפנימית נעשה בצורה היעילה והמשמעותית ביותר, תוך כדי אינטראקציה עם קבוצת השווים, כלומר אנשים שהליבה של חייהם דומה לזו שלך. אני אומרת זאת גם מניסיון אישי וגם ממה ששמעתי מרבים אחרים.

  • מזי  On 7 בפברואר 2007 at 21:40

    כל הכבוד
    סוף סוף מישהו מעז להעמיד את הדברים על דיוקם
    ואת הגברת במקומה.

  • p  On 9 בפברואר 2007 at 20:33

    חלי שלום רב. מכתבך ריגש אותי. אני עובדת עם ילדים עם קשיי רכוז ואף היפר אקטיביים מגיל 3 עד 11 מזה שנים רבות. אני מכירה את הצער והסבל הנורא שלהם ושל משפחתם מכל אותן סיבות שתארת כל כך טוב.
    לצערי כבר שנים אני נתקלת בכתבות המתארות את הנזק הנוראי בשימוש בריטלין וזאת ללא צידוק הגיוני. הרי לכל תרופה יש תופעות לוואי ושיקול הדעת הרפואי מתייחס בדיוק לנקודה זו-רווח לעומת נזק.
    אנשים כמו אודטה גורמים נזק עצום להורים ולילדים הזקוקים לתרופה.
    אני מכירה מספר עצום של ילדים שחייהם השתנו לטובה ללא הכר אחרי שימוש בתרופה. ברור ששיקול הדעת הוא רפואי בלבד, ולא שיקול דעת של דת החורטת על דיגלה אי- שמוש בריטלין.
    מדהים לחשוב כיצד נושא רפואי טהור הופך לדיון דתי!!!
    תודה לך על מכתבך

  • טל  On 26 בפברואר 2007 at 10:49

    חלי יקרה,
    מכירה אותך רק מהמסך. לא סובלת מהפרעת קשב, גם לא אחד מילדיי.
    אני אשת מקצוע, מאבחנת ומדריכה מורים…
    נפגשת עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים הסובלים מהפרעה כזו על בסיס כמעט יומיומי.
    אני כל כך שמחה שאת בניגוד להרבה אחרים הצלחת להעביר את המסר בצורה כל כך אמיתית.
    אני עד היום כועסת על עצמי על כך שלא היה לי את הכוח להגיב לכתבה המטופשת הזו בזמנו. בכל פעם שאני רואה את הגברת, סליחה פרופ' דנין על המסך אני מתעצבנת מחדש בגלל אותה כתבה טיפשית וירודה.
    את נותנת תקווה לכל כך הרבה אחרים, ובעיקר מלמדת את כולנו שיעור חשוב על הבזבוז בששתיקה – ישר כוח!!!

  • נילי  On 28 בפברואר 2007 at 10:54

    וחשבתי לי, בתור אמא של ילד שעומד להתחיל ריטאלין בסוף השבוע הזה, אחרי שההומאופתיה לא עזרה, ואני הרמתי ידיים – שבאמת אנשים כמו אודטה, שצועקים "גוועלד" בלי לחיות את המציאות של טיפול בילד כזה והתמודדות עם הסביבה שצריכה להתמודד איתו (גננות מתייגות, חברים שקשה לו למצוא, מערכת חינוך שלא יודעת להתמודד עם התלמיד השונה, שירות פסיכולוגי עירוני שפשט את הרגל ולא מדריך לא הורים ולא גננות ומורות) הופכים כל תלולית קטנה בדרך של הילד שלי וילדים אחרים כמוהו – להר.
    ואיך, איך הוא יכבוש את ההר הזה שהוא צריך להתמודד איתו, כשהאנשים שאמורים לעזור לו גורמים לו להרגיש כל כך קטן?

    כל הכבוד לך שכתבת.

    חבל שלא שלחת. (עוד לא מאוחר לשלוח אליה לינק לכאן)

  • שרון  On 5 במרץ 2007 at 12:59

    אני אובחנתי כ- ADHD רק לפני כמה חודשים. אני בת 30. תמיד ידעתי שיש איזשהי בעיה, תמיד חשבתי שזו דווקא לקות למידה. מעולם לא חשבתי שיש לי בעיית קשב וריכוז. הגעתי לפסכולוגית בגלל בעיות בזוגיות. אימפולסיביות, מוכר, לא? היא העלתה את הרעיון. ואני חשבתי שכולם ככה.
    שנים של מורים שמעיפים אותי מהכיתה. שצועקים עלי שאני לא מקשיבה ורק משחקת ומציירת ואיך זה בכלל שאני מצליחה להוציא ציונים טובים?
    אז סחבתי. עברתי תיכון, עברתי שירות צבאי של סבל בל יתואר. מב"ס אפשר להבריז, בצבא לא. עברתי תואר ראשון ואפילו תואר שני. ורק אז אובחנתי. כשאני חושבת על הדברים שהייתי יכולה להשיג עם איבחון מוקדם אני פשוט נעצבת. כל תחושת השונות, חוסר היכולת להשתלב חברתית, לימודית. תואר שני של תיסכול ועבודה לא ממצה.
    וכולנו, כל אלו שמדברים וכותבים ומגיבים, אנחנו ברי המזל. בדקות אלו מספרת יעל דן בגל"צ כי 70% מהאסירים בארץ סובלים מלקויות למידה. לנו לפחות היו הכלים, הכוח הנפשי או המשפחה הנכונה להצליח במסגרת מערכת החינוך שלנו. ומה עם אלו שנופלים בין הסדקים ומגיעים לשוליים?
    יותר מודעות לנושא ופחות אנשים כמו אודטה שחושבים שהם סמכות מדעית רק כי נותנים להם במה, זה מה שיעזור לכל הילדים להתמודד ולא להרגיש לבד.

  • ריגשת אותי מאוד  On 9 במרץ 2007 at 21:29

    לחלי,
    תודה על הרשימה שכתבת. תיארת בדיוק את הדברים מהם אני סובל כבעל הפרעת קשב.
    יישר כוחך!

  • שרי דייטש  On 22 באפריל 2007 at 20:57

    רחלי, כל הכבוד על הפתיחות והכנות בדבריך.
    מחקרים בנושא יש לכאן ולכאן. אני במסגרת עבודתי כיועצת חינוכית מנסה לא פעם לשכנע הורים בדבר ההבטים וההשפעות שניחתות על ילד
    אשר זקוק לרטלין ולא מקבל. גם היום היתה לי שיחה ארוכה עם הורים שטענו "קראנו מאמר באנגלית שטען שרטלין גורם בגיל מאוחר לאשפוז בבית חולים לחולי נפש"
    קשה להסביר להורים שהם ורק הם אלה שיכולים לגרום לשפור בהרגשתו הנפשית של בנם באם תנתן לו התרופה המתאימה.
    ובאמת בדומה לאינסולין, כפי שאת כותבת- שניהם חומרים שהגוף והנפש זקוקים להם. אודטה היא לא היחידה. ישנם אינסוף מאמרים של אנשי מקצוע "מלומדים" כרופאים, פסיכולוגים,רוקחים, פסיכיאטרים וכדומה,אשר מתפרסמים מידי יום ואשר גורמים להורים לחשוש.
    אנחנו כהורים רוצים את הטוב ביותר לילדנו ולא תמיד יודעים מהו הטוב היותר וכיצד הוא ישפיע לטווח הארוך
    מי ייתן ויצליחו להגיע לפתרון ללא תרופות.
    לכל תרופה יש השפעה כזו או אחרת הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיסית.שקול הדעת צריך להנתן על "מה שקול כנגד מה?!"
    גם הפעם אני גאה בך.
    בריאות ואושר
    שרי

  • ד"ר שילון  On 9 במאי 2007 at 14:26

    אז הבנתי שהתשובה לשאלתי היא:
    שזה לעולם לא נגמר זה לכל החיים אבל את נותנת לי תקווה שזה אפשרי לגדול כך ולקיים חיים נורמאליים.
    בצבא היו לי 18 משפטים בצה"ל שלא לדבר על כלא-כל זאת נובע מכל המתואר לעיל בשלמות ויותר.
    אובחנתי מגיל 6 כאשר שמו לב שאני לא מצביעה בכיתה כי אני לא מצליחה להקשיב למשפטים רציפים.והציונים לא משהו למרות שבאיבחונים מסתבר שאני "גאון".
    חשבתי בהתחלה שכולם כמוני ולקח לי הרבה שנים וטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי להבין שזה לא.ושאני בחיים לא אהיה כמותם ושהייסורים שאני חווה בחיים לא יהיו מובנים לא בעיני ולא בעיני אחרים.
    הכאב של אמא שלי כאשר לא השתלבתי במסגרות והיוויתי בשבילה אכזבה מתמדת.
    ועד לא מזמן חידשתי את האבחון לקבלת מרשם נוסף והפסיכולוגית הקלינית הייתה מופתעת בצורה חצופה שכזו מהעובדה שהצלחתי בסוף לעשות בגרות(אמנם מעולם לא הייתי בכיתה והציונים לא בעננים)אבל עשיתי את זה!!!!עם לקוחת של 82 אחוז של ADHD.
    היום אני יודעת שאני מיוחדת לטוב ולרע וזה החבילה-אני עדיין בשלבי התגבשות עצמית שצריכים להיות בגיל שלי(24)בנוסף לחבילה הזו-ADHD.
    בן אדם מדבר איתי ואני שמה בהונלולו קוטפת קקוסוים ועושה תרגילים במתמטיקה מורכבת ובו זמנית קולטת פה ושמה מילה מהשיחה ומחברת,מיומנות של שנים וזה לעיתים מצליח.
    האילתור ובהספונטניות חזקים ומהירים למען הישרדות.
    ולסיכום כמו שאמרתי לכולם-שהפסיקו להאמין בי ולא ידעו מה יהיה סופי-אני אצליח.
    אני בת 24 עושה 9000 ש"ח לחודש ובמקביל אתחיל תואר במדעי המחשב.
    אז לכולם-אני שונה וזו ההגדרה שלכם ללא מובן לכם-לעיתים אתם נרתעים מתגובות פתאומיות ומילים חותכות ונפלטות-לרוב בדיעבד בחרטה ומיאוס עצמי.
    הזדהיתי כמו מטורפת-התרגשתי,צחקתי,התעצבתי.
    הלוואי והיו יותר כמוך-שיכתבו וע"י כך יעניקו חצי נחמה לאחת כמוני:).
    מחכה לתגובה ממך.

  • ח ל י  On 10 במאי 2007 at 08:51

    המייל שאני כותבת לך חוזר. לכי ל'כתבו אלי' למעלה מימין וכתבי לי :)

  • אילנה טופר  On 16 במאי 2007 at 11:39

    הייתי מוסיפה עוד כמה דברים,אבל היא באמת לא מבינה מה זה להתמודד עם ילד ADHD וקראתי את המאמר שלה קצת,,וחברה פשוט הפסיקה אותי,גם כתבה שזה עושה נזק לכבד ועוד,,
    יפת נפש שכזו,,איזו עזות מצח,,

    אילנה
    של שניים מופלאים

  • רינה  On 17 במאי 2007 at 13:13

    בפעם אחת. מילה במילה. לא פיספסתי מילה אחת, נו טוב, לפחות משפט, וזה נדיר, אבל כמו שאת יודעת בוודאי, זה קורה לבעלי ADD כשהם עמוק בפנים. עכשיו בא לי לבכות ולצרוח מצד אחד, אבל גם לחבק אותך מהצד השני.
    כל המילים שלך מתרוצצות לי בתוך הגוף, מרגישה כל דבר, מבינה על מה את מדברת, רואה כל דבר, וגם שומעת את כולם. בדומה לך, גם אני גיליתי שיש לזה שם רק לפני מספר שנים. כל מה שאני יכולה לזכור מימי בית הספר שלי, זה את המשפט "הילדה אינה ממצה את יכולתה". ראבק, יכולות יש לי והמון, אבל מי יבוא אל תוכי ויעזור לי לסדר את המחשבות שמציפות? ואיך מתמודדים עם זה שמשתעממת בקלות, תמיד מחפשת את הדבר הבא…
    אני מודה לך על כל המילים שהוצאת מתוכך, הן כאילו ויצאו מתוכי גם כן.

  • אוסנת  On 10 ביוני 2007 at 19:51

    חלי, ההזדהות שלי היא עמוקה ביותר. אמנם אני אמא לילדה, אבל אני מרגישה שאת מתארת את החיים שלי. אם הייתי סופרת את מספר הפעמים שאמרו לי, "זה שאת מפוזרת זה לא מחלה, את יכולה לעבוד על זה, זה שמעת עצמית". ואני עובדת, כל יום אני מכינה רשימה של דברים שאני צריכה לעשות וכל יום אני גם מאבדת אותה או שוכחת ממנה.
    אני באמת מקווה שהריטלין יהפכו את החיים שלי למעט יותר שפויים
    את המכתב שלך טוב שלא שלחת, אודטה, חברמנית ככל שתהיה תמיד תצטייר בעיני כאשה קלת דעת שעניינה בנושאים שונים תמיד יגרד רק את פני השטח, ואלו שקונים את דבריה כפניני חכמה.. נו מילא
    עצם זה שפרסמת אותו כאן תורם הרבה יותר ממכתב למערכת.
    יישר כח

  • ברלינאית  On 18 ביוני 2007 at 12:39

    חלי, חלק מהדברים שאת מתארת נשמעים לי מוכרים להפליא, וחלק ממש לא. דחיינות כפייתית כבר הביאה אותי כמה פעמים להוצאה לפועל. אני אמורה לעבוד כרגע ומסתובבת באתרי אינטרנט ללא הפסקה – בלי שום יכולת להתרכז בעבודה יותר מ-10 דקות, וזה בתקופה מאד לחוצה כשאני אמורה לטוס מחר ללקוח!
    מצד שני – אף פעם לא היתה לי בעיה ללמוד בעל פה, אני תולעת ספרים ואני בד"כ זוכרת היטב כל דבר שקראתי וכשמשהו באמת מעניין אותי אני יכולה לשבת שעות על התחת וללמוד (מצד שני, זה ממש עוזר שיש עוד מישהו שלומד לידי, אחרת באמת המחשבות נודדות).

    יש גירסא "לייט" של הפרעות קשב?או שיש מצב שהן מתגברות או מפסיקות בהתאם לתקופה, ללחץ בחיים, למצב בריאותי? אני יודעת שאני צריכה להתעניין אצל רופא, אבל אני לא בארץ ובאמת הייתי רוצה יותר מידע

  • ח ל י  On 18 ביוני 2007 at 15:13

    ברלינאית יקרה – יש אלפי ורסיות :)
    האבא של הילדה שלי לומד בעל פה במהירות הבזק –
    אני תולעת ספרים שזוכרת מעט. יש לייט יש
    הווי יש אלפי אפשרויות –
    לכי לסוף הפוסט יש הפניה לשאלון – מלאי אותו

    לא לפחד :)
    תגלית מצילת חיים. באמת. אני כאן אם את צריכה :)

  • ליאת  On 8 ביולי 2007 at 00:03

    בגלל שאני גם מאותגרת, לקח לי יומיים לסיים את הקטע:) להבא, אם אפשר לחלק, או להוסיף צבעים- זה ממש יעזור:))
    מזמן לא קראתי תיאור מדוייק כ"כ של הפתעת הקשב והריכוז. אני מאובחנת מזה 5 שנים (מגיל 25) וללא ספק רגע האבחון היה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי! גם אני חושבת שאודטה היא אדם, איך לומר בעדינות לא אופיינית – די מסוכן..אמרות השפר האלה בגנות הריטלין הן לא בריאות בלשון המעטה ומסוכנות אם ממש רוצים לקרוא לילד בשמו. לשמחתי, מצאתי לי איזון מפתיע בדמותה של לא אחרת מ- ורדה רזיאל ז'קונט.. שלא מפספסת שום הזדמנות להיכנס באודטה ובמשימתה למיגור השימוש בריטלין!
    שמחה שכתבת, מדפיסה, מדביקה ומעביר הלאה:)
    ליאת

  • Rona  On 8 ביולי 2007 at 21:48

    הי רחלי, אני מעריכה מאוד את האומץ להעלות בכתב את כל אשר עבר ועובר עליך.
    כאמא לילד ליקוי למידה, כל מילה מובנת ואני פשוט לא מבינה באיזה זכות אנשים שאינם מהמקצוע הרלונטי סותרים אנשי מקצוע.
    כה לחי!

  • דקלה  On 12 ביולי 2007 at 15:01

    חלי שלום,
    גם אני רצתי לחפש את הבלוג שלך בעקבות אותה כתבה בטלווזיה ביום ראשון שריגשה אותי מאוד ועוד יותר ריגש אותי המכתב שלא נשלח להיא אבל נשלח לכולנו באמצעות האינטרנט
    בימים אלו, קצת לפני גיל 30 בעקבות אימון אישי אליו נשלחתי כמתנה מהוריי לעשות סדר בחיי ביקשה ממני הפסיכולוגית לקבוע פגישה עם פסיכיאטר או נוירולוג כיוון שעל פי התיאורים שנתתי היא חושבת שיש לי הפרעת קשב ללא הפרעה של ריכוז
    היא שלחה אותי לספר של האלוויל והתוכנית שלחה אותי אלייך והגילוי הוא הקלה ענקית
    מדהים איך אף אחד לא עלה על זה קודם. כל כך הרבה תסמינים שמאפיינים אותי ואת חיי המבולבלים רצון אז לחזור לפעם לפני כל האינטרנט והערוצים שהיה לי רק ערוץ אחד ועיתון אחד לקרוא כל בוקר. כך לדעתי הצלחתי להיות תלמידה טובה ובאמצעות עוד יותר מאמץ , שעכשיו אני מבינה כמה הוא היה עילאי הצלחתי גם לסיים לימודי משפטים ולעבור בפעם הראשונה את בחינות הלשכה. אבל שהתחלתי לעבוד ברצינות חשבתי שיש לי "מנגנון הרס עצמי" מדוע אני לא רצינית, דחיינית (תודה על אוצר המילים) מבולגנת ולא מאורגנת . עפתי מהר מאוד מכל מקום עבודה בגלל חוסר הסדר והבריחה לשיטוט באינטרנט במקום לעבוד, לדחות הכל למחר, לנסות לעשות רשימת מטלות ולא לעמוד באף משימה בזמן.
    כרגע אני לפני פגישה עם נוירולוג ופסיכיאטר לאבחון סופי וקבלת טיפול
    אני מאוד מתרגשת שיש למנגנון ההרס העצמי שלי שם וכתובת וטיפול ומקווה שמעכשיו אחוש הקלה ואוכל להתחיל את העבודה החדשה שלי בחודש ספטמבר ולהתמיד בה באמצעות , אולי, ריטלין.

  • דורי  On 7 באוגוסט 2007 at 13:14

    בא נגיד שזו עיסקת חבילה
    בעיה שלפעמים אני אומרת עליה …תודה
    כי נכון..בורכתי בכישרונות רבים..ורעיונות לפעמים "יותר מידי"
    מבלבלים את הסובבים
    מעייפים אותי אפילו..
    חחח
    טרם ניסיתי ריטלין..
    אני בת 47 ועד כה הסתדרתי, או שבעצם לא,עם הפיזור , בילבול, שכיחות וטעויות ברישומי פגישות בידיוק איך שאת כותבת
    אומגה 3 ניסיתי..אולי הגיע הזמן לנסות ריטלין..
    חיבוק לך ותודה על הכנות שלך
    מרגיש לי לא לבד כל פעם שאני קוראת מכתב כזה…
    כמו הראשון שהגיע אלי לפני שנה בידיוק במייל
    ובכיתי כל הבוקר כאילו שמישהו פתח קופסא והוציא את כל האמת החוצה
    מייד התחלתי אימון אישי עם אישה מופלאה שמתמחה בתחום
    הדרך ארוכה היא ורבה…
    ד.

  • דבורהל'ה  On 23 באוגוסט 2007 at 15:47

    סוף סוף קבעה לי רופאת המשפחה שלי תור לפסיכיאטרית לשיחה. הרופאה הפסיכיאטרית רוצה שאעשה גם מבחן טובה.
    השאלה שלי: האם בגילי – 55 צריך לעשות מבחן זה (הוצאה של 300 ש"ח, כי קופ"ח כללית לא ממנת לאנשים בגילי) או שאפשר בלי זה
    תודה
    דבורה

  • ליאור דגן  On 24 בספטמבר 2007 at 21:22

    קראתי את המכתב בנשימה עצורה, הוא מרתק ומרגש מתחילתו ועד סופו, אני נפעם מגילוי הלב והאומץ והרגישות והאכפתיות שלך, מבטיח בקרוב להיכנס לשאלון, על הכבוד לך את באמת מדהימה ליאור

  • סנדי ש.  On 7 באוקטובר 2007 at 18:21

    יכול להיות שלא הבנת את טופז נכון. היא לא מכחישה הפרעות קשב וריכוז והיא לא נגד רטלין בסופו של דבר. היא נגד החברה והמערכת שטוענים שהפרעות קשב וריכוז הן "לא בסדר".
    מה שהיא אומרת, עד כמה שאני הבנתי, זה שצריך לתת לילדים "האלה" להיות כמו שהם ולא לבלבל להם ולהורים שלהם במוח שהם לא בסדר.
    כי הם כן בסדר! כי הם הכי בסדר!, כי הפרעת קשב וריכוז עוזרת דוקא לחיות היום יותר טוב בעידן הדיגיטלי.

    היא אומרת שפעם הילדים האלה היו לומדים בעצמם להתמודד עם הקשיים שלהם, בלי שיתייגו אותם כחריגים והיום מענים אותם ואת ההורים שלהם כי מערכת בית הספר לא סובלת אותם כמו שהם, היא לא מכילה אותם ורוצה לשנות אותם. טופז טוענת שלא צריך לשנות אותם שצריך לקבל אותם כמו שהם והם יהיו חוד החנית של החברה בעתיד.
    חוץ מזה היא אומרת שהיא בעצמה "נגועה"…

  • יעלי  On 9 באוקטובר 2007 at 21:00

    חלי תודה רבה
    תודה שהצלחת כמו תמיד להפוך במילותייך להפןך את המסובך ןהמבולבל לפשוט נגיש והכי חשוב סוף סוף הרגשתי בבית.
    לא ניסית לקחת רטלין אבל אחרי שנים של סבל באוניברסיטה סוף סוף מישהו אמר לי את לא סתומה את פשוט סובלת מבעיית קשב וריכוז זאת גם היתה הפעם הראשונה שהבנתי שישי סיכוי שאצליח..

    הלוואי שמשהו יפרסם את זה בעיתון לא
    "להכניס" לה אלא שעוד מליוני אנשים יקראו יזדהו ויחייכו
    תודה לך
    כתבתי לך משהו נוסף אישי לא בתגובות )יעלי(

  • לולה(:  On 12 באוקטובר 2007 at 22:31

    אני מסכימה ממש עם מה שכתבת וכן יש לי הפרעת קשב וריכוז לא קשה אבל מהשבע שאלות ראשונות בשאלון שלך יש לי כבר 4 תשובות של כן=אבל אני לא צריכה ריטלין

  • סלעית ראובני  On 23 באוקטובר 2007 at 00:30

    תודה רבה. אני מתחילה טיפול עם ילד בעל הפרעה כזו, והדברים שלך נתנו לי עוד הבנה ותחושה שהיא חשובה לי מאוד. אני מעריכה את השיתוף האישי.
    סלעית.

  • ח ל י  On 23 באוקטובר 2007 at 21:13

    לקרוא לי מטומטמת, מסוממת ועצלנית אחרי קריאת הפוסט הזה, הוא דבר שאין בי רצון להכיל. תגובתך נמחקה מחוסר רצון שלי להתקל בגסות רוח בבלוג הזה באופן עקרוני, ובפוסט הזה באופן מיוחד.

    דעות אחרות הן דבר מקובל.
    אם היית מנמקת את התנגדותך ו/או מסבירה אותה
    בדרך או נימוקים שלא היו מריחים משטיפת מוח סיינטולוגית,אלימות מילולית וגסות רוח של ממש, הייתי משאירה אותה כאן, לשיקול דעתם של האנשים.

  • שי  On 26 באוקטובר 2007 at 13:14

    מודה לך על המאמר המרגש
    בני דור שני להפרעת קשב
    בשבילי שמו שולחן עם מסמרים מחוץ לכיתה והייתי יוצא כשהתעממתי דופק כמה מסמרים וחוזר.
    אין לאנשים מושג מה זה לקרוא אותו עמוד בספר מקצועי – אני במחשבים -שוב ושוב עד שקולטים את הכתוב.
    אבל את בני הרטלין הציל
    ילד בעל חוסר יכולת התמדה וריכוז סיים את התיכון עם ממוצע בגרויות של 113 ומסיים השנה את הטכניון.
    כל המתנגדים אינם מבינים את הנס הזה שנקרא רטלין
    כאשר תופעת הלוואי היחיד ההיא חוסר רעב.
    .
    שוב תודה לך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 31 באוקטובר 2007 at 23:44

    כמה לא מפתיע
    מוכר עד כדי כאב
    הגיע בדיוק בתקופה שאני מתלבטת ומתהפכת אם ללכת לאבחון
    בעיקר שאני רואה את בני שעליו הגניטיקה לא פסחה דור
    והוא הראי הטוב ביותר שלי

  • מישהי כמוך אבל אחרת.  On 18 בנובמבר 2007 at 00:35

    תודה שחלקת איתי את הסיפור האישי שלך. האחווה שאני מרגישה כשאני שומעת או קוראת את הסיפורים של אחרים כמוני נותנת לי המון כוח ותקווה.
    אז תודה, תודה ממעמקי הכאב שלי.

  • לא סגורה עליו  On 27 בנובמבר 2007 at 17:01

    חלי יקרה , ממש במקרה נכנסתי לאתר שלך וכנראה מסתבר שאין מקריות בעולם, נדמה שאני קצת באיחור עם החשיפה הזאת או אפ פעם לא מאוחר אז גם אני כמו רבים גיליתי את האדד באיחור בעקבות משבר גירושים קשה שעברתי שמאחורי ובאותו זמן מתוך כל הבעיות הרגשיות שפקדו אותי וילדי,והענין המרכזי היה לבדוק את ילדי והנה אני מוצאת את עצמי עם התשובה לכל שאלותי והבעיה בעצם אצלי! קצרו המילים לספר על המהפך של אותו יום אגב לילדי אין את הבעיה הזאת תודה לא.והדבר החשוב שרציתי לומר: נכון, מסכימה שרטלין יכול מאוד לעזור ולשפר את איכות החיים אך כמו כל תרופה יכול לפגוע במערכות אחרות ותופעות לואי איומות ולכן אין טוב או רע צריך פשוט לבחון אינדודואלית וחוץ גם ממכר. אני יכולה להעיד על עצמי ששרדתי בלי התרופה ויש היום גם טיפולים אלטרנטיבים אך ההתקוממות שלך מוצדקת ועל זה אני איתך ישר כח חברה לאותה "ברכה

  • מני  On 2 בדצמבר 2007 at 01:20

    הייתי לוקח אותך איתי לניידת לחיבוק נמרץ

  • נתי  On 2 בינואר 2008 at 19:25

    נשמע כמו הסיפור חיים שלי רק שלצערי הריטאלין לא מתאים לי ,

  • ח ל י  On 2 בינואר 2008 at 19:45

    נתי, יש אלטרנטיבות מצויינות לריטלין.

  • נעמה  On 10 בינואר 2008 at 12:05

    לא יכולת לתאר את זה בצורה טובה יותר.
    את אמיצה, חריפה וכל כך כל כך צודקת.
    אני נשואה לבעל שכזה וכך גם שני ילדי הבכורים
    אנשים פשוט לא יודעים מה חווים אותם אנשים ומה חווה הסביבה.
    האמת- חבל שלא שלחת לאודטה את המכתב
    אודטה ויתר "החכמים יודעי כל" צריכים להתבייש להם.
    מחזקת את ידייך

  • אנוכי  On 12 בינואר 2008 at 17:12

    זה מצער שהמערכת לא מבינה אותנו
    זה עצוב שאנשים לא תמיד יודעים שאפשר להיות עם הפרעת קשב ובלי היפראקטיביות
    זה עוד יותר מצער שאף מוסד לימודי במדינה הזו לא מסוגל להתמודד או לקבל את זה שיש חלק קטן באוכלוסיה שכן רוצה לקבל תואר ראשון
    ולא ממש מסוגל לעשות קורס בסטטיסטיקה
    ולעומת זאת להצטיין בכל השאר
    כן כן
    עצוב ובכל זאת
    מנת משכל גבוהה אינה אינדיקציה לאי יכולת שלנו לקרוא ספר

  • רינה  On 27 בינואר 2008 at 16:02

    הילד שלי מדהים, מקסים יפה, חכם.
    למרות שכולנו אמרנו לו את זה
    הוא לא האמין לנו
    למה?
    כי הוא ראה, איך כל הילדים בכתה עוקפים אותו במשימות שהוא לא מצליח לסיים בזמן.
    כי הוא פירש את הסיטואציות לחומרה
    כי התנועתיות שלו והאימפולסיביות גרמה לזה שאף ילד לא רצה לשבת לידו בכתה
    ולא היו לו חברים

    ואז החלטנו לנסות ריטלין
    מאז,
    הילד פורח, הוא חווה הצלחות בלימודים
    וגם יש לו הצלחות חברתיות
    הדימוי העצמי שלו גדל והתפתח
    וגם הביטחון העצמי שלו הוא צמח
    וכל זה,
    כיוון שמתברר שחוויות של הצלחה מחזקות יותר מכל מחמאות ומילים יפות

    אנחנו, במקביל לריטלין, בודקים גם טפולים נוספים כדי לתת כלים לילד להתמודד עם חלק מהקשיים
    אני בעד סדנת הורים
    ו/או מאמנים לילדים ולהורים
    כי ADHD זה משהו שמעסיק את כל המשפחה
    כך שאני בעד שיטות אלטרנטיביות
    אבל אני רואה בכל אלה טיפול משלים
    ולא טיפול של במקום.

    תודה על הרשימה הזו
    חשוב שידעו אנשים במיוחד מול המתקפה הסיינטולוגית
    שריטלין יכול לעזור לילדיהם.

    שידעו שעזרה בזמן ילדוּת יכולה לעזור למנוע טווח רחב של בעיות משניות שמתעוררות בבגרות
    כתוצאה מחוסר טיפול מתאים בילדות

  • מזל  On 16 במרץ 2008 at 10:54

    .אמאל'ה מאיפה באת לי עם הפצצה הזו על הבוקר

  • ש.  On 28 במרץ 2008 at 15:57

    תרגול סדיר של מדיטציה טרנסנדנטלית , האמיתית נותן תוצאות טובות מאד,ללא תופעות לואי שליליות .

    לעומת זאת, יש תופעות לואי חיובויות רבות מאד.

    ראי באתר שבקישור
    http://www.tm1.org.il

  • ש.  On 28 במרץ 2008 at 19:41

    אולי האתר הזה יעזור לך יותר.

    http://www.adhd-tm.org/

  • עותי  On 29 באפריל 2008 at 10:44

    ואני לא הבנתי איך הציונים שלי כל כך נמוכים כשהמוח פועל ברמה גבוהה בהרבה.
    לא היתה הצדקה להקבצה ג' במתמטיקה, רק שאת הרטלין נאלצתי לגלות בדרך לא דרך אחרי גיל 30…

  • הגר רטנר  On 29 באפריל 2008 at 13:21

    מקסים,מרגש,מחמם את הלב, כל מילה ומילה, יותר נכונה ומרגשת מהשנייה הגר

  • חגית  On 29 באפריל 2008 at 14:08

    אני אמא לADHD ובדיוק סיימתי לקרוא מה שכתבת. שחבתי שאני מבינה אותו, עכשו אני מבינה יותר. אבל יותר מהכל ריגשת אותי עד דמעות כשדיברת על ההתלבטות והאבל והקבלה שלנו כהורים את ילדנו המדהים והמיוחד והאהוב כלכך די כדי חרדות ופחדים וכאבי בטן מההחלטה שלקחנו. יחד עם זאת אני מרגישה חזקה מתמיד (בעיקר המכתב שלך) ויודעת שעשיתי את הדבר הכי נכון עבור הבן שלי. ואודטה… FUK עליה שהיא כ"כ חסרת אחריות וצרת מוחין
    ולך חני, תודה תודה תודה ועוד קצת…
    חגית

  • רותם  On 29 באפריל 2008 at 17:14

    אני הגעתי לריטלין לגמרי במקרה – בגיל 24, בערך, אחרי שכמעט זרקו אותי מהטכניון. עד לרגע שלקחתי אותו לא באמת האמנתי שיש לי הפרעה או בעיה – הרי בכל שנות לימודיי בתיכון לא הייתי ילדה/נערה עם בעיה, הייתי פשוט ילדה/נערה עצלנית – והנה גיליתי שיש לי בעיה! שאני לא סתם עצלנית!

    הריטלין הציל אותי, פשוטו כמשמעו. הפכתי להיות אדם רגוע וסבלני יותר, אדם מבין יותר, וכמובן – עכשיו אני מצליחה להתרכז בלימודים.

    יישר כוח, חלי!

  • שי  On 30 באפריל 2008 at 11:28

    התרגשתי לקרוא את מה שכתבת.
    גם אני עם ADHD, גם אני אובחנתי בגיל מאוחר – 31 (שהיה לא מזמן).

    הרבה זמן נאבקתי להסביר את עצמי לאשתי, שתבין למה אני מפוזר, למה קשה לי לדבר איתה ארוכות בטלפון, להמ ולמה ואיך אני מרגיש…

    הפוסט הזה (שהיא מצאה, דרך אגב) מאוד עוזר לי להסביר לה כי אני כל כך מזדהה עם מה שכתוב בו, כל כך מכיר את התחושות.

    תודה!

  • דליה  On 30 באפריל 2008 at 14:46

    מרגש
    כאילו אלו המילים שלי…..,
    אני, בגיל 38 בלעתי את הכמוסה הראשונה ומאז החיים שלי נראים אחרת, אניעל גג העולם
    מילדה… איך אומרים עצלנית..חולמנית, לא ממצה את יכולתה , יכולה להשתדל יותר …..
    ואני …חמודה, חייכנית וטובה
    בטוחה שאני הכי טיפשה בעולם וכל דבר שאגיד הוא שטויות…..

    אחרי הכמוסה הראשונה….הייתי מה שלא הייתי אף פעם…על הגובה, יכולה לעשות הכל.
    הייתה לי סדנא בלימודים והמנחה נתן"מתנה " במילים לכל אחד מאיתנו לי הוא נתן כנפיים ואמר שאני יכולה לעוף לכל מקום…לכל מקום שאני רוצה אני יכולה להגיע…..
    אחרי הכמוסה הראשונה יש לי את הכוח להגיע לכל מקום!!!!!!!!

  • שחר  On 1 במאי 2008 at 13:11

    פעם ראשונה שאני כותב תגובה למאמר.
    עד כדי כך הדברים שכתבת עשו לי את זה.
    תודה

  • חגית  On 4 במאי 2008 at 08:34

    חלי
    יש לי המון מה לכתוב לך אבל מי ייטיב להבין אותי ממך?
    לא מצליחה לתרגם למילים מסודרות במשפטים את כל מה שרציתי לכתוב כאן לכן רק אודה לך תודה תודה ושוב תודה על הכתבה האמיצה הכנה והמשקפת כ"כ.
    שולחת לך חיבוק ענק

  • אורן  On 7 במאי 2008 at 00:37

    קיבלתי היום מייל של שטיפת מוח סנטולוגית מאת ידידנו" אילן סלומון, רוקח"
    בשטיפת מוח מסיונרית
    לתגובות אישיות לאילן סלומון :
    IlanSalom@gmail.com
    לאתר אשר מסביר את תורתו המסוכנת :

    http://www.cchr.org.il/

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 במאי 2008 at 01:04

    סרט שאירגון הסיינטולוגיה ניסה למנוע בכל דרך הפצתו.
    סרט שחור לבן שנוי במחלוקת של הבמאי Brett Hanover. זמן קצר לאחר שמחר את הזכויות על הסרט, התחרט Brett וביקש למנוע את הקרנתו של הסרט. אירגון הסיינטולוגיה ניסה אף הוא למנוע בכל דרך אפשרית את הפצתו של הסרט אך ללא הואיל. ייתכן מאוד שאילו נמנע אירגון הסיינטולוגיה מלצאת נגד הסרט באופן גלוי, היה זה נשכח במהרה מתודעת הציבור.

    הסרט מתאר את תהליך הצטרפותה של בחורה צעירה לאירגון הסיינטולוגיה, ההתפקחות שהיא עוברת, ואת תהליך היציאה שלה מהאירגון

    http://video.google.com/videoplay?docid=8543311612176767287&hl=en

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 במאי 2008 at 01:10

    סרטי ווידאו בענייני כתות, ופסיכולוגיה של כתות.
    דרן בראון הוא מגיש מפורסם של תכניות טלוויזיה בעניינים פסיכולוגיים באנגליה, בסרט זה מראה דרן בראון איך עובד מיינד-קונטרול (Mind Control) באופן מעשי.

    במסווה של סמינר לשיפור המוטיווציה והיכולות העיסקיות לקבוצה של מנהלים ובעלי עסקים, מצליח דרן בראון לשכנע שניים ממשתתפי הסמינר לבצע שוד מזויין.

    שיטות פסיכולוגיות זהות נהוגות בכל הכתות המסוכנות (גם בכת הסנטולוגית).

    בתחילת הסרט מופיע פרסומת שאינה מתאימה לרוח האתר, אולם למרות זאת, חשיבות הסרט מצדיקה את הכללתו באתר.

    http://www.ryoni.com/videos/derren_brown_the_heist.html

  • מרים  On 7 במאי 2008 at 16:20

    חוץ מתודה אין לי מה להגיד, אבל דעי לך שהתודה הזאת מגיעה מהמקום העמוק ביותר. תודה.

  • שירה  On 8 במאי 2008 at 20:40

    לא יודעת מאיפה להתחיל. זו פעם ראשונה בחיי שאני מגיבה למשהו באינטרנט אבל הרגשתי שאני חייבת. אני מקווה שזה יגיע לאוזנייך ואם לא אז לא אני כותבת מבעד למסך של דמעות שלא מפסיק.הן פשוט זורמות ממני אין לי שליטה עליהן.אני חושבת על כל הימים החודשים השנים התסכול הזה שאין לו סוף על ההלקאה העצמית בעיקר אבל גם על זו שכוונה עליי מבחוץ אני קוראת את מה שאת כותבת ולרגע לא בטוחה אולי זו אני כתבתי את זה בהיסח הדעת. אלו המילים שלי כמעט אחד לאחד עצוב לי עכשיו כל כך.אין לי מילים לתאר את הכאב הזה שמורגש בכל נמי נפשי. כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לנתק את עצמי מהמחשב עוד כתבה ועוד מאמר ובלוגים ופורומים ותגובות ומצב מתמשך של תדהמה העינים שלי פקוחות לרווחה מלקטות כל פיסת מידע בצימאון ואז מגיעות אליי איך שהוא המילים שלך ומשהו בי נשבר ואני בוכה בוכה בוכה לא יכולה להפסיק. לא יכולה לשלא לזכור את כל מאות אלפי הרגעים שכל מה שיכולתי לחשוב תומצת למילה אחת "הצילו" הצילו הצילו מתוך כל המילים שמסתחררות לי בראש במערבולות ציקלוניות עולה אחת מילה אחת "הצילו". תודה על המילים האלו טוב לדעת שאני לא לבד. שיש לי הצלה.

  • ADD וגאה בזה  On 6 ביוני 2008 at 15:21

    קראתי את הכתבה והתרגשתי, כל כך הרבה מהתאורים על ההרגשה והתיסכול אני מכיר מקרוב וכל החיים.
    בתור נער בן 18 שלוקח ריטלין אס.אר עוד מגיל עשר אני יכול להגיד שהריטלין זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים….כן כן שמעתם נכון! הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
    לפני שהתחלתי לקחת את הריטלין הייתי ילד מופרע ולא מרוסן בלשון המעטה…. לא רק שהזקקתי לעצמי, הזקתי גם לתלמידים אחרים בכיתה.
    עד שהתחלתי לקחת את הריטלין…. אז נכון , זה לא תרופת פלא שישר הוקוס פוקוס ואתה נהיה התלמיד הכי טוב בכיתה, ונכון שהתופעות לוואי מציקות ומפריעות, אבל עברו שנים מאז שהתחלתי לקחת ריטלין והתופעות לוואי כבר כמעט ולא משפיעות. הגוף לומד במשך הזמן להתרגל לתרופה וכשהגעתי לתיכון הם כבר כמעט לא הפריעו לי (ולמי שאומר שהריטלין עוצר את הצמיחה הגופנית אז שידע שהגובה שלי הוא 1.96)
    ולכן – אם באמת הילד צריך ריטלין תתחילו לתת לו כמה שיותר מוקדם ולמרות שקשה לדאוג שהוא ממשיך ומתמיד לקחת.
    היום אני עומד לסיים 12 שנות לימוד ולקבל תעודת בגרות מלאה בממוצע ציונים של כמעט 90
    ואני מאמין שאם הריטלין לא היה קיים לא הייתי מגיע לזה בחיים…אם בכלל הייתי מסיים 12 שנות לימוד
    אז לכל האנשים שלא חווים את התופעה הזאת יום יום בחיים שלהם . תלמדו לא לדבר ולא לבקר בנוגע לדברים שאין לכם מושג עליהם בלשון המעטה במקום להטיח אשמות בכל העולם על כך וכך…

  • ,תמי  On 6 ביוני 2008 at 20:55

    נהדר. אני אוהבת אותך
    חח

  • ענבל  On 21 ביוני 2008 at 21:42

    תודה!!
    לפני כשבוע, מסיבה שאני לא זוכרת, התעניינתי קצת יותר לעומק בהפרעת הקשב והריכוז, ואז הבנתי שכנראה יש לי. עוד כמה ימים אני יאובחן.
    כל מילה שלך כאילו יכולתי להגיד אני, וכמה מהדברים כבר אמרתי לחברים, כמו זרקור שפתאום מסביר את כל החיים…
    תודה תודה

  • דליה  On 6 ביולי 2008 at 23:29

    דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב.
    קראתי את דברייך ברעדה, כי הזדהיתי עם הכול. כל העת הזכרתי לעצמי שתמיד הייתי תלמידה (וסטודנטית) מצטיינת למרות הדחיינות, הבאזזזזז הפנימי, הבלבול, חוסר ההבנה איך הכול מתנהל, והבור השחור בהיסטוריה. הבגרות האקסטרנית שלי היא ללא היסטוריה. עם צרפתית במקום (אקסטרנית כי את תקופת הבחינות ביליתי במחלקת נוער)
    נסתרות דרכי המוח עד מאוד, כי בשנים האחרונות הכול התבהר לפתע ונרגע. כיף לי להיות בת 50.
    חזקי ואמצי, ותודה.
    דליה

  • שירי  On 20 באוקטובר 2008 at 16:29

    אני בת 32 ורק לאחרונה גיליתי ממש במקרה שכל התופעות הלאה עליהן את מספרת נובעות מ-ADD.
    היום קיבלתי את הקונצרטה הראשונה שלי (במינון נמוך יחסית כדי לראות האם יש לה תופעות לוואי).

    מה אומר ומה אספר, התחושה היא כ"כ מוזרה.
    בדקות הראשונות לאחר תחילת ההשפעה הרגשתי קצת מטומטמת. זו הדרך היחידה להסביר. בד"כ מתרוצצות לי עשרות מחשבות בעת ובעונה אחת בראש ועכשיו, כלום שקט, רק קול אחד צלול. כמה דקות אח"כ והתחלתי להנות מהשקט הזה שמעולם לא הרגשתי בעבר.

    גם כעס ועצבים. בד"כ לוקח לי שניות להידלק ועכשיו, כאילו לא מפריע לי. זו אינה אפאטיות חשוב לי לציין, אלא תארו לעצמכם שכל דבר קטן מוציא אתכם מדעתכם. גרירת כיסא, רשרוש נייר, דיבור איטי, דיבור בקול רם מדי ועוד ועוד ועוד. כל אחד מהדברים האלה גורם לי בימים כתיקונם להתרגז ולשמור בבטן כשאני בחוץ ולהתעצבן ולנזוף כשאני בבית. אח, השקט הזה…
    הרוגע…

    רק רציתי לספר את התחושות הראשונות שלי ביום הראשון בחיי של שקט. של שלווה.

    אני בעלת תואר ראשון, שנונה ומהירת מחשבה. תמיד הייתי מלאת דמיונות וסיפורים בראש. זה כיף מאוד כיף, אבל מגביל מאוד כשצריכים ללמוד משהו וגם גורם לי לפחות להיות עצבנית ושכחנית.

    אז אפשר בלי זה, אבל למה?
    למה ללמוד פי 30 מכולם ולדעת רבע? למה להתעצבן מכל לחשוש בקולנוע במקום להנות מהסרט? פשוט למה?

    תודה על כל מה שכתבת. תארת לי את חיי בדייקנות מפחידה ואכן היום שגיליתי ש"אני" מי שאני ומה שאני זה גם ADD היה מאורע משנה חיים. אני מקווה שזה לא אומר שאני מוותרת עלי ועל האופי שלי והשנינות והצחוקים, אבל רק ימים יגידו כרגע אני רק מתחילה להתנסות וכרגע מוצאת את התחושות מרתקות.

    שוב תודה בשמי ובשם כל ADD, ADHD שניסה להסביר למי שאין לו את זה איך בדיוק זה מרגיש ולא ממש הצליח.

  • ברני  On 30 באוקטובר 2008 at 08:55

    מכר רופא של הורי אמר פעם: אנשים חושבים שהם מבינים ברפואה ובפוליטיקה. לצערינו זו אמרה נכונה, ואנשים אלה גורמים נזק רב.

  • פוטנציאל  On 30 באוקטובר 2008 at 19:50

    תודה על העדות והמכתבים המרתקים. אני סובלת מבעיית קשב , אשר לא קראו בשמה הכותבים הקודמים, ושמה "קשב ניהולי", (לדוגמא- פחות מ10 שאלות הן "כן" אצלי, ובכל זאת הקושי קיים) אודה מאד אם אוכל לקבל תשובות מאנשים בעלי נסיון, או ממך. א. איש/ת עסקים. שיעזור לי להחליט איזה סוג אדם אני צריכה לצידי כדי להצליח בעסק. הסבר: עבדתי 10 שנים במקום מסודר, הבוסית שלי תמיד אמרה לי שאני מתבזבזת ועם הרעיונות שלי עלי לפתוח עסק עצמאי, אבל לקחת לי אמרגן… כמובן שפתחתי עסק עצמאי, אך לא הצלחתי "לאסוף את עצמי" ולהחליט, איזה אמרגן בעצם אני צריכה. יש לי המון רעיונות כלכליים, אבל זה מתפספס מחוסר ריכוז בביצוע ודחיינות אני יודעת שמה שדרוש לי זו לא רק מזכירה, אלא מישהו שיקח את הרעיונות שלי הלאה איתי ביחד. גם אני מעשית הרבה פעמים…
    ב. לנשים עם הפרעת קשב שיש להן 2-3 ילדים. האם לדעתכן יש להפרעה השפעה על ההריונות? ואם כן-איך אתן חויתן אותם? זה מעניין אותי.
    ג. קצת פרטים מקצועיים על סוגי הריטלין, ההבדל בינם לבין קונצרטה, הסיבות למינון וכו'-אשמח לקבל.

  • גבי  On 18 בנובמבר 2008 at 07:46

    חלי יקרה…
    גם אני ADD בדיוק כפי שתארת במילים שאף אחד לא הצליח כמוך
    בכיתי כשקראתי את כל מה שכתבת כל כך דייקת כל כך נכון לגבי לגבי ילדי שאינם היפראקטיבים אלא בדיוק כמוך וכמוני

    אני מודעת ומטופלת ריטלין כבר המון שנים וגם ילדי אך לקרוא אותך היה שווה אלף שמיכות נעימות להתכרבל לתוכן

    תודה חמה
    גבי

  • יעל  On 21 בנובמבר 2008 at 00:43

    http://yes.walla.co.il/?w=2/7802/1359383

    רטלין חס ושלום
    מנהלת בית הספר אימה עלי ששתי בנותי לא תכנס לבית הספר בלי ליטול רטלין, מצאתי סוכריות שדומות לתרופה וילדי קיבלו את הסוכריות כאשר המנהלת רואה זאת ,כעבור חודש ימים מגיע דיווח שהכל בסדר והתרופה עזרה , אז למי בדיוק צריך להאמין ?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 3 בפברואר 2009 at 19:06

    לא יאומן. למדנו ביחד במישלב בתל אביב בכתה י"א.אותך סילקו באופן קבוע משעורי ביולוגיה(גבי ברלין)כי חשבו שאת מפריעה קבועה ואני הייתי פטורה.זוכרת דתיה אחת? אני זוכרת את השיחות הקצרות שהיו לנו,ומה שנראה לי היום שרוב החבר'ה של הכתה הזו היו עם הפרעת קשב ופשוט לא ידעו לקרא לזה בשם ולכן סילקו אותנו מבתי ספר אחרים כי לא ידעו להתמודד איתנו. כיום אני אשת חינוך
    ותיקה (למעלה מ30 שנה )מאד מקצועית היודעת על הפרעת קשב,יש לי בבית כמה כאלה… ממליצה ומשכנעת הורים לקחת רטלין שעושה פלאים לילדים
    ברור לי שצריך להאמין בילדים האלה כי הם מגיעים רחוק מאד…וכואבת את כאב הדור הקודם…

  • שלי  On 13 בפברואר 2009 at 00:20

    אחרי שקראתי את הכתבה עליך ועל עוד כמה מפורסמים שיש להם כמוני הפרעת קשב בידיעות חשבתי לעצמי לחפש את הבלוג שלך ולקרוא את הפוסט שרשמת וכמובן ששכחתי מזה. במקרה הגעתי לכאן לא יודעת איך בדיוק. את פשוט כתבת את כל מה שרציתי להגיד ל"כתבת" הזאת רק שאני לא הצלחתי את יודעת דחיינות וכו'. כן גם אני עם הפרעת קשב מאובחנת מגיל 21.
    את פשוט הוצאת את המילים ממוחי כי להוציא את זה מפי זה ממש קשה.
    קשה לי לבוא ולהסביר לאחרים איך זה להיות עם הפרעת קשב. אני אולי נראית מבחוץ מסודרת ומאורגנת אבל מרגישה כל פעם מחדש איך אני בורחת כל הזמן ממקום למקום מדבר לדבר. איך אני ל מסוגלת אפילו להתרכז בחבר שלי. איך בשיעור היחיד שיש לי במכלל שהוא לשבת מול מרצה אני לא מסוגלת לשבת ולהקשיב. איך אני עושה מליון ואחד דברים ולא מצליחה לסיים אף אחד מהם
    תודה לך המון על שהצאת את המילים שלי שלא יכולתי להגיד.
    אני ע סף דמעות אז אני אפסיק עכשיו

  • יובל  On 15 במרץ 2009 at 11:10

    מדהים!

  • ענבל  On 26 במרץ 2009 at 02:28

    אם את לא מחרימה את נרג' בעקבות תקרית הרכילות האחרונה, כדאי לך לקרוא את זה:
    http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/869/331.html?hp=29&loc=6&tmp=2084

  • שלומית  On 8 במאי 2009 at 16:29

    בתהליכי אבחון

    כל מילה שכתבת בכתה אותי

    מעריכה את האומץ שלך

  • גולן לחלי גולדברג  On 10 במאי 2009 at 10:56

    אני חייל בצנחנים עם בעיית קשב וריכוז שמציקה לי
    ומפריעה לי מאוד
    תמיד אומרים לי שאני מחמיר עם עצמי אבל באותה עת צוחקים על הדברים הטפשיים שאני עושה דבר שגורם להרבה ריבים .. חשוב לי לציין שזה בעיית קשב וריכוז בלי היפרקטיביות
    אודה לך עם תתני לי עצות איך לא לחמיר עם עצמי ועצות להתמודדות
    תודה

  • גלי  On 31 במאי 2009 at 17:15

    גם בפעם ה-30 בערך, בה אני קוראת את המאמר הזה בשבועיים האחרונים (כן, אובססיה היא דבר לא נדיר בליווי הפרעות קשב מסתבר) אני עדיין מתרגשת, נשפכו דמעות בפעמים הראשונות בהן קראתי את המאמר המתאר ביופי חן בלבול וחדות מטורפת, את הסיכום של מה שמייחד אותי מאחרים, השוני, לטוב ולרע.
    תחושת הלא-לבד מקיפה אותי לראשונה בחיי, ואני בת 30.
    וכמו שאת כותבת
    הלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי כילדה וכאדם בוגר
    היא ההפרעת קשב שלי. היא הסיבה העיקרית. הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

    זו אני, לא הייתי רוצה להיות אחרת, אך הייתי רוצה שיהיה לי קל יותר עם מי שאני. וגם אני יכולה להכין באדיקות 20 סנוויצים קטנים מעוטרים בבוקר, או לקשט עוגת יומולדת במשך שלוש שעות כי אורך אפו של הפיל לא מושלם דיו.
    וזה בסדר, וטוב לי להיות האמא שעושה את זה, אך אני רוצה גם להיות מסוגלת לעבוד, ללמוד, לקרוא ספר או לראות סרט מדהים ובסיומו לשכור על מה היה, או להפסיק לכתוב על פתקיות קטנות כל דבר חשוב כי אני יודעת ש5 שניות מאוחר יותר אשכח הכול.

    אני יודעת וחשה שיש לי בעית קשב כבר כעשר שנים, אבל בזכותך חלי, אני לראשונה בחיי הולכת לאבחן ולטפל במה שזה לא יהיה, כי אני מבינה שהכול, פשוט הכול, קשור באותה ההפרעה.
    את התואר במחשבים באוניברסיטה מכובדת עשיתי בישיבה בבית ובמיקרה הטוב למידה יום לפי מבחן, את התיכון השלמתי בבקרים – 7 בבוקר בכיתה בכל יום, על מנת להכין שיעורים וללמוד למבחנים.
    וחשוב מכל, אני רוצה לדעת איך הגוף מתנהג עם ובלי טיפול, כדי שאוכל להחליט בצורה נבונה ושקולה אם וכשתגיע העת, אם הילדים שלי יקבלו את הטיפול התרופתי או יימנעו מכך.
    על הנזק אנחנו שומעים כל הזמן, אבל את היתרונות אכיר רק אם אטפל בעצמי

  • אביטל  On 16 ביוני 2009 at 15:11

    עם כל מילה. אמא לארבעה עם ADD עם בעל ADD הילד הרביעי רק בן שנתיים וחצי כך שאולי בנס לא קיבל את הגנטיקה.הגעתי לכאן בעקבות חיפוש חומר על ADD בצבא, כי הבכור שלי עומד להתגייס.הילדים שלי לומדים בבי"ס פתוח , הגדול עשה גם חינוך ביתי. בקיצור במשפחה שלנו נותנים חופש לנשמה. רק בעבודה אני צריכה להיות מרוכזת 9 שעות .אופסס. אחזור לעבודה.

  • אסף לב  On 8 באוגוסט 2009 at 22:38

    חלי
    מאד נגע בי התאור החוויתי של הסבל האנושי האדיר שמעבר לאבחנה היבשה של הפרעת קשב וריכוז
    בעיני כל מה שמקל על הסבל הזה הוא מוצלח וכל אדם יכול גם להחזיק באדיאולוגיה שמתאימה לתפיסת עולמו ,אין באמת תשובה מוצלחת "מדעית" למה מוביל למה ועבור כל אדם פתרון אחר מרפא
    כל הצמדות אידיאולוגית לדרך ריפוי אחת ופסילה של האחרות אינה תקפה

  • רן, גם עם ADD  On 17 באוגוסט 2009 at 02:17

    סוף כל סוף הבנתי את המשמעות של הפרעת קשב ADD
    עד עכשיו הייתי בטוח שזה בגלל שאני עצלן או בגלל
    שאני סתם רוצה לעצבן את המורים..

    נ.ב- אני שמח שמישהוא מבין אותי

  • לילך  On 27 בספטמבר 2009 at 23:25

    מרגש, נוגע ללב.
    כל הכבוד!

  • דני  On 25 באוקטובר 2009 at 16:57

    התחלתי לקרוא את הטור לפני כשנה. היום קראתי את כולו אבל לא הצלחתי בפעם אחת.
    אני בערך בגילך, אובחנתי כמופרע קשב כאשר ליויתי את בתי לנאורולוג. מה שכתוב נכון מאד, מובן שכל אחד מאיתנו שונה. הריטלין עוזר לי כשאני משתמש בו (כמה פעמים בחודש) ואני מספיק מבוגר כדי לדעת שזה עוזר. כל ה"חכמים" שיודעים טוב יותר מאלו שמכירים את השפעת הריטלין על עצמם, צריכים להבין שהם בעצם טיפשים.

    לא נאמר די על הצד הטוב של התסמונת. אני אדם שלעולם לא ישתעמם, אני יצירתי ותורם לעולם. לכל המתנשאים יש גם במה לקנא.

  • מיכל  On 2 בנובמבר 2009 at 15:57

    יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
    קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
    ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
    יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
    ואיך אף אחד לא רואה אותי?
    את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
    איך אף אחד לא רואה?
    ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
    וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
    נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
    כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
    שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
    מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
    כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
    מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
    זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
    שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???
    כל זה אני, ואני מזדהה כל כך !!

  • שירי  On 3 בנובמבר 2009 at 12:15

    קראתי חלק ממה שכתבת ברצף חסר נשימה… באמצע הקריאה הפסקתי והדפסתי לעצמי לקרוא אח"כ בשקט ואולי גם לקרוא לבעלי. יש לי 3 ילדים. שניים עם ADHD ואחת עם ADD וכנראה שלי יש ADD. אני עדיין לומדת את הנושא. אחד מהילדים מטופל עם קונצרטה בלווי טיפול רגשי והתוצאות נפלאות. גם אני בטיפול. מהקצת שקראתי יכולתי להזדהות עם כל כך הרבה דברים שכתבת…

  • רעות  On 11 בנובמבר 2009 at 00:15

    כאילו תיארת את כל החיים שלי. אני מודעת לADD הרבה שנים אבל לא ידעתי שאחרים חווים את אותן תופעות כמו שלי, חשבתי שיש תסמינים ספציפיים, אבל תיארת גם כאלה שלא מופיעים בספרים ואני חווה אותם כבר שנים ואין הסבר… תודה.

  • אליזבת  On 16 בנובמבר 2009 at 15:33

    עד לפני הפוסט הזה קצת זלזלתי באמרה "הפרעות קשב", חשבתי לעצמי, אלה רק ילדים עצלנים.
    חברי הטוב אובחן, בהתחלה אמרתי לו שהוא לא צריך ריטלין, פשוט להתאמץ קצת יותר.
    היום אני מצטערת עמוקות על הצרות אופקים הזו, תודה לך שפקחת את עיני.

  • רפי  On 28 בדצמבר 2009 at 11:35

    תודה על הזווית השונה שנתת

  • תרצה  On 24 בפברואר 2010 at 09:47

    כל מה שרשמת מזכיר לי את עצמי שהייתי ילדה, והיום יש לי ילד שאובחן , והיה קשה לי לתת לו רטלין זהו היום הריאשון שאנו נותנים לו את הכדור ומרוב שריגשת אותי אני פשוט בלב שלם. שאני עושה משהו שלא אובחן אצלי בגיל קטן.
    תודה לך
    ואולי אני אלך לעשות גם עם עצמי משהו.

  • הלנה  On 7 באפריל 2010 at 01:00

    תודה ענקית.. המאמר עזר לי מאוד.. אני בדרך לאבחון אני מנסה כבר שנה להתפנות לזה הדחיינות …

  • אימון אישי  On 1 בינואר 2009 at 20:25

    מסמך מרתק.

  • ללי  On 30 בדצמבר 2010 at 20:18

    הוצאת לי את כל המילים מהפה- את מדהימה וריגשת אותי עד דמעות. אין לך בכלל מושג עד כמה אני מזדהה איתך למרות שאני בכלל בת 18- אבל תמיד אני חוששת מה יהיה בעתיד- איך אני אחיה חיים של מבוגרת עם ההפרעה הזאת- ואת הוכחת לי שאפשר, תודה לך מקרב לב. אני מרגישה שאת אחותי.. אחותי לADD (:
    יש כל כך הרבה מילים אבל אין, אני מזדהה ב100 %!
    כל הכבוד על האומץ- ישר כוח ! ♥

  • גילה  On 7 בינואר 2011 at 16:06

    לכתוב ולערוך את בליל המילים, לארגן את החפצים פיסית. כשהסביבה מסודרת קל יותר להרגע ולהתרכז, יש את 'המסע' של ברנדון בייס, הומואופטיה ועוד הרבה.
    פסיכיאטרים? לא מאמינה בהם. מצטערת.

    מי שפספס את הקישור:

    ואני מאד מעריכה אותך, חלי גולדברג,
    על האומץ לחשוף את עצמך,
    להודות בקושי, בפגיעות.
    את מקסימה.

  • עדה  On 18 במאי 2011 at 09:27

    בא לי לחבק אותך !!!!
    זו אני שם…. והילדים שלי !!!
    אף פעם לא יכולתי לתאר איך זה מרגיש להיות ADD, את הצלחת לתאר את זה הכי טוב שאפשר. אי אפשר לתאר את יותר טוב מזה !!!!
    חבל שלא קראתי את זה לפני כמה שנים………….

  • אבישי קמינר  On 29 באוקטובר 2011 at 14:57

    התרגשתי לקרוא תגובה כה עוצמתית ורגשית שממחישה לנו גם את הקלות הבלתי נסבלת של הריטלין מחד, וגם את הקשיים הנלווים שמקשים על התפקוד היומי מאידך.
    אכן, חיים לא פשוטים מצפים למי שסובל מקשיי קשב וריכוז, נוסיף לזה היפראקטיביות- וקיבלנו מתכון עסיסי לבעיות קוגנטיביות חמורות יותר.
    בהיותי מטפל מתחום הרפואה המשלימה, אני יכול לומר לך כי ניתן לטפל בקשיי הרשב והריכוז וגם בהיפראקטיביות באמצעות שיטות ריפוי הוליסטיות- הומאופתיה היא אחת מהן והמומלצת בעיניי.
    אין כמו היום שבו אתה מגלה שאתה יכול רוצה ומסוגל לקרוא ספר טוב, לאחר שסבלת במשך שנים ארוכות מהיפוך של אותיות וקושי להבין מה קראת בכלל עכשיו.
    תודה רבה על השיתוף המרגש והמון הצלחה ושימחה :-)
    אבישי

  • אסנת  On 17 בינואר 2012 at 10:32

    אם הייתי צריכה למרקר את כל מה שכתבת על עצמך, וכאילו כתבת עלי, הכל היה ממורקר.
    אבל… כמו בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה שמשתמשת גם בתרופות וגם בשיחות, צריך לשלב בין מתן סוכר במצב של נפילת סוכר, ובין החלק ה"משמעתי".
    לתת רק ריטלין בלי לסגל אופני התנהגות מתאימים לשם תפקוד של אנשים עם הפרעת קשב, זה יתן רק חצי תוצאה, יטפל רגעית אבל לא יתן תוצאות לאורך זמן.
    תחשבי על תהליך טיפול בהשמנה – מורכב ממזון ראוי (=ריטלין) וספורט (=טיפול התנהגותי). בלי שילוב של שניהם התהליך לא קורה.

  • רותם, מופרעת קשב וריכוז  On 21 במרץ 2012 at 22:17

    חלי היקרה,
    לרגע חשדתי כאילו נכנסת לתוך הראש שלי, העלית את תחושותיי על הכתב, ויצאת ממנו. הכתיבה שלך מדהימה, מצד אחד זורמת, מצד שני מכניסה את הקורא למעין מבוך של בלבול שרק אנשים כמונו מכירים.
    ד"א, אני דווקא שלחתי מכתב לאודטה. מכתב ארוך וזועם, שנכתב בעזרת הריטלין כמובן, יום לאחר שהתפרסם טורה נוטף הרעל ב"מעריב". כמובן שעד היום לא קיבלתי תשובה.
    לפרוטוקול אציין שאני בת 32 (וחצי!). אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט "יש לך כל כך הרבה פוטנציאל, חבל שאת לא מממשת אותו!", המשרת האישי שלי היה כותב עכשיו את ההודעה הזו עבורי… גיליתי את הריטלין רק בגיל מאוחר, 24 לערך, לאחר שהייתי על סף סילוק מהטכניןו ובתסכול עמוק. לא אפרט יתר על המידה, רק אומר שחיי השתנו מהקצה אל הקצה. למעשה, אפשר לומר בודאות שהריטלין הציל את חיי, לא רק בהשפעה שלו עליי ועל ההתנהגות שלי, אלא גם מבחינה פסיכולוגית. רוצה לומר, עד אז חיי היו מלאים ברגשות אשם על כך שאני עצלנית, פסיכית, עצבנית ולא בסדר באופן כללי. ברגע שהבנתי שאני לא אשמה, בעצם, אלא שיש לי בעיה, התחלתי תהליך, שבסופו הגעתי למצב בו אני חיה בשלום עם עצמי. והיום אני אפילו אוהבת את עצמי, מה את יודעת?

    תודה, תודה ושוב תודה,
    רותם.

  • חיה פיק  On 4 באפריל 2012 at 09:12

    חלי יקרה..למרות כול הסבל הזה שעברת ועדיין עוברת זו את..ומי שאת..בלעדי כול זה היית אחרת..ואת מקסימה ומלבבת וחריפה ואינטיליגנטית ומוכשרת ומדהימה..אני לא בקיאה בעיניין הסנטולוגים ואני די סולדת מהם אבל הממסד טוען טענות רבות על מחלות שונות שתזונה ואורח חיים תקין מרפאים למרות ההכרזה שהן מחלות כרוניות ורק כימיה תעזור פה.. הנושא הזה קרוב לליבי כי נראה לי שנכדי למרות שלא הוגדר..כך חי בתוך עצמו באי שקט גדול והפחד הכי גדול שלי הוא שיום אחד מישהו יגיד שהו צריך ריטלין..אגב אני לא חושבת שיש לי הפרעת קשב אבל מחשבות רצות בקצב מסחרר ואי שקט מוחי כן..אני יכול ה להבין לליבך (עד מאוד) לא מעט פעמים בחיי רציתי להיפתר מהראש שלי..לרגע..אבל אני שמחה שאני זו אני …מאחלת לך הרבה אושר..וכן שכחתי אני לא סומכת על המימסד הרפואי לשמחתי..הצלחתי לרפא את עצמי ממחלה אוטואימונית ..לבד..יש דרכים..

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 באפריל 2012 at 20:12

    מי שרוצה לעשות נפשות לסיינטולוגיה, מתבקש להזדהות כאן בשמו המלא והמייל או האתר שלו.

  • צפורה  On 10 באפריל 2012 at 13:09

    שלום למי שמעוניין…
    קראתי את מה שחלי כתבה בהזדהות רבה, כמי שנולדה לדעתי כילדת אנדיגו, שקטה מופנמת ביישנית עד כאב,הרבה מתחושות שחלי כתבה מוכרות לי הענק.
    על ההפרעה הנורולוגית התלבשו פרטי חיים פקנטיים למדיי.. התמודדות אם אמא חולה ויתמות ממנה בתחילת גיל ההתבגרות, בזכות אינטואיציות מחודדות, חוכמת חיים פשוטה ולפעמים אומץ שנראה לי שנבע מחוסר מחוברות אמיתית לרגשות שלי , שרדתי פחות או יותר תלם , נשרתי מלימודים ב כיתה יא,
    המתנה שיש באמתחתי למסור למי שמעוניין, זה שמה שהציל את חיי , חרדות, בעיות הקשב וריכוז שלי : זה ההתמדה שלי במשך שנים בלימוד חשיבה הכרתית ע״פ ימימה אביטל.
    ללא כדורים הצלחתי לארגן עג כמה שמסוגלת.. את פאזל חיי בצורה אמיתית נקייה בקבלה עצמית של מי שאני
    ובעיקר לאהוב את עצמי על מי שאני.
    מאחלת אביב פורח

  • בר מצווה בכותל  On 18 ביולי 2012 at 05:46

    כול הכבוד זה המאמר בין הטובים שקראתי בחיים אין מילים טוב שמצאתי את הבלוג עוד פעם אין מילים תודה רבה

  • אני  On 28 בספטמבר 2012 at 01:14

    חלי יקרה…. בחודשים האחרונים, לאחר שגיליתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז (אני בת 39, נשואה ואמא לשני בנים מדהימים) אני קוראת שוב ושוב את העדות האישית שלך, וכל פעם מגלה ומבינה עוד ועוד דברים, רגשות, תסכולים, חוויות. ה"מאמר" שכתבת מרגש, פוגע וקולע, כואב וכ"כ ממצה ומקיף….כ"כ מוכר ואמיתי. הגילוי הזה שלי יש הפרעת קשב די הלם בי, אני, תמיד שמעתי של"אחרים" יש את "זה" והאמת זה לא כ"כ נגע לי…פתאום יש לזה שם לכל התכונות האלה שלי, המעצבנות ומגניבות גם יחד: השכחנות, חיפוש הסלולרי 20 פעם ביום, סקרנות בלתי נגמרת וצמא עצום לידע… ההתחלות שאין להן סוף, ההתלהבות שעולה כמו מטאור וכך גם מתמוגגת מכל דבר כמעט, חוש ההומור והשנינות והדברנות המיותרת לא פעם ועוד ועוד ועוד. אכן מרגיש כמו זרקור שמאיר את הסרט של חיי ונותן תשובות לכל כך הרבה רגעים של חוסר אונים, תסכול מתמשך, בושה, חוסר הבנה של דבר כ"כ פשוט וקל ועם זאת תחכום ושנינות רבה וקסם אישי שכנראה מחפה על כל אלו, והרגע הזה שאת יושבת בהרצאה/ סרט/ קורס בתואר וכו' ואת פשוט יודעת שבעוד כמה דקות את הולכת להתנתק בלי יכולת לחבר את כל מה שהקשבת לו, בקושי רב, ואיך זה יכול להיות ולקרות לך, לבחורה אינטליגנטית כמוך ואיך אף אחד לא שם לב לזה קודם ?!
    אז אני בשלב העיכול והעיבוד, שאינו קל אבל עם זאת נושא בחובו גם הקלה, שהנה, תמיד ניסיתי להראות לכולם שאני מוצלחת ומוכשרת הרבה יותר ממה שנראה, ושכן המשרה שלי טובה אבל יכולתי להגיע להרבה יותר ונתקלתי בחומות ,וקשה לי להביא את זה ולהמשיג את זה. וכן הפרעת הקשב היא הדבר המרכזי בחיי, לטוב ולרע, היא שם תמיד…. הריטליו איפשר לי לשבת במשרד ולסיים משימות מטופשות שלא איפשרו לי לשבת על הכסא יותר מעשר דקות.
    אז תודה, תודה ושוב תודה… את עושה עבודת קודש בעיניי והחלום שלי באמת לגרום לאותם אנשים כמונו, שמתוסכלים וחסרי שקט כל הזמן, ללכת ולעשות אבחון, כי לא אתם לא טפשים וחסרי תועלת…

  • אני  On 7 באוקטובר 2012 at 14:59

    חלי יקרה ! תודה מעומק הלב על המילים והתיאורים הכ"כ אמיתיים, מרגשים, כואבים וכ"כ נוגעים… כאילו דיברת מלבי. העדות האישית שלך המחישה לי בצורה מאד חזקה מהי הפרעת הקשב שיש לי. אני בת 39, לכאורה אדם מאד מוצלח, נשואה לאדם מדהים ומוכשר, 2 ילדים מדהימים, משרה טובה, נראית טוב, אהובה וכריזמטית. אבל תמיד היה לי קשה ומתיש ובעיקר מתסכל…הרבה בגלל שלא הצלחתי להשיג את מה ששאפתי אליו ולא הבנתי למה…ואכן רק לפני מספר חודשים אובחנתי כבעלת הפרעת קשב וריכוז לא פשוטה בכלל ופתאום הכל התחיל להתחבר, כל החלקים הנעלמים מגיעים אליי. והרגשות מעורבים מאז ה"גילוי", וכמו שכתבת, הגיח לו זרקור ענק שמאיר על סרט חיי: את כל הרגעים שלא הבנתי מה רוצים ועל מה מדברים למרות האינטליגנציה הגבוהה שלי, את חוסר הסבלנות כילדה לראות סדרות שכל הילדים רואים- לא הייתי מסוגלת לשבת שעה, לצפות, לעקוב ולהבין את הפרק, לראות סרט ובאמצע לא להבין את ההקשר כי פספסתי כמה שביבי מידע חשובים ,כמו תמיד, לשמוע איזה פוטנציאל ענק יש לי כעובדת אך לא להיות מסוגלת להגיע לטופ, בלי להבין למה…. להגיע למבחנים באוניברסיטה בלי לדעת ולזכור חצי מהחומר, ולהסתדר ברגע האחרון , כמו תמיד, ולהוציא ציון "בסדר".. להיות מלבת האש במפגשי משפחה והאימפולסיבית שמופנים אליה החיצים, ועוד ועוד ועוד. אז יש לי הרבה רגשות מעורבים מאז שאובחנתי: חלק מהתסכול הרב שהיה מנת חלקי לאורך השנים הוחלף בהחמצה גדולה של חבל שלא גיליתי את זה קודם, לצד הקלה וקצת אויר שקיבלתי מההבנה ש"אני כנראה לא כזאת סתומה" ובאמת אינטליגנטית ושבאמת היה לי קשה ואני לא עצלנית או מפונקת, כי אני באמת לא!!! יש בי עדיין כוחות אדירים להצליח, למרות המפלות בדרך. ומאז אני קוראת, בודקת, מטופלת תרופתית ואימונית ומקווה שלפחות חלק מהחיים הולכים להיות יותר קלים אבל מבינה לצד כל אלה, שההפרעה הזאת היא אכן אני , בזכותה יש לי קסם אישי, חיבור מדהים ובלתי אמצעי לאנשים ועוד מעלות וכן היא הולכת להישאר פה לתמיד ואני אלמד איך לחיות איתה :)
    תודה שוב, מבחינתי את עושה עבורה מדהימה עבור כל בעלי הפרעת הקשב.
    שרון

  • chellig  On 7 באוקטובר 2012 at 20:41

    יופי. שמחתי לקרוא שהזרקור הופנה לאחור והאיר והעיר מקומות חשוכים,

    בדיוק בשביל רגעים כאלה אניי מספרת כל הזמן :)

    בהצלחה:)

    ח ל י

  • Ilana efrati  On 27 ביוני 2013 at 13:42

    הי חלי
    קוראת באיחור את הפוסט המדהים שלך
    מזדהה עם מה שכתבת ,מכירה את התסמונות מקרוב ועדיין חושבת באופן אישי ש״ההפרעה״ היא גם ברכה הנותנת לסובלים ממנה מימד אחר , מקוריות ,ענין ,שונות ,על פי רוב אנשים כמונו מצליחים לפלס לעצמם נתיב יותר אורגנלי.
    להורים לילדים צעירים אני ממליצה להקשיב לאינטואיציה שלהם לתמוך נפשית בילדים ולא להיכנע למערכת .כמו שאמא שלי נהגה להגן עלי מול המורים שטענו שאני לא מממשת את הפוטנציאל…..
    רטלין עם יתרונותיו יכל גם לנטרל את היתרונות

  • irit  On 26 בנובמבר 2013 at 20:48

    מזל טוב. היום נולדתי. אני בת 64 .אני מרגישה שכתבת את הבלוג עלי ועבורי יש לי דמעות עצב ושמחה ומעט אבודה. מה עושים עם זה עכשיו ממרומי גילי?? ? ישר כוח חלי

  • רני  On 13 בדצמבר 2013 at 21:30

    תודה. תודה חלי מקרב לב. פתאום הבנתי מה קרה וקורה לי. התחלתי לאחרונה טיפול בקונצרטה ורק סרטון הוידאו ביוטיוב גרם לי להבין סופית. (בגיל 40 יש לציין)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23 בינואר 2014 at 20:04

    אני אוהב אותךךך

  • kerenchd  On 31 במרץ 2014 at 09:57

    חלי היקרה,
    התחלתי הסיחו את דעתי נשלחה התחלת תגובה בטעות.. ככה זה. בעוונותי ראיתי את הרצאתך ב YOU TUBE פעם ראשונה היום. במשך 12 דקות חייכתי ולא הפסקתי להגיב למסך. "זה כל כך נכון" יש משפטים שאפילו השלמתי לך לפני שאמרת אותם כמו לדוגמה לפחות 20-30 מחשבות במקביל. אני בת 38 אמא לארבעה ילדים נשואה באושר, מחזיקה משרה מלאה פלוס , בעלת שני תארים והכי חשוב מאובחנת כ ADHD. את הבן שלי אבחנתי השנה והקטנה שלי בת החמש כבר על הכוונת. אם מישהו יכול היה לדבר אלי כמו שאת דיברת בהרצאה לפני שני עשורים אולי הייתי מרגישה אחרת היום.
    שבוע שעבר בני היקר בזמן ארוחת ערב משפחתית שאל את אבא שלו את השאלה הבאה: "אבא למה לא יכולת להעביר לי קצת משלך…" לאחר דיון קצר במהות השאלה ובניסיון להבין מה שנאמר. נפל האסימון. הבן שלי שאל את אביו , ללא הפרעת הקשב, למה הוא לא יכול היה להעביר לו את הגנים "הטובים" אלו שמנטרלים את הפרעת הקשב. תשובתי הייתה כזו : " מתוק שלי להיות עם הפרעת קשב זו מתנה."
    אז רציתי לומר לך תודה! תודה על הבלוג, על ההרצאות , על העלאת המודעות, על הניסיון להסביר "אותנו", על כך שאולי הבטחון העצמי והזהות העצמית של הבן שלי יהיו מעוצבים אחרת משלי בזכות עדויות אישיות כגון זו. תודה מקרב לב.
    ק.

  • Ori Elishar  On 24 באוגוסט 2014 at 13:56

    תודה חלי! אנחנו שבט אחד

  • יוני  On 6 במאי 2015 at 09:59

    יש דרכים להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: