קוף אחד והרבה רגשי אשם

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

אחר כך הוא חזר לארון של אבא.

כשעזבתי את הבית לקחתי הרבה דברים כמובן, כולל אלבומים ומכתבים וספרי זכרונות,

לא לקחתי אותו אין-לי-מושג-למה. השארתי אותו למשמרת אבל טרחתי להדגיש ולהגיד

שהוא שלי, למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ובקשתי אותו.

מפעם לפעם נזכרתי שהוא שם, אבל גם בחילופי בגדים, גירושים, ועונות ושנים ומה לא,

לא הצלחתי לגלות את המערה בה התחבא ועזבתי, כמו שעוזבים דברים בהתנהלות הזחוחה

והפשוטה של החיים והיומיום. בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה ומיד כתבתי לה

שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת,

והיא אמרה כמו תמיד תכתבי, ואני כמו תמיד גם מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד. כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

בן חמישים. רוב שנותיו בארון. ארון אמיתי, לא מטאפורי.

. . .רציתי לתת לו כבוד והדרן, לג'ינג'י.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח מבית  On 13 במרץ 2010 at 17:07

    מקסים חלי, והלב באמת נכמר

    אהבתי

  • מיכל  On 13 במרץ 2010 at 17:18

    הדובון – מאבא שחזר מהמילואים – מלחמת יום הכיפורים או מעט אחריה

    אהבתי

  • רוני  On 13 במרץ 2010 at 17:23

    בחזרה.
    חמישים שנה בארון לא מטאפורי. איזה יופי

    אהבתי

  • אמא  On 13 במרץ 2010 at 17:34

    רחלי זה מזכיר לי מליון זכרוות
    הכי חזק,
    אולי ורד תאכל סוף סוף

    אהבתי

  • גל קטן  On 14 במרץ 2010 at 07:47

    לא יודעת למה, אבל זה העציב אותי כל כך…

    אהבתי

  • חנה ליכט  On 14 במרץ 2010 at 19:15

    מעורר רחמים

    אהבתי

  • טל רחל רוט  On 15 במרץ 2010 at 01:10

    מרגש אותי האומץ שלך והכנות להתעסק בדברים שכולם מרגישים אבל מתביישים לבטא.
    זו אמנות אמיתית.
    תודה

    אהבתי

  • א.  On 15 במרץ 2010 at 11:52

    לו הדרן מקסים

    אהבתי

  • הגר  On 17 במרץ 2010 at 11:39

    אבל עשית לי צמרמורת בכל הגוף….ועכשיו גם הדמעות.
    כמה יפה ששמרת וכמה נפלא שמצאת .
    וראיתי "עד החתונה" אתמול ובעיקר התרגשתי ממך, דידי שלך מאוד מדויקת.

    אהבתי

  • ארנון הרשקוביץ  On 7 בדצמבר 2010 at 22:10

    אוי, כמה רגש חבוי בתוך הבובה המקסימה הזו. מזכיר לי את ההליקופטר-צעצעוע שקיבלתי מסבתי האהובה ז"ל באחד מימי היסודי כשהייתי חולה. עד היום אני רואה אותו בעיני רוחי, ורואה אותה נותנת לי אותו, ואז אני נקרא מגעגוע אליה ואל הימים ההם.

    אהבתי

  • מומו  On 7 בדצמבר 2010 at 22:58

    אוי, כמה זכרונות ….

    כמה היינו עוזרות לו להזיז את הזרועות – רק שימשיך עוד קצת …

    זכרון מסבא.

    אהבתי

  • שלומית לוי  On 7 בדצמבר 2010 at 23:05

    כמה מקסים וצובט לב.

    כשהייתי קטנה, היה ביפו ליד הבית של סבתי ז"ל מתקן בובות.
    כמו רופא, אבל של בובות. בחלון הראווה שלו היו ערמות של בובות מקולקלות, בלי רגל או יד או עין.

    חבל שיש דברים שאי אפשר יותר לתקן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: