תקריב

.

.

יוני 2018 –

אתמול נמצא ( טפוטפוטפו )המקום שיהיה שלה, רק שלה בשלש שנים הקרובות,

כשתמונות הגיעו לטלפון יחד עם קולה שוב הגיע הרגש המעורר שדים ומלאכים

( אם אשאיל מצרויה שלו ביטוי ממשפט שלה ב"טרה" אהוב עלי במיוחד ), זה הרגש

המזהה עוד קור ניתק ברכות. לא נשארו הרבה כאלה, קורי האהבה, ההורות, המשפחה

נשארים איתנו תמיד, ואלה הניתקים בדרך הטבעית, הבריאה, הרגילה, מספרם מועט

אחרי תיכון, צבא, טיולים, פרידות של חצאי שנה, כמעט אפסי כי כבר נשאר שלא היה.

כשסגרתי את הטלפון התעורר זכרון, נזכרתי בדלת הראשונה שנסגרה מאחוריה, בלעדי.

ירושלים, Here she comes

.

.

ינואר 2010 –

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הנעורים הזו, על ברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-

כבר-אמא הזה את התינוקת שלי, ההיא שישנה עלי לילות כימים, וההיפך, רפויית

אברים וכִּבְדַת נשימות איטיות. 

.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעה ראשונה אל חדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה

ממני, לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי הwifi והסמאטפון ואז הגיע תורה.

היא העיפה בי מבט, נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת ומקסימה כל כך,

שהלב שלי החסיר פעימה מעוצמת הכאן ועכשיו.

היא הייתה היא עצמה, האדם שהיא,

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש,

גרעין ותמצית של האני שהיא,

אדם צעיר בbeing שלו.

.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים, שקטים, פסיביים ככל שנהיה, לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר,

בפרט אחר מוכר מאד, שלא נדבר על כמה אהוב.

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה, שלקחתי בפעם הראשונה שסגרתי

את הדלת אחרי בגן ( שתי מאמות וששה ילדים )הראשון שלה והשארתי אותה לחייה,

לחצי שעה אם לדייק, ויצאתי גם אני לחפש מחדש את חיי שלי אחרי שנתיים.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת במסדרון ההוא, נשמתי נשימה כזו והבנתי שאין בידי,

הרגע שהיא קמה ונכנסה לפגישתה אתמול היה כולו שלה, רק שלה.

אין לי בו חלק בכלל, ברגע ההוא, לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע הבנה צלולה ונדירה, אין הרבה כאלה ביומיום.

אלה חייה, ואני הייתי בחיים שלי. לידה. כל כולי, אבל מאחורי הדלת.

.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא

מפחיד. הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב

שלה, בטבעיות. הטבע מכתיב את המעשים,

והכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה ברוך וקושי להפרד

ממתיקות הילדות, בילד ראשון זה מועצם

יותר מספרים המבינים, ובמיתר פחד עדין

ומובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי שהמרחק ישנה

את הקירבה. וכן, היא משתנה, היא כל הזמן

משתנה מאז שהתחיל המסע הזה, כמעט

ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור

מי סופר.

אבל בקירבה החדשה יש דברים כל כך מהנים,

מפתיעים ומשעשעים ואפילו משחררים, ובעיקר

וזה העוגן העיקרי, לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה אפילו,

שהולך להיות כאן ממש נהדר

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.