חדר משלה, חדר משלי, ודלת מחברת גם.

.

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה, או שלא, במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הגבעולית הזו, בברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-כבר-אמא הזה

את התינוקת ההיא, שישנה עלי לילות כימים, וההיפך גם, כִּבְדַת נשימות איטיות ורפויית אברים.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעתה הראשונה לחדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה ממני,

לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי

הwifi ואז הגיע תורה. היא העיפה בי מבט,

נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת

ומקסימה שאי אפשר להאמין.

היא הייתה היא עצמה,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש.

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר.

אדם צעיר בbeing שלו.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים –

שקטים, פסיביים ככל שנהיה –

לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר.

כשהוא מולך והוא אהוב עליך כל כך………

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה שלקחתי בפעם הראשונה

שסגרתי את הדלת אחרי בגן הראשון שלה  והשארתי אותה לחיות את חייה –

אז מה אם זה היה לחצי שעה בפעם הראשונה – ויצאתי לחפש מחדש את חיי שלי.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת, נשארתי במסדרון ההוא, נושמת נשימה ומבינה שאין בידי.

הרגע הזה אתמול היה כולו שלה. רק שלה. נתיב חייה שאין לי בו, ברגע הנתון הזה, חלק בכלל.

לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע נקי של הבנה. חייה שלה. ואני הייתי בחיים שלי. לידה. אבל מאחורי הדלת.

זה לא היה רגע מפחיד.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא מפחיד.

הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב שלה, בטבעיות.

הטבע מכתיב את המעשים.

הכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה בתוגה ורוך וקושי להפרד ממתיקות הילדות,

ובפחד מובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי אבל עדיין מפעפע שהקירבה תשתנה.

וכן, בטח שהיא משתנה.

כל הזמן. מאז שהתחיל המסע הזה,

כמעט ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור מי סופר.

אבל בחדשה יש דברים כל כך מפתיעים וחמים ומשעשעים ומקסימים

ובעיקר לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה,

שהולך להיות ממש נפלא,

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 11 בינואר 2010 at 11:27

    יפה, עצוב, חכם ונבואי (מייקי בת ארבע וקצת).

    אהבתי

  • אורח מבית  On 11 בינואר 2010 at 13:04

    מה יהיה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11 בינואר 2010 at 13:36

    עדיין תוהה למרות השיחה שנהלתי בנושא
    אם הקשר החזק הזה קשור גם לעובדת היותכן נשים? אם היית מרגישה ככה בעוצמה כזאת אם היה לך בן? אם אבות מרגישים בעוצמה כזאת את הפרידה מבנותיהם?

    אהבתי

  • א.  On 11 בינואר 2010 at 15:25

    אוף את והמילים שלך כל פעם מחדש.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 11 בינואר 2010 at 17:18

    לקרוא את מה שאת כותבת
    עליך ועליה
    כי זה באמת חוטים -חוטים דקים כאלה

    ובכל מיני צבעים שחלק מהם בכלל שקופים ולא נראים
    זה יפה נורא

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: