הרהורי בלוגינג

.

.

כשאתבקש, על ידי אחרים, או על ידי עצמי לציין נקודות מפנה, נקודות אל חזור, נקודות חשובות בחיי,

אין לי ספק שלא רחוק מזאתי נולדה, הקליק הראשון אל תוך עדשת ההאסלבלט, סבתא שלי עם הקטנה

החדשה על הידיים יוצאת מהמכונית השחורה של אבא יהיה הרגע שבו הבנתי, אחרי קריאה רצופה

במשך כמה שבועות של כל מילה שנכתבה על ידי מישהו ב"רשימות" שגם אני רוצה. בעצם חייבת.

והרגע שהוא תאומו הסיאמי של הקודם, הרגע שבו, אחרי כמעט חצי שנה של היסוסים גדולים –

הראשונה ה"סלבית" יו נואו -בעיקר מול אורי תבורך נפשו וסבלנותו האין סופית, לחצתי על "פרסם"

בפלטפורמת רשימות ההיא. השני בספטמבר 2006.

רציתי בראשון בספטמבר. סוגשל סימון, תחילת שנה, אבל אורי היה בוויקאנד, אז זה קרה בשני.

.

.

.

.

.

.

.

.

//

לא היה לי מושג מה יהיה, ממש לא,

הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי, במקומות ש בהם הקול הפנימי מנצח בגדול כל דבר אחר,

שאני חייבת ל"השתמש" בדרך הזו. שברגע הדק והחד הזה שבו נופלת החלטה,

כמו השניה על המקפצה, הידים כבר מתוחות כלפי מעלה, הנשימה העמוקה ננשמה,

ויש עוד הרף רגע, שבריר שבו אפשר שלא. אחרכך אי אפשר שלא,

ואני ידעתי שאי אפשר שלא.

E N T E R

ארבע שנים אני כותבת, מצלמת, חיה את הבלוג שלי.

הוא עשה והביא לחיי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תועלת פנים וחוץ שאין בי כמעט יכולת לבטא

את אסירות התודה שלי לאלוהי האינטרנט, באמת.

בעיקר, אני חושבת שבעיקר, הוא אפשר לי, ואני, תרשו לי רגע, מעניקה לעצמי מדלית אומץ קטנה,

כי בכל זאת מלכודת האגו והמה יגידו היא מלכודת לא פשוטה,

וזה מה שחסר לי שיהיו חצאי ציטוטים מכאן באיזה טור רכילות או משהו,

ואיך אני כותבת עלי ועל חיי בלי לחצות גבולות שסימנתי לעצמי.

לכתוב עלי בלי ולשמור על הבת שלי או של אביה,

לכתוב כפי שאני מאמינה שזכותי, עלי, על הורותי ולא עליה ועל חייה, ואביה הנוכח בחיינו בדרך

מסויימת, יומיומית כל כך ואינטימית, כמו שרק משפחה שנשארה בברית חיים לנצח יכולה להיות,

גם נכנס לצד שמעבר לחבל האדום. שם זה לא. שם זה פרטי.

על האישי שלי אכתוב, אשתמש בחומרי חיי האישיים ביותר כדי לכתוב אבל הפרטי הוא פרטי.

לא בכתיבה, לא בראיונות, לא בבלוג. מסומן בחבל אדום או אפילו בסרט משטרה צהוב.

אין כניסה אני מסמנת לעצמי.

הוא אפשר לי לקלף מעלי שנות תסכולי בלונד ודיסאוננס מתסכל ומענה בין מי שחשבתי שחושבים

ובין מי שידעתי שיודעים האחרים, הוא שייף את המילים שלי, חשף בפני אנשים ועולמות אחרים

ומרתקים, הוא הכניס לחיי וירטואלית וגם קצת לא אנשים שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם, הוא

טלטל את שגרת עולמי הקודם באופן שקשה להסביר, הוא החזיר לי משהו שדהה לכמה שנים,

הוא הבהיר לי מעל לכל ספק, לאט לאט בניגוד לדרכה של הרשת, הממהרת תמיד, מאיצה כל

הזמן להמשיך לשוטט, לקרוא, לגלוש, הבלוג שלי האט אותי מעט, הרגיע לרגעים רעב מכרסם,

ונתן לי יכולת לבדוק את עצמי מול הצורך לאט לאט, עד שהדברים התחילו להצתרף מעצמם.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו שוב קורה משהו. גם בכללי, גם בפרטי.

הפייסבוק הגיע, הטוויטר והמילים מיידיות אפילו יותר.

כל מה שתרצה להגיד, אתה יכול להגיד עכשיו, במיידי ולקבל פידבק.

אם פעם העיתון היומי היה מיידי לעומת הירחון, הבלוג לעומת המאמר או הספר,

היום הפייסבוק מצליח להשביע הרבה מהצורך להביע במילים ולקבל תגובות.

הכתיבה בבלוגים, ורק על אלה שאני קוראת אני יכולה להעיד כמובן, והם לא מעטים :) –

אבל בהם, הכתיבה התמעטה ממש. אנ'לא טובה בסטטיסטיקות אבל בתחושתי , כמעט בחצי,

אם לא יותר.

סטטוס בפייסבוק יביע במילים ספורות מה שתסכל או הכעיס או ריגש,

ובתןך שעה יצטברו עשרה/עשרים לייקים או תגובות, עוד כמה מאות יקראו מה שכתבת,

ומפלצת האני-רוצה-שאנשים-יקראו-מה-כתבתי-מה-אני-חושבת תרגע עד הפעם הבאה.

כתבתי פעם על מפלצת המיידיות,

כתבתי שהיא פוגעת בכתיבה "האמיתית", מנתבת את המילים לבלוג.

פעם הבלוג היה המיידי. עברו שנתיים והיום הוא האיטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אז קורה, כמו תמיד בתסריטים טובים, או פשוט כמו בחיים, טוויסט,

מפנה בעלילה.

הבלוג שלי קבל הצעה מפתה ברמות חסרות תקדים,

ובעיקר, לפני שבוע, שוב נעמדתי על המקפצה, רגע שצריך ללחוץ אנטר, ולחצתי.

נאנו הוא פרוייקט כתיבה אינטנסיבי, כלל עולמי.

סדנת כתיבה פרטית, אישית עם מסגרת אינטרנטית מדרבנת.

בלי חשבון לאיש, רק מול עצמך.

מפלצת המיידיות יושבת על צווארי ודורשת את שלה,

הסיפור הזה לא מאפשר לי, להפתעתי, לחשוב על כלום חוץ מעליו,

ועל הנשים שבו והפחדים וכל המילים שמחפשות אותו.

אני חווה תהליך שקשה לי לאמוד את עוצמתו בימים האלה,

והנה, שבת בבוקר, כל שבת שניה שם,

והבלוג שלי שחי בשקט יחסי כבר לא מעט שבועות עם עצמו והכל מה שחבוי בארכיון שלו רוצה

עוד פתאום. נעשה רעב. מרגיש איום על מעמדו, קיומו, מפתה אותי במיידיות שלו,

מיידיות יחסית כמובן,

אבל מול חמישים אלף מילים, המשימה שלי לחודש, טוב שלושת השבועות הבאים,

הוא שוב נראה מהיר, מיידי ומפתה עד חוסר נשימה.

עכשיו לכי תגידי לו,

לזה שעשה לך כל כך הרבה טוב,

עשה טובה, שתוק רגע, מנסים לכתוב כאן לאט הפעם, לאחרכך, לאו דווקא לעכשיו.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דורשנית  On 6 בנובמבר 2010 at 10:20

    בהצלחה-בהצלחה-בהצלחה
    לכי כבשי אותם, כפי שכבשת אותי/אותנו.
    מאמינה בך – אוהבת ומחבקת

    אהבתי

  • דורשנית  On 6 בנובמבר 2010 at 10:21

    לכי כבשי אותם, כפי שכבשת אותי/אותנו.
    מאמינה בך – אוהבת ומחבקת

    אהבתי

  • צמח בר  On 6 בנובמבר 2010 at 10:21

    1. את עושה זאת בעברית או באנגלית?
    2. אני מוצאת את עצמי מתקשה להאמין שהייתי מצליחה לעמוד בסוג כזה של מחוייבות.
    3. מסכימה איתך בקשר למיידיות, והצורך המיידי לתגובות, אבל בשבועות האחרונים עולה בי מחדש הצורך לכתוב למחברת ולא לבלוג/ לפייסבוק – לכתוב לעצמי ולא להתכתב עם הלייקים והתגובות של אחרים.

    אהבתי

  • גיל  On 6 בנובמבר 2010 at 10:32

    האמת, זה שנשמע לי מאוד מיותר. מה בדיוק מוכיחים בזה? שאפשר לכתוב 50 אלף מילים בחודש? אני חושש שגימיקים כאלו מדגימים חלק מהבעייה עם הכתיבה באינטרנט. זה לא רק הכמות מול האיכות אלא שהגל עובד על גימיקים בלי הרבה מחשבה על המהות.

    אהבתי

  • אורי  On 6 בנובמבר 2010 at 10:44

    האמת גיל. אם זה עובד בשביל אלפי אנשים מי אתה שתחליט שזה גימיק. חלי כתבה שזה פרוייקט כתיבה דומה לסדנה עצמית. התגובה שלך מתנשאת ומיותרת.

    אהבתי

  • נועם  On 6 בנובמבר 2010 at 10:54

    הנקודות שאת משתמשת בהן כדי לרווח בין שורות – בממשק החדש את יכולה פשוט לצבוע אותן בלבן והן ייעלמו. קסם.

    אהבתי

  • כ.  On 6 בנובמבר 2010 at 11:42

    איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף (על שלושת הדברים הטובים שמתגלים כאן).

    אהבתי

  • galithatan  On 6 בנובמבר 2010 at 16:37

    חתיכת אתגר לקחת על עצמך – מאחלת לך ליהנות ממנו, ובעיקר לחוות אותו עם קשת שלמה של רגשות :) בהצלחה.

    אהבתי

  • גיל  On 6 בנובמבר 2010 at 19:26

    אורי, מה זה בדיוק עובד? רק בגלל שהרבה אנשים משתתפים בפרוייקט הזה זה אומר שזה עובד? על פי איזה קריטריון? על פי ההגיון הזה, כל טרנד שאנשים הולכים אחריו בלי לחשוב עובד בשבילם, ממש לא ברורה הלוגיקה שלך.

    אהבתי

  • chellig  On 6 בנובמבר 2010 at 20:35

    ובכן גיל, תן לי לנסות לספר לך איך א נ י הרגשתי כשקראתי את תגובתך…
    #

    כתבת ש:האמת, זה שנשמע לי מאוד מיותר. מה בדיוק מוכיחים בזה? שאפשר לכתוב 50 אלף מילים בחודש? אני חושש שגימיקים כאלו מדגימים חלק מהבעייה עם הכתיבה באינטרנט. זה לא רק הכמות מול האיכות אלא שהגל עובד על גימיקים בלי הרבה מחשבה על המהות.
    #

    לא כותבים באינטרנט. לא כותבים כגימיק, לא כותבים עבור אף אחד. זו לא תחרות. זה טריגר. לא חייבים לאיש כלום חוץ מלעצמך. דרך וירטואלית לנסות לדרבן אנשים שרוצים ולא מצליחים להתיישב על התחת ולכתוב כמו שהם רוצים להכנס לסוג של שגרת כתיבה. ההצעה הזו הדליקה איזה פיוז שאמר, יאללה, אני מנסה…..הכי גרוע יהיו לי המון מילים שלא יגמרו בספר אבל הסטארטר הופעל, השגרה עובדת.
    אלפי אנשים ברחבי העולם יושבים עבור עצמם מול המחשב וכותבים בימים האלה יום יום מתוך התחייבות עצמית וקצת פאן להרגיש חלק מהרפתקאה גדולה כזו….אין בזה כלום ממה שניסית לאמר אגב, גם לא הבטחון שלך שכמות פרושה חוסר איכות.

    נימת המילים שלך הייתה מחרבת שמחה ומנסה להקטין וגם, מה לעשות מוכתמת בנחרצות מבוססת על כלום. ואנא, אל תתחשבן איתי על מילה זו או אחרת כי אין טעם ואני לא אשתף פעולה .
    חבל שככה.

    נ.ב. עובד. אין יום שאני לא יושבת וכותבת השבוע. מכוונת למספר מילים מסויים, לא עומדת בו אבל מצד שני, מתעסקת עם הסיפור כל היום, רושמת פתקים בנהיגה, מתרגשת. טוב, רע, אחרכך נחליט, בינתיים אני נותנת לתהליך הפתוח והנפלא הזה להיות.

    אהבתי

  • mharpaz  On 6 בנובמבר 2010 at 20:52

    נכנסתי לאתר המדווח.
    כמעט והתפתתי.
    אבל החלטתי לחכות קמעה.
    בטוחתני שתעמדי במחויבות שנטלת על עצמך.
    ואולי אשאב מכך עידוד.
    צאי לדרך.
    בעצם כבר יצאת…

    אהבתי

  • גיל  On 6 בנובמבר 2010 at 22:35

    חלי, אני לא בא להתווכח על מילה זו או אחרת, אבל מה בדיוק מקטין ומחרב בזה שאני חושב שזה גימיק? העובדה שמשהו הוא גימיקי לא אומר שהוא לא יעיל. יש הרי מסעות פירסום שבנויים על גימיקים והם מאוד אפקטיביים. אני בהחלט מקבל את זה שזה איזה שהוא זרז ושלשים גבולות זמן שרירותיים מדרבן לכתוב. למרות כל זאת, הדיעה שלי היא שכתיבה יצירתית צריכה להיות בלי שום גבולות שרירותיים. האתר מציין ששנה שעבר כתבו קרוב ל2.5 מיליארד מילים, כמה אנשים קוראים את זה או שזה בכלל לא רלוונטי בעינייך?

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 7 בנובמבר 2010 at 08:54

    בהצלחה. התפלאתי לקרוא על הדיסוננס מהעבר, משום שלי תמיד נראית – מרחוק מאוד – סמל של ביטחון עצמי.

    אהבתי

  • ora21  On 7 בנובמבר 2010 at 15:02

    בהצלחה (:
    האם את כותבת עברית?? נראה לי שתעמדי במשימה הזו בכבוד.
    אורה

    אהבתי

  • מרב  On 8 בנובמבר 2010 at 17:17

    כל טריגר לכתיבה הוא טוב, וזה נשמע לי כמו טריגר מצויין. בהצלחה!

    אהבתי

Trackbacks

  • By טור שבועי? « תקריב on 20 בדצמבר 2012 at 09:07

    […] המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: