לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

10 דברים שיזכירו שיש חיים בתוך המציאות הבלתי נסבלת הזאת

.

.
.
כי אני לא מצליחה לזכור שיש חיים פשוטים ונעימים, שיש דברים, ורגעים, ואנשים המרכיבים
.
את חיי ( ואת חייכם כמובן ), במובן היומיומי, הרגיל, המשמח, מרוב עוולות ואי צדק וטירוף
.
מערכות לאומ(נ)י, ונתניהוז גם. אז אני מתרגלת את האישי, והקטן, והמפרגן לעצמי, לרגע.
.
.
.
1. יוגה ( נשבעת. לקח לי שנתיים, אבל אני חושבת שאני כבר מבינה קצת )
.
2. שמים אפורים, אור נהדר, ולא קר
IMG_0002
.
3. מגפיים הורסים שהגיעו מasos
.
4. לובסטר בחמאה ויין
.
5. אמא שלי בת תשעים בדיוק בעוד שבוע
.
6. דברים שאתם לא רואים, מתחרה
.
7. הפתעות ליד הדלת. אנטרופולוג'י, סין, יחצנים או הירקן, לא משנה, משמח.
.
8. מולקולה 1  הבושם שהוא באמת הכי ( תכף נגמר, מי בחו"ל ומתנדב/ת לשנע לי? )
.
9. מרק אפונה, "הארכיברית" ספר שמפתיע, תכף "משחקי הכס" יחזרו
.
10. נוריות, כי הן הפרח היפה בעולם ועכשיו התחילה העונה
1907987_10151947061712828_178777259_n

 

.

.

.

.

.

.

.

וגם,

כמובן,

שתי האהבות האלה שלא צריך למספר, כי הן כל הזמן נוכחות…

unnamed (5)

.

ועדיין

.

היא נגעה והתנסתה בחומרים ומלאכה באופן אמיתי מתמיד,

סבא שלה הגיע להעביר להם סדנה בגן,

היא קיבלה חונך עם ידי זהב שהראה לה מה זאת קליבה, ואיך מלחציים

מחזיקים חתיכת קרש ואיך מנסרים אותו ואיך הולמים בפטיש, ומשייפים.

היא הלכה לביס ספר אנטרופוסופי,

והיא סורגת, תופרת ביד, רוקמת, תופרת במכונה ( זה מסבתא, לא מבי"ס).

היא בנתה בבית הספר שרפרף במו ידיה,

קשרה ערסל בגודל מלא מחבלים קשר לקשר,

היא בנתה עם חבריה משטח בטון,

היא שיחקה כדורגל, ניגנה בתופים,

ניקתה את מסדרונות בית ספר עם חבריה וחברותיה שרקמו בדיוק כמוה.

שתלה, גזמה, נתנה מים, קטפה וחתכה סלט בבית הספר מגיל שש.

היא יודעת ועושה כמו כל חבריה למגמה ולשירות כל תפקיד בהפקה,

מסחיבת פנסים, צילום עד ארט כתיבה ובימוי,

היא מאמינה בשיוויון מלא בכל תחום בחיים,

ממדיני עד חברתי ממשפחתי עד ג'נדרי,

מאמינה בזכות כולם לחיות כרצונם,

ועדיין,

הבוקר כשהבת שלי, זאתי משושתי התעוררה וראתה את התוצאה הסופית

של הדלת שנגרתי וסדרתי ותיקנתי ה"כל הכבוד לך" היה מודגש ואותנטי,

היא באמת התפעלה ( לשניה קטנה, בל נגזים ) ממה שעשיתי,

ככה שעברה בי מחשבה שיתכן שאם אביה היה עושה מעשה כזה,

או דודה אהובה ובטח איזה אחיין הוא /הם לא היו מקבלים כזה כלהכבוד,

המעשה "שלהם" היה מתקבל בפשטות.

יתכן שאני טועה כמובן בפירוש הכלאכבודאמא שקבלתי,

אבל היא נעלמה מהבית לפני שהספקתי לברר

אז

אני

מרשה

לעצמי

להמשיך את רצף מחשבותי.

שמחתי שמבחינתי לא עשיתי משהו יוצא דופן ו"גברי" נניח או "לא רגיל",

זה מעציב אותי שעדיין צריך להוות דוגמא ג'נדרית כזאת

ואני מזכירה לעצמי ולהורים צעירים יותר שכל מעשה ופעולה נחשבים.

מעשים, פעולות, מילים,

שנאמרים בכוונה תחילה, ובעיקר אלה של הרגיל, היומיומי, הלא משתדל,

כולם נאספים וממלאים נפשות של מי שיהיו פעם גברים ונשים,

וכמה אסור שיהיו דברים על אוטומט,

אמא תעשה לך צמות, אבא יתקן ברז,

ואני מודדת ( קצת ביאוש ) כמה הדרך שלפנינו א ר ו כ ה

אבל אני זוכרת שיכולת הקפיצה שלהן/ם נפלאה, סומכת עליהן/ם

סבתא שלי פועלת בנין, תל השומר 1935

.

.

וגם,

מאד שמחה (אם להודות על האמת) שהצלחתי,

והדלת מתוקנת.

 

נ.ב. השניה משמאל, בונה במו ידיה את תל השומר בשנת 1935, סבתא יפה שלי…

 

.

.

נצחון הנפש

.

אימי היפה מחברת אבן לאבן,

פעם חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

שהופיעו בתערוכות והביאו לליבה יצירה וגאווה.

היום העינים נחלשו עד מאד,

בכל זאת בת תשעים בעוד שבועיים,

והעבודה עם אבני הפסיפס הצבועות בצבעים חזקים אפשרית במידה מסויימת,

לזמן מסויים כל יום.

והיא,

ונשמתה החופשיה והיצירתית לא מוותרות,

אבן לאבן מתחברות ויוצרות אחד גדול אחר ונהדר,

אמא שלי

.

.

בדיוק כמוה.

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

שעור קטנטן ברכילות, ובמשהו אחר גם

.

אתמול היה בוקר כזה,

של לחשוב קצת מה ללבוש (הכינותי מראש למען האמת)

ולהתאפר ככה שזה יראה אה-סתם-מרחתי-קצת-משהו-על-פני-הבוקר-שלי

ונסעתי (בשמחה יש לאמר בלי להצטדק) לראות צוגת אופנה

(מי-שהשתתפו-בהמון-צוגות רשאיות-לכתוב-צוגה) של "גולף",

הילה רהב על היח"צ.

הגעתי, צטלמתי (קרדיט צילום: שוקה כהן ),

אמרתי היי, ומה קורה. חייכתי, שתיתי קפה,

פגשתי כמה נשים ששמחתי (אפילו מאד) לפגוש

וקצת לפני שהתחיל יצא שעמדתי ליד רני רהב, שאני מכירה מתמיד לדעתי:

– היי

– היי מה נשמע חלי?

– סבבה, חוץ מזה שאני מבינה כמה אני מבוגרת

למה?

– אני לא מכירה חצי מהאנשים האלה – אני מצביעה על אנשים שנעמדים מול המצלמות

   והקיר-של-גולף כאילו הוא המראה בבית שלהם – אין לי מושג מי הם 

– הוא מחייך

– נשבעת לך רני, אין-לי-מושג, הפרצופים שלהם אפילו לא נראים לי מוכרים…

– תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה ממש לא משנה שאת לא יודעת מי הם,

  מה שחשוב,  שהם יודעים מי את, והם יודעים, תאמיני לי! ה ב נ ת?! ז

  זה מה שחשוב וזה מה שאת צריכה לזכור.

 ככה אני קמה בבוקר # זהו שלא

.

.

.

זה היה שעורונצ'יק קטן, טריגר שעורר מחשבות, אני מודה,

לא רק בענייני רכילות ושטויות.
וכיוון שזה הבלוג שלי, אז אין כאן רשות להגיב ברשעות על רן רהב.

.

.

בינגו

.

אמא שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, טלאים.

יוצרת עבודות טלאים מדהימות בדיוקן, באסתטיקה, במעוף, בכמות העבודה הלא תאומן

הנדרשת לחבר פיסות בד קטנות למעשה אמנות ואהבה.

לפני שנתיים הורע מצב הראיה שלה מאד – לכו להבדק אצל רופא עינים, ניוון מרכז הראיה

היא מחלה מרשעת – ויכולת היצירה הזו שמילאה את ארבעת, חמשת העשורים האחרונים

של חייה ניטלה ממנה.

היא לא יכולה

לגזור,

לחבר,

להשחיל מחט,

לתפור תפר ישר ומדוייק,

לראות את הכל מתחבר ומתהווה, נלקחה ממנה.

זה לא היה פשוט.

שברתי את הראש איך אני יכולה להחזיר את היצירה לחייה.

מה יעבוד עבורה.

הבאתי מסרגות, גזרות, צבעים, וכלום לא הצליח.

לא הצליחה לראות טוב מספיק, לא מצא חן בעיניה ודי רחלי, לא משנה.

אבל זה לא בא בחשבון. אדם יצירתי חייב ליצור אחרת אין טעם, לא?

והמשכתי לחפש בחנויות יצירה, פורומים, סתם שיטוטים

וכן, לפני שבועיים הצלחתי.

אין גבול לשמחה. בינגו אמא!

פסיפס בצבעים חזקים במיוחד,

שולחן שהזמנתי לגינה ואמא מאושרת.

שלש ארבע שעות ביום,

מחברת ריבועים לא מבד ולא בתפירה,

אבל נמצאת במקום מוכר ואהוב ומרגיע ויוצרת עולם צבעוני ומרהיב ומלא אהבה.

אין גבול לאושר

unnamed (2)

 .

.

.

למעלה, אחת השמיכות טלאים של זאתי, למטה, שולחן הגינה החדש שלי

 

הוא לא סופרמן, לא מה שחשבתם.

. .

הליכת בוקר בשכונה. ילד בגלימה אדומה ומשקפי שמש

.

היי סופר מן

היי

אתה מתכוון להציל את העולם היום

לא

לא?

סתם לעשות מעשים טובים?

לא

אתה לא סופר מן?

   לא

אה, אני מביטה באמו שמסמנת לי עם ידה, חכי

 אני הר געש!

אתה מה?

אני הר געש

אה, נכון! התבלבלתי בגלל הגלימה. רואים, הלבה שלך ממש אדומה

הוא מחייך

?אבל ממש אדומה. אתה הר מסוכן? פעיל

ו

הוא פותח ספרון קטן ומרובע "הר געש" שמו מדפדף ומראה לי. עמוד אחר עמוד, מצביע ומראה

.ומסביר בדקדקנות ורצינות השמורה לילדים קטנים וחכמים מה רואים בכל עמוד.

פעילים, כבויים, לבה אדומה קרושה הוזוב , ה כ ל.

הר געש

נפרדנו. הוא נתן יד לאמו שהחזיקה רצועה את הכלב הכל כך מזכיר את לולו שלנו, והם המשיכו בהליכת הבוקר שלהם לגן.אני שלחתי לזאתי שלי ווטסאפ פריך . .

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

24, 754 מניין הימים והלילות

מאיר ועליזה, לא רק אמא ואבא שלי, חוגגים ששים ושמונה שנות נישואים היום. אהבה, משפחה, מורכבות, ועל פוליטיקה, הס.

תקריב

.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים…

View original post 749 מילים נוספות

25,845 ימים ולילות – עדכון

.

ל"ג בעומר 2018

עוד שנה עברה ומחר הם חוגגים שבעים ואחת שנות נישואים.

לפני אחת עשרה שנים כתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,

לא חושבת שהאמנתי שנגיע לספירה הנוכחית,

והנה הם כאן, מזדקנים זה לצד זו, וההפך,

עדיים מחזיקים ידים, מתנשקים כשהיא יוצאת מהבית לפעמים,

מתנשקים כשהיא חוזרת.

מתעוררים בשעות אחרות, יושבים על המרפסת, מול הטלוויזיה,

מתווכחים מעט, אוהבים הרבה,

כמו בשבעים ואחת השנים האחרונות, שבעים ואחת,

זה באמת מספר לא נתפס,

עד שרואים אותם ביחד, ומבינים שזה אפשרי,

צריך אהבה ועוד כל מיני דברים כנראה,

אולי אנסה להבין מחר, כשאביא פרחים, וגלידה.

אבא שלי ואמא שלי, אהובי, אהובי עצמם.

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים,

מתלטפים יותר מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם.

בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים,

ומשפחה, אחרכך נפתח את המשא ומתן שוב.

אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים,

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים,

מתווכחים, מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים.

הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, 

יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום,

עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014

עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

 ל"ג בעומר 2013

עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012

עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי

בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך

היא ישבה ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

ל"ג בעומר 2010

 22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי

אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות.

אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה

והתפוז הוא עקר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם

בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את הענפים נפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים.

רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות

ואחד את השניה, אחת את השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח

במרתף, הוא סמל לשלווה והגיון היא חסרת סבלנות וקפיצית.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא לא יודע להכין ביצה, באמת,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה.

שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת

לשני? לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה

.

את המוכר והפשוט. אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד

אחרי השנים הראשונות אולי אז מגלים את כוחם האמיתי

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם

ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה

כשהיא במצב רוח מזופת. היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע,

והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש,

היא, אסור לי לספר, אבל קצת פחות.

הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא אחרי חודש

 והנה אנחנו פה.

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
.

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

איזה מזל ש

.

הצצתי ונפלתי על סצנת הסיום של "כשהארי פגש את סאלי"

והוא ב ד י ו ק הבין ש"it had to be her" והתחיל לרוץ.

והוא רץ ומנסה לעצור מונית צהובה, ולא מצליח כמובן,

וממשיך לרוץ ולרוץ

ואז מגיע קאט לסאלי שמחליטה ללכת הבייתה דקה לפני חצות,

 

לפני שהשעון יצלצל חצות ולא יהיה לה את מי לנשק בערב השנה החדשה,

ושוב קאט להארי רץ ורץ ורץ,

והקאטים מתחלפים ביניהם

וחשבתי ש

איזה מזל, איזה מזל שהסרט נכתב וצולם לפני שהיו סלולרים.

אחרת הוא היה בטח שולח לה ווטסאפ ש

"wait for me, I have something important to tell you…

 והכל היה אחרת.

צונמי של עצב

.

.

לא ראיתי טלוויזיה מחצות של יום הבחירות. מציצה בכותרות בהארץ פעמיים ביום.

מדפדפת בפיד כאן ובטוויטר פה ושם.

הולכת ברגל, משוטטת במקומות חדשים, מנסה לקרוא, לכתוב. מצלמת, שקטה ממש.

העצב שלי עמוק ולא מרפה.

הדרך היחידה שלי להתגבר עליו היא התכנסות והתרחקות,

כמעט כמו פעם, כשהתגרשתי.

אבל אז גם כעסתי, נורא כעסתי.

הכעס והעצב התעלו זה על זה, בתורות,

פעם זה הציף אותי עד כלות, ופעם השני, גלים של זה, צונמי של ההוא.

עכשיו אני רק עצובה, עצב עמוק, אישי ולא מרפה

בינתיים.

.

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

10 פעמים בשבוע שקט

.

.

.
1. אני לא יודעת (מאיפה את מוכרת לי)

.
2. גולדנברג, אני יודעת, אומרים לי הרבה (בואיאנה, את נורא דומה לזאת…חלי גולדברג)

.
3. תודה (אה…זאת את, איזה צחוק. אבל ברצינות רגע?…תש'מעי…איך, איך היית יפה בלהקה)

.
4. תודה (ל א, זה לא שאת לא ניראת נ ה ד ר גם עכשיו, את ניראת… אבל…)

.
5. שוב תודה (אבל אז..? yy…איך ניראת אז! אין …אין! חולה, חולה עליך הייתי)

.
6. לא מעט (אומרים לך הרבה אה?)

 

7. איפה בטלוויזיה? (תגידי, למה לא רואים אותך בטלוויזיה?)

.

8. בסדר גמור (אה, טלוויזיה. ת ג י ד י איך היחסים שלך ושל אברי?)

.
9. לא מבינה את השאלה (ותגידי, איזה אבא הוא…? )

.
10. תודה. למי? (לא, כי יש כל מיני…לא משנה, יאללה, ביי, מס'רי ד"ש)

.

My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ותודה על הדברים כולם        Happy Thanksgiving

.

 

 

אתגר דלי קרח the ice bucket challenge

/

יש דעות לכאן ולכאן בעניין התועלת האמיתית בקמפיינים ברשתות החברתיות,

האם זה באז חברתי שאין בו כלום חוץ מרצון של אנשים לפאר ולקדם את עצמם, או שהבאז אכן

מייצר תוצאות אמת. אני מאמינה בהם.

הם מייצרים מודעות, וייב, הצעות עזרה ולפעמים הפתעות משנות חיים,

לעולם אין לדעת מאיפה יצוץ ויגיע פתרון, נס, עזרה מפתיעה או פשוט משהו פשוט נפלא.

ALS  הידועה גם כמחלת לו גרייג על שם שחקן הבייסבול שחלה בה בשנות השלושים,

גם סטיבן הוקינס ודב לאוטמן ז"ל הם חולים "מפורסמים".

AlS היא מחלה שלא חולים בה מליוני אנשים, רק אלפים קטנים ממש,

ולכן לחברות התרופות ולקונצרנים הגדולים אין אינטרס להשקיע מליונים כדי להבריא מעט אנשים,

עדיף להן להשקיע בתרופות שיעזרו למאות מליונים ויכניסו להן אלפי מליונים בחזרה.

הקמפיין הזה מזרים לעמותות ולמחקר המון כסף, וזו מטרה נעלה, למצוא תרופה למחלה ארורה שפשוט אין לה מרפא

ציטוט מהפייסבוק של אפרת כרמי מנכ"לית ישראלס, עמותה ישראלית לחקר הALS ודודה של זאתי:

"אני רוצה לפתוח את הבוקר בכמה מילים רציניות על קמפיין הקרח.
אני עוקבת בהשתאות בשבועות האחרונים אחרי הנפלאות שהקמפיין הזה עושה אך אוזני גם קשובות לביקורת שמועברת עליו.
אז גם אם לחלק מכם הוא נראה טיפשי או לא לגמרי ברור מה הקשר בין קרח ל-ALS או הסלבים חשודים שהם מחפשים 5 דקות של תהילה ברשת- זה לא משנה!!
הקמפיין הזה הצליח להביא מודעות וכספים שאנו בכל העולם, העוסקים יום יום בנושא הזה, עובדים מאד קשה חודשים ושנים להגיע לתוצאות דומות.
יש כאן אנשים מאד מפורסמים שבוחרים לרתום את שמם וכוחם למען מטרה מצוינת וזה נפלא.
לכל קמפיין ויראלי יש חיי מדף קצרים ותאריך התפוגה של הקמפיין הזה מן הסתם מתקרב-
אז בואו ננצל את הימים הבאים להמשיך ולאתגר, לשפוך קרח ולתרום. כל מי שאותגר ועוד לא נענה- זה הזמן!!
אתן לכם דוגמא קטנה- בני הבכור היה אתמול בריאיון צבאי ונשאל במה הוריו עוסקים.
כשאמר שאמא שלו עובדת בעמותת ישראלס, הורמה גבה. הוא שאל את המראיין- אתה מכיר את מחלת ה-ALS?
אחרי שנייה החייל הצעיר אמר- אה, זו המחלה עם דליי הקרח?
אז כנראה שאלפי אנשים וצעירים נוספו למעגלי המודעות ולכך בדיוק מכוון הקמפיין.
בנימה אישית זאת, אני רוצה לאתגר שלושה צעירים היקרים לליבי ועומדים לפני גיוס-
שהרי זה הדור שחי ברשתות החברתיות, מכיר אותן היטב ויודע לנצל את כוחן:
עידו כרמי, איה גלעד ודר שושני- יש לכם 24 שעות לשפוך על עצמכם דלי קרח או לתרום לעמותת ישראלס 100 שח! בהצלחה חמודים.

.

והיא צודקת. זה הבקט אופ אייס שלי לטובת מי שכבר אינם מסוגלים להרים דלי, או כל דבר אחר:

 

.

אל תחכו שיאתגרו אתכם, פשוט צלמו והעלו לרשת

.

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

יש דרכים לעשות את זה

/

בקורת עצמית

 

כבוד שר הבטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, כתבי עתונות, רדיו וטלוויזיה, מורי ורבותי.

 

בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר-תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להורדת

ההצגה "מלכת-האמבטיה" פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת

ההצגה מעל בימת "התיאטרון הקאמרי", יכול אני להודות בראש מורכן: ש ג י ת י. נצלתי את עקרונות

הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה

ומבוכה בקרב אומה מלוכדת; וכל זאת תוך שמוש במילים באנאליות והמעידות על הפרעותי הנפשיות.

 

אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הרני מבקש מכם, בשפל קול, ליחס את משונותי לגילי הצעיר

ולחינוך הקלוקל שקבלתי בבית-הורי.

 

ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות כי תינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח

עצמי בעבודה פרודוקטיבית כאזרח מועיל מים השורה – לתפארת המדינה והלאום.

 

 

  חנוך לוין

 

/

 

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

עוד פעם ודי

.

/

זה לינק למאמר שכתב עמרי בן אדם ב"הארץ" היום

אני יושבת עם קפה ראשון מול המחשב וקוראת כמי שהשתתף בהפגנה האלימה ב"הבימה" לפני יומיים,

האינסטינקט שלי הוא: רוצה לשתף. מיד. בפייסבוק, טוויטר, גוגל + ואיפה שאני יכולה.

אני רוצה ולבקש מכם לקרוא.

לקרוא כל מילה,  יודעת שלבכם מתכווץ כמו שלי ואז קורה לי משהו שלא קרה לי מעולם,

אני חושבת שמה הטעם ועוצרת.

את רובכם כאן, במעגל הפייסבוק הקטן שלי אני מכירה.

מבית הספר, השנתיים בצבא, החיים, סטים של סרטים, סטודיו צילום, בגדים, ספרים, תל אביב, בתי

קפה, גנים ובתי ספר של זאתי, אהבות, וחיים, ובכלל. קרוב לודאי שאתם קוראים – או כבר קראתם –

את הטכסט הזה (בעיקר את הציטוט של ליבוביץ בתחילתו) בעצמכם בעיתון הבוקר או בסיבוב רשת

הקבוע שלכם, אז מה השיתוף שלי יתרום?

הרצון בשיתוף הוא סוגשל נחמה בעצם ההרגשה שיש מי שמרגיש כמוך, יש שותפים לתחושת העצב,

כעס, או מה שלא יהיה, אבל בעיקר נובע מרצון להשפיע על הדעה האחרת, זו שאנחנו מזדעזעים ממנה,

מישהו-על-צילום-של-ילד-פצוע-בן-שש-שכל-משפחתו-נהרגה-חבל-שהוא-לא-מת-גם-פחות-מחבל,

בעצם השיתוף,

כתיבת הסטטוס,

הטוויט אני מנסה לשכנע את האחר שהוא טועה, כמה הוא טועה,

ומקווה שאם ישמע עוד מילה, יקרא עוד הוכחה אחת על המסך מולו, יראה עוד צילום, ציטוט, הוא לא

יוכל להתכחש לאמת יותר, לכמה רע גורמת הדרך שבה הוא מאמין, שבה הוא פועל או מאפשר לאחרים

לפעול, ואז אולי יגיע רגע שמשהו יתחיל לחדור את תודעתו – אני נעצרת וחושבת (אללי) שגם מחזירים

בתשובה כנראה מרגישים אותו הדבר, מחפשים את הרגע שנוצרת אפשרות לפתיחות, להקשבה

אמיתית, להבנה –

ואולי, אולי אם אמשיך להפיץ ולכתוב עוד מילה ולהפציר שתקשיבו. תקראו ב א מ ת, אולי א/נצליח לגרום

למי שלדעתנו כלכך שוגה ומזיק, להבין את מה שלנו אין בכלל ספק  – ולא על אוטומט, לא מתוך יצרים

מתלהטים וזעם עיוור, אלא באמת מתוך בחירה עקרונית, מוסרית) שהוא נכון וצודק ואין בכלל דרך אחרת.

.

והמחשבה שאם א/נצליח לגרום לאדם אחד לשנות את עמדת המוצא שלו, לראות, להבין את מה שלנו

נראה כאמת המוחלטת, הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן כמי שאנחנו ולא כמפלצת האלימה ומכוערת

שמראה סימני חיים מחודשים בככרות ובודאי בתגובות ובטוקבקים,

אם א/נצליח לגרום לאחד/אחת לפקוח את עיניו, לשנות את דעתו מתוך הבנה והכרה אמיתיות,

שזה דרך קשה מאין כמוה,

אין קשה ומייסר מלשנות דעה, מלהבין שמה שחשבת, שהאמנת שהוא האמיתי והצודק הוא לא,

תשאלו חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, אלה יסורים קשים שבסופם אני מאמינה, שקט נפשי אמיתי.

אם נצליח עם הראשון, השני, נצליח עם רבים,

ואם נצליח עם רבים,

אולי באמת נצליח לגרום לשינוי, לתיקון ולהרוויח סופסופ חיים טובים, צודקים, שקטים.

הברווזון

.

ואז אני נזכרת שאנשי האגרוף הקמוץ, העינים הבוערות, היריקות והמוות לשמאלנים לא מגיעים לפייסבוק

שלי לעולם, גם לא לבלוג כנראה, ואני חושבת לעצמי שאין טעם, ואז אני אומרת שאני אכתוב לעצמי

ואשמור כמסמך, ואז אני כותבת ואומרת שטוב, אולי הפעם המילים שלי יצליחו,

בעצם המילים של עמרי בן אדם יצליחו, בלינק בתחילת הפוסט,

שם הכל התחיל הרי,

ברצון שלי שתקראו את העדות שלו, ברצון שלי לשתף עם הדומים לי, אבל בעיקר עם השונים.

 

.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד,

במיוחד בשעות שבגן בלי אמאבא ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ

עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה,

אם זה היה אפשרי, וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז

אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה

ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות ואשקלון והדרום

ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים

מנסים להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות

לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

 

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם

שצריכים עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא,

אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות ולא מסתכלת לצדדים.

מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

עכשיו הבייתה היא אמרה ולקחה צילום אחרון

.

זאתי.

ידעתי שכדי שהיא תסכים להיות בפתיחת התערוכה שעות כה ארוכות,

בלי קשר לכמה נהדרת היא הייתה במערבולת החודש וחצי האחרונים.

ולהגיד נעים מאד, לחייך למי מהמוזמנים שלא יוותרו וירצו סופסופ לראות את הפרצוף הזה,

או לאלה שאני אהיה חייבת להתגאות בה מולם,

לא תהיה משימה פשוטה.

היא לא אוהבת,

פרמיירות,

פתיחות,

מקומות עם צלמים או עיתונאים

או מקומות שאני מכירה לה יותר מדי אנשים

(למכירות בגדים מוקדמות היא דווקא מסכימה, לפעמים)

אז בקשתי ממנה

1. לצלם ולתעד כי בכל זאת היא תכף מסיימת תלמה ילין.

2. להביא עוד חברה עם עוד מצלמה

וזה רבותי, עבד נפלא.

.

היא הייתה עסוקה עם המצלמה, החברה, מי מחברי שהיא מכירה ומעט משפחה,

ועשתה עם עצמה כנראה הסכם.

אני אהיה סבלנית עם האמא שלי הערב, זה חשוב לה,

ועמדה בו כמו גדולה.

חייכה למי שהצגתי לה מרחוק, ועשתה היי,

לחצה ידים ואמרה נעים מאד למי שעשיתי לה עם היד, בואי שניה מותק,

ולא היה לה רגע אחד, ולו אחד, של נו-אמא-די-הבטחת. פשוט נהדרת.

ובסוף הערב הזה,

אחרי שכיביתי את הנרות על עוגת היומולדת.

כןכן זה קרה בדיוק ככה, עוגת יומולדת ונרות בהפתעה, אורית, חברה מקסימה,

ואחרי ש כ ו ל ם הלכו,

והחלל היפייפה הזה, "הלובי" בארלוזרוב 6

היה אפור וחזק וריק מאנשים וכוסות ריקות ובקבוקי יין (טוב),

ורק העבודות שלי על הקירות נשארו זקופות ועם כח אין סופי,

כי כל היתר, בעיקר אני, פשוט היו מוצפים ומרוקנים ושמחים שאין מילים,

היא צילמה אותי צילום אחרון ואמרה: עכשיו הבייתה, מחרתיים בגרות בתנ"כ.

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

 

אז נגמר לאותו ערב, כמו שזאתי אהובת הלב שלי אמרה,

אבל התערוכה רק התחילה את דרכה אל העולם,

חמישי 19:00 – 22:30

שישי וגם שבת 11:00 – 15:00

פגישות ותיאומים אפשריים בהחלט.

עד ה15 ליוני ואז נראה.

.

מייל בירורים: meshemabitbe@gmail.com

 

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

בִּים. סֶרֶטגְמַר

.

סרט גמר שכתבה וביימה זאתי.

צילמו, הפיקו, ערכו, האכילו, דאגו, הקליטו ובכלל, חבריה למגמת קולנוע בתלמה ילין.

אין סוף שמחה ואהבה.

.

10 עצות הוריות לחודשי הבגרויות האלה

.

.

1. הפנימו שאלה יהיו גם מהחודשים המאתגרים בחייכם.

2. מלאו את מצבורי האהבה ההורית שלכם למכסימום האפשרי, תצטרכו כל סמ"ק (תוקן) ממנה.

3. הכינו מצבור דפים, כרטיסיות, עטים ומרקרים.

4. הכינו אוכל נפלא ובייתי במיוחד, שיהיה זמין ורציף כל הזמן, גם בשעות מוזרות במיוחד.

5. הציעו מיצי פרות, הזמינו טייקאווי בשפע, ארטיקים, חטיפי בריאות, המעיטו בסוכר.

6. קנו הפתעות משמחות. המטרה להפתיע ולהעלות חיוך, מבלונים עד לא יודעת מה, תגזימו.

7. כתבו פתקי עדוד והערכ/צה (מוצדקים) והשאירו על השולחן ובין המחברות, הבגדים.

8. תקנו את פונקצית הצילום במדפסת.

9. אל תקחו כלום, אבל כלום באופן אישי. זה לא אתם, אלה החיים! הבגרויות האלה!

10. שננו בלי הפסקה: ה22 ביוני. ה22 ביוני.

688

.

.

שיהיה להם בהצלחה, שינשמו כבר.

.

10 סיבות למה פס הקול של "הלהקה" כל כך נפלא

.

1. היום יום העצמאות.  באחת בצהרים יוקרן הסרט "הלהקה"

2. חשבתי שהגיע זמן אחרי כלכך הרבה שנים להסביר משהו (מסתורי)

3. פס הקול הנפלא של "הלהקה" הוא כזה בגלל:

4. השירים הנפלאים

5. העיבודים של יאיר רוזנבלום

6. הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה ממושכים

7. ההחלטה הכה מוצדקת של רוזנבלום ומר נשר לתת לי פטור מ ל א מהחלק הזה של הסרט

8. אם תקשיבו לשורה היחידה שנאלצתי לשיר ולהקליט (!) , תבינו שטוב עשו

9. יאיר רוזנבלום אמר וזה ציטוט:"אני יודע שזה לא נשמע ככה, אבל אני נשבע, היא לא מזייפת"

10. כל הסיבות נכונות. כאן לא יועילו, וחג שמח גם.

lehaka54

 

 

E.R

 

מסקנות מיון איכילוב:

1. הצוות הרפואי נפלא

2. מיטות מאויישות עם חולים במסדרונות המיון זה דבר שבשגרה שנלקח בחשבון באופן טבעי ורגיל עד

שאיש אינו מזדעזע כבר מהרעיון של חולה בחדר מיון שוכב במסדרון, גלוי וחשוף ברגעיו החלשים ביותר

לעיני עוברים ושבים. שהזכות לפרטיות מינימלית נחמסת ממנו כאילו כלום (ולא, לא מדובר בתהליכים

מצילי חיים, נוהלי חירום והחייאה שאז אין כמובן שאלה מה יותר חשוב).

3. כדי לקבל מיטה חיכינו על כסא מצופפים עם עוד כעשרה מאושפזים לעתיד, ועוד כעשרים מלווים,

כל אחד ועניינו, חיידקיו וכאביו כמעט שעה וחצי. כדי לקבל מיטה! רק אחרי שקיבלנו מיטה הגיעה

הסטאג'רית (המקסימה). שעה וחצי על כסא, אשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון.

חצות. כואב לה, היא עייפה. היא מותשת. כואב לה. מה כבר ביקשנו, מיטה.

4. קיבלת מיטה בחדר, מויינת על ידי סטאג'רית (מקסימה), מצבך קל, תועבר למסדרון (מיטות בחדרים

הן כנראה זכות השמורה למקרים חמורים יותר מכאב בטן נוראי) ותשכב שם בין עשרות חולים, מלווים,

בטחון, אחיות, רופאים, מתמחים, מאושפזים מוזרים, אופנוענים שיעברו לידך, ובאלאגן. כמו גם חיידקים

ושאר חולרות. אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים

במסדרון ומנסה לנוח מעט, אשה שתכף מתחילה את העשור העשירי בחייה. חברת קופח מהיום

הראשון שהוקמה,  מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה,

בעליבות מסדרונית.

4. עולם שלישי זו מחמאה יחסית לאיך נראה חדר המיון  בחצות לילה, ואיכילוב נחשב מהטובים שבהם,

לא? אני בכלל לא רוצה לחשוב איך נראה וולפסון (שזכור לי לטובה ע"ע חדר לידה ורופא מופלא) או צפת,

אשקלון או אלה בפריפריה

5. רופא דוחף את המיטה של אימי הטובה דרך מיטות הנמצאות משני צידי המסדרון, במעבר הצר

שנותר. מבקש מאנשים סליחה כדי  לעבור ולהכנס לחדר ניתוח ריק. הוא סוגר את הדלת האוטומטית

ואומר בחיוך: שנוכל לשמוע בשקט מה שלומך באמת עליזה, ספרי לי.

אין לו אפשרות לראות חולה,

להביט בעינים,

לשמוע בתוך מהומת האלוהים שבמסדרון מה קורה,

מה היא מרגישה

ואיך אפשר לעזור בתוך בצפיפות הלא תאומן, העליבות בתנאים של הצוות הרפואי המשתדל כלכך.

6. מהומת אלוהים.

7. דוקטור רואי וייזר הוא רופא צעיר ונפלא, וקשוב, וענייני, ומשעשע, ואנושי ובכלל.

8. באמת שאין לי מושג על מי להצביע. או שיש לי? משרד הבריאות? תקציבי משרד האוצר? רפואה

אפורה? ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות המעדיפים בניה בשטחים על פני שירותי בריאות ראויים?

9.היא בסדר גמור, בבית. עייפה ובריאה.

10. בריאות, עדיף מהרבה סיבות.

תפסיקו להרוס

/

ובשולי הלילה הזה, גם זה קרה :)

 

ובשולי השוליים, איך הם לא הקימו עדיין חדר מיון פרטי, מי שבא, משלם, נבדק, מטופל.

טיקטק, כאילו עולם מערבי.

.

 

/

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית –

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

שיתייסרו ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם

 

  שימותו הרעים.

  שיתענו המתעללים.

  שיתייסרו יסורי נפש ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם.

  מי שתקף מינית ילד וילדה, אנס וחילל גוף צעיר,

  התעלל ועיוות נשמת ילד או ילדה לנצח –

  רצח תום ילדות, ריסק אפשרות לחיים פשוטים וטובים. 

  שיענש מול עצמו וגורלו לנצח נצחים.

  שלא יֵדע שניה שקט או רוגע או שמחה בחייו.

  מי שמנסה להכחיש, שינסה.

  מי שזוכרת, זוכרת.

 מי שרוצָה לספר שתספר כאן –

 עדות – מקום ששומע את כולן. את כולם. את הכל.

 אפשר לספר שם, לכתוב מה שרוצים.

 מה שקרה שם. כמה זה הפחיד, כאב, הכעיס, המית ובכלל…….

 עם שם, בלי שם, בקיצור, בהרחבה, איך שצריך, איך שאת רוצה.

 זה הסיפור שלך –

 אנחנו מקשיבים לך ואנחנו מאמינים לך.

 בואי וספרי לנו, לעולם,

 לאנשים שהרסו את ילדותך, נעוריך, נשמתך,

 בואי ספרי לבני האדם שתהיו פעם,

 ספרי להם איך זה מרגיש –

 אולי הם יקשיבו,

 אולי הם יבינו סוף סוף ויפסיקו.

סליחה

.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית 

באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה

מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: 

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו, על-ידי אירוע טראומטי

הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע."

מרכזי הסיוע – הטלפונים, 24/7: 1202 – בנות, 1203 – בנים
מקום, לעזרה עצמית
נגה, מרכז משפטי לנפגעי/ות עבירה
בית לין – מרכז הגנה לילדים ונוער
ל.א – לחימה באלימות נגד נשים
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית, תפוז
קול הילד – עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים
"בית אמיתי" – לתל אביביות
אותנו זה מטריד – קו חם של אונ' ת"א
שוברים שתיקה – מידע ופורומי תמיכה

אני15 וזכוכית4
.
אנחנו מקשיבים לך. אנחנו מאמינים לך. ספרי, אל תשתקי.
.
.

כי זה מה שאני הכי אוהבת

.

.

ץ

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – לינק

.

הבנין של דורית4

.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: