מתערבבות זו בזו

.

כבר שנים שאני מפספסת.

לא מצליחה לתפוס את היום המדוייק.

אני מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש. כל שנה.

להתרכז. להיות דרוכה ולתפוס אותו.

רגע מסויים, יום אחד שהעונה מתחילה להתחלף,

מהחורף לאביב, מהקיץ לסתיו

היום הזה, הרגע הזה.

המשהו, שמעביר למודעות שלי את הידיעה שמשהו השתנה.

שהחדש כבר כאן ואולי כדאי לקרוא לו בשמו, ולהתרגל.

בעיקר להתרגל.

ואני מזהה את השינוי בדיעבד.

כשהעונה החדשה, מרגשת בחידושה ככל שתהיה, כבר ממש כאן.

ואני, ציידת מודעוּת ודיוק, רוצה לתפוס את הרגע עצמו, לא את האחרי.

אני מצליחה לזהות את השלבים

הקיץ חם. לוהט.

החום הרטוב של הקיץ ממיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית מגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

מנסה למצוא מקום אחיזה,

חם כאן, ואני חסרה מענה, לפעמים חסרת אונים.

ככה אני בקיץ, כשחם.

ואחר כך משהו משתנה.

משב צונן מתגנב לעורף מופתע, צמרמורת מפתיעה.

ותמיד בהפתעה, אני מקבלת רמזים, ולא תמיד מפענחת.

בבוקר, כשהשעון מצלצל, אני מושכת את השמיכה הדקיקה ומכסה כתפיים,

מופתעת לגלות את עצמי מכורבלת ומצונפת

ועדיין לא ממש מבינה במילים

לא קוראת לשינוי בשם.

גם את הילדה הזו אני מוצאת מכורבלת בתוך אבריה בבוקר.

כשהיא מכורבלת וישנה, היא דומה לבת שלי יותר מאשר לארוכה הזו,

העונה בהברות קצרות במיוחד על משלומה.

זה תמיד מפתיע מחדש כשעונה מתחלפת.

כאילו

לא

עברתי

את החילופים האלה

פעם אחר פעם.

אבל הפעם,, oh yes

הפעם הצלחתי לתפוס את הרגע.

בערב יום כיפור, לפני שהלכתי לישון, הוצאתי את חולצת הטריקו הישנה ההיא.

פעם, מזמן, היא הייתה לבנה, אקסטרא אקסטרא אקסטרא לארג' –

מחשוףשגזרתי בדחף, ורכות שרק טריקו בן שמונה יכול להשיג.

שיניים, סיבוב דלתות, חלונות, חיות וילדה חצי מכוסה, קרם פה ושם,

טלפון לחשני וחלון שנסגר בחציו.

החלון שסגרתי בלי משים עד חציו, הסגיר את סוד הסתיו המתגנב.

הילדה שלי מחליפה עונה. ואני מופתעת.

נתפסתי לא מוכנה. כל הספרים והידיעה וההכנה התיאורטית לא הכינו אותי

לעוצמת ההפתעה, והשינוי.

–  "חוץ מזה" – היא אמרה לי בדיוק לפני שנה –

    ואני נזכרת כדי להוכיח את עצמי שהיה לי זמן להתכונן –

–  "חוץ מזה, אחד עשרה, זה יומולדת מ א ד חשוב, במיוחד חשוב"

–  "באמת?" – שאלתי בתמהון מופגן – "למה?"

    נראה מה יבוא לפיה כדי להרוויח חגיגה גרנדיוזית

–  "מה זאת אומרת? זה העֶשְרֶה הראשון אמא"



עברה שנה. ואנחנו טרום הסערה, זה ברור

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המזכיר

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, העונה החדשה כבר בדרך

הסתיו יגיע לישראל ואביב נעוריה של בתי מגיע, עוד רגע, אל הבית שלנו.

אני רוצה להיות מוכנה כשהוא יגיע,

להיות מדוייקת ונכונה מול האקלים החדש שכובש את הבת שלי,

משתלט על נשמתה, קצבה, גופה, ודוחף אותה לגדול, להגיע, למהר.

מה יש לך למהר? חכי רגע.

אני רוצה להתרגל לעונתה החדשה של בתי.

סוערת ככל שתהיה, מתעתעת ומהירה ככל שתדרש.

אני רוצה להיות האדמה לכוכב השביט המזנק מול עיני אל החיים עצמם.

אני רוצה לזכור להחליף מלתחה בזמן, להוריד את שמיכות הפוך,

להתחיל להכין תה מהלימונית בגינה ולא לימונדה, כי סתיו.

להבין שהקצב שלי מתחיל להרגיש איטי, מי היה מאמין, מול תזזיות בת

השתים עשרה – כמעט שתים עשרה –  של ילדת האביב שלי,

זו שנולדה בעיצומו של חורף.

ואני מסתגלת לעונה חדשה,

ובעצם שתיים.

וזוכרת, מנסה לזכור, שהעונה הנוכחית, גם אם תהיה ארוכה במיוחד,

סוערת במיוחד, גם יהיה חורף גשום ורטוב ובוצי וסוער וקר וסגור ובודד משהו,

בסופו, ככה זה, כך מספרות המילים בכל הספרים, אין כח שיעצור את המסע,

את כח החיים, וקצבם. בסופו, יגיע האביב.

וגם הסערה האישית שלי,

שמתחילה, ממש מתחילה להסתחרר,

להתערבל בתוך עצמה,

להראות לי את עוצמתה,

לבדוק את כוחה מול חייה,

את יכולותיה מול אמה ואביה,

ובכלל.

גם הסערה הזו, אם יאפשרו לה להיות ולסעור, ולהתפרק מברקיה ורעמיה,

אם יאפשרו לה להיות, וגם אם לא יאפשרו לה, תעבור.

כמו שההוריקן שלי, שסער והסעיר שכך במידה מסויימת,

אבל שרידיו מגביהים גלי צונמי בתוכי ובתוך חיי מפעם לפעם, וטוב שכך.

ואני מביטה על  האפור המוכר המשתלט לאט על הצהוב של הקיץ,

על החתולה שלנו משילה פרוות קיץ לקראת זו החדשה,

על התבלינים החדשים ששתלתי בגינה אחרי שהשרב טרף את הקודמים,

ועל הילדה שלי, ואני שמחה.

השנה הצלחתי לתפוס את הרגע שבו התחלפה העונה.

ומי היה מאמין, השנה, היו לי שניים.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 24 בספטמבר 2007 at 18:44

    קוראת את מילותיך
    מפנה מידי פעם את מבטי
    אל ילדתי בת החודשיים
    כמה אהבה……

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 בספטמבר 2007 at 20:20

    12? קחי אויר. חמש שש שנים והטייפון מאחוריך. :-)

    אהבתי

  • שרון רז  On 24 בספטמבר 2007 at 22:03

    איזה משפט יפה, איזו כתיבה נהדרת, הקבלה מעניינת עם הבת שלך ואיזה אושר שמביא איתו הסתיו, העונה הזו שסוף סוף ופתאום פשוט מתחילה להגיע, אוטוטו.

    אהבתי

  • orit  On 24 בספטמבר 2007 at 23:00

    שמרי את הרשימה המקסימה והמרגשת וקראי אותה שוב ושוב ברגעי הסערה שעוד נכונו לך עם ביתך המתבגרת.
    אנחנו בעיצומה של הסערה(בני בקרוב בן 15).
    אורית

    אהבתי

  • אורח מבית  On 25 בספטמבר 2007 at 09:34

    של קסם וכשרון. אשריך ותתכסי בלילות או עדיף שתתחבקי :-)

    אהבתי

  • ורד  On 25 בספטמבר 2007 at 17:10

    נחשפתי לבלוגך לפני כחודשיים, דרך המלצה חמה מכותבת בעיתון the marker
    ומאז התמכרתי.
    את כותבת מקסים ומרגש והכי חשוב – אמיתי
    אני חושבת שזה יהיה בזבוז אם לא תכתבי ספר.
    מעריצה שקטה

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 בספטמבר 2007 at 17:34

    כל כך מזדהה…
    אמא לבת 12.5,כל יום "צונמי" חדש
    בדר"כ בטוחה בדרך אך תמיד שואלת את עצמי,מקשה מבקרת …
    לא פשוט ולי תמיד נדמה שלא מזמן הייתי שם..

    אהבתי

  • כרמל  On 26 בספטמבר 2007 at 10:52

    ודי התעצבנתי שהוא התאים את עצמו לשעון החורף המוקדם מדי במקום לבוא בעונתו.

    אהבתי

  • ענת בירן פרוסט  On 5 באוקטובר 2010 at 08:12

    היי חלי,
    מקסים. פשוט מקסים. לקרוא ולהרגיש כמו בתוך טי שירט בת 8 שנים.
    ו..יהיה בסדר. ו…לפעמים גם לא.
    ענת, אמא לילדה 'אביבית'.
    אנחנו כבר קצת אחרי הסערה.
    שרדנו :)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: