שיתייסרו ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם

 

  שימותו הרעים.

  שיתענו המתעללים.

  שיתייסרו יסורי נפש ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם.

  מי שתקף מינית ילד וילדה, אנס וחילל גוף צעיר,

  התעלל ועיוות נשמת ילד או ילדה לנצח –

  רצח תום ילדות, ריסק אפשרות לחיים פשוטים וטובים. 

  שיענש מול עצמו וגורלו לנצח נצחים.

  שלא יֵדע שניה שקט או רוגע או שמחה בחייו.

  מי שמנסה להכחיש, שינסה.

  מי שזוכרת, זוכרת.

 מי שרוצָה לספר שתספר כאן –

 עדות – מקום ששומע את כולן. את כולם. את הכל.

 אפשר לספר שם, לכתוב מה שרוצים.

 מה שקרה שם. כמה זה הפחיד, כאב, הכעיס, המית ובכלל…….

 עם שם, בלי שם, בקיצור, בהרחבה, איך שצריך, איך שאת רוצה.

 זה הסיפור שלך –

 אנחנו מקשיבים לך ואנחנו מאמינים לך.

 בואי וספרי לנו, לעולם,

 לאנשים שהרסו את ילדותך, נעוריך, נשמתך,

 בואי ספרי לבני האדם שתהיו פעם,

 ספרי להם איך זה מרגיש –

 אולי הם יקשיבו,

 אולי הם יבינו סוף סוף ויפסיקו.

סליחה

.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית 

באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה

מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: 

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו, על-ידי אירוע טראומטי

הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע."

מרכזי הסיוע – הטלפונים, 24/7: 1202 – בנות, 1203 – בנים
מקום, לעזרה עצמית
נגה, מרכז משפטי לנפגעי/ות עבירה
בית לין – מרכז הגנה לילדים ונוער
ל.א – לחימה באלימות נגד נשים
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית, תפוז
קול הילד – עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים
"בית אמיתי" – לתל אביביות
אותנו זה מטריד – קו חם של אונ' ת"א
שוברים שתיקה – מידע ופורומי תמיכה

אני15 וזכוכית4
.
אנחנו מקשיבים לך. אנחנו מאמינים לך. ספרי, אל תשתקי.
.
.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 00:00

    שומעים עד כאן :)

    אהבתי

  • שם  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 00:41

    http://www.notes.co.il/greengross/35962.asp

    אהבתי

  • לגי  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 01:05

    אני מניחה שברוב המקרים הזכרונות האלו הם נכונים שהודחקו,
    אבל חשוב לזכור
    שלעתים אנחנו סופגים מההורים שלנו חוויות בצורה כל כך חזקה עד שאנחנו בטוחים שהן שלנו
    חוויות שלעתים אפילו לא מסופרות בקול רם

    וכמובן, מי שמאמין, גילגולים קודמים…

    בקיצור, קשה לדעת בוודאות

    בגדול, אני גם תומכת (נלהבת) בעונש הסירוס הכימי
    (שיפחיד את המושחתים האלו יותר מכל עונש מוות, ומגיעים להם הייסורים הללו יותר מההשתחררות שבמוות)

    אבל גם כאן, היו מקרים מעולם בהם הואשמו גברים שלא ביצעו את המעשה

    ואז, מה?

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 02:50

    חלי, את מציגה בצורה חד צדדית את הנושא של זיכרונות מודחקים וזה לא מה שהדיעה הרווחת בקרב מדענים היום. אני רואה שכבר היפנו לפוסט אחד שלי פה ואני רוצה להפנות לפוסט נוסף שכתבתי לא מזמן:

    http://www.notes.co.il/greengross/35962.asp

    אין ספק שפגיעה מינית בכל גיל גורמת לטראומה קשה. עם זאת, יש הרבה מקרים מתועדים של האשמות שווא כאלו שהרסו לאנשים אחרים את החיים. תחשבי אם יבוא מישהו ויאשים אותך בפשע שביצעת כביכול לפני שנים ואת יודעת בוודאות שזה לא קרה, איך היית מתגוננת נגד זה?

    בניגוד למה שמקובל לחשוב, רוב התקיפות המיניות בילדות לא נשכחות על ידי הנשים, וגם אלו שכן, מלוות לרוב בתסמינים שונים. אנשים אחרים יכולים להעיד על שינויים קיצוניים בהתנהגות כמו נדודי שינה של הילדה, חרדות, פחד ללכת לבד וכו'. יש סימנים שונים שמעידים על פגיעה מינית גם אם אין זיכרון. אין כמעט מקרים שאנשים חיו חיים רגילים ופתאום אחרי עשרות שנים נזכרו במשהו שקרה להם.

    לא במקרה, אלי זומר ומטפלים אחרים עומדים בצד אחד בויכוח הזה, וחוקרי זיכרון ומדענים אחרים עומדים בצידו האחר. מטפלים יכולים להשתיל למטופלים שלהם זיכרונות בקלות רבה (וזה בלי להזדקק לשיטות סוגסטיביות כמו היפנוזה וכו'). מאוד קל לרמוז דברים שאחרים יאמצו כאילו הוא קרה להם. הזיכרון האנושי מאוד גמיש ומלא בתעתועים שונים וכמו שאליזבת לופטוס הראתה באינספור מחקרים, קל להשתיל זיכרונות אצל כל אחד מאיתנו.

    הרבה מהמטפלים כופרים בשיטות המדעיות הללו כי לדעתם הניסיון האישי שלהם הרבה יותר משמעותי. אבל איזה ניסיון אישי זה אם אתה הוא זה שמשתיל זיכרונות בקרב המטופלים שלך? זה מצביע בהקשר רחב יותר על הבעייתיות הרבה שיש בטיפולים מסוימים.

    אמיתות הזיכרון חשובה בהקשר הפלילי אבל לא קשור בהכרח להיבט הטיפולי. אם מטופלת מסוימת חושבת שהיא עברה התעללות מינית, ומראה סימני מצוקה בשל כך אז בוודאי שיש לטפל בה בלי קשר אם הזיכרון שלה נכון או לא.

    לגבי סירוס כימי, לדעתי הוא פסול מוסרית. מעבר לעובדה שהוא לא יעיל במיוחד, זו פגיעה חמורה בזכויות הפרט של האדם, גם אם הוא הנאלח ביותר. האם על פי אותו היגיון נגדע ידיים של גנבים? אם החברה סבורה שעבריין מין מסוים מהווה סכנה לציבור, שתשים אותו בכלא לכל ימי חייו כל עוד הסכנה הזו קיימת.

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 02:51

    http://www.notes.co.il/greengross/30593.asp

    אהבתי

  • קורא  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 02:59

    לא מאמין בסירוס כימי לפדופילים, וברור שמן הסתם אם היה מדובר בילדה שלי הייתי חושב אחרת. הפתרון הוא רק פסיכולוגי.

    אהבתי

  • תומר  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 07:12

    למי שהתעלל בילד או ילדה וצילק את נשמתם אכן מגיע עונש כבד, משום שזה פשע נוראי.
    אבל למי שלא, לא. והבעיה היא שזכרון של משהו שלא קרה הוא תופעה ידועה ומתועדת. גם במקרים של תקיפה מינית לכאורה של ההורים, וגם במקרים אחרים.

    ידוע מקרה בשנות השמונים שבו נסעה קבוצה של עובדות סוציאליות מבריטניה להשתלמות בארה"ב במקרים של התעללות של "כת השטן". עד אז לא שמעו על זה בבריטניה, והנה כשחזרו אותן עובדות, הן החלו לגלות מקרים של שטניות בכל בריטניה. מאוחר יותר התברר שהשאלות שהן שאלו עודדו אצל המטופלים (בלי כוונה רעה כמובן, להפך) עליה של "זכרונות" שלא היו ולא נבראו.

    בקיצור, יש צדדים לכאן ולכאן. אין ספק שקיימת תופעה של התעללות מינית בילדים. אבל גם אין ספק שקיימת תופעה של זכרונות מדומיינים (מכל מני סיבות פסיכולוגיות שלא חשובות כרגע). וזה עוד בלי לדבר בכלל על עלילות שווה.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 07:22

    אתה כותב:תחשבי אם יבוא מישהו ויאשים אותך בפשע שביצעת כביכול לפני שנים ואת יודעת בוודאות שזה לא קרה, איך היית מתגוננת נגד זה?
    אני עונה לך במילים שלך: תחשוב אם יבוא מישהו ויאשים אותך שמה שאתה זוכר וכואב וחווה ומשלם עליו, יום יום, כל חייך,שהכאב והסבל והבושה שחווית, שמה שאתה זוכר הוא לא אמיתי למרות שאתה יודע בוודאות שזה קרה, איך היית מתגונן נגד זה?

    הפוסט הזה לא נכתב בגלל ההצעה לסירוס כימי,
    או שאולי כן. אולי תיאורית הטריגר עובדת :) –

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 07:26

    אם מישהי באה ומתלוננת על משהו אז בהחלט צריך לחקור את העניין. אבל משתמע לפי מה שאת כותבת ולפי מה שפסיכולוגים מסוימים חושבים, שלא חשוב מה מגלים האמת תמיד בצד שלה. אם אין עדויות תומכות שיכולות לבוא בצורה של שינויים התנהגותיים שלה, אנשים אחרים שמתלוננים על אותו אדם, או אנשים אחרים שהיו עדים לתלונה, אז יש סיכוי גבוה שהזיכרון שלה לא נכון. זה לא אומר שהיא לא צריכה לטפל בעצמה כי במקרים רבים זיכרונות שווא יכולים להיות בעלי עצמה גדולה כמו חוויות אמיתיות, אבל אין סיבה לציד מכשפות כמו שהיה בארה"ב לפני עשור וחצי. הרבה אנשים חפים מפשע נפגעו והיו לזה סממנים של היסטריה המונית.

    אין לי שום ספק שהרבה פושעים לא באים על ענשם והדבר הכי חשוב הוא בהחלט לעודד נשים להתלונן, אבל חייב להיות מנגנון מאזן.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 08:11

    אם אין עדויות תומכות שיכולות לבוא בצורה של שינויים התנהגותיים שלה, אנשים אחרים שמתלוננים על אותו אדם, או אנשים אחרים שהיו עדים לתלונה, אז יש סיכוי גבוה שהזיכרון שלה לא נכון.

    גיל –
    ז ה הסימן שלך? אנשים אחרים לא התלוננו או ראו? אחד ההתנאים הבסיסים לניצול מיני או אגב גם סתם להתעללות פיזית ואלימות בילדים הוא הסוד. הסוד והפחד. שאף אחד לא ידע. בא לא נאמין גם לאנשים שמספרים היום, ככה לפתע, בבגרותם, על המכות רצח שאבא הרביץ לאמא ולהם, אבל אסור היה לספר כי הוא אמר שיהיה יותר גרוע אם מישהו ידע.

    מה שהתיאוריה הזו עושה היא מבטלת ומזלזלת בכוחו והשפעתו של הפחד והטרור והאימה על
    האדם, שלא נגיד נפש הילד –

    ועכשיו, באמצע בוקר מלא סנדוויצים ותפוחים בלי סימן אני אפסיק, כדי לקחת ילדה אחת לבית הספר שאני יכולה להבטיח לך כאן ועכשיו, שאני יודעת שיש אפשרות שיקרו לה דברים – טפוטפוטפו – שאני לא ארגיש בהם והיא לא תספר למרות העין הצופיה והנפש ההומיה שיש בי אליה –
    ואני רק יכולה להתפלל שהבטחון שאני מנסה מיום הוולדה שאני כאן, שאפשר לספר לי ה כ ל, שאני תמיד תמיד מאמינה לה ובה ינצח את הפחד שיצליח לטעת בה, חלילה חלילה חלילה הבן עוולה שיעז לנצל את גודלו, גילו וגבריותו עליה….

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 08:45

    אכן, עדויות ישירות על ההתעללות נדירות. אבל, אם הילדה לא מתנהגה בצורה שונה כמו שמצפים ממישהי שחוותה טראומה (ועל זה הוא יכול להעיד בעצמו וגם אפשר לקבל עדויות מהסובבים אותו) אז הסבירות שהיא עברה התעללות קלושים. לא רק זה, בהרבה מקרים מתגלים סתירות מהותיות בעדויות שלה ואלו לא סתירות ממי שמצפים שעברה טראומה. תקראי את הכתבה בהארץ שמופיעה בקישור לפוסט שלי ותאמרי לי את אם נראה לך שהייתה שם התעללות או לא.

    בנוסף, אם אנחנו יודעים כמה קל להשתיל זיכרונות כאלו אצל אנשים שלא חוו שום ניצול מיני, אז זה חייב להדליק אצלנו נורה אדומה. תסתכלי במחקר שתיארתי. השוו אנשים שנזכרו בניצול מיני לעומת כאלו ש"נזכרו" במהלך טיפול. לאף אחד מאלו שנזכרו במהלך הטיפול לא הייתה שום תמיכה חיצונית בעוד לאלו שנזכרו לבד היו ממצאים תומכים. יש עשרות מחקרים אחרים שמראים איך השתלת הזיכרונות עובדת בפועל.

    התיאוריה הזו בכלל לא מזלזלת באף אחד אלא מנסה להגיע לחקר האמת בצורה האובייקטיבית ביותר האפשרית. פחד וטרור לא פתאום באים לידי ביטוי אחרי 20 שנה אלא מופיעים שוב ושוב. תסתכלי למשל אצל אנשים שחוו PTSD כתוצאה מהלם קרב או כל טראומה אחרת. הם יכולים לחיות שנים בלי שיאבחנו אצלם את המחלה, אבל הטראומה שלהם תבוא לידי ביטוי בהמון צורות בלי שיהיה להם מושג על המקור. כך גם מתרחש בניצול מיני. הטראומה קיימת שם גם אם אין לה שם. היא לא צצה פתאום אחרי הרבה זמן.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 08:53

    ומה עם אנשים שלא נמצאים בטיפול?
    כאלה שאף אחד לא נטע בהם צורך או זכרונות שתולים, מוטעים או איך שלא תקרא להם –
    מה עם אלה שראו סרט, ראו ראיון בטלוויזיה, דגם של שמיכה, ריח או סתם הבזק ופתאום הגיע זכרון? חד וברור וצלול או סתם הבזק של משהו לא נעים שחזר וחזר או אולי אחרים שזוכרים שברים והבזקים ותחושות רעות ועדיין לא מצליחים לראות ולזכור תמונה מלאה של מה שקרה בגילחמש או שמונה או שלוש עשרה, מה איתם?

    אין לי כח לדיון הזה גיל, באמת
    שמישהו אחר ימשיך במקומי….

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:02

    לא מפריע לך שאת יודעת בוודאות שטיפולים/סדנאות וואפסנה/סרטים בטלביזיה וכו' מעוררים אצל אנשים זיכרונות שווא? אם יודעים שאפשר ליצור זיכרונות שווא, איך אפשר לקבל מראש שכל טריגר כזה בהכרח מעיד על ניצול? רק על סמך המידע הזה אנחנו יכולים להסיק במקרה הטוב, שאנחנו לא יודעים מה קרה ואם קרה.

    רוב מוחלט מאלו שנוצלו מינית, הזכרונות שאת מתארת אותם היו קיימים כל הזמן במשך השנים.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:06

    ואם הם לא שוא?

    בזה סיימתי.

    אהבתי

  • גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:13

    ושוב, לא צריכה להיות שום בעייה בהקשר הטיפולי, בין אם זו אמת או דימיון. הבעייה מתחילה בהיבט הפלילי, כשמאשימים אנשים על סמך מילה של מישהו אחר בלי שום ראייה תומכת.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:58

    שהולכים להאשים אותו על סמך מילה של מישהו אחר בלי שום ראיה תומכת חוץ מהעדות שלה.

    העולם משתגע

    אהבתי

  • שם  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 10:00

    מחיקת התגובות המאסיבית והשרירותית שלך (לא רק שלי) בתגובה לביקורת לגיטימית אומרת משהו על התיאוריות שאתה עומד מאחוריהן. למשל שאתה לא מספיק בטוח בעצמך כדי להגן עליהן או כדי להתמודד עם ביקורת, וכנראה מעדיף שאחרים לא יקראו אותה. הדברים שאתה כותב כאן מתאפיינים באותה אטימות מחשבתית לצד חוסר רגישות.

    בדרך כלל זיכרונות כאלה שעולים בטיפול, גם כאלה עם ראיות תומכות, לא מובילים לשום פעולה מצד הקורבן.

    חלי, באמת שחבל על הזמן שלך. עזבי אותו. מדובר באיש שחושב שמועדוני חשפנות הם מקום מוצלח לחקר המיניות האנושית מכיוון ששם היא חופשיה ונטולת הגבלות חברתיות, ושקשר בין גובה הטיפים ליום במחזור של החשפנית הוא בעל משמעות כבירה בחקר המיניות. תקראי כמה מהרשימות שלו והכל יתבהר.

    אהבתי

  • אורח מבית  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 10:39

    אבל באינטואיציה גברית בריאה שמי שמאמץ לליבו את התיאוריה המפגרת הזאת, שאנשים ממציאים לעצמם זכרונות על התעללות מינית, צריך לבדוק עם עצמו מה הטריגר שגורם לו להאמין במשהו כל כך הזוי ולדבוק בה באופן כל כך מלא אמונה.

    כתוב שם שמי שחקר ומצא את התופעה הזו הם שני הורים אקדמאים מבריקים שבתם האשימה אותם בבגרותה שהתעללו בה בילדותה. ה..א..םם מעניין מה גרם להם להגיע למסקנות האלה…

    נ.ב. להבהרה. אין בשום פנים כוונה לגיל מהתגובות כאן.

    אהבתי

  • איילת  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 12:26

    קשה עד בלתי אפשרית בעיני הידיעה שיש כן יש,
    אנשים שמתעללים בילדים. תודה לך

    אהבתי

  • אחת  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 13:07

    1.הכתבה היום במוסף ה"ארץ" דנה גם בזה. בכלל-כתבה מעניינת וכתובה היטב לדעתי

    2. סיפרה של ניצה אייל "נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה" גם דן בנושא זה וגם מענין לקריאה לדעתי.
    3. ובתפנית חדה ולחלוטין בכלל לא קשורה- את מוזכרת בכתבה על בר באותו מוסף-
    ואולי זאת את שם בתמונה?

    אהבתי

  • איריס  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 13:30

    מסכימה עם כל מילה

    אהבתי

  • בייביסיטר  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 19:08

    אין בכלל מה להגיד חוץ מלהסכים.

    אהבתי

  • אני  ביום 24 באוקטובר 2007 בשעה 02:38

    אני בת 21 חיילת משוחררת עושה מעודפת למען המטרה אליה אני שואפת. התחברתי מאוד לסיפור זה בא ממקום אישי שלי אני גם עברתי המון מסגרות, משפחות אומנות, והתעללות מינית מצד סבא ונער ששהה עימי בפנמיה. וזה כ"כ פגע בי היום אני מרגישה את הצלקות, הכוויות ומצבים שקורים לי עכשיו,התחברתי מאוד לשיר .חוויות שעברתי בחיים חיזקו אך גם פגעו בי מאוד בחיי האישיים ובקשרים עם אנשים.

    אהבתי

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: