רִוְיוֹן ורגע פרטי מול המצלמה

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון גרוף שלח לי תמונה של מודעה ישנה שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה הפתיעה אותי באמת.

מודעת פרינט ופוסטר מדיה. בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה,

ובכל זאת חרוטה עמוק בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם, כמו זו למשל,

של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי ן

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרהכל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

 

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז ואני זוכרת ככה,

במדוייק, בקלוזאפ – מי שאל למה קוראים לבלוג שלי תקריב? –  את השעתיים ההן, שטופות האור

ששוני רצה, הפריים שיקי בחר והמבט שהתבוננתי אליכם עמוק אל תוך העדשה ואל עצמי…

.

..

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On 8 בינואר 2012 at 08:14

    עכשיו אני מבין למה הריויון כל כך טעים

  • נ.  On 8 בינואר 2012 at 09:25

    מקסים. גדלת לתפארת וזו לא מליצה :)

  • אילי  On 8 בינואר 2012 at 18:51

    אחלה פוסט אבל אני מעדיף אותך במילקי :)

  • מירי דוידוביץ  On 8 בינואר 2012 at 19:01

    אחת המודעות היפות ביותר .וגם שימוש מאוד חכם בך . הכל נכון .

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: