ארכיון קטגוריה: בעיקר אמא

טופוגרפיה של גיל

הלב לפעמים לא מספיק.

גם הדעת לא.

החבל הדק והגבוה הזה מנדנד בין הנכון ללא נכון, בין המחזק למחליש.

בין הויתור – כי מה זה בסכ הכל –

לבין האיסור – כי איך תביני אם לא יסבירו לך. ממש יסבירו לך.

במעשים ומילים של סמכות יסבירו לך.

להבין מה נכון ומה ממש לא, לאפשר לה לגדול להיות האשה שפעם תהיה, האדם שהיא,

על כנפי חיפושיה הדקיקות, עומק מבטה וזוויות גופה ורגשותיה. היא מחפשת עכשיו,

ממש בסתיוו של היום, בבוקר שהיה, בנפנופי עזות לשון ונסיונות קריאת תגר על העולם,

בעיקר אם לעולם קוראים אמא, את המדרגה הבאה, את החוזק.

אני הולכת לאיבוד, מחפשת דרך ברורה בין אהבה, החיבור שלנו  לבין ההבנה הברורה שהיא

כבר המריאה,  ורק מוטת כנפיה ומשקלן אינם חזקים ויציבים דים כדי לרחף לאורך זמן.

רק לזמנים קצרים, לגבהים ומרחקים שבאופק עיניי.

בינתיים.

ותודה לאילה צרפתי המופלאה שיצרה רקמת אור חומרית וא־חומרית בו זמנית. נימי זכוכית דקיקים נטוו למבנים מרחביים ורוסס עליהם פולימר שייצר מעין שכבת עור, מעטפת קרומית. המיצב התחיל במחקר סיבי זכוכית ופולימרים, שערכה צרפתי מאז שנת 2002. במהלך שש שנים צמחו "נופי טבע" שהגיעו לקצה התהליך – למיצב הנוכחי – תוך יצירת טופוגרפיה של אור  שפגשנו במקרה בשבת מבקרת את היצירה שלה במוזיאון תל אביב, שהסבירה והראתה ולא ידעה כמה העבודה המרגשת, המרגיעה, האין סופית הזו שלה חיברה את התחושות שלי, הרגשות שלי ברגע המסויים הזה, בזמן הזה, שבו בדיוק נמצאים חיי כרגע למראֶה אחד. ככה, אני מרגישה את החיים עכשיו. החיים שלי. שלנו.
שקיפות וחוזק.

nine to five – הגירסא החד הורית

 

 

שיפור מה בהתייחסות החוק להעסקת נשים/אמהות חד הוריות.

לא אופטימלי. לא כפי שצריך להיות.

אבל שיפור.

נשים חד הוריות רשאיות לסרב לקבל עבודות משירות התעסוקה שלא עונות על התנאי

08:00 עד 17:00.

מעכשיו יחוייבו אנשי שירות התעסוקה להתחשב בתנאי החיים האמיתיים של אמהות חד הורית

המגדלות את ילדיהן ויחוייבו למצוא להן עבודות מתאימות המסתיימות מכסימום בחמש אחהצ.

שיעורים. משחקים. חיבוקים. מקלחת. ארוחת ערב. נשיקת לילה טוב.

 

נשים רבות שלא הצליחו לקבל עבודות בשעות האלה והוצעו להן עבודות אחרות נאלצו לדחות

אותן בגלל העבודה המרכזית והחשובה בחייהן, הילדים שלהן, ואיבדו עקב כך זכאות להבטחת

הכנסה או אפילו קצבת אבטלה כי סירבו לעבודה במשמרות או בעבודה שדרשה יותר.

לכי תמצאי סידור לילדים באופן קבוע עד שמונה בערב או במשמרות לילה –

שלא נדבר על איזו דרך זו לגדול ולגדל ילדים.

 

זוהי כמובן זכות בחירה בלבד.

 

תיקון חשוב אחר הנודע אף הוא לנשים / אמהות הוא תיקון מס 8 התקבל החודש.

התיקון לחוק קובע שלאדם יש סוף סוף שני הורים בתעודות המלוות אותו בחייו.

 

משהו קורה? לאט לאט אבל קורה? או שנדמה לי?

 

 

ברור שהצלחתי

 

1 ספטמבר 2007 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.

דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.

דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.

ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –

אסור, אסור שהיא תקרא את זה – עדיין ילדה קטנה, היא?…

הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית

הספר. געגועים לחברות שלי אמא, לחברות, היא דוחקת בי, מנסה שיטות שונות לזרוז.

מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –

אימי…בואי כבר.

אבל אני?

אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת, ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.

חכי בסבלנות. סבלנות? היא?

פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.

שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי

המגירה, בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של

היסטוריה משפפחתית או אחרת. מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים, מה

שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.

איפה המצלמה?

אנחנו יוצאות מהבית.

הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.

שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.

הילדה שלי מנסה את מזלה ומתקדמת בשביל לכיוון השער.

– היי

– א מ א…..

– שום אמא, לדלת!

– א מ א

– רוצה להגיע מוקדם?

– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..

– ………

– נראה היא ממלמלת לעצמה, נראה, אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

 

1 ספטמבר 2008 – 

היא עמדה קצרת רוח מול הדלת, הציצה אלי מהשביל עם הילקוט החדש על כתף אחת,

הסקיני השחורות, כסף בילקוט כי השנה כבר מותר לקנות בקיוסק, והחולצה הלבנה:

– למה שלא תלבשי את החולצה הזו….?

– לא יכולה

– למה

– אני שומרת אותה ליום הראשון של בית ספר.

– אנחנו בסוף יולי….

– ???

– ואת לא יכולה ללבוש אותה עד ספטמבר?

– ב ר ו ר

– ברצינות?

– ב ר ו ר

ועכשיו היא לובשת בדיוק את מה שהיה ברור שתלבש כבר בסוף יולי  וממהרת לאוטו

רוטנת. נותנת את עצמה למצלמה לרגע, מציצה במבט הזה שמי שרואה מבין איך ה

גנטיקה עובדת ומיד ממשיכה לרטון. ואני רואה אותה מזדקפת, מגייסת כוחות ואומץ

ואני מבינה שככל שארצה ללחום את מלחמותיה, להסביר אותה לעולם, לנסות

להקל עליה, הלב שלי רוצה לפלס לה דרך פשוטה יותר ממורכבותה היא, והתובנה

מסבירה שזה בלתי אפשרי כמובן.

חייה הם חייה ואני יכולה ללוות אותה עד פתח בית הספר,

להושיט יד להחליק את השער הזה, להזכיר שבסופו של יום,

אבא או אני נהיה כאן ולראות אותה רצה ומנופפת לי לשלום. ביי אימי.

אני חושבת / מאמינה / מקווה שלמרות הטרוניות: למה מגיעה דווקא לי אמא כזו נודניקית

ולמה בכלל קנית את המצלמה החדשה הזאת היא מבינה מה אני מנסה לעשות עבורה,

מבינה שפעם, בעתיד, היא תזכר, גם דרך הצילומים, בימים האלה ותשמח.

– נכון?

– ב ר ו ר

 

טוב, הכל אצלה ב ר ו ר בימים האלה.

שנה טובה שתעבור עליהם בבית הספר.

שמוריהם יקשיבו להם באמת, בתשומת לב.

שילמדו ללמוד ולחשוב ולא לשנן סיסמאות ריקות.

שישמרו על סקרנותם. שילמדו שיוויון והוגנות

ואומנות והיסטוריה של כולם.

שנקודת המוצא תהיה אמון הדדי ולא חשדנות,

גם בין מורים לתלמידים וגם בין הורים למורים –

שלא נזכיר את מה שביננו לבינם – רק אהבה ורצון

גדול לגדל, לכבד, לחנך, להבין, לעזור ולשמור. בעיקר לשמור.

שנה טובה שתהיה. ב ר ו ר.

 

אולי עדיף

הרבה דברים אני אוהבת לראות את הילדה שלי עושה.

אני אוהבת לראות אותה צוחקת. אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לסיפור בעינים פעורות

וחיות את המילים, אני אוהבת לראות אותה קוראת באותה דרך, אוכלת, מלקקת גלידה,

מכרסמת ליצ'י וענבים וחלה עם ריבה, חולמת והעינים האלה, חומות עמוקות ומחזיקות סוד

מרחיבות לי את הלב באופן המסתורי והמוחלט שאהבה, בעיקר לילדים כנראה, בעיקר

לאלה שלך כנראה אבל לא רק, יכולה להרחיב. כל כך הרבה יותר מכפי שניתן להבין.

אני אוהבת לראות אותה עושה כלום.

אני אוהבת לראות אותה בודקת בעניין רב איזה מדבקה תודבק ביומן החדש, אם שתי

קוקיות זה ילדותי מדי יחסית לקוקובלוף הקולי. אני מחייכת כשאני מזהה אותה קוראת עלי

תגר, בודקת את כוחה וגבולותיה מולי ומול אביה ממרום שתים עשר שנותיה – וחצי,

שנים עשר חצי איך העזתי להשמיט את החצי.

אני מתבלבלת לרגע כשאני רואה שהיא גבהה בששה סנטימטרים בארבעה חודשים

ומתחילה לבדוק ביני לבין עצמי אם היא מקבלת מספיק סידן וחלבון כדי לאפשר לגוף הצנום

הזה לגדול בקצב מטורף שכזה. אני אוהבת לראות אותה חוזרת מצופי ים מלוחה ומאושרת

עם קול צרוד, אוהבת לראות אותה מתופפת, מנסה ללמוד מילים של שיר באנגלית

חסרת שקט ומתלבטת בדילמה מוסרית עם חברה, מתוחה מעט לקראת השנה החדשה

בבית הספר, מתרגשת ומנסה להסתיר, מתנדנדת בין הרצון להשען עלי ולספר ולהתייעץ

לבין הצורך לשמור את עצמה לעצמה לעמוד זקופה בכוחותיה היא.

אבל הכי הרבה, אני חושבת, אני אוהבת לראות אותה ישנה.

התום, הבטחון והשלווה שהיא מקרינה בשנתה. שרועה, מפוזרת בכל אורכה החדש על מיטתה,

מיטתי או השטיח, ממלאים אותי שמחה בכל פעם מחדש. אני שמחה שהצלחנו, אביה ואני,

להעניק לילדה הזו את הילדות, השלווה והבטחון שיש בחייה, תמיד שמחתי.

כמו ילד קטן, פעוט שרץ קדימה, רחוק אל תוך האופק, לא טורח להביט לאחור כי אין בו ספק

שכשיסתובב יהיה שם אדם מבוגר עם ידים פשוטות ששומר עליו.

איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת.

הלב נקרע על חייה של הילדה ההיא. נקרע על חייה אפילו יותר מאשר על מותה.  רוז.

ילקוטים, חינוך ונסיון להפיק את המיטב

.

יולי 2013

.עברו ארבע שנים והבקשה שלי נשארה זהה. כל מה ששייך לבית הספר ולכם לא יהיה בו

שימוש בשנת הלימודים הבאה. כל מה שנדמה לכם שלא נעים להעביר הלאה, אל תדאגו,

ילדי הפזורה הבדווית שמחים לכתוב בעפרון משומש, במחברת מקומטת מעט, אין להם 

כלום, ממש כלום. בסוף הפוסט רשימה, ותאריך היעד הוא 10 אוגוסט.

.

– תרוקני בבקשה את הילקוט

– למה?

– כי תכף נגמר החופש ואולי כדאי לנקות אותו לקראת שנה הבאה….

– ?

– מה?

– אני לא רוצה אותו בשנה הבאה

– למה? הוא במצב מצויין לגמרי

– אני לא יכולה להתחיל את ה ח ט י ב ה (!!!) עם ילקוט ישן

– למה?

כאן הגיע המבט. היא לא האמינה שאמה יכולה להדרד למחוזות חוסר הבנה כה עמוקים.

איך זה קרה פתאום היא שואלת את עצמה… לאן נעלמה אמא המבינה, המכילה, המצויינת

ההיא שהייתה כאן לצידי עד לפני רגע…

עכשיו,

לכי תסבירי לה שמי שהשתנה, ובצדק כמובן, עם כל הזכות האבולוציונית לגדול, להתבגר,

להתרחק, למצוא את עצמך בגבולותיך שלך, זו את כנראה, את הנערונת העולה לחטיבה,

לאו דווקא האישה הגבוהה הזו שהייתה פעם מ'זה נחמדה….אמא שלך.

אני יכולה למלא עמודים בלמה זה לא הדבר הנכון לעשות.

להחליף ילקוט כל שנה.

בכמה הדבר הנכון לעשות הוא להביא אותה לידי הבנה שהילקוט שלה, ב א מ ת,

במצב מצויין – סוג של פלא בעיני איך הוא החזיק מעמד בטלטלות השנה –

אני יכולה לפצוח בסיפורים נוסטלגיים על הילקוט שלי שליווה אותי עד שהתבלה ממש בלי

קשר לכמה שנים זה לקח – ופעם, עור היה עור ועבודה הייתה עבודה –

you know…..

או שאני יכולה לנסות להפיק תועלת מרפיון החינוך הזמני שהשתלט עלי,

להבין ולהפנים שעם כל הכבוד לסוציאליזם ולשיוויון,

הבת שלי / שלנו גדלה במציאות שונה מזו שלי ושל אביה בילדותינו –

במציאות שונה מזו של הרבה מאד ילדים ומשפחות, כן אני זוכרת,

אני יכולה לקוות שהחינוך שאני מנסה להקנות לה והערכים שאני מנסה ללמד ולחשוף

ולהסביר לה יתעלו וינצחו פינוק של בת בכורה ויחידה וילקוט חדש לקראת החטיבה,

למרות,

שיכולתי באותה מידה בדיוק, לקחת את מקרה הילקוט ולמקד בו את ה כ ל:

מצב כלכלי, חברתי, ילדים שאין להם, ערכים חיצוניים ולא חשובים המקבלים יתר תוקף

חברתי באופן כל כך שטחי ומעצבן,  זה מי שאתה, לא מה שאתה לובש וכו' –

אבל,

אני מודה עם הרבה רגשות מעורבים שאני אקנה לה ילקוט חדש לקראת השנה החדשה.

ועם זאת,

אני מתכוונת להפיק את המירב והמיטב מהילקוט הזה.

עבור כולם.

מי שזוכר, בחורף שעבר אספתי דברי חורף רבים, מאד רבים, עבור אוכלוסיית האנשים

 השקופים בנגב, אלה שאסי סיקורל מטפל בהם בלב רחב כל כך – והחצר שלי עלתה

 על גדותיה מדברים טובים וחמים שהגיעו עבורם ואסי אסף ונסע וחילק.

 הפעם מטעמי קוצר זמן אני מבקשת למקד את הבקשה:

אנא,

הביטו סביב.

לא כל הילדים ברי מזל.

ילקוט חדש, לא קרוע, נקי ומסודר עם קלמר, עפרונות ומוחק יכול לעשות שינוי גדול אצל ילד

שאפילו את המעט הזה אין לו. הביטו סביב.

בקשו מהילדים שלכם לעשות מיון ולהכין ערימה של דברים שאפשר לוותר עליהם:

  ילקוטים,  תיקים,

   עפרונות, מוחקים, קלמרים,

   סרגלים, דפי ציור, קלמרים,

   צבעים  וכל היתר. כל מה שנדמה לכם שייך,

   כל מה שקשור לבית הספר יתקבל בברכה.

   

   שאלו אותי במייל לאן להביא.

זהו.

  

 עוד

 נערת החטיבה וחברותיה ינקו, יאבקו, יתקנו, יעטפו ויכינו ילקוטים טובים, חזקים ומלאי    

 דברים לכל אותם ילדים שקופים שצועדים חצי שעה ושעה בכל בוקר לבית הספר המדברי

 שלהם כדי לזכות ברגעים טובים והשכלה והיא, היא תזכה בשיעור חיים.

 אמן.

הורות גורמת לך לעשות דברים…..

 

 

 

מחר ב 06:15 מונית לנווה אילן.

תפקידונצ'יק.

ממש תפקידונצ'יק.

יומיים צילומים. שש/שבע/שמונה סצנות קטנות.

אין שום סיבה שזו תהיה דווקא אני,

בנסיבות אחרות לא היו מציעים לי בכלל,

וגם אם כן…

אבל

גיורא חמיצר היוצר / הכותב הוא אדם עם לב טוב ונדיב שהקשיב לתחינתי ונתן לי אותו.

אני מאושרת ממש,

שלא נדבר על זאתי, שכל השגיהם של הוריה לאורך שנים מתבטלים מול זה.

טוב,

זה תפקיד(ונצ'יק) ב"האי".

 

 

 

את ההישג הזה יבינו רק אנשים עם קשר לילדים בני שמונה עד שש / שבע עשרה :)

 

משאלות

 

 

 היה חם.

 הבית ממוזג במשך היום בגלל הדחפורים וכל המכשירים האימתניים החופרים במגרש לידנו

 משש בבוקר עד שש לפנות ערב. כשהמפלצות משתתקות, הצורך שלנו באוויר אמיתי, לא

 ממוחזר מנצח את האובך והחום. החלונות והתריסים נפתחים ונפערים ברצון אל הלחות

 האור ההופך יותר אפור מצהוב  ואל משב המדמה, אולי, רוח של קיץ. 

 היא הייתה היום קפיץ טעון הילדה שלי.

 הצורך שלה בפריקת אנרגיה או-מה-שלא-יהיה היה ברור.

 הדס אמרה שהיא מביאה קפה קר.

 א. אמר שכדורסל.

 אנחנו הבאנו עוגה לקפה ומטקות לפינגפונג שולחן שהעיריה מי היה מאמין הציבה בגינה

 הקטנה יחד עם עמדת כדורסל ושער כדורגל / כדוריד אחד.

 למה שער אחד ולא שנים לא הצלחנו להבין עד עכשיו.

 הקפה היה מצויין.

שני בני השתים עשרה ניסו ללמד זה את זו בהתאמה כדוריד ו/או פינגפונג –

אם מתבוננים בהם מהצד אפשר לראות גלים שקופים מקיפים אותם כמו גלי קול,

שקופים אבל ברורים. גלי נעורים מבעבעים את האוויר סביבם.

חם.

הנשימה סמיכה.

הדס ואני מביטים בילדים שלנו שגדלו לנו בין הזמנים כמעט בלי שנרגיש, למרות שהיינו

שם בכל רגע נתון, במלוא התודעה, והרגשנו כל רגע ובכל זאת, פתאום אני שוב מבינה

שלא הרגשתי באמת את מהירות הזמנים המואצים והמאיצים את חיינו וחיי ילדינו.

לולו נבחה על דוברמן שכן כאילו היא שוות גודל וכח ולא תערובת בלונדינית של כלום עם

פודל וטרייר ולך נחש מה עוד,

וכבר ישבנו על הספסל בתחושה שעוד רגע נאסוף כח להתאסף אל תוך הבתים שלנו.

אמא בן. אמא בת.

משפחות קטנות אנחנו.

וישבנו שתינו והם עמדו סביבנו ממאנים למשהו.

לך נחש למה.

מדברים על בית העץ שאולי ינסו לבנות שוב על אחד העצים אם העיריה והפקחים לא ימהרו

להרוס כמו את הקודם שבנו לפני שנתיים,

ואני חשבתי על כמה הרבה טכסט יש לי ללמוד עד מחר בשש בבוקר, ועל אם סגרתי קצוות

למחר עם השותף שלי עליה, ואיך יגיע החומר לרואה חשבון עד מחר בצהרים, ושבעצם אין

לי ב כ ל ל כח להתארגן על ארוחת ערב עכשיו, ואולי נזמין?

ואולי אני אגייס קצת אנרגיה למשהו ממש קל בכל זאת,

ופתאם

בתוך לאות של יום עמוס וכבד חום וזיעה וסידורים וקימה בחמש וחצי בבוקר ועייפות אמיתית

ומוצדקת הרמתי עינים.

מהר זה קרה.

ממש מהר.

האוויר נאחז בתוך הראות.

נשימה שטוחה ומהירה.

ת ר א ו

אני נעמדת

ת ר א ו

מצביעה בהתרגשות ממשית, אמיתית, לא בגללם, לא עבורם, לשמים.

וארבענו רצים קצת,

כאילו יש לאן,

ונעצרים בקצה הדשא.

מביטים בהשתאות וחגיגיות ותחושת נס קטנה

על שובל אור גדול ובהיר וברור שבא ממזרח,

מעט מאחורנו,

וחצה את האופק הקרוב לנו באיטיות בבהירות,

כאילו היה ספש'ל אפקט בסרט אמריקאי מובחר, ולא הדבר האמיתי.

עמדנו שקטים. מחייכים. נושמים מהר.

אי אפשר להסיר ממנו את העינים.

גדול וברור וזוהר,

ממש מולנו.

אי אפשר להחמיץ כלום מהנס הזה שקורה פתאום, בלי שום הכנה.

מפעים.

ת ב ק ש ו. ת ב ק ש ו.

ת ר א ו. ת ר א ו.

כשהשובל הנמיך טוס ודעך אל תוך האופק הרחוק והכלום נשארנו עומדים. שקטים.

זה לקח רגע של שקט לפני שהתפרצה ההתרגשות.

– בקשתם? בקשתם?

– בטח בקשתי עניתי לה.

– מה בקשת אמא?

– לא אומרת.

– אימי..

– לא אומרת!

– למה?

– אסור! אם אומרים המשאלה נחלשת.

– זה קשור אלי?

– תתפלאי אהובה'לה – עניתי לה, מתפלאה בעצמי  –

  הפעם זה לא היה קשור אליך –

  הפעם זה היה קשור רק אל עצמי,

  וחייכתי.

 

 אחרכך הלכנו הבייתה ובכל זאת הכנתי

 ארוחת  ערב קטנה.

 ואז היא נרדמה מיום חופש גדול חם ומיגע

 ואחרכך נגשתי למחשב וראיתי שכולם

 אולי לא כ ו ל ם,

 אבל רבים האנשים,

 והילדים כמובן, שבקשו משאלות היום בערב.

 וקצת,

 קצת הצטערתי שזה לא קרה רק לנו.

 

 

יש לנו אייטם על נוער וסקס היא אמרה בנונשלנטיות

 

 

– הלו – מאחרות. ממש מאחרות לחוג דרמה.

– חלי?

– כן… ממהרת מאד…מי זו?

– טלי מתוכנית הבוקר של ערוץ 10

– כן טלי? משהו דחוף?

– כן…יש לנו מחר אייטם על נוער וסקס

– כן…

– רוצה לבוא לדבר?  

– ……..

– הלו? חלי?

– לדבר על מה?

– על נוער וסקס – אמרה טלי מתוכנית הבוקר בנונשלנטיות.

– אני?

– כן… – היא מתחילה לפקפק ביכולות ההבנה הבסיסיות שלי.

– על מ ה?

– על סקס ונוער

– למה אני? למה צלצלת אלי? – אני שואלת ברצינות

– כי יש לך בת בגיל הזה לא?

– בגיל ה ז ה ?!?!

 

  ואז התעלפתי.

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

הגיל הזה. מה ללמד אותה להיות חכמה או צודקת.

 

 

למה יש לך לבבות על הראש?

 

 

 

 – למה את הולכת לבית הספר עם הלבבות האלה על הראש?

 – זה עושה לי מצב רוח טוב

 – סיבה מצויינת מותק

 – גם אני חושבת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 – מה עושה לך מצב רוח טוב?

 – את, את עושה לי מצב רוח טוב

 – סיבה מצויינת היא אומרת לי בחיוך הזה שלה ויוצאת מהאוטו.

 

   גם אני חושבת. זה הולך להיות יום של מצברואחים טובים. מרגישים.

 

רשימה

 

 

1v. לוודא שנשלחו הזמנות לכולם. מייל ודואר. לעבור בקפידה על הרשימה הכתובה.

2v. להוציא הערב תזכורת במייל. להדגיש "קוד לבוש" שחור לבן.

3v. שאול – שמכין אוכל טעים, בעיקר על פי הטעם של החוגגת וחבריה – לאשר שהכל מוכן.

4v. אילן – תמונע לאשר שהכל מוכן, נקי ומתואם.

5v. איה צאלים המתוקה והמוכשרת שהופכת כל חלל לשמחה – לאשר שהכל בסדר.

6v. סרט בת מצווה, מי אחראי להגעתו למקום.

7v. מהתופרת את החצאית הארוכה והמבריקה לקסם הגרנדיוזי של הילדה הזאת.

8v. להזכיר לאבא לכתוב ברכה.

9v. להזכיר לעצמי לכתוב ברכה לא ארוכה מדי ולא רגשנית מדי – לא עזר. ארוכה ורגשנית.

10. לנסות להזכיר לאבא של לכתוב ברכה לא רק מצחיקה, מותר רגשנות בארועים מיוחדים.

11v. צלם וידאו וסטילס כדי לא לחזור על הטעות של חתונה בלי אף צילום עם בני משפחה.

12v. לקבוע עם נורית שדואגת לפליטים בגן העצמאות איך ומתי יגיע אליהם האוכל שישאר.

13v. לקחת שמלה שחורה ומקסימה מדורין.

14. לסיים להדביק צילומי ילדה בספר-הברכות-הכה-הכרחי-מסתבר.

15v. לבדוק עם הכיתה שהם התאמנו מספיק על השיר הפתעה שכתבו לה.

16. לבדוק עם גלי אם היא צריכה פלייבק.

17v. שמלה חגיגית מ א ד  + נעלים + גרבונים לבנים שקופים מוכנים בחדר שלה.

18v. תור במספרה לשישי. חזרתי.

19v. לשמוח שיהיה שרב.

20v. להתעצב מעט שכמדיניות אין כאן צילומים של זאתי ואני לא יכולה להשוויץ כמו שאני מרגישה.

21v. לזכור שתכף מחר והכל בסדר – חוץ ממה שממש לא.

22v. להתעצב על איש עצוב ושמח, מוכשר ומוזר, קרוב ורחוק שכל כך מתאים לו למות דווקא היום.

 23. לשמוח.

23v. לאהוב.

 

4 – מה ללמד אותה להיות, צודקת או זהירה

/

//

הבוקר, לפני שהערתי אותה, עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה,

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים. אבל הבוקר, עצרתי את הזמן.

פתחתי את דלת חדרה ונשמתי.

מצעים עם פרפרים שמצאתי פעם ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל ממש ילדותיים אמא,

והיא רוצה בג'. זה הצבע החדש, הבוגר, בג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה ואורכה החדש, הילדה שלי.

יד אחת מתחת לחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שעדיין ישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו

שרק לחיי שינה יכולות, אדמדמוּת מחזקת לב. יש בה מהמרגיע באדמדמות הזו, בטחון שהילדה הזו,

עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע –

חוץ מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר –

והיא תסתובב בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן:

אוףףף עוד חמש דקות, ואני אגיד בטון שזוכר ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןן היא תגיד,

ואני אצא לבוקר שלי שיגמר בעוד שעה ועשרים עם קפה שני, מחשב וחתולה על הברכיים.

אבל היום, כשפדופילים מככבים במהדורות חדשות מפורטות, נשיא לשעבר מחכה לעתידו

ואיך ואיפה שלא אפתח עיתון או אינטרנט אמצא אלימות לא מתקבלת על הדעת של בני נוער

המבוגרים ממנה בשלוש או ארבע או חמש שנים, הטרדות מיניות, אונס, ניצול לרעה, הפרעות

נפשיות באחוזים גבוהים אצל בנות בעיקר, אנורקסיה, כישלום מערכת החינוך, סמים ומה לא…

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט, שטיח טורקיזי משהו, כריות פרווה שעירות, ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר. הייסקול מיוסיקל, הארי פוטר. אוסף פיות ענק על מדפים צרים, גומיות

שער צבעוניות מפוזרות, פתק מאבישג, המדריכה בצופי ים, ספרים, המון ספרים, וחוברות קומיקס

ו"עינים" ומה לא. מנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

"נשים קטנות" והארי פוטר.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים, נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח – היא הייתה עייפה אתמול

אחרי חוג דרמה ושכחה לשים במקום – פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, הפוך מכורבל עליה, קלסר

עם עבודה על חניבעל על הרצפה ומחברת מקושטת לבבות.יש פתק גדול על הדלת:

אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

הבוקר, כמו בכל בוקר, אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר.

כיף להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה, לפעמים, במידה, אבל כיף.

על לוח שנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר, במארקר צבעוני במיוחד, היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר, כתוב שם: בת מצווה לי!

בכמה שנים מבוגרות ממנה הילדות האלה מהצ'טים שראינו בתוכנית ההיא?

הנערות האלה שגברים מטורפי דעת ודחפים מעוותים וחולים מצליחים לחדור אל עולמן ולפתות אותן

להתיידד, להתקרב, מבלי שירגישו את המסוכן, האורב להן לטורפן? בשנה? שנתיים? קרוב לודאי שהן

כבר בחטיבה. וואו תגיד הילדה שלי, בוגרות, בחטיבה.

מה נראה לה שמחכה אחרי הסמן הגדול לבגרות, דלת הקסמים, בת המצווה?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן, בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות, בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות, ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערות.

הן כבר לא ילדות קטנטת, זה ברור, אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית. מתנדנדות מצד לצד. מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע –

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות –

מחליטות על עצמן בעצמן –

לרצון להשען על הבטחון ואמא והפסיביות הילדית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה כמעט כמו כשהיו בגן,

הן נעלבות ופורצות בבכי למרות שזה לא "קול" וקוּל, מיינד יו, זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך. מביאות בלונים בבוקר יומולדת

אחת לשניה, מציירות ברכות עם לבבות ורודים, מתמרדות נגד כיבוי אורות – למה רק אני –

בעשר בלילה אבל נרדמות מיד.

ואני מתעכבת עוד לרגע בפתח חדרה ותוהה, מחפשת איך לאפשר לה לפרוש כנפיים,

ויחד עם זאת להזהיר במקומות הנכונים בלי לקצץ אותן, את כנפי ההתבגרות, החופש לגדול והשמחה

האין סופית להיות ילדה גדולה יותר,כזו שבודקת את עצמה גם מול העולם, לא רק מול סביבה מוכרת.

איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנסות בדברים חדשים, לחוות אנשים חדשים,

לצאת לעולם בלי להפחיד אותה, ובצדק, מהדברים הבאמת מסוכנים האורבים שם בחוץ.

איך מלמדים נשיות חדשה, בוגרת, שיוויונית, ומזהירים מסכנות, בעיקר גבריות הקיימות,

בטח קיימות, כאילו העולם נשאר בתקופת האבן, ממש בתוך המערות?

הגבול המתעתע כל כך בין המדוייק למוגזם.

בין החופש והזכות להיות מה שמותר וצריך ורוצים ומי שאת בוחרת להיות לבין הפכחון, התבונה

והמציאות הדורשת זהירות כה רבה. מה ללמד אותה להיות: צודקת או זהירה?

.

ציירה: איה

?

טור מספר 4 – דצמ' 2007 –

אמהוֹת הריאליטי, אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות

,

.

ינואר 2019 – פרסום חוזר

הפוסט המקורי נכתב לפני אחת עשרה שנים, והוא כל כך, כל כך לא P.C .

.

 מרץ 2008

כשראיתי, כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" ראיתי שתי נשים וגבר אחד

שהמחשבה הראשונה שלי מולם הייתה: איזה — —–  איזה אמהות, איזה אבא ובעל.

אי אפשר להאמין.

זה לא פוסט שיימינג, אין לי שום כוונה או רצון לנקוב בשם של זו או אחרת, זה או אחר,

זה פוסט על אחריות הורית ובחירות כמו שהורות מחייבת אותנו לעשות מהרגע שהפכנו

להורים. קראתי ראיונות עם אם אחת שעזבה את בנה התינוק, כן, עזבה, בטח עזבה,

על איך ומה וכמה, ומה-זה-כבר-משנה-הוא-קטן-ולא-יזכור-ואיזה-דוגמא-אני-נותנת

לו-כשיגדל-יבין-איך-לא-וויתרתי-על-החלומות-שלי-בגללו.

למה לא לוותר על חלומות כשנולדים ילדים?

מי אמר שזה לא בסדר לוותר על חלומות, או לשנות תוכניות כשהופכים להורים?

ילדים לא אמורים להיות פקטור בהחלטות שלנו?

ברור שהם אמורים,

הם המשימה החשובה של הוריהם, בטח בילדותם, על אחת כמה וכמה בשנים

הראשונות שלהם, ברור שהם הסיבה העיקרית למה לעשות ומה לא, ולוותר או לשנות

תוכניות, חלומות, תסריטי חיים שנכתבו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהורות אמורה

לעשות, לגרום לנו לעצירה וחישוב מחדש של החיים שלנו, עם סדרי עדיפויות

שלוקחים בחשבון פקטור חדש, כזה ששוקל שלושה קילו בערך כשהוא מגיע, והולך

וגדל וגדל וגדל, ובצדק.

.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק,

אני זוכרת ומבינה שלא כולן להופכות לאמא לא-רעבה לעולם ולהצלחה רק בגיל ארבעים

כמוני, והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש, שש כשעדיין אין את תחושת

החיית ומיצית ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

ואז ראיתי, זה היה הטריגר לכתיבת הפוסט, אשה בתוכנית פתיחה של ריאליטי ארוך

טווח, מחזיקה ברגשנות בובת פרווה שמייצגת כנראה את הילדה שלה, מנופפת לנו

לשלום ודומעת  מגעגועים עתידיים לבתה. ראיתי שם את הבת שלה, פעוטה בת

שנתיים, שלוש, יושבת עם מוצץ בפה ועינים פעורות, בלי מושג או יכולת הבנה של מה

ואיך קורה או יקרה בקרוב, איך  הולכים להראות חייה בחודשים הקרובים, בהנחה

שאמה תצליח במשימה  שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור

הבייתה מפורסמת, מה שזה לא אומר, ועם חשבון  בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה, על אביה של ילדת הקלוזאפ המתוקה ההיא

שנתן את ברכתו למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את

ברכתו למהלך שעשוי  כמעט ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח

ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל של הבת שלו שאמה נעלמת לה

לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר,

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה,

לא שלראות את אמא במצבים הזויים על המסך ינחם במשהו,

להיפך, נדמה לי שרמת התסכול בלראות את אמא בלי יכולת לדבר, לחבק, מתגברת.

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר

כפי שמלמדת תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים

ואשה בחודשי הריונה האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם

התינוק/ת שלהם ושני ילדים קטנים. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת

האדמה, תשישות מוחלטת, הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית,

אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים

ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני שהוא נעלם למאה ימים, ולא בזמן מלחמה.

אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות

בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה ולהתפלל לבורא עולם.

ראיתי  אמא נוספת, אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא

מטורפת היא,  חייבת, ממש חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה

אחרת היא לא יכולה  לעבור את היום, ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת למאה ימים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

מה את בוכה?

הם בוכים מספיק,

בלי מצלמות.

ראבאק

ילדים קטנים בבית ואמא נעדרת לשלושה חודשים,

אם החלום שלה יתגשם כמובן, ש ל ו ש ה חודשים,

עונה שלמה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תבחרו.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה מאד לילדים קטנים, מטלטלת ולפעמים חורצת צלקות רגשיות לא פשוטות,

כן, גם בגיל חצי שנה, בטח בגיל שנתיים, וגם לבני עשר אגב זה לא שלאגר, ארוע רגשי

מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא, סבתא ומי לא נשארו שם.

ראבאק, תתאפקי. תתאפק. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

 

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא

להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם

אם הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו,

וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב

פוסט ואעביר בקורת על הורות של מישהו, ואיך הייתי מרגישה אם מישהו/י

היו מ ע י ז י ם להביע דעה על ההורות שלי, ואפשר, הוהו כמה אפשר,

ומה זאת השיפוטיות הזו, הצדקנות לכאורה,

אבל, לזכותי אגיד שמה שאני מאמינה בו, יישמתי,

סדרי עדיפויות חדשים מהשניה שנולדה זאתי,

ואם הייתי מספרת את ההזדמנויות המקצועיות שדחיתי בשנים הראשונות שלי כאמא,

בטח ובטח אחרי גירושי, הייתם מבינים.

אני יודעת שיש בגישה הזו קצת צדקנות, אבל ככה אני מאמינה שצריך, באמת,

אם טרחתם ועשיתם ילדים, קחו עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים.

אל תתגעגעו מול המצלמות,

תתאפקו, תוותרו על מה שאינו קריטי,

ותוכניות ריאליטי, סורי, אין סיכוי שתשכנעו אותי שזה קריטי לחיים,

ופשוט תהיו שם,

רעבאק.

.

תכף חצות ומילים

 

תכף חצות,
וכמו שהזמן יודע, היום יהפך לאתמול והמחר להיום –
והילדה שלי תקבל חותם מעבר.
מילדות לנערות.
כל הבלונים מנופחים ותלויים למרות שאמרתי ש:
היי….מתוקה…זה הזמן והגבול בין  קישוטים ילדותיים לנערות…. אני לא חושבת שבלונים בחדר
בגיל שתים עשרה….
וראיתי את העינים שלה מתכנסות פנימה לתהיה ועצב פנימי אם זה בכלל שווה להתבגר
אם זה אומר לוותר על אחד הבקרים היותר מתוקים בשנה, אם לא המתוק שבהם…
והתאפקתי, בכל כוחי התאפקתי לא להגיד שהלו…מה את חושבת?
יוותרו כאן על ראות מפוצצות – מזל שהפסקתי לעשן. כבר כמעט חמש שנים..כן כן –
ועל הפנים שלך בבוקר…?
והבלונים תלויים, בטח תלויים,
ועל שולחן האוכל כתבתי דברים טובים ומתוקים והנחתי את כ ל המתנות שלה.
גדולות כקטנות.
ואני עם חוסר חדש, מפתיע עד מאד ומעציב של עוגן חשוב בחיי –
איש אינו יודע כמה חשוב, חוץ ממני –
שמתערבב וקצת מפריע לשמחה –
אבל אני מנסה, ממש מנסה.
אני  מחפשת משהו.
אני מחפשת משהו שיסמן יומולדת. יומולדת חשוב.
כי יש כל מיני ימי הולדת. זה של שנה שעברה היה חשוב בעיקר כי היה קשור ל'עשרה' ראשון.
ואני מחפשת להיום.
מחפשת בחומרים ישנים, דברים שכתבתי לה פעם, משהו שיהיה נכון ליומולדת מיוחד שכזה.
שלא יהיה פרטי מדי, רגשי מדי –
אבל שיהיה כמובן מדוייק, ומצאתי.

© חלק מ"מילים שנכנסות לי ישר אל הלב" –

      

 מילים שנכנסות לי ישר אל הלב

 

ענן, רכות, לבן ותכלת 

דמעות חמות, דממה ושקט 

גורים, דולפין, ים ואקולוגיה

יער-גשם, שחף, נבל וסימפוניה

הבנה, חברות וזריחה

מתיקות, בית חם ושיחה  

עתיד, שוויון ומשפחה 

פרחים, לידה והבטחה 

אמא, אבא, התרפקות 

אהבה, חיוך, חבוק

התפייסות, עולם, תקווה 

ושאני ילדה גדולה.

      

   

 

 

 

 

 

 

 

 

מוּכַּרוּת

 

 

 

ראיתי אותה קופצת מהאוטו ורצה לחנות של יוסי,

ראיתי את יוסי מחייך אליה ולמרות שלא שמעתי יכולתי לשמוע אותו אומר בטון היוסיאיי שלו:

או….איה כמה גדלת. ראיתי אותה מחייכת אליו, אוספת במבה ושקדי מרק להרצאה שלה

בכיתה על אוכל ישראלי ששכחנו לקנות אתמול' ואומרת לו כאילו לא עברו עשרות שנים –

מי היה מאמין – מאז שאני אמרתי לאברם את אותו משפט בדיוק: אמא ביקשה שתרשום….

 

מה יש בּמוּכַּרוּת, באינטימיות שמשמח כל כך?

עם האיש שמוכר לנו לחם וחלב וגבינה צהובה? הקופאיות בסופר שבמרכז שחלק מהן

מלווה את חיי בתדירות גדולה יותר מבני משפחה, והן מביטות עליה ואחר כך אלי במבט

נשי שאומר: אני לא מאמינה איך שהזמן רץ… והדוור, ופועלי האוטו זבל שכשלפעמים

אנחנו יוצאות בבוקר מהבית בדיוק כשהם מגיעים מחייכים אליה וצועקים לה: היי איה..

בוקר טוב…

החיוך מהשומר בסופר השכונתי, חנות הצעצועים שהיא עוברת לידה ואני רואה אותה

מתפתלת בין הרצון להכנס לבין הרצון להיות כבר גדולה, מעבר לזה,  לצורך בצעצועים,

ואם אנחנו נכנסות, המוכרת מזכירה לה מה היא קנתה בשנה שעברה ליומולדת ואיזה

מדבקה חסרה לה וזכירה לה, לשמחתי שיש משחקים שלא קשורים לגיל, ורמי הספר

שאומר לה מתוך המספרה, היי איה רוצה לגזור ת'פוני. לא תודה. היא מגדלת.

גיורא מהמעדניה שרואה אותה ובלי לדבר חותך שתי פרוסות פסטרמה ומושיט לה,

והיא לוקחת כמובן מאליו, הרגל של שנים – ובכל זאת, ילדה מחונכת, אומרת תודה.

מוטי שהיה בפיצוציה שפעם קראו לה קיוסק שמושיט לה את הסוכריה שלה, ובכל פעם

שלאמא שלה אין חמישה שקלים למכונות בולעות כסף, אלה שמחזירות את פו הדב

עטוף בתחפושת של הדבורה מאיה משום מה, יהיה איזה איש – מוכר – משהו שבלי

אינטרס וחשבון יושיט לה חמישה שקלים ויקרוץ לי.

 

צורך שכזה –

ליצור קשר, סוג של קשר, עם אנשים שחיים ומתנהלים בסביבה שלי.

לא להיות אנונימי במרחב שלי. בשכונה. חלק מקהילה, אפילו אם היא לא מוגדרת ככזו.

וזה לא עניין של מנוּמַסוּת, אולי של חוסר רצון, רתיעה מהמנוכר.

 

בכל מקום שתגור, תצליח ליצור לעצמך שכונה קטנה, אפילו בערים גדולות ומורכבות

תמצא ירקן שיזהה אותך ויהנהן, דוור שישים לך מכתב רשום במקום סגור שהגשם

לא ירטיב, שלא נדבר על שכנה שתצלצל לה בפעמון ותברח…

 

כן, כן, יש משחקים שלא מתיישנים….

9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.

ברוכה הבאה

 

 

 

התבקשנו לבוא בלבן.

להביא לגילי שזה טכס בת המצווה שלה משהו שנבחר במיוחד בשבילה. 

להביא חומר כלשהו. להביא אוכל.

חדר מגורים משפחתי שינה פניו.

מעגל כריות הסבה לבן, מעגל קעריות ונרות פנימי, נרות מוארים מסביב וכמעט עשרים נשים:

גילי, אמה, שתי סבתות, שתי דודות ממש גדולות, אולי בנות חמישים ויותר, דודה אחת צעירה,

שלוש בנות דוד, שתי חברות נבחרות ואמהותיהן, מורתה מכיתה אלף, בת דודה גדולה ובתה,

עוד שתי חברות של אמה, הדס ואני ואיה, חברה לא מבית ספר.

כולנו מכירות אותה היטב.

יש כאלה כמוני בקשר לא יום יומי, מאז שעברו דירה אפילו די נדיר אבל בכל זאת אינטימי –

ילדה שרחצת עם בתך באמבטיה בבית שלך, הלבשת, סיפרת ספור לילה טוב ונישקת לפני

שנרדמה לצד הילדה שלך, ילדה שהיית קשובה בלילות שהתארחה אצלך לנשימותיה וחרדותיה, 

אם יגיעו – אצל גילי להן לא הגיעו לעולם – וחייכה אליך בבוקר, חתמה חותם קטן בנפשך.

אבל בעיקר, עם כל הכבוד והיקר לכולנו בעיקר הייתה לגילי אתמול בערב הרבה משפחה.

הרבה נשות משפחה.

נשים שחותמן הגנטי טבוע בה. שאוהבות אותה כל כך.

התיישבנו במעגל בקצת היסוס ומבוכה.

הרבה מאיתנו, בעיקר אני, מאד לא מחבבות / מכבדות בלשון המעטה, טכסים רוחניים, ניו

אייג'יים או כל ממ ומי שמצטט על עיוור מורים דגולים אלה או אחרים –

אבל את מיכל וגילי אני אוהבת, בת המצווה של הבת שלי מגיע ממש בעודי כותבת, כמעט,

והגעתי בגישה חיובית באמת, לא צינית ומחוייכת.

התיישבנו חלוצות נעליים על הכריות במיסב.

טל המנחה הסבירה מה כוונת המעגל הנשי הראשון שגילי מקבלת היום.

שאין הכוונה להסביר במפורט ומפורש על ענייני התפתחויות ומחזור וענייני בנים בנות בכלל –

אלא הכוונה היא לטכס מעבר סמלי. מעבר מילדות לתחילת הנשיות.

חניכה.

והתפתחה שיחה על טכסי חניכה שנעלמו מהעולם המודרני, אמא של אופיר חברה של גילי

אמרה שמשפחתה העירקית חוגגת עד היום את קבלת המחזור. שהיא קבלה מאביה ממתקים

ומתנות ובנות המשפחה חגגו איתה זכרון שצרוב לה כנפלא עד היום. הבנות שלנו הסתכלו עליה

במבט מזועזע ממש והשיחה לקחה תפנית יפה ללמה בעצם להתבייש? במה יש להתבייש.

 

הן כולן ילדות שמבינות ומחכות אבל עדיין לא….אף אחת עדיין לא…..

הכל תיאוריה.. מבלבלת. מרגשת. מסעירה. מביכה.

אני סיפרתי איך ומתי קבלתי פעם ראשונה. בקיץ. בחופש הגדול. בלי אמא שלי לידי.

אפילו הבת שלי שהמילים הפופולריות שלה בזמן האחרון הן: אמא די, את מביכה אותי כמו אבא,

ישבה בשקט והתבוננה בי עם העומק הזה בעיניה.

ואז עבר הערב להיות עוד יותר אישי.

מכווננן כולו אל הנערונת התמירה וחייכנית הזו, שישבה באצילות מולדת והכילה את הגודש הרגשי

הגדול הזה, שאני לא בטוחה שהיה בכוחי להכיל אם היה מגיע מולי ערב כזה, צונאמי רגשי במיימדים

כאלה, והיא? כמו גדולה. או בעצם, כמו אשה.

טל ביקשה מכל אחת מאיתנו להתבונן לגילי בעינים, להגיד לה מה היא עבורנו / עבורי ולתת לה את

ההכרה בה, במילים וגם משהו שבחרת עבורה. ילדה בת שתים עשרה עם יושר רגשי ומתיקות אין

סופית ישבה אתמול מול קבוצת נשים מבוגרות, מנוסות, מפוקחות ולימדה אותן שעור פשוט באהבה.

היא ישבה זקופה, הקשיבה לדברים יפים ולדברי אהבה שאמרו לה ישר לעינים כל אוהבותיה,

קמה וחיבקה, בכתה, ניגבה דמעות של סבתות ודודות וחברות ושל עצמה כמובן, מלמלה בדיחות

הקשורות לבכי, שוב ניגבה עינים, הזדקפה כמו גדולה והמשיכה. בחיי.

וגם, אחרי שקיבלה כל כך הרבה היא התבקשה, ועשתה, עוד שני דברים לא פחות קשים.

היא קיבלה מראה והתבקשה להתבונן בעיניה ולהגיד מה היא, עצמה, אוהבת בה –

אני החוורתי ואמרתי שקשה…והבת שלי התבוננה בי במבט מלא תמיהה ושאלה מה הבעיה….

וגילי?

גילי כמו איה שלי היא דור חדש ונקי, כך אני מקווה –

התבוננה בעצמה במראה ובדיוק מפליא דיברה את יתרונותיה והנקודות החזקות שבעצמה.

אחרכך התבוננה בעיני אמה ואחרכך שתי סבתותיה, כל אחת בתורה ואמרה את דבריה גם.

על אהבה שהיא מקבלת ועל אהבה שהיא נותנת ואולי בסדר הפוך, אני לא זוכרת.

בשלב האחרון, המסכם, התבקשנו לברך אותה. 

כל אחת הדליקה נר ואיחלה לה ברכה, משאלה.

מעגל הנרות היה מואר בשלמותו.

אחרכך קמנו לאכול,

לחייך, לפטפט, להכיר 

ולהשקות את הילדות בקצת שמפניה, שילמדו גם על הצד הזה של החיים.

 

 

אתמול עברה נערונת אחת שאני מכירה טכס חניכה משמעותי וחוויתי.

כל שנותר הוא לאחל לה מסע מעניין ומעשיר ולא קשה מדי……

 

 

ומה שנותר לי הוא לשכנע ילדה קולית אחת שמעגל נשים הוא דבר קולי….ובמה שהפתיע כל כך…

 

אזהרה ממשית לכל הגנבים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   ראו הוזהרתם.

 

 

 

 

 

8 – על אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר לא סיים אבל זה הנוכחי הכריח אותי.

טרום סערה, זה ברור

 

 

אני רואה אותה על קו התפר.

אני רואה תינוקת וילדה קטנה ונערה באותה אחת.

מתגוששות זו עם זו, אף אחת לא מנצחת, בטח לא בנוקאאוט, והן מגיעות ביחד,

זו אחר זו, מתערבבות זו בגופה של זו, פעם רכות ילדית, נשימה מתוקה בבוקר,

עור צח כאילו מסיפור ילדים שוויצרי ופעם הופכת שרוך נוקשה, קפיצי, מלא אנרגיה,

קורא תגר על העולם. הדיבור שלה ,מצב הרוח, האנרגיה –

הכל מתערבב. הנה זו, הנה זו ועוד לא נַשמְתִי –

והתינוקת שלי נבהלת ממשהו ובאה להתכרבל אצלי ולמצוא את נשימתה –

את מי לחבק?

בלבלת הטרום נערה מבלבלת מעט את אמה. 

וכבר כתבתי שהיא לפני ההתחלה ואני לפני הסוף.

ההורמונים האלה מבלבלים כנראה דעתן של נשים. מכל הגילים.

ואנחנו טרום הסערה, זה ברור –

אנחנו במשבי הרוח המגיעים בסוף הקיץ.

אפילו הסתיו לא מודע לזמנו המתקרב,

ובכל זאת,

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המסביר, ומזכיר,

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, הסתיו כבר בדרך –

או במקרה שלנו אביב.

או, איזה אביב יסעיר את הבית הזה במלוא מתיקותו בשנים הקרובות.

 

ככה אנחנו. ככה אני.

אני רואה אותה בימים, ובלילות.

רואה ומרגישה איך היא הופכת מילדה לנעוריה –

אני מרגישה לפעמים, שאם הייתי מצלמת פריימים, המון פריימים ומריצה אותם

בהילוך מהיר, כמו שעושים בסרטי טבע ופריחות קקטוסים נדירות,

הייתי יכולה לראות באופן ממשי את הגדילה שלה. 

Time Lapse photography  –  כמו את פריחת הקקטוס הנדירה.

 

 

 רגע. שניה. מה את ממהרת. חכי רגע.

 

                חסד חדש / אסתר ראב

 

                חסד חדש

                רעפו עלי שמים

                הרבה שמים

                ללא ענן.

                עצים

                עדוֹת שלמות

                כל ידידַי

                ברושים מהורהרים

                אלונים זקנים

                בשלכת.

                שמים טהורים

                שטופי גשם

                תמימים –

                כעיני תינוקות.

                ואני איילה שלוחה

                על פני תבל חדשה

                גפים קלות

                ככנפים צעירות

                אין משקל לגוף

                אני שטה על פני תבל

               צפה ללא כובד

               חונה על פסגות הרים
               במרומי הברושים
               שלוחה, דוהרת.

 

זו הילדה וזה השיר הגורמים לי לתת לה לעוף. לאפשר לה את חייה. שלוחה, דוהרת.

     

 

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

7 – ברגע שהייתי לגמרי אני הטלפון צלצל

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.


.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.

אוצרות פרטיים / ספרי פעוטות אהובים ושמורים

/

הבית שלנו עמוס בספרים.

את שלי אני שומרת, אוגרת, אוספת, מאבקת, נצמדת ומה לא.

ועכשיו הגיע הזמן להחליט מה לעשות עם שלה.

גם לה יש הרבה, המון, ספרים.

מתמיד. מלפני שנולדה.

היא ילדה קוראת ועכשיו הגיע הזמן לקחת החלטה רצינית ובוגרת איך להתייחס

לכמויות הספרים ההולכים ומצטברים בחדרה. יש לא מעט ילדים וילדות צעירים

ממנה שהתמלאו אסמיהם ספרים בבקוריהם כאן במשך השנים, אבל יש כאלה

שלא הצלחתי לתת, גם לא לבנות משפחה קרובות במיוחד.

אגרנית אני, כבר סיפרתי?

לכן החלטתי לכבוד יומולדתה השנים עשר הקרב ובא בדילוגי ששון וקריאות

שמחה ועונג, לסמן שנים עשר + אחד מספרי ילדותה המוקדמת …

בערך כתה א'. לארוז אותם ולהניח למשמרת לעתידים לבוא.

אני בוודאי שומרת עוד המוני –

מנסה לסנן, למיין. מצליחה להעביר חלק לא מבוטל מאלה שנקראו,

אפילו הרבה מאד פעמים, וכאלה שלא השאירו חותם במיוחד ולא מצליחה,

בדיוק כמו בספרים שלי, להפרד ולהוציא מהבית עשרות, טוב מאות, רבים אחרים.

ואני ממשיכה לנסות.

אבל אלה, שנים עשר + אחד מסומנים במיוחד. כהכי הכי אישיים של הבית הזה.

עם הבטחה אישית שלי לעצמי,

שמה שלא יהיה,

לאן שיטלטלו אותי חיי העתידיים,

את אלה אני שומרת לילדיה.

שנים עשר אוצרות ליבה שישמרו ויוגשו לילדיה.

בטח יתווספו אליהם אלה שנקראו לבד בגיל בית הספר המוקדם, וספרי העכשיו,

ספרי נוער הנקראים שוב ושוב ושוב. נדוניית ספרי אמא. גם לי יש.

יצרנית זכרונות עתידיים אני. פועלת עתיד חרוצה.

לא בחרתי ברשימה הזו את הקלאסיים, אלה שאפשר למצוא כמעט בכל בית,

כולל שלנו כמובן: מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, מיץ פטל,

פיט פט וטו וכו'. אפילו את סיפורי נפתלי לא הכנסתי. אלה יהיו כאן תמיד כנראה,

כמה טוב.

בחרתי בחירות אישיות לגמרי.

קנה המידה העיקרי לבחירתם הוא כמה פעמים הם נבחרו על ידה כשנשאלה

איזה ספר את רוצה לשמוע עכשיו וכמה היא אהבה, חייכה, התרגשה, דיקלמה,

קראה בעל פה ומחייכת עדיין כשהיא ניתקלת בהם –

טוב, רק לפעמים….זה לא מאד קולי ובוגר לאהוב ספרים של תינוקות….

אפילו אם התינוקת הייתה את….

אלה ספרי ילדות אהובים על ילדה אחת,

ומתוקף אהבתה, גם על הוריה. 

ספרים שהוקראו מאות, אם לא אלפי פעמים.

לפעמים ברצפים של ארבע וחמש פעמים,

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש,

וכאלה שחרכו את גרוני במשך שנים.

לא על פי סדר מחייב.

תפזורת ספרים שש שנתית, מענגת, חופנת בתוכה מאות רגעים ספוגים בכל

קשת רגשות אפשריים של ילדה אחת קטנה, הוריה ושש שנים ראשונות.

    

      

 

/

/

כמה טוב לחשוב על ימין ועל שמאל על כלום. על הכל.

על מה אתהיכול.

ישר,

הפוך,

גבוה,

נמוך,

ואפילו עגול.

זה הכל.

 

/

/

/

.

.

.

.

דר' סוס. כמה טוב לחשוב.

.

הֶפִּי נוּ אִיר

 


בארבע אחר הצהרים התחיל מה שאבא שלה היה קורא פעם קמפיין.

היא יצאה לדרך הבת שלי,

לקמפיין גדול משל שלושת חברות הסלולר ביחד.

בסיסמאות, תחנונים, יבבות בטלפון, שפתיים שמוטות, לחיצה על בלוטות

אשמה, עוד רגע היא הייתה מזכירה לי – מה שלא קרה מעולם –  בת כמה

היא הייתה כשהוריה נפרדו וכמה להיות ילד יחיד זה לא ממש כיף…

עד כדי כך המטרה הייתה חשובה.

שעה מאוחר יותר,

אחרי טלפונים לשתי אמהות מתוך ארבע הושגה ההסכמה וניתן האות.

ארבע בנות שתים עשרה (כמעט) ישנו אצל אחת מהן, ישארו ערות עד מאוחר,

ממש מאוחר, ויספרו עשר, תשע, שמונה וכו עד השניה הנכונה בה יצעקו

Happy new year , ירגישו גדולות ממש, ויהיו מתוקות ושמחות כמו שרק

בנות שתים עשרה החוגגות בפיג'מות פלנל ולחיים סמוקות מהתרגשות יכולות.

כן, זה יום לימודים רגיל וכן, הן בטח יהיו עייפות ומרוסקות מחר וכן, בבית הזה

בדרך כלל אסורה השינה בזוגות או יותר בימי בית ספר –

אבל

השנה אנחנו מ מ ש מבינות מה זאת אומרת שמתחילה שנה חדשה

   אמא…. וזו גם השנת בת מצווה שלנו…

נו, מול טיעון שכזה לא הצלחתי לעמוד.

האמת שאני אוהבת חריגות מהשיגרה, מהבדרך כלל הזה, מהמותר.

אז שישתוללו עד אחת בלילה, יקומו בקושי בבוקר, אורנה, עליה להאכיל, לזרז,

להכין בוקר וצהרים, לאסוף חפצים, תיקים ולדאוג שיגיעו בזמן לבית הספר…

לא אני. הפעם.

 ב ס ד ר

–  את האמא הכי, נשבעת לך, הכי בעולם. באמת. לא רק בגלל שהסכמת!

–  אהה…לכי לגמור שיעורים, אחרת…

–  יש!!!

 

והעינים שלה נוצצות ואני לא שומעת מילה על כמה שיעורים בחשבון.

בשמונה וחצי יש צפצוף בחוץ. אני לוקחת את הילקוט שלה, היא את התיק.

מכונית אדומה עם אמא אחת, אחות קטנה ומקולחת, מוכנה כבר לשינה

בפיג'מה המודפסת שלה יושבת בכסא של קטנים – ככה זה במשפחות עם

הורה יחיד –  ומביטה בהערצה באחותה הגדולה וחברותיה.

חברותיה, מקולחות וחגיגיות מקבלות את פניה בצהלות, זה באמת השם

המדוייק ביותר לצפצופי השמחה האלה, צהלות התרגשות. היא נותנת לי

לנשק אותה, ככה, לא באופן ילדותי ומתרפק מדי ונעלמת אל: הסילבסטר

הרציני הראשון שלי. אמֵן.

 

אני פותחת את השער, קר. ממש קר. גוערת כרגיל בכלבה שֶנוּ כבר, כמה

צריך לחכות לך כל פעם, מביטה בחצר העייפה שלי, בסימנים ראשונים

וירוקים לפקעות שזרקתי בשנה שעברה, מעניין אם נרקיסים או נוריות.

גם רקפות היו שם פעם. ניכנסת הבייתה. הידיים שלי מבצעות טכס נשי עתיק

מכולנו ואוספות בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה, מקבלת אסאםאס גברי

ומתוק ממקום שכבר החליף שנה, שולחת מִילִים וצילום לַטור ומחליטה לוותר

על המסיבה יד שלישית אצל אודי ונירית אפילו שהיא בייביסיטר free, דייט

free ובטח יהיו שם הרבה מאד אנשים שאני אשמח לפגוש. פותחת יין. אדום.

לוקחת לידיים את ה -canon 20 D  ה מ ד ה י מ ה שמתארחת אצלי כבר

חודש ומתחילה לצלם את מה שאני רוצה ומתכננת וחולמת כבר חודשיים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה. טלפון שניים מפסיקים רצף מטורף של

צילומים – עונג הדיגיטליות וגודל כרטיסי הזכרון – הזמן עובר כל כך מהר

ובכזה עונג מרוכז שבטח תכף תתחיל שנה חדשה אני מחייכת לעצמי ואז

מצלצל הטלפון: הֶפִּי נוּ אִיר אימי היא צועקת וצוחקת וצוהלת ומתרגשת

ומה לא, בטלפון, הֶפִּי נוּ אִיר. גם לך אהובה שלי.

  

מתכון פילוסופי למרק עוף

..

–    אמא

–    הממ

–    אמא…

–    מה מותק?

–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?

–    נכון לגמרי. למה את שואלת?

–    ביום ראשון יום המשפחה.

–    נו?

–    אז אני חושבת לי…

–    ש…

–    אם היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי בעולם?

–    …

–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…

–    …

–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית …

–    אני אוהבת אותך הכי הרבה מכמה וכמה סיבות גיברת פילוסופיה קטנה.

 …..גם כי את אדם אהיב מאד מאד, גם בגלל שאת ילדה עם נשמה, וגם

…..בגלל שאת שלי למזלי הטוב, לגמרי שלי הלב שלי, המשפחה שלי.

–    אז את אוהבת אותי בגלל שאני משפחה?

–    תגידי, של מי המרק עוף הכי טעים בעולם?

–    שלך!

–    לא של סבתא עליזה?

–    שלך!!

–    לא של סבתא אורה בירושלים?

–    ש ל ך !!

–    את רואה? את אוהבת אותו בגלל שהוא המרק עוף שלי ולא בהכרח בגלל

 …..שהוא באמת הכי טעים..

–    זה לא קשור לאהבה אמא, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין. המרק שלך הכי

 ….טעים ב ע ו ל ם, ביקום ובהיסטוריה האנושית.

–    או.קיי. זה לא קשור לכלום גברת גלעד-גולדנברג, את הילדה הכי מתוקה

…..ואהובה בעולם, ביקום ובהסטוריה האנושית, הבנת??

–    אוף אמא…..את מ'זה מגזימנית.

.

.

המרק עוף של אמא של איה.

עוף טרי – מכלול חלקיו, חוץ מהשניצלים, מוכשר כי ככה אנחנו מכירים את המליחות שלו.

סוג בשר נוסף חובה וקשה להגזים בחשיבות הדבר הזה, באמת,

הכי מוסיף ועדיף גרון או כנפי הודו, אפשר שתיים שלוש עצמות בקר כמובן.

מים קרים + מלח +  הרתחה + כף גדולה להסרת הקצף האפרפר

קיפוי, מקפידה האקדמיה ללשון. קיפוי.

רק אחרי רתיחה ארוכה עם קיפוי / ניקוי הקצף האפרפר להגליש אל המים המבעבעים:

3-4 גזרים / 1-2 בצל / שן שום / שורש סלרי לא קטן חתוך לרריבועים קטנים ממש/

שורש פטרוזיליה /  3-4  קישואים / חצי קולורבי אם יש/  בטטה לא גדולה או חתיכת

דלעת קטנה או דלורית

לעתים רחוקות חתיכת כרישה 1 לפעמים חתיכת ג'ינג'ר לא גדולה.

להביא לרתיחה נוספת + קיפוי

אחר כך לכסות ולהנמיך את עוצמת האש.

רק אחרי שריח המרק מתחיל להגיע ולהרעיב את הלב, רק אז להוסיף:

הרבה פטרוזייה +שליש כמות שמיר+כמה מענפי הסלרי קשורים כדי שלא יתפזרו

מלח נוסף אחרי טעימה + פלפל שחור

ואם חייבים, ממש חייבים למרות שהסיכוי שתטעמו ותחשבו שצריך הוא אפסי,

 אז מעט אבקת מרק, אז רק את הישנה בשקית הבודדת הירוקה עם התרנגולת הצהובה עליה.

זהו. הרבה מאד זמן בישול על אש קטנה, שעתיים, שלוש, ארבע.

איטריות או אורז לבן ( כוס על כוס ורבע מים, מלח, מים רותחים, שמונה עשרה דקות אש

קטנה אחרי הרתיחה, עשר דקות עמידה, מושלם ), וכמובן….ש ק ד י  מ ר ק.

נ.ב.  המרק עוף שבאמת הגיע לו כבוד וכפיים, היה של הגברת היפייפיה הזו.

       תעצרו רגע. אני יודעת שהיא סבתא שלי. אבל תעצרו שניה.

       תסתכלו בפנים האלה, בקמטים ובעיקר, בעיקר תראו את העיניים.

       מה הייתי נותנת כדי לשבת מולה, במטבח הקטן שלה, לקבל על הראש כמו שרק

       היא ידעה לתת,לראות אותה מביטה במבט ההוא שידע שהוא יכול עלי ברגע,

       אבל מחליט בנדיבות גילאית לוותר, ולטעום את הטעם ההוא, של המרק עוף הכי,

       אבל הכי טעים בעולם. המרק של סבתא שלי.

נ.ב.ב. למען הצדק וכדי שיתנו לי משהו לאכול בערב שישי,

         גם אני הכי אוהבת את המרק של אמא שלי.

.

.

מיני

1.

אבל לכולם מרשים

זה ידוע שביום בית ספר לא ישנים אצל חברות נכון?

ידוע.

לא ישנים אצל חברות בלילה שלפני יום לימודים.

להיות בבית. להכין את המעט שיעורים שבית ספר הזה מבקש להכין, לנגן תופים,

לקרוא, לראות "האי", להיות קצת עם עם עצמך ועם דיירי הבית.

מטלות בית קטנות, לחלום בהקיץ, לישון מספיק שעות בלילה ובאופן כללי להיות.

זה מה שאמא שלך מלמדת ומיישמת מאז שאת זוכרת, פשוט להיות.

פשוט להיות בבית.

אז איך קרה שאני, אבא של נגה, אמא של שי וגם ההורים של ברית

נ פ ל נ ו כולנו במלכודת העתיקה מכולן: לכולן הרשו.

הן דיווחו, כל אחת להוריה,שלכולן…….

ואני מביטה בעינים האלה, במבט הנוגה, חוג דרמה מצויין כבר הזכרתי?

הלב נחמץ מהרעיון שגם היא תרגיש, בדיוק כמו הילדה שהייתי, זו שעדיין מתעוררת

בפתחי מסיבות לפעמים ותוהה איך כולם ביחד ורק היא לא –

וכך התהוותה מסיבת פיג'מות קטנטנה, לארבעתן, ביום רביעי, באמצע השבוע. כי כולם.

 

 חברות שלי

יום חופש.

הרגעים הנחמדים והרגילים ביותר בבית הזה, מתמיד,

היו הרגעים בהם היא הייתה פותחת עיניים בבוקר, חמה ומתוקה, ממש כמו סופגניה,

מביטה סביב ואומרת: אפשר יום חופש?

ואמאפשר, בטח אפשר.

והיה נהיה יום חופש. בדרך כלל פנים בית.

כי אמא שלה חשבה, וחושבת ומאמינה שאין דבר חשוב יותר מלאגור כח וחשק.

אם לנפש מתחשק יום חופש ממטלות החוץ, בטח יש לה, לנפש סיבה אמיתית.

וצריך להקשיב לה.

פשוט להיות בבית. כל היום. אוגרים כח ושקט.

אוספים מספיק כדי להמשיך את מה שנחוץ שם בחוץ.

שלשום אספתי אותה מבית הספר באחת עשרה ללכת לרופאת השיניים.

בשתים עשרה ורבע היינו אחרי.

– רוצה להסתובב?

– רוצה חזרה לבית הספר ענתה הנוער

– מה?

– רוצה לחזור לבית ספר.

– לא רוצה בגדים לסתוו? שוק? סרט?

– רוצה לחברות שלי.

– לא רוצה יום חופש?

– לא היום. רוצה לחברות שלי….

– יש לכם שעתיים נגרות ואחרכך ספורט…

– אני יודעת. נו אמא, הרמזור ירוק…

 

 בשבילי

אז הלכתי לבד.

כי מה צריכה בחורה יותר מיום סתווי ומקסים לשיטוטים ורכישת דברים ומטלות שהיא

ב א מ ת צריכה או באמת הגיע הזמן לעשות / לרכוש. מעט בגדים, ומגפיים, וקרם פנים

מתאים לחורף, ומצעי מיטה פלנליים לילדה שלה, וגרבונים אטומים, ושתילי רקפות,

ותבלינים חדשים כי הקיץ שרף את הקודמים בלהט חומו, ומסכה מצויינת לשער כי החורף

מתקרב, ולחפש חולצות פלאנל גדולות כמו של קאובויים אמריקאיים – מי שיודע איפה יש

מוזמן / ת לדווח כאן, כי הן הכי מצויינות ואני אוהבת. ולתת את הג'ינס לתיקון, ונעלי בית,

ופדיקור ובאופן כללי הגיע הזמן להתארגן על הרבה דברים שבאמת הגיע זמנם…

חזרתי עם תיק מתוק, בגודל המתאים לקחת כשיש מסיבת פיג'מות, סווטשירט עם

לבבות בורוד ואדום, אבל לא תינוקי, מידה 14 – אין תינוקות במידה ארבע עשרה,

מכנסי קורדרויי מידה 12, ארבעה זוגות גרביים, כותנה מלאה, בלי תפרים –

כי הם מעצבנים, גומיות לקוקו – טוב, את זה גם אני צורכת…, פיג'מת פלנל תכלת

עם עננים, מחממי אוזניים כי בהפלגות בצופי ים מתחיל להיות קריר, חוברת קומיקס

מקסימה שמצאתי באיזו יד שניה, וכן, גם עם מסכת שער מצויינת בשבילי.

 

 

כמעט בת 12 . שמרי נפשך, שמרי גופך, שמרי חייך

הבוקר, לפני שהערתי אותה עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה.

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים וזרוזים ורטינות קטנות הן מהצד ההוא והן מצידי.

הבוקר עצרתי את הזמן. פתחתי את דלת חדרה –

מצעים ורודים עם פרפרים שמצאתי פעם בעודפי יצוא ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל

ממש ילדותיים אמא, והיא רוצה בג', זה הצבע החדש, הבוגר, בג' –

כמה מצחיקה הג' הזו כשהיא אומרת אותה. בגגגגגגג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה האפרוחית ואורכה החדש הילדה שלי, יד אחת מתחת

ללחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו שרק

לחיים של ילדים ישנים יכולות להיות, אדמדמות מחזקת לב, יש בה מהמרגיע, מהבטחון

שהילדה הזו, עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע – חוץ

מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר – והיא תסתובב

בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן: אוףףף רגע..

ואני אגיד בטון שזוכר, ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןןן היא תגיד, ואני אצא מחדרה למרתון בן שעה ועשרים.

אבל היום,

כשילדה אחרת בת שתים עשרה מתעוררת במחלקת טפול נמרץ עם הרעלת אלכוהול,

וחשד לאלוהים יודע מה, שלא נדבר על האיך,

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט. שטיח טורקיזי משהו. כריות פרווה שעירות ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר –

הייסקול מיוזיקל , הארי פוטר ובעיקר רון חברו האדמוני –

אוסף פיות ענק על מדפים צרים – גומיות שער צבעוניות מפוזרות,

פתק מאבישג המדריכה בצופי ים –

ספרים. המון ספרים וחוברות וקומיקס ו"עיניים" ואפילו "מעריב לנוער" על השטויות

הבלתי אפשריות שלו כבר מגיח לפעמים, ומה לא –

ומנורת לילה קטנה, כי החושך עדיין לא ידידותי למשתמשת בחדר הזה,

ומנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

אן שרלי מככבת על עטיפת הספר גם בקריאה השלישית שלו –

וגילברט עוצר את נשימתה גם בקריאה הפעם –

אוףף אמא, למה אן מעצבנת כזאת? הוא כל כך נחמד גילברט –

אני זוכרת שבסוף הם יהיו חברים, אבל זה לוקח המון זמן אימי, יותר מדי…

ואני מחייכת, זוכרת את עצמי מתעצבנת על אן שרלי הזאתי.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים – נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח,

היא הייתה עייפה מדי אתמול אחרי החוג דרמה ושכחה לשים אותן במקום –

תג זהוי מפסטיבל ראש פינה עם שמה זרוק ליד הנייד שלה שכמעט לא יוצא מהבית –

פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, כבר מידה ארבע עשרה, שיהיה גדול ורפוי ונח לשינה –

שמיכת מעבר רכה, כבר צונן בלילה, קלסר עם עבודה על חניבעל ומחברת מקושטת בלבבות –

כוס מים ליד המיטה –

ופתק גדול על הדלת: החדר של איה! אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

בבוקר אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר בכל זאת.

הכי כיף זה להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה. לפעמים. במידה. אבל כיף.

על לוח השנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר במארקר צבעוני במיוחד היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר.

כתוב שם: ב ת  מ צ ו ו ה  ל י !!!

לפני עשרה חודשים זה מה שהיה….ועכשיו, תכף בת מצווה.

בכמה חודשים מבוגרת ממנה הילדה ההיא, זאת מפרדס חנה?

בחצי שנה? עשרה חודשים?

קרוב לודאי שהיא כבר בחטיבה.

בוגרת תגיד הבת שלי. wow בחטיבה.

מה נראה לה, לאיה שלי שמחכה לה אחרי בת המצווה?

לאן היא ממהרת? לאן הן ממהרות?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן.

בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות. בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות.

ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערוּת. הן כבר לא ילדות קטנות זה ברור

אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית.

מתנדנדות מצד לצד.

מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע,

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות, מחליטות"על עצמן",

לרצון להשען אחורה על הבטחון והפסיביות היִלְדִית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה בדיוק כמו בגן. הן נעלבות ופורצות בבכי

למרות שזה לא cool. וcool, מיינד יו זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך.

הן מביאות בלונים בבוקר יומולדת, מציירות ברכות יומולדת עם לבבות ורודים,

מתמרדות נגד כיבוי אורות בעשר בלילה אבל נרדמות אחרי שניה,

המדריכה בצופי ים היא מושא אהבה ושמחה,

הן משחקות אמת וחובה, לפעמים הבנים מצטרפים והחובה הכי נותנת נשיקה על הלחי.

החברות שלהן הפכו מרכז עולמן, הבנים מתחילים, אולי, להיות קצת פחות מעצבנים, אולי.

בלי התחייבות.

עוד אין להן מחזור למרות שהן כבר יודעות עליו,

חלק קטן מהן לובש גוזיה, וחלק יותר קטן כנראה באמת זקוק לאחת כזו,

כשהן רואות נשיקה, אמיתית איכס, צרפתית גועל נפש, הן קמות מהמבוכה, הולכות לשתות

משהו ורוטנות שזה משעמם. הן מעדיפות "השמיניה" ו"ראש גדול" בטלוויזיה.

לפעמים סיטקומים אדיוטיים על בני עשרה אמריקאים עם צחוקי רקע מוגזמים.

עשרים שקל זה המון כסף לבזבוזים.

אלכוהול זה משהו ששותים בליל הסדר או במסעדה שעושה פרצוף מצחיק וחמוץ.

כששואלים אותה בת כמה היא, היא מביטה בי בחצי מבט שמבקש הבנה.

אני מגזימה מעט אמא, אבל פליזזז אל תקלקלי היא בולעת רוק ואומרת:

עוד מעט שתים עשרה

ומחייכת. מחייכת את החיוך הזה שלה.

עוד מעט שתים עשרה.

פ ח ד א ל ו ה י ם.

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

שתי פנים לשבת

 

 

זה התחיל כפוסט שבת וטיול צופי ים של ילדה אחת, תכף בת שתים עשרה –

ואז, תוך כדי, הגיע עוד מייל עם הפניה למילים ולדיווח של איה קניוק –

גם על שבת. שבת במחסום, ושני אחים, אחד בן שתים עשרה ומשפחה.

על ערלות לב, חייל בשם אלכס ושבת רגילה. לא נורה איש,לא הוכה ולא נכפת.

מציאות. שיגרת חיים. לקרוא ולהפסיק לנשום.

אני לא מצליחה להמשיך לכתוב.

מתוך חיי המוגנים, הטובים, שלי ושל הבת שלי –

אני מבקשת. תקראו רגע.

קראו ברצינות. מילה במילה, את המילים שלה. היא מספרת מה היא רואה.

במקום הערטילאי הזה שאנחנו מכירים רק מהחדשות בטלוויזיה: ה מ ח ס ו ם.

קראו על חיים של ילדים אחרים – לא של הילדים שלנו.

אני קראתי, כמה פעמים בימים האחרונים,

ואני, בבושת פנים וכלימה והלקאה עצמית צפונית ועצלה ממשיכה לשבת כאן,

בפינה שלי עם הגרניום ומכונת הקפה ולכתוב מילים יפות, ואיה קניוק וחברותיה יקומו

בבוקר ויסעו למחסומים כדי לנסות לעשות משהו באמת.

 

 

אני משאירה את הפוסט המקורי בדיוק כפי שנכתב הבוקר מוקדם כדי לזכור ולהזכיר.

.

 

הבוקר 05:00

השעון מצלצל, אני מעיפה אותו.

השני מצלצל, גם אותו.

הטלפון מצלצל. אני מבינה, ונזכרת –

אנחה. קימה. חושך בחוץ. דלת לכלבה. מים מהמתקן. פיפי. פנים. מדליקה מכונת קפה.

מדדה לחצר. הכלבה נובחת כאילו אין מחר ועכשיו לא שבת ואין שכנים. קוטפת קצת

לימונית, נענע וגרניום לימוני. מים רותחים, סוכר.

החתולה מיללת אוכל. הצלחת שלה ריקה.

לחמניה מתוקה ופיתה מהמקפיא למגבת על הדלפק.

 

05:10

– ב ו ק ר טוב מתוקה

– גרר……..

– יש טיול, זוכרת?

– גרר…..

גב מסתובב, שמיכה לבנה נמשכת בזעף ומכסה שער סתור ואת הפנים האלה.

– רוצה עוד שתי דקות?

– כן.

– בסדר. שמתי לך כאן תה, אז תזהרי כשתסתובבי ….

– טו….ב

לוקחת את כוס התה שלי ולמחשב לחמש דקות.

 

05:20 –

האור אפרפר.

ניגשת לחדר עם הדלת הלבנה שיש עליה מילים כתובות בברור. אסור להכנס בלי אישור 

מפורש מבעלת החדר. אני מקווה שבבית המשפט יתחשבו בעובדה שמחלקת אישורי

הכניסה נחרה רכות בזמן שעברתי על האיסור והתגנבתי פנימה.

– איויה….מתחיל להיות מאוחר….

מתי, מתי זה קרה, מי רוצה בכלל להיות המעיר… עוד נ ו ר א מוקדם אני מהינה לערער

על מקומי הנוכחי בשרשרת ההורות. רוצה לישון גם.

רוצה שיעירו אותי עם תה בטמפרטורה הנכונה וחיוך – עדיף קפה ועיתון כמובן.

רוצה רוצה. יאללה, למטבח.

שני תפוחים נשטפים. ענבים אדומים מדהימים באמת שקנינו בדרום השבוע נעטפים

בנייר סופג, מוכנסים לשקית רוכסנית. גזר אחד, מלפפון אחד לידם.

– איה מאוחר…

– בסדר, בסדר….

היא לידי, אני מריחה את ריח ההתעוררות שלה, זה שמלשין עליה שככה מריחות ילדות,

ילדות ממש, לא כאלה שכבר רואות את הנערוּת שלהן במרחק נגיעה של ממש, ויש רגעים

שמצליחות לגעת בה, בנערוּת, ויש רגעים שאמא שלהן מצליחה לגעת בה גם. נערוניות

שישנות עם טי שירט במידה לארג' שלקחו מהארון של אמא.

סוגריים – איזה כיף יהיה כשנהיה כבר באותה מידת נעלים אימי, אני אוכל לנעול את

הנעליים שלך – אהה אני חושבת, ממש כיף. אין סיכוי. גבולות דרשתם ממני לשים לה

מיום הוולדה? הנה, קבלתם סוף סוף. גבול גבוה וחד משמעי. מידה 38 – סוגריים

 

05:30

האפרפרות בחוץ נעלמת. העולם חסר צבע לדקות בודדות.

שוקולד למריחה בלחמניה. הפיתה נחתכת, בלי כלום, מקלוני גבינה מונחים לצידה.

הכל נעטף, מוכנס לשקיות. נעלם במעמקי התרמיל האדום.

היא לוקחת את הקורנפלקס, מוזגת חלב – תשאירי את החלב בחוץ, מותק –

מתיישבת בעינים וערפילי בוקר ואוכלת. הכלבה מתחנפת אליה לפירורים ולא נענית.

אני מכינה לי קפה מיומן, כמעט עשור עם אותה מכונה, אותו קפה, רמת דיוק נדירה,

ובודקת את התרמיל:

v – מגבוני אלכהול, טישיו, פנסטיל.

v – מסטיקי בזוקה, מקלות סבא, בייגלה, שני חטיפים, עוגיות.

v – ארוחת בוקר + פירות

v – בקבוק גדול + אחד בינוני מים

v – טלפון נייד, גומיות שער, קרם הגנה, כובע לבן עם כוכבים.

 

05:50

השמש עולה. האור מתחיל להצהיב.

מכנסי הסוואה צבאיים, חולצה אדומה, קוקיות, נעלי התעמלות.

אנחנו במכונית. היא יושבת במושב הקדמי.

מעל  1.40 מ. אפילו מעל המשקל המינימלי. זכותה.

תמרור בגרות שלא הצלחתי לעכב למרות רצוני. אבא אומר שמותר לי כבר.

אני נוהגת, נזהרת עם הקפה החם, כמו כל בוקר בדרך לבית הספר.

– בתנועה שלך גם יצאתם לטיולים?

– בטח, אבל עם חולצה כחולה   

– למה כחולה?

– כי היא עולה אני צוחקת והיא מביטה עלי במבט שמסכם את עתִיקוּתִי ברגע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

10:30

– א מ א – היא צועקת בטלפון – א מ א

– כן מותק..

– הגענו. איזה כיף. כמה יפה כאן…

– אני שמחה בשבילך אאובלה

– אני גם שמחה בשבילי ! 

 

 

 

 

*             *                *

 

 

 

ויש ילדים עם שבתות אחרות –
בשבת היה יום כזה – כותבת קניוק –  לא נורה אף אחד לעינינו, לא הוכה, ולא נכפת,
רק עמדו בחורים צעירים עם קסדות ורובים ומנעו מאנשים לעבור באדמתם ובביתם
לשם צרכיהם השונים, מבריאות וחינוך ועד המוסך ולבקר אחות מבוגרת, ולא נתנו להם
לעבור אלא אם עמדו בקריטריונים. וגם אז לא תמיד.
ואיזה קריטריונים יכולים להיות ראויים כדי לא לתת למישהו לנשום, ולחיות, ולגדל ילדיו, ולאכול?

 

איה קניוק + תמר גולדשמיד     aya kaniuk & tamar goldschmidt      آية قنيوق . تمر غولدشميد

  mahsanmilim .      מחסנמילים          محسنميليم

 

10 משפטים ששומעים הכי הרבה אחרי הגירושים

.

.

.

.

.

זה אצל אבא

–  הייתי / עשיתי עם אבא

–  אבא כבר סיפר לי

–  אבא קנה לי

–  אבל אבא אמר לי ש…

–  אני מתגעגעת

–  אני יודע

–  אני לא יכול / אני אשתדל

–  מתי  זה? בסדר

–  אני לא אתגרש אף פעם. אף פעם.

הספר

.

.

מתערבבות זו בזו

.

כבר שנים שאני מפספסת.

לא מצליחה לתפוס את היום המדוייק.

אני מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש. כל שנה.

להתרכז. להיות דרוכה ולתפוס אותו.

רגע מסויים, יום אחד שהעונה מתחילה להתחלף,

מהחורף לאביב, מהקיץ לסתיו

היום הזה, הרגע הזה.

המשהו, שמעביר למודעות שלי את הידיעה שמשהו השתנה.

שהחדש כבר כאן ואולי כדאי לקרוא לו בשמו, ולהתרגל.

בעיקר להתרגל.

ואני מזהה את השינוי בדיעבד.

כשהעונה החדשה, מרגשת בחידושה ככל שתהיה, כבר ממש כאן.

ואני, ציידת מודעוּת ודיוק, רוצה לתפוס את הרגע עצמו, לא את האחרי.

אני מצליחה לזהות את השלבים

הקיץ חם. לוהט.

החום הרטוב של הקיץ ממיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית מגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

מנסה למצוא מקום אחיזה,

חם כאן, ואני חסרה מענה, לפעמים חסרת אונים.

ככה אני בקיץ, כשחם.

ואחר כך משהו משתנה.

משב צונן מתגנב לעורף מופתע, צמרמורת מפתיעה.

ותמיד בהפתעה, אני מקבלת רמזים, ולא תמיד מפענחת.

בבוקר, כשהשעון מצלצל, אני מושכת את השמיכה הדקיקה ומכסה כתפיים,

מופתעת לגלות את עצמי מכורבלת ומצונפת

ועדיין לא ממש מבינה במילים

לא קוראת לשינוי בשם.

גם את הילדה הזו אני מוצאת מכורבלת בתוך אבריה בבוקר.

כשהיא מכורבלת וישנה, היא דומה לבת שלי יותר מאשר לארוכה הזו,

העונה בהברות קצרות במיוחד על משלומה.

זה תמיד מפתיע מחדש כשעונה מתחלפת.

כאילו

לא

עברתי

את החילופים האלה

פעם אחר פעם.

אבל הפעם,, oh yes

הפעם הצלחתי לתפוס את הרגע.

בערב יום כיפור, לפני שהלכתי לישון, הוצאתי את חולצת הטריקו הישנה ההיא.

פעם, מזמן, היא הייתה לבנה, אקסטרא אקסטרא אקסטרא לארג' –

מחשוףשגזרתי בדחף, ורכות שרק טריקו בן שמונה יכול להשיג.

שיניים, סיבוב דלתות, חלונות, חיות וילדה חצי מכוסה, קרם פה ושם,

טלפון לחשני וחלון שנסגר בחציו.

החלון שסגרתי בלי משים עד חציו, הסגיר את סוד הסתיו המתגנב.

הילדה שלי מחליפה עונה. ואני מופתעת.

נתפסתי לא מוכנה. כל הספרים והידיעה וההכנה התיאורטית לא הכינו אותי

לעוצמת ההפתעה, והשינוי.

–  "חוץ מזה" – היא אמרה לי בדיוק לפני שנה –

    ואני נזכרת כדי להוכיח את עצמי שהיה לי זמן להתכונן –

–  "חוץ מזה, אחד עשרה, זה יומולדת מ א ד חשוב, במיוחד חשוב"

–  "באמת?" – שאלתי בתמהון מופגן – "למה?"

    נראה מה יבוא לפיה כדי להרוויח חגיגה גרנדיוזית

–  "מה זאת אומרת? זה העֶשְרֶה הראשון אמא"



עברה שנה. ואנחנו טרום הסערה, זה ברור

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המזכיר

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, העונה החדשה כבר בדרך

הסתיו יגיע לישראל ואביב נעוריה של בתי מגיע, עוד רגע, אל הבית שלנו.

אני רוצה להיות מוכנה כשהוא יגיע,

להיות מדוייקת ונכונה מול האקלים החדש שכובש את הבת שלי,

משתלט על נשמתה, קצבה, גופה, ודוחף אותה לגדול, להגיע, למהר.

מה יש לך למהר? חכי רגע.

אני רוצה להתרגל לעונתה החדשה של בתי.

סוערת ככל שתהיה, מתעתעת ומהירה ככל שתדרש.

אני רוצה להיות האדמה לכוכב השביט המזנק מול עיני אל החיים עצמם.

אני רוצה לזכור להחליף מלתחה בזמן, להוריד את שמיכות הפוך,

להתחיל להכין תה מהלימונית בגינה ולא לימונדה, כי סתיו.

להבין שהקצב שלי מתחיל להרגיש איטי, מי היה מאמין, מול תזזיות בת

השתים עשרה – כמעט שתים עשרה –  של ילדת האביב שלי,

זו שנולדה בעיצומו של חורף.

ואני מסתגלת לעונה חדשה,

ובעצם שתיים.

וזוכרת, מנסה לזכור, שהעונה הנוכחית, גם אם תהיה ארוכה במיוחד,

סוערת במיוחד, גם יהיה חורף גשום ורטוב ובוצי וסוער וקר וסגור ובודד משהו,

בסופו, ככה זה, כך מספרות המילים בכל הספרים, אין כח שיעצור את המסע,

את כח החיים, וקצבם. בסופו, יגיע האביב.

וגם הסערה האישית שלי,

שמתחילה, ממש מתחילה להסתחרר,

להתערבל בתוך עצמה,

להראות לי את עוצמתה,

לבדוק את כוחה מול חייה,

את יכולותיה מול אמה ואביה,

ובכלל.

גם הסערה הזו, אם יאפשרו לה להיות ולסעור, ולהתפרק מברקיה ורעמיה,

אם יאפשרו לה להיות, וגם אם לא יאפשרו לה, תעבור.

כמו שההוריקן שלי, שסער והסעיר שכך במידה מסויימת,

אבל שרידיו מגביהים גלי צונמי בתוכי ובתוך חיי מפעם לפעם, וטוב שכך.

ואני מביטה על  האפור המוכר המשתלט לאט על הצהוב של הקיץ,

על החתולה שלנו משילה פרוות קיץ לקראת זו החדשה,

על התבלינים החדשים ששתלתי בגינה אחרי שהשרב טרף את הקודמים,

ועל הילדה שלי, ואני שמחה.

השנה הצלחתי לתפוס את הרגע שבו התחלפה העונה.

ומי היה מאמין, השנה, היו לי שניים.

.

כנופיה, אוכל, אופניים – יום כיפור, גרסת האמא

.

.

.

11:30

כשאומרים לך: אנחנו נפגשים בבית ספר בערך בשתים עשרה וחצי

יהיה הגיוני מצידך, לתכנן כמה שעות שקט לא?

הלא ציידת אותה באופניים, קסדה, חברה טובה, הוראות איך להגיע, וידאת שיש בקבוק

מים, טלפון נייד, נעלי ספורט, מכנסיים שיכסו את הברכיים אחרי השפשופים הדרמטיים

של אתמול ושילחת אותן לדרכן. צמד ארוך גפיים, עם שתי צמות, כל אחת, ואושר ענק

של החברה – החדשה – הכי – טובה – שלי. אמן סלע כן יהי רצון.

13:00

ואת מתפנה, אשה עם הגיון צרוף ויכולת שכלית מוכחת לשעות יומכיפור שקטות –

ארוחת צהרים של בחורה – סלט ירוק חתוך בקפידה, רוסטביף חתוך עוד יותר בקפידה,

מעט טחינה, אחרכך להכנס למיטה, להחשיך מעט את החדר, ספר ביד, דפים אחרונים,

והבנה שהיי, לא עובדים היום הרשעים שבונים את הבית ממש מול חדר השינה שלי,

אלה שחמסו לי הרבה שעות חיים בשנה האחרונה, שקט שם ממול. יאללה, לישון.

13:45

– א מ א, אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מה מותק

– אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מי זה אנחנו?

– הכיתה אמא, ביי

הכיתה.

עושה חשבון מהיר:

אין סיכוי שעשרים וששה ילדים ועשרים וששה זוגות אופניים מתקדמים עכשיו לכיוון

הבית שלי. פשוט אין סיכוי.

– היי מותק, אתם כל הכיתה? – מנסה להדחיק ולהעלים את הפניקה מקולי.

– לא אימי, מה פתאום

– אז כמה אתם?

– רגע…..אולי ארבע עשרה, אנחנו תכף מגיעים….

– אין מה למהר…

סקנינג מזווה. המקרר. המקפיא.

אני יודעת שאין לי אוכל מוכן במקרר או במקפיא בכמויות כאלה,

חוץ מהבולונז ההוא, שמוקפא בקופסאות קטנות ואין סיכוי שאני משתמשת בו היום.

ש י ת ה פ ך העולם.

החלטה: התעלמות. הדחקה. אולי הם לא יהיו רעבים.

הם כבר גדולים, אולי הם אכלו ארוחת בוקר מאוחרת כמו כאן בבית וזהו.

אני חוזרת למיטה,

ובאותה שניה,

כמובן,

שומעת את הכלבה הבלונדינית מתחילה לנבוח את נביחות השמחה שלה.

אני מזהה אותן. בטח מזהה.

איה חוזרת הבייתה ולולו יוצאת מדעתה. שומעים.

14:00

לא עשרים וששה.

לא ארבעה עשר.

שנים עשר. עשר בנות ושניים בנים.

– היי כולם

– היי חלי

– מה העניינים?

– סבבה

– איך היה?

– סבבה

– אתם ממשיכים?

– לא עכשיו. באנו לנוח.

– יופי. קחו מים.

– תודה

– רוצים עוד משהו? שואלת אמא של איה בלי לחשוב

– א ו כ ל

אוכל. הם רוצים אוכל. צודקים.

כבר צהרים. שתיים בצהרים. הם רגילים לאכול בשעה הזו.

מי יכול לעמוד מול ילד שרוצה צהרים?

אמא של איה – טוב, תמצאו מה לעשות, זה יקח קצת זמן

– יש!! בואו ניכנס לבריכה!

– חלי?

– כן

– אפשר בגדים של איה להחלפה?

– עדיף לא – אני עונה ביושר – אבל אפשר…

– וצריך גם מגבות אמא

הסיר של החמין, כן זה הענק, מוצא ממקומו, קומקום חשמלי מתמלא מים.

נקניקיות קטנות במיוחד מוכנסות לסיר אחר עם מים רותחים.

2 בצלים נחתכים. 4 שיני שום.

סיר. שמן זית. בצל + שום פנימה. קופסאת עגבניות מרוסקות גם.

כוס מהמרק עוף שבמקרר. בכל זאת, שיהיה קצת טעם.

גם הנקניקיות לסיר. מלח. קצת סוכר. אורגנו.

המים רתחו. המלח נשפך פנימה. שלוש חבילות פסטה –

מי אמר שאין מקרי חרום ולא צריך לאגור?

קעריות מכל מיני סוגים, מזלגות מכל מיני גדלים, פרמזן.

14:45

אמא של איה: מי שיוצא מהבריכה ומתנגב שיגיע לקחת אוכל.

אחד אחד, אחת אחת הם מגיעים.

כנופיה.

רטובים, סמוקים, נרגשים ומאושרים כל כך.

ניגשים אלי, לוקחים קערית פסטה, מזלג, אומרים תודה, חלקם,

ומתיישבים בחוץ ליד השולחן.

אין מספיק מקומות ישיבה, הם מצטופפים. ילדים גדולים.

אינטימיות של מי שנפגשים יום יום כבר שש שנים. הבנים נוסעים לדרכם.

הבנות נשארות. יושבות יחד. בשקט לשם שינוי. בלי מתחים חברתיים.

מדברות, צוחקות, הרבה צוחקות. ניצני רכילות, ניצני נעורים.

הן מתרגלות אינטימיות נשית. כמה חן, כמה מתיקות ותמימות.

מקבלות קינוח שנמצא באחת ממגירות הממתקים ויוצאות לעוד סיבוב.

אני לא מצליחה להתלונן אצל עצמי מול הפנים החייכניים האלה.

16:00

נשארו שלוש. סיבובי אופניים בשכונה. לחם עם שוקולד למריחה. פירות.

סיבובי אופניים עד אבא וחזרה. שפשופים. שריטות. בכי.  יוד. פלסטרים.

קרטיבים. עוד סיבובי אופניים. דגדוגים. חיבוקים. צחוקים. דיבורים.

21:15

החברה – החדשה – הכי – טובה. מותק באמת. גם אמא מצויינת, הלכו לפני חצי שעה.

האופניים בחצר. הברכיים שלה חבולות וכואבות, גם המרפק. הילדה מפהקת.

מקלחת בבוקר. הבית הפוך. ערימת מגבות לחה מחכה למחר. המדיח מלא.

ואני, אני שמחה על היום שנתתי, וגם על העובדה ששלמתי את המסים שלי היום :)

.

.

.

.

.

.

.

.

תכף סוכות.

.

ץ

מישהו אמר בומרנג?

    

     מקרה בכאילו –

 

–   אבל אם הייתי אומרת את האמת, היא2 הייתה נפגעת כל כך.

–   נכון, אבל אסור לשקר. אפילו אם מישהו יפגע או יעלב.

–   אבל היא1 אמרה לנו שעדיף שלא נספר.

–   נכון. אבל זה היה ה'סוד' שלה והיא צריכה להיות אחראית עליו. היא1 אמרה לך

    מה היא מעדיפה, אבל הבחירה עד כמה ללכת עם הבקשה שלה, הייתה שלך…

–   אבל אם אני אספר להיא2 עכשיו, היא נורא תעלב ותפגע…וגם, אני מבינה את

    היא1 שלא רצתה שכולם ידעו ויהיה באלאגן…

–   נכון, אבל אם היא2 תגלה ששקרת אותה, היא תפגע אפילו יותר.

–   אבל אם היא2 לא תגלה בכלל?

–   היא2 תגלה מותק, סודות כאלה תמיד מתגלים.

–   אבל א מ א…. אני לא יכולה להיות בסדר עם שתיהן עכשיו …

–   אני מבינה אאובה, אני מבינה שאת במצב מסובך, ועדיין אומרת לך שעדיף, תמיד,

    להגיד את האמת, גם אם לא נעים ברגע הראשון.

–   מה את היית עושה אם היית בת כמעט שתים עשרה?

–   אני?….המממ….אני לא ממש זוכרת איך זה להיות בכיתה ה' ו' ז' אבל איך

    שאני היום… הייתי מתקשרת ע כ ש י ו להיא2, לא מחכה לראות אם העניין יתגלה,

    ואומרת לה ששמרתי סוד כבר כמה ימים כי ניסיתי להיות בסדר עם כולן, ושלא

    התכוונתי לשקר אלא רק לא לספר, ואתמול כשפתאום כ מ ע ט התגלתה האמת,

    נבהלתי לרגע, ועכשיו, כמה שעות אחרי, את נורא מצטערת ומתנצלת ומספרת

    לה מה בדיוק קרה, כי אתן חברות טובות באמת, ואת לא רוצה שיהיה שקר בינכן.

–   אוף! את בכלל לא מבינה שילדים לא מדברים ככה!?!

 

 

    הדרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת.

    גם לי, גם לה. כל אחת בדרכה, לבטיה, מסקנותיה והכובד שבלב.

    ואני כל כך רוצה לדייק. להתוות דרך נכונה ומדוייקת.

    לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים ו"הנכונים" –

    אלא בדיוק שלי מולה. מול הילדה הזו, המסויימת.

    להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה להבנה מעשית.

    להצליח למצוא את המילים הנכונות שיעבירו לה את מה שאני מנסה להעביר לה,

    להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.  

    להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה.

    אולי אפילו נעימה.

    טוב, אני מבינה שנעימה זו בקשת לב מוגזמת, ומוותרת עליה מראש :)

    אבל

    אני לא רוצה להיות הורה דידקטי, שמדקלם מילים של נכון ולא נכון –

    והגיל הזה, והדילמות שמתחילות, רק מתחילות לעלות ממנו.

    גם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך.

    וזה בסדר. דרך הטבע.

    ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.

    והכל צפוי והכל יפתיע,

    ובכל זאת….  

    אני זוכרת איך הרגשתי.  

    כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור –

    כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 

    אבא שלי החכם היה מנסה לעמוד

    ראש מול ראש

    או

    לפחות

    מילה מול מילה,

    עקרון מול עקרון עם האמצעית שלו.

    אני.

    עקשנית, אידיאליסטית, קשת עורף, ורבלית עד מאד ורוצה לנסות הכל בעצמה.

    תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט, תני לי לקצר לך תהליכים, תלמדי מהנסיון שלי.

    בום הייתי מתפוצצת עליו,

    פ ו ף –

    לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי. רוצה לטעות לבד.

    ללכת בדרך שלי.

    ללמוד מטעויות שלי.

    אתה זה אתה ואני זו אני.

    

 

    מישהו אמר בומרנג?

  

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    עמוד מצולם מתוך הספר: מהם טוב ורע

    סידרת ספרים מצויינת ממש

    מדברים פילוסופיה – הוצאת אנונימה – www.de-nur.com

 

 

  ימי תשובה.

 

 

אם יש לכם ילדים בני 9 ……..

 

 

 

 

עידו הרטוגזון עיתונאי, סופר וטכנומיסטיקן המתקשר עם ישויות דיגיטליות –

כותב ב"רשימות" – כתב בפוסט האחרון שלו מהיום:

זה עשוי להשמע גרוע, אבל אני חושב שבין הברירה שכולם יסעו עם קסדות אופניים

ושילדים בני 9 לא יחצו את הכביש לבין כך שכמה אנשים יאבדו את החיים שלהם,

עדיפה האפשרות השניה.

ואני מבינה מה הוא מנסה להגיד בפוסט הזה.

אני מבינה שהוא חושב שמעודף זהירות ושמירה והקפדה הם, הילדים שלנו, והוא מודה

שהם עדיין שלנו, כי אין לו, חיים חיים סגורים ומוגנים מדי, יחסית לחיי הטבע והחופש

שהוא זוכר מילדותו ושיש בעצם סכנות גלובליות רציניות יותר המסכנות את הילדים שלנו.

ובכל זאת, עידו,

אני רוצה להציע לך הצעה.

מניפולטיבית?

בטח.

הכי מניפולטיבית,

אבל אמיתית.

וזו הצעתי:

תעצום עינים, תתרכז ותבחר. 

ילד. או ילדה, שאתה מכיר באופן אישי,

באמת תבחר.

אחר כך, כמו בשעור משחק, תדמיין אותו/ה ואת הוריו/ה

ואז תכתוב את הפוסט הזה שוב.

 

 

 

 

 

 

משיק לנושא: האם המדינה רשאית להעמיד את האב הזה למשפט?

      

משיק לבטיחות, חופש וילדים: סוכריה אדומה וילדה בת כמעט ארבע – סיפור מהחיים

 

וגם: ילד בן 6 נדרס וננטש על ידי הרכב הדורס

 

יסורי מצפון רטובים

.

.

המזגן הגדול מקולקל כבר יומיים והנטיפות משבשת את החיים.

כבר חמש אחר הצהרים.

החום הגדול, המהביל, נעלם לאגור כח למחר או לאמצע הלילה.

ערמומי.

הילדה מסתובבת חסרת שקט.

עשי טובה, אני אומרת לה, מאריכה את המילים, מחזיקה את השמחה העתידית שלה

מאחורי המילים שלי –

עשי טובה….. תשקי את הגינה.

עינים נדלקות.

אני שומרת על ארשת פנים קפואה וטון ישר –

וגם את העציצים הגדולים ואת הדשא, טוב?

עינים.

גם אותי, בבקשה אמא, בבקשה, גם אותי.

מי לא מכיר אותך גיברת, אני חושבת ומכרכמת פנים בחשיבות אמהית –

אמממ…בסדר, אבל רק בסוף.

לא תמיד אפשר לשמור על החוקים. אפילו אם אמצת אותם בעצמך.

הדבר הכי נעים בחוקים הוא לשבור אותם לפעמים.

מתיקות האסור.

היום בזבזנו מים. הרבה מים.

אחרי שהיא השקתה את הדשא והעציצים והאדניות של החדר שלה ושלי,

ואת השביל והכלבה ואפילו את הכלב של בני השכן, רק על החתולה נפלו רחמיה,

היא קוראת לי.

ילדה נוטפת מים.

לבושה וצוחקת כמו שרק ילדה רטובה יכולה.

אני לוקחת את הצינור מידה ומתחילה להתיז אותה.

היא עומדת נערית, ארוכת אברים, ילדותית ומתוקה וצוחקת, כמה צוחקת.

עומדת על הדשא, פניה קורנים, היא מסתובבת על צירה, ידיה באוויר ובצדדים

והיא צועקת וצוחקת וצועקת עוד עוד, אמא עוד –

ואני מנסה ומוצאת זרמים וצורות וניצוצי מים ויובלים באוויר ומפלים ונהרות,

מלמעלה, מהצד, מלמטה –

טפטוף, מטר, ממטר, טיפות, שטפון, הוריקן, מה לא…

אני אלוהי הגשם הקייצי. ממטירת המים הטובים על הילדה שלי.

ורציתי להמשיך.

ואמרתי לה לחכות רגע.

בבית, במהירות, ערמתי, הזזתי, פיניתי את כל מה שצריך –

וקראתי לה להגיע עם הצינור אל תוך הבית.

צינור ארוך מהגינה,

שני מגבים,

מטאטא רטוב,

ריצפז – כי יש לו ריח של "בת אורן", שתי סחבות רצפה ויאללה.

מים, כמה מים שטפו את הרצפות שלנו אתמול.

זהירות ליד המחשב חמודה.

מגב גדול לה, הקטן לי, בשביל הפינות.

תלתלי שער בהירים וכלבתיים נאספים בפינות ובשולי השולחנות –

למה האבק מתאגד דווקא בפינות אמא?

למה באמת?

לאסוף מים עם מגב וללמד אותם, לנתב להם את הדרך החוצה.

איה לומדת לסחוט סמרטוט רצפה בשתי ידים.

כל יד נדרכת לכיוון הנגדי.

לא לדרוך במקום שכבר שטפת, חבל, ישארו סימנים.

יש סימנים מהמגב אמא –

אני מביטה בה ועפה בזמן.

נכון.

סמרטוט נסחט, נעטף על המגב הכחול ומוחק את סימני המים. המים הטובים.

רק הכלבה הבלונדינית מתעקשת להשאיר עקבות.

קיץ 2007 – עוד ארבעה ימים נגמר. ואל תגערו בנו, פעם בשנה מותר, גם לאנשים ירוקים כמונו :)

ובאין מסכים

 

היינו בכליל בבית של תרצה.

חמישה ילדים. בת שמונה, שלושה בנים בני 11 עד 13 ואחת מוכרת לי היטב,

נושאת דרגת רס'ר אישיותי על פרק היד, בת אחת עשרה וחצי.

חשמל בצמצום גדול. אין טלוויזיה כמובן. בקושי מוסיקה. טלפון למקרים דחופים ולגעגועי אבא

בלבד, מטעמי חוסר אפשרות להטעין אותו. מקרר מינימלי. אין ארטיקים, רק כשאורי חוזר בערב

עם שתי קופסאות נזילות ומלאות טעמים שמרגישים פתאום רחוקים כל כך ומוערכים כל כך

באמצע הכלום, הרבה נרות, מזרנים על הרצפה, גומחות, גג קסום ושקיעות כתומות של רכס טרשי.

ככה זה היה.

 

 

 

 

ביום הראשון הם הביטו מעט אחד על השניה ואחד על השני, דיברו במילים  קוראות תגר

ומבוכה נערית על מה עבר עליהם מהפעם האחרונה שהם היו כולם יחד.

בפעם האחרונה היינו בנצרת. בבית ערבי ישן ומדהים –

אכסנית פאוזי, בתוך העיר העתיקה, ממש בלב השוק, יומיים לפני כריסמס.

כנסיות הבשורה, מצנפות אדומות של סבא כריסמס, שוקולד מיוחד, קישוטי עץ חג מולד נוצצים,

מציאות חג מולד מגוחכות וקיטשיות ותחושה גדולה של זרות והתרגשות מדבקת.

הפעם היינו ממש מבודדים –

בית קטן על רכס טרשי, חלל אחד גדול לכולם וזמן ארוך ואיטי.

הם לקחו פנס נטען, נעלים סגורות מטעמי אמהוֹת ונחשים ויצאו ל'חקור' מסביב לבית.

הם חקרו את האבנים, החרקים, עקבות החיות, את הכוכבים והג'אנק שזרוק מסביב –

בלילה אפשר לשמוע את הכלבים נובחים בטרוף כשחזירי הבר מנסים להתקרב.

הדס ואני חקרנו את הגינה וחלקת הירקות של תרצה.

מצאנו פרחי קישוא מתפתלים על האדמה הצחיחה, אשכול ענבים אדומים ומתוקים עטופים

בשקית נייר לבן, שני תותים כמעט בשלים שחמסתי בכל זאת, מנגו ענק ולא בשל,

סברס שקטמתי עם כוס והדס קילפה בסכין, עגבניות מכל סוג, לימונים, רימונים בשלים,

כרוב גדול ויבש, שיח חומוס שהתביישנו שלא הכרנו קודם ודי התרגשנו מהתגלית של

איך שיח חומוס נראה, וכמובן כל התבלינים שנרקמו בקומקום לתה כהה, אוצר טעמים

כבד ומתוק כשאני הכנתי אותו, ובהיר, מריר, קל ומדוייק כשזהר הכינה אותו. אינדיאנית

עטופה בבד. פרא אדם.

אבל הדבר המרגש ביותר שקרה היו המשחקים.

כמה הרבה הם שיחקו.

בין טיפוס השגי וקשה בדמדומי ערב אחד למבצר יחיעם לבין נסיעה והליכה בנקבות ראש

הנקרה הם פשוט ישבו שעות ארוכות ושיחקו משחקים. דיברו, שיחקו, קראו.

בבית הם מתקפצים בין המחשב – לשטיח ריקודים – לקצת טלוויזיה  – לנדנדה בחצר  –

לגיים בוי – לאיזה משחק קלפים קטן. הכל קצר רוח ומהיר בדרך כלל –

ופתאם, כשכל האפשרויות המסכיות נעלמו הם נזכרו ביכולות הילדיות הראשוניות שלהם

ופשוט שיחקו ודיברו. בעיקר שיחות אמיתיות, בעיקר משחקי קופסא:

מונופול

וששבש

אונו

ואגרביישן

אמת וחובה

ואיש תלוי על דף נייר –

שעות של שקט עם התפרצויות קטנות של הוא אמר קודם ואז מה אם היא הכי קטנה –

אישור לעלות לגג של תרצה להיות לבד ובשקט למי שחייב –

בייגלה עם שוקולד, תאנים שנדחו על ידם ותה מתובל ומתוק –

משתרעים בתורות על הערסל, הם מפילים משימות מגוחכות אחד על השני על פי תור

וצוחקים צחוק כל כך נרגש ומלא שמחה שהלב שלנו נשם נשימה עמוקה.

שמענו רמזי, הדי שיחות ממקום המרבץ שלנו:

על הורים גרושים וגעגועים ואבא שמת – טפוטפוטפו – והבנות בבית ספר, והבנים גם.

ובר מצווה מתקרב, ומה אני אעשה דבר ראשון כשאחזור הבייתה ושוב בנים ובנות,

ואולי ההיפך –

שיחות אמת קטנות, עם חברים של ילדות וטיולים –

אני מרגישה שעם כל פגישה וטיול וזכרון והרפתקאה, הם הולכים וגדלים, צוברים נפח

ונבנים, זכרונות ילדותה של בתי.

 

הם היו פשוט תענוג:

איתמר, יונתן, אבישג, אורן ואיה שלי – ילדים תענוג

 

 

והיא נענית לי

 

 

 

 

כשהיא במיטה, מנסה להאחז בַּיום ובַּאני הגדולה שלה,

מגיע רגע כזה, מנותק מהזמן והגיל ומאפשר לה להיות, לחזור להיות,

לזמן ענוג וקצר ילדה קטנה.

כמו פעם, מזמן, לפני שָנָה, כשעוד לא היה העֶשרֶה הזה שמחייב כל כך. 

להתכרבל בליטוף, בלחישות של לפני השינה,

בנסיון שלי לסגור את היום שהיה לה. שהיה לי.

קשר עין. אני רוצה להזכיר לה שאני כאן, שאנחנו.

והיא, ברגע הקטן הזה בין הַעֶשרֶה לעַצמה נענית לי,

מחייכת את החיוך הזה שלה שזוכר ומבין. גם את המקום שהיא בו –

מלטפת לי את הלחי, אולי אומרת מילה ונרדמת.

בבוקר, אם אני מתעוררת לפניה, אני מרוויחה רגע דומה.

היא לא זוכרת שהיא גדולה, גם אני לא,

והיא מאפשרת מתיקות ילדית,

העינים האלה, המבט שנמצא עדיין במקום פרטי,

וריח של תינוקת בת אחת עשרה. וחצי.

 

 

 

אפריקה על הקו

 

 

–   אמא, אנ'לא יכולה לדבר אנחנו יוצאים לשוט על הנילוס

–   יופי מותק, תצלמי לי תנין

–   א מ א אנ'לא יכולה לדבר עכשיו….

–   אז למה צלצלת חמודה?

–   אה. ביי

 

 

 

*           *             *

 

 

 

–  מה שלומך אאובי?

–  קניתי לך משהו, לא מגלה.

–  תצליחי להתאפק?

–  בטח!

–  ………

–  אמא

–  ……..

–  אני רק אגיד לך שזה מחרוזים

–  יופי. אני אוהבת חרוזים

–  אמא

–  ……..

–  בלי קשר. מה את מעדיפה, בלי קשר, באמת. צפרדע או ציפור?

 

 

 

 

 

  אותך. אני מעדיפה אותך.

 

 

 

 * * *                                                          מ ח ר

            

הקֶצֶב שלי משתלט על טריטוריות נטושות

 

הילדה שלי נסעה לערבות אפריקה עם אביה –

בשעות הראשונות הרגשתי  כמו תמיד.

אחר כך עשיתי את עצמי.

מזגתי אוזו עם קוביות קרח מכוכבות, שמעתי מוזיקה והייתי.

אחרי חצי דיסק ואוזו שלם

שמתי לב שאני מקשיבה רק למוסיקה עצמה.

בלי רגישות לגובהה.

לרעש.

אין ילדה חולמת בחדר הסמוך.

הלכתי לישון ברבע לארבע, לא חשבתי מתי צריך לקום בבוקר,

ושכבר מאוחר.

לא חשבתי על מחר.

בבוקר הוצאתי את הכלבה, אספתי עיתונים מהשביל,

הכנתי קפה עם המון קצף וחזרתי למיטה. 

כמו פעם, מזמן. בחיים שהייתי לפני.

קפה, עיתונים ובחזרה למיטה.

לא ארוחת בוקר. לא דיבורים.

אף מילה.

כוס הקפה הריקה שהשארתי על השולחן, עומדת כשהייתה.

בלי תוספות.

הבית בכלל נשאר כפי שהוא. דום שתיקה.

בצהרים המאוחרים אכלתי סלט שהזמנתי.

ישנתי כמעט שעתיים אחר הצהרים.

שקיעה.

והבנה שתחושת החופש לא נובעת מחוסר המטלות.

בטח שלא הריחוק מהילדה הזו, האהובה כל כך.

זה הקצב הפנימי שלי שמסביר לי חופש.

הקצב הטבעי

שבמטלות החיים והשיגרה והבגרות והכורח המציאותי

כופה על עצמו, ועלי, הסתגלות לקצב חיצוני.

מלאכותי.

ועכשיו

כש"הסיבה" והמטלות בעקבותיה רחקו ממני לזמן מה,

וגם החיים המקצועיים הניחו לי את חודש יולי די פנוי,

הקצב הטבעי שלי,

הביט הבסיסי, הראשוני, הטבוע בי, בנפשי,

ובדי אן איי שלי

מתרחב ומתפשט לטריטוריות נטושות.

הוא בודק מרחב חדש / ישן המוכר לו מפעם.

Long time ago –

ואני נדיבה, לא מקלקלת לו את תחושת הנצחון,

לא מספרת

שהטריטוריות ננטשו נטישה זמנית בלבד.

 

וזמן הפלישה מתארך  

ואני

מתחילה

להזכר איך הגוף שלי ואני, בעיקר אני,

התנהלנו בעולם לפני המפץ הגדול.

לפני הבריאה האישית.

זה תכף מגיע.

אני מרגישה.

ואז בלי קשר לאהבה שלי אליה

אני ארגיש שאני חוזרת לחיות בקצב שלי.

במרחב שלי.

 

 

אין לי מושג מה לעשות עם זה

 

 

אחרי הרבה שנות חיים –

שלושים שנה וקצת מול מצלמות –

שני ספרי ילדים  –

אחד רומן לא גמור בכלל –

לא מעט סרטים, קמפיינים, סרטי פרסומות ומה לא –

אהבות גרנדיוזיות –

פרידות גדולות –

משפחה קטנה מפורקת אחת –

חברות טובות –

אמא אבא אח אחות אהובים –

שנה בדרום אפריקה –

שנתיים בניו יורק –

הרבה נסיעות, הרבה הרפתקאות –

מקומות מוזרים –

הרבה החמצות –

הרבה נצחונות –

אנשים מרתקים בחלקם, משעממים בחלקם –

הרבה עניין וסקרנות באופן כללי –

הרבה לבד, בלי בדידות, פשוט לבד –

 

אין לי כרגע מושג מי אני ומה שמי –

 

הילדה שלי נסעה עכשיו. ממש עכשיו, לימים של חופש והרפתקאה ואבא  –

" איפה זה ב ד י ו ק אפריקה אמא " –

 

ואין לי מושג מה לעשות עם זה.

 

 

 

ועברו יומיים…

 

בקצוות של ההורמונים

גיל גרינגרוז מ"רשימות" פרסם פוסט מרתק בעיני.

למה בעצם הוסת נגמרת בזמן ( בגיל ) שהיא ניגמרת.

למה גברים נשארים פוריים במידה זו או אחרת עד סוף חייהם ואנחנו, הבנות, הנקבות, הנושאות בעול, ובחדוות,

ההבאה לחיים, מסיימות את פוריותינו בגיל מוקדם יחסית.

הסיבות שהוא מביא בפוסט מרתקות ממש. שווה, שווה קריאה.

ואני קוראת אותו ומיד ניגשת ליומן שלי, לספור ימים ושבועות. ארבעה שבועות. ככה זה.

אינסטינקט.

כשהנושא מוזכר, חייבים לספור את הזמן.

זה היה ביום שישי מסומן ביומן, אני מדפדפת, שישי אחד, שישי שניים, שישי שלוש, שישי ארבע.

עוד שבוע. יש זמן.

ואיה בת העשר שואלת: אמא מה את סופרת, ואני מסבירה.

לא את עניין הבייצית שיוצאת לפגוש זרעון, ומה קורה כשזה לא קורה, ההסבר הזה סופר והובן מזמן.

אני מראה איך אני מסמנת ביומן שלי, ביום מסויים, את האות ק. –  עם נקודה.

קיצור ל: קבלתי.

למה אומרים מקבלת אמא? –

בבית הספר הייתי מסמנת בטוש, לב גדול ואדום באמצע הדף,

ואני מסבירה איך ככה אני יכולה לעקוב בדייקנות אחרי הזמן שעובר ולספור ארבעה שבועות.

היא מקשיבה ואני מחייכת ומתרגשת.

אני מעבירה לה, ככה בהפתעה, בכלל לא התכוננתי שזה יקרה היום, הרגל נשי שלי.

זה ברור שההרגלים שלי, הטעם שלי באוכל, עיצוב, תרבות, ספרות, בגוד וצבעוניות,

חוץ מהשפעות קיצוניות מאביה פה ושם, הנימוסים וההליכות שלי בבית ומחוץ לו,

המעורבות שלי בעולם, היחס שלי לאנשים, הדעות הפוליטיות, חברתיות שלי, היחס שלי למשפחה.

אני ואורח חיי מועברים אליה וחותמים את חותמם, הטוב והרע כמו כל ילד, בכל בית,

ויתכן שאפילו קצת יותר מהרגיל, מתוקף היותנו שתיים בבית בו אנו חיות.

משפחה מצומצמת.

אבל לענייני הטכסים / הסודות / הפטנטים הנשיים שלי לא הגענו עדיין.

ופתאום, משלושה משפטיים מקריים, בחטף, הבנתי שהעתיד מתקרב, העתיד הנשי שלנו, שלה.

שהוא תכף, ממש מיד, הופך להווה.

והיא מביטה בק. עם הנקודה שאני מראה לה ומרימה אלי מבט שלא החליט אם להשאר או להתרחק.

היא יודעת שהיא עדיין קטנה מדי. רחוקה מדי.

ובכל זאת, משיכה ורתיעה,

חוסר רלוונטיות ממשי במקרה שלה מול תחושה שהסוד הזה כנראה מתקרב…

גם אם לא מרגישים את צעדיו.

והיא מחליטה על מדיניות חוסר הרלוונטיות לחייה. התעלמות.

והיא מזנקת בדקיקותה הילדותית, הגופיה הלבנה והקעקוע של סנופי שעשינו באילת

לתוך הספה ומושיטה יד להארי פוטר 5 –

את יכולה בבקשה בבקשה בבקשה, את האמא הכי מותק, להביא לי ארטיק,

ונעלמת למעמקי הקסמים, התככים והאימה המתוקה של הרמיוני וחבריה.

אני האמא הכי הכי מותק?

בטח שאני אביא לה ארטיק מקולף מאריזתו לספה :)

ארטיק. חיוך.

ואני חוזרת אל המקום והזמן שבו אנחנו נמצאות.

על נקודת הזמן הזו. החד פעמית. בקצוות. אנחנו בקצוות הבת שלי ואני.

הקצוות של היכולת הראשונית, הטבעית שלנו כנשים.

הקצוות של ההורמונים.

עוד לא. עוד מעט.

שתינו עוד מעט.

סוף והתחלה. התחלה וסוף.

מי שחושב שהטכסט הזה מנותק מענייני היום, טועה. שייך גם שייך.

עוד רגע היא אשה. עוד רגע היא שם בחוץ, מול דעות קדומות, גברים

כוחניים ומערכת ערכים קלוקלת. אין זמן. השעון הביולוגי מתקתק,

והפעם לכיוון ההפוך….

.

.

ג נ ט י ק ה – לך תתווכח איתה.

 

 

–  אימי..

–  מה אאובלה?

–  איך קוראים למקצוע הזה שעומדים לבד על הבמה באור ומפטפטים

   כמה שרוצים ועל מה שרוצים וכולם צוחקים?

–  ……

–  אמא?

–  …….

–  אמא?

–  אנתרופולוג…

–  א מ א

–  תגידי אנתרופולוגיה

–  אני יודעת…סטנדפיל. זה נשמע מ'זה כיף…זה מקצוע אמיתי?

–  אנתרופולוגיה זה מקצוע אמיתי..

–  א מ א !

–  כן?

–  איך קוראים לזה? 

–  סטנדאפיסט. תגידי אנתרופו…

–  לא רוצה

–  רוצה אמסטרדם בחופש הגדול?

–  כן!

–  אז תגידי ….

–  א נ ת ר ו פ ו……סופיה, טוב לך?

 

 

 גנטיקה. לכי תתווכחי איתה.

 

 

 

 

עצומה נגד הסכם חנינה מוקדם למשה קצב

 

 

חמש שנים ופרידה ממורה

.

זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ.  –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.

——————————————————————————

מ. יקרה

אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.

יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.

רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.

ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .

למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,

המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,

אם לא אלוהים בכבודה –

.

אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה

שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד

אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.

תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.

.

אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת

ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך

להיות אמא של תלמידה של מורה.

גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית  ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .

שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי  וחינוך ששמחנו בו מ א ד.

כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר

רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם

הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,

קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך  – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.

.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,

כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002

אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום  בית ספר

ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:

המורה שלי.

אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי

חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו

נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.

.

עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.

התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה

בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,

ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.

האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?

הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –

מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'

ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל  שמשתדלת להתעזר בסבלנות,

מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.

והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.

אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".

הם לא מדקלמים. הם מבינים.

היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי

ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –

אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.

רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.

הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –

למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.

הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה

קולות באופן די מקסים ומרשים.  החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים

מעט מאד שיעורי בית  –

אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה  שעורי בית

פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.

לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.

יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.

הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.

יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,

ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,

ביום שבו נולד.

הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה

מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.

.

היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,

שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……

חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,

תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,

ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…

ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך

מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.

כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.

אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.

אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –

ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,

בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.

.

הגזמתי? אולי.

אבל

מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,

וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,

הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.

חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.

ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.

א ב ל

אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.

מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית

הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)

שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.

ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול

היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.

אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,

מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.

צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.

בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.

ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)


והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.

אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע

שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.

אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים

אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.

הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב

לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על

הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף

לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.

לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך

וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.

.

באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.

בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.

ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,

בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.

אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.

והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.

לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.

והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.

החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.

ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)

כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.

הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.

שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.

שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)

מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,

את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.

ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.

אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.

כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת

פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים

האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.

שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –

ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…

אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.

ואני רואה את שתיכן.

אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.

מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת

בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע

התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,

ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה

המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.

האהבה הזו.

תבורכי.

.

מתוק חמצמץ מתוק

 

 

 

 

    בני השכן מביט באיה שחומסת את שיח הפטל השחור בחצר שלו:

    "היא הולכת להיות פצצה מהממת כמו שאמא שלה הייתה"    

 

 

 

    הכל בכותרת.

 

 

 

תבחרי לבד

 

 

   שבת בית.

 

–  רוצה יום סרטים?

–  כן!!

–  גם אני.

–  מה נראה?

–  תבחרי את.

–  מה יש?

–  ………

– ב ס ד ר…..אני אסתכל בעצמי……הנסיכה הקסומה……ספאלש…..

  הספור שלא נגמר…….הקוסם מארץ עוץ……..צוללת צהובה……..

  מרי פופינס………צלילי המוסיקה……..גריז…..   צ'רלי……יש!

  אני רוצה זמנים  מודרנים, הכי אני אוהבת את צ'רלי צ'פלינג.

 

 

 

 

הכי היא אוהבת את צ'רלי צ'פלינג .

 

 

והנה קישור לרשומה הבאה שעניינה  דומה 

 

 

הקשר בין נודל'ס ובליינדייט

.

– אמא…

– אהממ…?

– אני רעבה.

– רעבה? אכלנו לא מזמן.

– אני גודלת. הגוף שלי צריך אנרגיה.

– גדלה. וגם אני צריכה אנרגיה.

– את צריכה אנרגיה כדי לחיות. אני כדי לגדול. מה דחוף יותר?

– מה מתחשק לך?

– מנה חמה.

– לא!

– למה?

– מנה חמה זה רק לעתות מצוקה וחרום.

– א מ א, זו שעת חרום אמיתית. אני במצוקת רעב נוראית.

אני מתבוננת בפנים האלה. היא משתדלת להשאר רצינית,   ודי מצליחה, חוץ מזוית פה קטנטנה

ואיזה ריצוד בעינים. אני לא נכנעת. אני אמא החלטית, אסרטיבית, תקיפה.

–  לא. אין מנה חמה, רוצה נודל'ס?

    היא מחייכת. בטח רוצה. מנה חמה תוצרת אמא. מה רע?

– בואי תעזרי לי פושטקית.

*     *     *     *     *

נודלס. הכי קל. הכי מהר. ממה שיש.

צלחת גדולה. קרש חיתוך. סכין חדה מאד.

– פלפל אדום עדיף –  כתום / צהוב / ירוק לרצועות דקות ולא ארוכות.

– גזר – רצועות דקות ממש באורך….חצי אצבע בערך.

– ברוקלי / כרובית – פרוסות דקות לרוחב. אפשר בלי בקלות.

– תירס. טרי, עם סכין לחתוך בבסיס הגרעינים. תירס גמדי מקופסא נחתך לאורכו ואז לשניים.

בשעות חרום גרגירי קופסא או קפוא.

– אפונה ירוקה. מהמקפיא. חופן . חצי כוס במים רותחים לחצי דקה –

טלי אומרת שקפואים אפשר ישר לווק בלי שלב החליטה.

– בצל ירוק לרצועות. כבר היו עתות חרום שבצל רגיל התנהג מצויין.

– כרוב. אם יש. אם אוהבים. קצת. פרוס דק מאד.

– חזה עוף חתוך לקוביות ועליהן מעט. ממש מעט סויה.

ואפשר כמובן בלי עוף.

על השיש –

– שן / שתיים שום.  שורש ג'ינג'ר שנשמר בקופסא אטומה/ בפריזר חודשים.

– סויה.  שמן שומשום. כף עץ. חצי כוס מרק עוף. בעתות חרום מים רותחים ואבקת מרק.

*     *     *    *     *

אמא, אם היית מתחתנת עם סיני הייתי נולדת אני עם עינים מלוכסנות?

– מה את חושבת?

– שלא. שהייתי נולדת אני אחרת, עם עינים גם מלוכסנות וגם כחולות.

– גם מלוכסנות וגם כחולות?

– כן. כמוך. גם יפה גם אופה.

– אוי, בדיוק מצאתי את הסרט הזה באינטרנט. רוצה לראות?

– לא. אני רעבה.

*     *     *     *     *

ווק חם מאד. לוהט. קצת שמן רגיל.

שום נקצץ / נמעך פנימה. ג'ינג'ר מתפמפם גם. חצי דקה / דקה.

העוף מוכנס. כף עץ הופכת את נתחי העוף. מוכנים מהר מאד, ומונחים בצד, על דופן הווק,

לא על הקרקעית במרכז החום, הם יתייבשו. אם צריך מוסיפים מ ע ט שמן.

הירקות מוכנסים על פי 'קושיים' –  הקשים בהתחלה.

לוקח להם קצת יותר זמן להיות מוכנים –

כרובית. ברוקלי. גזר. תירס – ערבוב. הפיכה.

בצל. כרוב. אפונה.

בינתיים או הכינותי מראש, הנודל'ס מוכנסים לסיר או קערה ממש גדולה עם מים רותחים.

ממש רותחים. 2-3 דקות בסיר –  קצת יותר בקערה.

למסננת. שמן שומשום ניזלג עליהן . בעדינות. ממש בצמצום.

הטעם שלו מאד ברור וחזק –  צריך לרמז אותו.

נודל'ס אל הווק המלא ירקות. שתי כפות עץ הופכות ומערבבות.

סויה על הכל. לא להגזים. אין סיבה.

כשהכל עטוף ומבריק ונראה מעט יבש, כי בעצם אין נוזלים חוץ ממעט סויה,

מוזגים את חצי כוס המרק עוף לווק. עדיף ככה מהצד בעדינות לקרקעית –

משם לערבב, לטעום, אולי להוסיף קצת סויה, אולי לא. זהו.

בלי חוקים. ממה שיש בבית. גם שני מרכיבים מספיקים –

*     *     *    *     *

–  אמא, רוצה לשחק אחרי האוכל?

–  בטח. במה?

–  גו.

–  מה נזכרת בגו פתאום?

–  אני רוצה לבדוק איך זה היה מרגיש אם היית מתחתנת עם גבר סיני….

/

בליינדייט – לכי דעי מה מחכה לך שם……

.

לאן ולמה הן ממהרות…

 

למרות השמות המוזכרים בפוסט הוא נכתב לפני שנים,

כפוסט ע ק ר ו נ י והתחיל מהפוסט הכי חשוב, לדעתי, שכתבתי עד היום

 מתי, מתי התהפך העולם? . .    

. . .

ימים ספורים לפני שיגיח בנה מהבטן המדוברת ביותר בארץ, היא מספרת

ל"פנאי פלוס" או ללאשה או לידיעות אחרונות, על ההריון, הפפראצי והקריירה,

בראיון שיופיע על שער גיליון חג היא מצוטטת:

"מדהים אותי איך שממהרים להספיד אותך. אני בסך הכל בהריון,

וישר מתפרסמות כתבות של 'האם הקריירה של xxx גמורה?'.

מבחינתי דקה אחרי ההיריון אני כבר יכולה לדפוק שער ל'בלייזר'

עם בגד ים ומראה נוטף סקס".

אני יושבת מול המחשב וקוראת את המילים. שבוע/שבועיים לפני לידה ראשונה.

לפני ילד ראשון.

אני מכירה חלק מהממהרות ולק אני לא מכירה,

לכולן יש משהו משותף, הן נשים מוכרות והעבודה שלהן קשורה גם למראה שלהן

ממירי בוהדנה של פעם שמצוטטת למעלה לפני לידת בנה הראשון,

דרך אין ספור אחרות, ממיכל ….. ויצמן השבוע:

מיכל ויצמן | 
זמנים מודרנים  • 22.10.2017
"מה שבטוח זה שאני אצא מבית החולים בסקיני ג'ינס"

עד האין ספור אזכורים של  בר רפאלי שיצאה לבד שבוע לאחר הלידה

ועוד ועוד נשים צעירות ומצליחות שממהרות כל כך "לחזור"

לחזור לאן? מה רע במקום שבו תהיי בעוד חודש או חודשיים או שלושה?

עם תינוק חדש, בבית, עוזרת לו להתרגל למרום המורכב הזה שנקרא, חיים.

ובכל זאת, ובלי קשר למה יקרה להן כשיביטו לראשונה בעינים של התינוק/ת,

והוא בעיניהן, יחפש את המבט והריח של אימו,

בלי לדעת איך תרגישו, אם תחליטו להניק (ותצליחו) או לא,

– בלי לדעת אם כשתהפכו לאמהות יתהפך עליכן עולמכן

ואולי תגיעו להחלטות משנות חיים, אולי שלא

בלי לדעת מה יקרה לכן עם אמהותכן, ועם השינוי בחייכן –

ובלי קשר לליגה הקלה, להסתגלות, שאני מאחלת לכולן  –

כי כולכן אחיותי, צעירות, מבוגרות,

אני תוהה, לאן כולן ממהרות?

מה כל כך דחוף להצטלם בבגד ים שבוע אחרי לידה?

להכנס לסקיני ג'ינס? לצאת לבלות, להצטלם, להוכיח לכולם

שהיי אני עדיין אני. מה מוכיחים בזה?

את עדיין את גם עם עודף של חמישה, שבעה קילו שבועיים אחרי הלידה

הצילומים בפתח בית החולים הם לא חובה, אפשר בלעדיהם.

ומה בהול לרצות להיות על שער של עתון שבועיים אחרי לידה?

או בצילומי קמפיין אופנה חודשיים אחרי לידה?

או בתוכנית טלוויזיה שדורשת שבועות של חזרות?

מה בוער? לאן כולן ממהרות ולמה?

. . .

כמובן ששמחתי מאד כשנכנסתי לג'ינס שלי ההוא הישן,

ואני לגמרי בעד בגדי ים, גוף חטוב, סקיני ג'ינס ושאר ממתקים,

אבל, התזזית, המהירות, רעב לחזור מהר. מאד מהר. מהר מדי.

הפחד (כנראה) שאם תעלמי לכמה חודשים ארוכים,

מי ירצה אותך בחזרה?

ההרגשה ש'הן' לא נעצרות לרגע.

להיות. להרגיש. להתרגל. לאט לאט. הריון. לידה. תינוק. אהבה. אמא.

המון דברים חדשים. רכים. מפחידים. מענגים. קשים. הכל. עולם ומלואו.

והתחושה היא של חוסר יכולת לנשום עמוק ולהיות לרגע בחיים החדשים.

להיות אמא. להתרגל. לתת לתינוק שלך זמן להתרגל לחיים כשאת לידו.

ואחרי שתתרגלו. כולכם. תחליטו.

ועל ההחלטות – בפוסט הא ר ו ך ומורכב ומעורר שאלות ורגשות רבים וסוערים

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם? – הרהורים על הורות .

פיות לטור 018

מזל טוב, שנות הורות טובות ומפרות לאחיותי

מתי זה קרה, מתי התהפך העולם? # בין קריירה לאמהות

.

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

שגם אם קשה, זה בסדר.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?.

לפני זמן פרסמתי את פוסט רשומון הסידורי יומולדת של הילדה שלי –
כשחזרתי לבלוג לראות מה קורה ומי ראיתי שנוצרה מהומה קטנה.
אחרי ברכות ומחמאות והזדהות אימהית התחיל דיון. קצת מהוסס. תוהה עם עצמו –
במרכזו עמדה הטענה/בדיקה העדינה והמהוססת שאולי אני מגזימה.
שרשימת ופירוט מה ואיך והיומולדת הייתה מוגזמת.
ניסיתי להבין. קראתי שוב ושוב –
האם מה שנראה להן כהגזמה פיננסית, הגזמה בכמה יומולדת אחדעשרה עלה לנו לדעתן? –
זה העניין של הכסף? כמובן שהעלות הייתה נמוכה בהרבה, אבל לא זו הנקודה –
ההגזמה ב'חגיגות'? –  או שהשפע הרגשי שלי הפריע?
האם השקעת האנרגיה, תשומת הלב והירידה לפרטים נראתה מוגזמת?
מה צרם? מה הפריע?
מצאתי עצמי כותבת ומוחקת, גם מילים שהיה בהן גוון מסויים של התנצלות –
ואז נעצרתי.

על מה אני מתנצלת?

וכאן מתחיל הפוסט הזה – בדיוק כאן: איך התהפך העולם –

מתי 'זה' קרה –

– ממתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

– ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

– ממתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת  שהילד שלך

עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה ולא, אין לו מטפלת ?

– ממתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת לאנשים

מוזרה "אין לכם מועדונית בגן"

– ממתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר על דברים

רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא ראשון, מרגיש מופרך?

– מממתי כששאלו אותי מה אני עושה בשנים הראשונות, הייתי נשארת חסרת נשימה לרגע,

מהססת – מה להגיד? אני אמא, חדשה יחסית, בת זוג, אני גם שחקנית, כותבת ספרי ילדים, ועוד

אבל היי, עכשיו, וכנראה לתמיד, אני בעיקר אמא. קודם כח אמא. מגדלת את הבת שלי/שלנו.

– ממתי הריצות של אמא לסידורי יומולדת, תשומת לב לקטן שבפרטים, חיפוש נרחב אחרי

חצאית ורודה מעורר תחושת הגזמה ולא תחושת חיוך: וואו איזה כיף לילדה .

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?

כשעמדתי ב'אסותא' והאחות אמרה לי: התשובה חיובית, פסקתי לנשום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי נוהגת באלפא שלי בפקקים של אבן גבירול, מדליקה סיגריה –

אחת מ 20-30 יומיות לאורך כמעט עשרים שנה ויודעת בוודאות שברגע שאני מחנה את האוטו

ונכנסת הבייתה, אני מפסיקה לעשן. כי ככה זה. ברגע ההוא הבנתי, עדיין בלי להבין, את המילה

א ח ר י ו ת –

ככה פשוט. ברגע משנה חיים, קבלתי אחריות על קבוצת תאים מתחלקת ומתפתחת שבעוד

שמונה וחצי חודשים תהפך להיות הילד/ה שלי -ואני, מרגע זה אחראית עליו.

ומבחינתי מאותו רגע, לעשן סיגריה היה להזיק במודע לעובר שלי בדיוק כמו לחייך אליו בעגלה

ולנשוף עשן ישר לתוך פניו. ככה דמיינתי את הסיגריה.

עשנתי עוד כמה לאורך ההריון, בודאי, אבל בודדות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363657,00.html
מתי הופך העובר לאדם –

אהבתי אותה כבר אז? לא יודעת. היתה תחושה ערטילאית. הרבה רגש. הרבה שמחה.

התכוננות פנימית חסרת מילים. הייתה חתונה באמצע. טוב, סוג של חתונה – עברנו לבית חדש,

כינון כמובן,התגייסות פנימית ושמחה. מולה. אליה.

היא כבר הייתה היא ולא הוא – כבר היה לה את שמה וכבר הרגשתי את רגש ה'שמירה',

האחריות שלנו עליה. כשהיה רעש, כמו כולנו, ידיים גוננו על הבטן,

כשמישהו דחף אותי לא בכוונה, הידיים עטפו אותה. ככה הטבע רוצה. ככה הטבע עושה.

.

יש דברים שיודעים בלב. יש דברים שיודעים בתובנה. ויש דברים שפשוט יודעים.

אני ידעתי איזה אמא אני אהיה. תמיד ידעתי.

וברגע שראיתי אותה, מרימה אלי זוג עינים אפורות, עמוקות, יודעות הכל באותו הרף עין  –

רגע משנה חיים וגעגועי נצח לשניה ההיא.

כשנפגשנו. ברגע שהיא חיפשה אותי ומצאה, הכל היה ברור.

היא הילדה שלי. אני אמה.

ומחובתי ותפקידי ורצוני לשמור עליה. קודם כל.

ואחרכך להאכיל אותה, לגדל אותה, לחנך אותה ולעשות עבורה את הטוב ביותר.

את הטוב ביותר שאני מאמינה בו. את הטוב ביותר שאני יכולה. ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.

.

מילת המפתח שלי בהתייחסות שלי אל הבת שלי הפרטית ולילדים בכלל היא ילְדוּת.

התחושה הבסיסית שמכתיבה לי הרבה מהתנהגותי ומההחלטות שלי מולם היא –

שיש המון שנים להיות אדם מבוגר וכל כך מעט שנים להיות ילד קטן.

כל כך הרבה חובות, חשבונות, משימות, לוחות זמנים, אנשים להתחשב בהם, ויתורים, עבודות,

התפשרויות, התחשבויות, דאגות מחכות לכולנו כאנשים מבוגרים, שאת השנים הראשונות,

אפשר,ל ד ע ת י, ורצוי להעביר בשמחה, משחק, לימוד וחוסר דאגה.

אני אדם שמאמין ונשען בבטחון גדול על ברכי הפסיכולוגיה, מאמינה באמונה שלמה ואמיתית

שכל מה שקורה עשוי להשפיע על האדם הצעיר הזה שהבאתי לחיים

ואני מגדלת ומחנכת ומשפיעה על שארית חייו.

אני ואביה כמובן.

והעכשיו –  אי אפשר להגזים בחשיבותו. השנים האלה, שנות הינקות והילדות הן גורליות.

ואנחנו, א נ ח נ ו, אחראים עליהן. על השנים המעצבות את שארית חייו/ה. הוריו. הוריה.

וכך. מתוך ההרגשה הזו התחלתי את מסע ההורות שלי. האמהות שלי.

מתוך רגש אחריות חסר גבולות בעוצמתו וגודלו.

ויתורים? הפסדים? שינוי סדר עדיפויות? החלטות גורליות להחליט? רגעי אמת מפחידים בחדותם .

כן או לא? לקחת או לוותר?

מפחידים כי יש בהחלטות האלה לעיתים חשיבות עצומה של איכות חיים,

דברים שאפשר או אפשר שלא יהיו, העדרות או שלא לימים ארוכים מהבית.

הייתי בת ארבעים וקצת. אחרי הרבה שנים של עשיה, כזו או אחרת –

וכדי לקצר, הנה אני מציגה את עצמי כשנכנסתי ל'רשימות' –

ועכשיו, עם בן זוג אהוב ותינוקת יכולתי ורציתי להכנס הבייתה.

לא היה שם, בחוץ, כלום יותר מעניין, מרתק, משמח ומקסים מהמשפחה שלי.

והחוץ המשיך להיות ולחיות, ואפילו העמיד לא מעט פיתויים.

.

ערוץ 2 נפתח בשנים ההן. אבא שלה הגיע למרחב שלו, לי היה חלון הזדמנויות קטן –

הייתי  בת ארבעים וקצת, הייתי דוגמנית הרבה שנים – עובדה שלא תמיד עובדת לטובתך

כשאת רוצה להשתמש בעוד אפשרויות ביטוי או כשרון שאת מאמינה שיש בך,

ולשמחתך, יש כמה אנשים שחושבים כך.

שחקנית קולנע היא עדיין ההגדרה הראשונה שלי מול עצמי. אהבה גדולה, אולי הכי גדולה.

אבל סרט פה ושם לא מספק ולא מספיק. לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינת הצורך והרצון לעשות.

והנה נפתח חלון חדש, ערוץ 2.

והחלון/ צוהר/אשנב הזדמנויות שנפתח לי היה אמיתי  והיה שם.

היה ברור שכדי להניח רגל במקום החדש הזה, בזמן ההוא, כשהכל היה חדש, מרגש וממציא את

עצמו, היה צריך, מי שרצה, להשקיע הרבה יותר מלהגיד שלום יפה וחייכני לדן שילון  במסיבות

של 'רשת', או להגיע עם תינוקת חייכנית על הידיים להקלטת תוכנית של אבא.

צריך לזוז. לפעול. לעשות. וצריכה ליפול החלטה איך תגדל הילדה שלנו.

עם מטפלת? הנקה? ומה עם הפרנסה?ואיך תרגיש אמא שרגילה באופן כללי, להרויח את לחמה מגיל מאד צעיר?

רק אבא יפרנס? אפשר לחיות רק מהמשכורת של אבא? אפשר לחיות כמו שרוצים?

איפה נצטרך להצטמצם? אנחנו רוצים, מוכנים לרדת ברמת החיים, עם כל הכבוד לערוץ 2?

כל שותף תורם לשותפות את מה שהכי טוב ל'מוצר' כרגע?

וה'מוצר' הצטרך, לדעתנו וטעמנו, אמא. אמא צמודה.

וצריך היה לקחת החלטה ע כ ש י ו.

אי אפשר אחר כך, אי אפשר להגיד נחזיר לה מאוחר יותר, נפצה אותה כשתגדל כי עכשיו

יש את החיים בחוץ. וצריך לעשות מה שצריך לעשות.

ואם יש מפיק שמחכה לתשובה, או רעיון שצריך להתחיל לבדוק ולפתח אי אפשר אחרכך.

A man has to do what a man has to do

וזה נכון שהחיים בחוץ הם עכשיו, אבל גם החיים בבית הם עכשיו.

וחשבתי, חשבנו, שכשהזמן הנכון יגיע, כשיגיע הזמן לצאת שוב לחיים, בטח נדע.

וכשאומרים לחזור שוב לחיים, מתכוונים ברוב המקרים, לאמא שתחזור לחייה.

כי אבאים מתוקף עבודתם, אחריותם וחוסר יכולתם להניק, בת'כלס,

ממשיכים לחיות גם את החיים ה'הם', החיים ב'חוץ'.

גם כשזה לא מאד p c להגיד בקול רם. והוחלט. בלי הרבה מילים ודיונים. אבל הוחלט.

הילדה שלנו תגדל כמה רחוק שיכולנו לדעת ולהבין מה זה ואיך זה לגדל תינוקת, כמו שהוריה חושבים שנכון.

בבית. עם אמא ואבא ואבא ואמא.

הכי קרוב שאפשר. וכשיגיע זמנה להכנס למסגרת של משפחתון/גן/גנון, כבר נדע.

.

לאן הן ממהרות רגע אחרי שנולד להן תינוק, לאן? ולמה?

למה צריך חודשיים שלושה אחרי לידה להכנס לג'ינס ההוא ולחזור לעבוד בימי צילום ארוכים,

שעות של מדידות בגדים,חזרות ומה לא. (לא שאני נגד הג'ינס ההוא חלילה).

ויש גם נשים/אמהות שלא עובדות ב'תעשיה' וגם משתעממות עם התינוק בבית וחוזרות לעבודה,

ויש את האמהות שלא רוצות לחזור לעבודה אחרי חודשיים, שרוצות להשאר בבית ולהיות עם

התינוק/ת שלהן שנה/ שנה וקצת – ורק אחרכך לחזור ל"חיים" –

וחוקי העבודה והמדינה שהגיע הזמן שאיזו/ה חבר/ת כנסת ת/יפעל ות/יזום להאריך, ובהרבה,

את חופשת הלידה שהמדינה מאפשרת למשפחה לקחת –

או אחד המצבים הכי שכיחים בחישובי איך לגדל את הילד שלנו, המצב הפיננסי בתא המשפחתי שלא מאפשר

חופשה מעוד משכורת – על אלה,ההורים שרוצים ולא יכולים להעניק לילד שלהם את השנים הראשונות כמו שהם

מאמינים ורוצים, על אלה הלב נכמר.

ועל מה טוב לתינוקות אין ספק וכמעט אין ויכוח –

הויכוח הוא על האם טובת ילדך קודמת לטובתך?

האם עובדה שהוא יהיה עם מטפלת מגיל ארבעה חודשים, עם בקבוק סימילק או מטרנה מזיקה לו?

ברור שהיא לא מזיקה לו.

האם זו האפשרות הטובה ביותר? ברור שזו לא האפשרות הכי טובה בשבילו.

ואין מילים יפות או p/c או עדינות יותר להגיד את האמת.

.

התחושה היא שההריון והלידה לא מופנמים ברמה האמיתית של השינוי.

של המחוייבות. של הבנה שהחיים שהיו הם לא החיים שיהיו. לעולם לא.

לא בגלל שצריך בייבי סיטר כיוצאים מהבית. לא בגלל שצריך להתעורר בלילה –

לא בגלל שעדיף שיהיו בבית מגבונים ובמבה במקום רדבול וסמים.

לא בגלל המאות/אלפי סידורים שצריך לסדר כל הזמן כדי שהחיים יהיו –

אלא בגלל שברגע שעשית ילד – אתה מחוייב לקחת עליו אחריות.

לא רק על האוכל. לא רק על החיסונים והמשקל. לא רק על הסוודר והצעצועים.

לא רק על כל הדברים הטכניים שגידול ילד דורש, אלא על החיים שהוא חי.

על מי מלטף אותו ומנחם אותו כשהוא נופל. ומי באמת מתבונן בו כדי לראות מה המצב רוח שלו.

על הבטחון בעולם שהוא רוכש לעצמו (או שלא) ו על זמן שהוא פשוט נמצא לידך ואתה לידו.

חיים קוראים לזה. והחיים…..? החיים הם עכשיו. חד פעמיים. אין אחר כך.

ואם אפשר, עדיף.

מה יש שם בחוץ? מה יש שם בחוץ שמעניין או מרתק או משמח יותר?

מה היה יותר מעניין מלראות איך היא מבינה שזו היא במראה?

מה היה יותר מענג מלראות אותה מוארת משמחה כשנכנסתי לחדרה בבוקר?

מה היה יותר משמח מלראות אותה, שנינו, צועדת את שני צעדיה הראשונים על השטיח?

או מגלה איזה טעם היא אוהבת ומה גורם לה לאיכססס ענק?

או מגרגרת לשמיים, מגלה איך הולכים או מציירים או מפחדת מגלי הים?

אני יודעת שהרבה אנשים מגיבים בעוצמה רגשית מאד גבוהה לדברים האלה, וכועסים. מאד.

אני מכירה (די מקרוב) את התיאוריה שאומרת : הורה מאושר שווה ילד מאושר.

הורה/אמא מתוסכל ומשועמם ועצבני שווה ילד שמושפע מהתחושות האלה וזה בטח נכון –

ויש אנשים שמשעמם להם להיות שנה בבית וזה לא עושה אותם הורים פחות מסורים.

אבל אנחנו שהולכים לפסיכולוגים, סדנאות, בתי ספר להורים, קונים וקוראים ספרי לימוד איך להתמודד ולהיות

הורים טובים יותר, מודעים יותר, שוכחים את הדבר הכי בסיסי ופשוט. פשוט להיות לידם. לגדל אותם. לחיות.

בוודאי בשנותיהם הראשונות.

טוב, לא כל הזמן. אין כאן דיבור על שיטת הרצף וכו' אבל הרבה זמן. הרבה שעות ערות.

.

הכל היה חדש. הייתה הבנה אינטואיטיבית שזה זמן חדש וצריך ללמוד ולהתרגל, וכן, כואב. עיף. גדוש. חדש.

כולם לומדים. לוקח שבועיים/שלושה/ארבעה. וללמוד לחתל, ואמבטיה (אבא!), ושינה, ומה זה ה'קוליק' הזה,

וכן מי ענבים ולא, ומי זוכר עכשיו מה היה אז….

והחיים ממשיכים וקשה וחדש ולומדים.

ומי שצריך להתרגל הכי הרבה זו דווקא התינוק/ת.

הם צריכים להתרגל ולהסתגל להכל. הכל חדש להם. כל אור, כל קול, כל טעם.

אפילו הגוף שלהם צריך להסתגל. אז השתדלתי להביא אליה את החיים החדשים בעדינות בימים ובשבועות

והחודשים הראשונים. בהדרגה. לא להתנפל על החושים שלה במסות גדולות. הכל כל כך חדש.

"את מפנקת אותה". "היא תתרגל". "החיים לא כל כך עדינים ומתחשבים". "היא עושה מניפולציות" .

איזה מניפולציות בדיוק יכולה לעשות תינוקת בת חודש רציתי לדעת.

הנקתי עד שהיא הייתה בת שנה וקצת. היה קשה בהתחלה? כן. so?

"למה את מניקה? לא תוכלי ללכת לשום מקום". "תהיי מרותקת אליה" –

לאן בדיוק רציתי ללכת עם תינוקת חדשה בבית?

"היא צריכה להתחשל. החיים יותר מסובכים" – "תרגילי אותה מעכשיו" –

וחשבתי אז ואני חושבת גם היום שיש זמן להתחשל. ללמוד. להתחזק. להתמודד.

אבל לא בגיל שנתיים ושלוש וארבע.

וכמה שבבסיס יותר רגוע ושקט ויציב ובטוח כוחותיה הרגשיים להכיל את החיים ה'בוגרים' יהיו חזקים יותר.

.

לְמָה היא תתרגל שאלתי אותם. את אלה שהעירו ש"היא תתרגל"?

לזה שכשאת קוראת לאמא/אבא שלך בבכי או בקול או במילים הם באים מיד? יופי מותק. תתרגלי.

איך בגיל חודשיים או חצי שנה או אפילו שנתיים תבני אמון רגשי בהורים שלך?

איך תדעי שהם כל הזמן, כל הזמן שם, שומרים עליך, אם לא תווכחי שזו אמת?

איך תגדלי להיות אדם ששמח באנשים, שמאמין שאנשים מבוגרים מגינים עליך אם הנסיון שלך מול המבוגרים

שאת מכירה לא כזה? יגיע הזמן להבין, להזהר ולהכיל גם מידע שונה על אנשים מבוגרים. בטח יגיע.

אבל קודם תגדלי קצת.

היא לעולם לא עשתה סימן שהיא צריכה אותנו ולא נענתה מהר ככל שנית,

בלי להפיל את הקפה מהיד או דברים מסוג זה אבל מהר ככל שניתן.

מפונקת? היא לא מפונקת.

היא ילדה שגדלה בתחושה שהוריה מקשיבים לה, קשובים לה, ומכבדים אותה.

קולה נחשב. דעתה נחשבת. טעמה נחשב. אבל לא קובע. בהחלט לא קובע.

אנחנו בהחלט מחליטים עליה  :-)  –

העובדה שהיא קטנה, מעולם לא היוותה סיבה לשכוח שזכותה להיות בעלת דעה, טעם, רצון, כשרונות ונטיות

משל עצמה – כל זמן שלא תהפך לגזענית, פאשיסטית וערלת לב :)

והיו רגעים קשים. וימים קשים. ואחרי צהרים בגני שעשועים שהרגשתי את תאי הi q האחרונים שלי מחליקים

עלהמגלשה ונעלמים לנצח ותהיתי אם אני מסוגלת לשבת בארוחת ערב עם אנשים מבוגרים ולנהל שיחה בלי

להגיד 'איה' , לא הצלחתי.

וראיתי איך הרצון שלי לכתוב ממשיך להתנמנם, והגוונים בשער יכלו לחכות עוד חודשיים שלא נדבר על אלה

ברגליים, והגעגוע לדבר הזה שנקרא לבד וחופש, ולזכור איך פעם כל האופציות היו פתוחות וכרגע, כשהילדה

שלי בת חודש, שנה, שנתיים וחמש …הרבה מהן סגורות, וכנראה לתמיד.

אבל – גם הגיל סוגר אופציות. גם הזוגיות. גם הורים מזדקנים. גם חובת ההשתכרות.

מגיע שלב שהחיים עצמם מתחילים לסגור אופציות באותו דיוק שפעם הם פתחו ופרשו אותן לפנינו.

צריך להבין. להכיל. לוותר. וזה מאד קשה.

.

איך אני אסביר שאני לא כותבת ושופטת, למרות שהמילים שלי עשויות להקרא כך?

שהדברים הרגישו ועדיין מרגישים לי כל כך ברורים שקשה לי – מודה – להבין איך אפשר אחרת.

רק על עצמי וכו…

.

ובכל זאת,

איך העולם מתהפך –

פנאי נפשי ורגשי הוא משאב חיוני וטבעי כשאתה אוהב מישהו.

ואיך התהפך העולם –

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה ה"ישן" –

זה המוותר על דברים בחייו "תמורת" הורותו, בטח מוותר –

ומתגעגע,  בטח מתגעגע/ת אל עצמו ואל חייו הקודמים, החופשיים,הספונטניים, אלה עם הבילויים, הטיסות,

ארוחות הערב במסעדה, הקפיצה לשעה לאיזה דרינק, הצצה במוזיאון בלי להביט בשעון –

בטח מתגעגע. אבל לא ממורמר/ת ומתחשבנ/ת על ויתורי –

ויתור על דברים רגשיים לא פחות מחומריים הוא לא ויתור קל יותר ולעיתים קשה הרבה יותר.

אבל אם עשית ילד קח/י עליו אחריות.

אחריות מקיפה.

אני אמא אחראית. אחראית כמיטב יכולתי + מיטב יכולתו של אביה על בטחונה, שלוותה, חוסנה הרגשי

וילדותה של הבת שלי. ככה הייתי תמיד. מהרגע שהיא נולדה.ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

החלטה שעלתה לי הרבה. גם בבחירות קריירה שעשיתי, בוודאי בתכלס של החיים,  במציאות הפיננסית,

בהחלטה לא להכניס לחייה גבר שאני לא יודעת בודאות שהוא כאן לאורך זמן, מה שמסבך לא מעט את מדיניות

הדייטינג שלי :), במקום שבו עומדת הקריירה שלי היום, באוטו בו אני נוהגת, ברמת החיים שלי, באנרגית כתיבה

והעשיה שלי ש'נגנבת' לעתים למחוזות אחרים, ולעתים מרימה ראש ודורשת את שלה :) –

אבל ככה בחרתי.

.

האם העובדה שהורים אחרים מגדלים את ילדיהם בדרכים אחרות, מחייבת אותי להתבונן שוב בהחלטות שלי? –

המשכתי לכתוב לאמא שתקפה אותי שאני מבטלת את עצמי ואת חיי בהורות שלי – שאת חושבת שאת מקנאה

בשפע שלדעתך יש לילדה שלי. בעיקר הרגשי. ואני שואלת למה לא – למה לא הרבה?

ואם נחזור ליומולדת שהתחילה את הדיון כאן:

למה לא סרט חדש?  למה לא קורנפלקס לחברה שלה שאני מכירה ויודעת שאת זה שיש לנו היא לא אוהבת?

בגלל ששכחתי והצטרכתי לקפוץ שוב לסופר?  שווה לי.

למה גם מסיבה וגם שתי חברות אחרכך יבואו אלינו לישון, למה לא?  למה מסיבת הפתעה? למה לא?

מה להגיד להן? שאני לא מסכימה? כי יהיה באלאגן ורעש שעתיים?

כי השטיח יראה כמו אנ'לא יודעת מה? קטן עלי. שווה לי.

וחצאית ורודה חדשה ליומולדת? בטח ובשמחה גם אם אני אעבור בשלוש חנויות עד שאמצא.

את חושבת שהסרט הכי חדש הוא עניין?

שאני לא יודעת שאם הייתי שמה בדיוידי 'מרי פופינס'  בפעם ה100  ופופקורן הן לא היו מתכרבלות  באושר,

זוללות ומצחקקות כמו שרק ילדות בנות אחת עשרה יודעות?  לא. זה לא בגלל שהוא הסרט הכי חדש,

זה בגלל שרציתי לשמח אותה. מה קורה? רציתי לשמח את הילדה שלי.

איזה משפט פשוט.

אז איך אני שוב עומדת כאן וסוג של מתנצלת?

.

האם אני זוכרת שיש אנשים/נשים שבוחרים אחרת? בוודאי.

האם אני זוכרת שיש אנשים שהיו רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם?  כן!!

אם אני מכבדת את דרכם ודעתם? בטח.

האם אני מצפה מהם לכבד את דרכי? כן.

האם אני מרגישה שאני ובתי ואביה ברי מזל שהתאפשר לנו ככה?  כן. כל הזמן.

א ב ל

אני לא מוכנה לעמוד ולו לשניה בעמדת התגוננות על השפע הרגשי שיש לי עבור הילדה שלי.

והסבלנות. והיכולת להקשיב לה ברצינות.

היא מעניינת אותי.

לראות אותה גדלה ומבינה ומפתחת חוש הומור וציניות ומנסה לבדוק אם אפשר לקרוא תגר על אמא

(אפשר. בעדינות) ולומדת ואוהבת. היא מעניינת אותי הבת שלי. באמת מעניינת אותי.

ואני מכילה אותה ואת האהבה העצומה שלי אליה. והיכולת לאהוב זה מה שיש לי,  ושפע, הרבה שפע –

הלוואי שיהיה לי תמיד לכל אהובי.

האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.

האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.

ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה ואני מקווה להתייצב

מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה:)

ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי ואני חיה את חיי הטובים.

והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים, והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים,

והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים

וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –

והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –

אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –

קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.

וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.

האחריות הכי גדולה.

אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.

ילדותה החד פעמית.

אין take 2 – אין הזדמנות שניה.

החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.

ובעיקר –

האהבה הכי גדולה.

אפילו יותר ממני.

אז מתי זה קרה? מתי העולם התהפך?

.

פתח סוגריים –  כל זה, כל המילים והלבטים וההחלטות –
ואני מכירה הורים ואמהות והורים ומשפחות שחיים ומגדלים את הילדים שלהם
באופן הפוך ומנוגד לחלוטין אלי והכל טוב –
ואני מכירה ורואה הורים, אחרים מהורותי ככל שניתן, שדעותיהם, אמונתם, כורח
חייהם מובילים אותם עם לא פחות לבטים והתחבטויות להורות וגידול ילדים הפוך
משלי, והם וילדיהם לא פחות אהובים, מאושרים ושמחים בחייהם –
שזה הכי חשוב לא? –
אז לכי דעי. –  סגור סוגריים

.

ולאן כולן ממהרות – פוסט נוסף באותו עניין

.

יומולדת 11 תעוד מתמשך

ה י ו ם פברואר 2007
   השבוע שהיה בענייני יומולדת 11 –
.
– לודא עם אבא שאבישי אכן יגיע להעביר סדנת תיפוף גוף כי הוא רוקד במיומנה ויודע איך לשמוח
–  לבדוק ש'מקס ברנר' זוכרים להכין שולחן להרבה בנות 11
– לצלם אותה עושה פרצופים
– לצלם דברים בבית שמספרים עליה – ההזמנה למעלה
– לערוך על המחשב הזמנות לידות בכיתה
– לשלוח חנות להדפיס 20 הזמנות
– הזמנה = תמונת סטילס מודפסת
– לדבר חצי שעה בטלפון עם החנות כי משהו השתבש בפיקסלים
– למכונית. לרמזורים. לחנות. לראות מה קורה עם עימוד התמונה
– להכנס לשאול כמה עולה מארז 'צ'רלי צ'פלין' למתנה נוספת, היא כל כך אוהבת סרטים שלו
– עצירה בסופר פארם מגבונים לידיים לטיול כתה מחרתיים ו'רסקיו' לכלבה נגד רעמים
– פופקורן למסיבת פיג'מות קטנטנה שמתוכננת אחרי המסיבה הכיתתית
– שוב לסופר. קורנפלקס מעוד סוג, אולי אלה שנשארות לישון לא אוהבות את זה שיש בבית
– אין את כל המצרכים לעוגה, שוב מכולת. אבקת אפיה + קקאו
– לעבור בשלוש חנויות כדי לחפש חצאית ורודה שהבטחתי לנסות למצוא.
– לא מצאתי
– ל"ספור פשוט" בנווה צדק. ספר. מתנת יומולדת שנותנים לכיתה, ככה זה אצלנו בבית ספר.
– לשוק, כולל יסורי מצפון ורכישת סרט ילדים צרוב כי עוד אין בדיוידי ואני רוצה סרט/הפתעה
– לא ישראלי. אף פעם לא ישראלי בצרובים. לא מוסיקה. לא סרטים. לעולם.
– טלפון לאופיר חברתה הטובה ואמא שלה שמארגנות לזאתי שלי מסיבת הפתעה בבית שלנו ביום ראשון אחה'צ
– ועוד כמה לשתי אמהות שיסיעו את בנות הכיתה אחרי בית הספר אלינו
– קצת אוכל וממתקים למסיבת הפתעה ומשהו לאכול כי הן רעבות אחרי הלימודים
– בלונים מהחנות במרכז
– מפיות
– עוגת שוקולד
– להכין דף גדול שכולן יכתבו ויציירו עליו ביומולדת, לשכוח אותו בבית. עם הטושים.
– לרוקן את המצלמה. להטעין את הסוללה
– להסביר להורים שלי איפה 'מקס ברנר'
– ללכת לחפש נעלי 'בובה' כי צריך והבטחתי
– למצואולגלות בבית שהן קטנות במספר, לגלות למחרת שאין לי זמן להחליף אותן השבוע, יחכו.
– לחפש שמפו בריח תות
– להתלבט אם הן ירצו חומרי יצירה, בכל זאת שישבת זה הרבה זמן, לקנות ליתר בטחון, לדעת שמיותר
– לחפש את הספר מיתולוגיה. למצוא
– לנשום
– ללכת רק פעם אחת בים
– הגיע יום שישי. לאסוף מבית ספר. אין חוג כדורגל היום . אוכל, לנסות לישון מעט. היא לא מצליחה.
– התרגשות
– התלבשות
– היא מחפשת איך ומה, למרות התוכניות מראש ומצליחה להראות כלכך מתוקה וקטנה וגדולה ביחד
– מקס ברנר here we come לפעם ראשונה מסיבת יומולדת רק בנות ולא בבית.
– לא היה בכי. לא היה ריב. לא היה מדון. הייתה שמחה גדולה. ילדה גדולה.
–  וגם ההמשך הישר אצלנו בבית היה תענוג. שישי/שבת פיג'מות נמשך עד חמש אחה'צ.
–  היה פשוט שמח, הסרט הצרוב התעלם מרגשות האשם שלי וזכה להצלחה גדולה. גם הפופקורן,
   ואז הן הלכו וחזרו לשקט שבבית. היא ואני והזמן להכיל ולהרגע, כי היי, מחר זה היומולדת באמת,
   היא מביטה בי ומחייכת את החיוך הזה שלה

 עכשיו מוצאי שבת. כמעט עשר. תכף ה 25 לפברואר מתחיל –

– נרדמה. הרוסה מעייפות הילדה שלי. בת אחת עשרה פחות שעתיים. מקולחת. פיג'מת מיקי. סמוקת לחיים משמחה ואושר.
– ועכשיו  אני הולכת לנפח המון בלונים ולתלות לה בחדר כמו כל שנה, 
– לסדר שולחן קטן ליד המיטה, כמה מתנות קטנות,
– פנקס תלושים ממני אליה. 12 תלושים מ'זה שווים. עדיין לא מודפס –
– לסדר ולשטוף ת'בית. הייתה כאן מסיבת פיג'מות עם פופקורן ושוקולד ומחבואים ומשחק המשחקים שנקרא אסור לדרוך
   על הרצפה, רק על מה שיש ע ל הרצפה,
– ולמרות שהן היו רק שלוש ילדות, כ ל  הבית שלי על הרצפה
.
ועכשיו, החלק שאני הכי אוהבת,אני רוצה

 לכתוב לה, לפני שתתחיל שנתה החדשה מכתב

 שיספר לה,

לילדה שלי כמה, כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שדווקא היא שלי.
.
בשמחות.

מ"נוריקו-סאן הילדה מיפן" עד "המלך מתיא הראשון" – רשימת ספרים

.

היא יושבת ליד השולחן ופתאם מתפרצת בצחוק

"מה?"

"האם תרצי להיות לי חברת נפש לעד" היא שואלת ו צ ו ח ק ת

"בטח" – אני עונה – "מה קורה?"

והיא מספרת שאן  (שרלי, אן שרלי) שאלה את דיאנה את השאלה הזו כשהן נפגשו בפעם הראשונה.

"האם תרצי להיות לי לחברת נפש לעד?"

"איזה מין דבר" – היא אומרת – "קודם מכירים, רואים אם היא נחמדה וגם אם רוצים בכלל להתקרב, להיות חברות טובות.

לא שואלים ככה, בישירות"

ומתפתחת שיחה קטנטנה על איך נוצרת חיבה וחברות ובסופה היא אומרת שהמילה חברת נפש מצחיקה ושלעד זו בכלל מילה לא משתומשת יותר-

"אולי פעם, ממש מזמן, כשאת היית ילדה, אמא, השתמשו בה".

.

(אני נזכרת איך כשהיא הייתה קטנה הסברתי לה מהי מילה נרדפת:" "זו מילה שהמשמעות שלה כל כך דומה למילה הראשונה,

שהיא רודפת אחרי המילה הראשונה כדי להגיד: " היי, גם אני כזאת")

.

אבל כשאני שואלת על "האסופית", אם השפה, התרגום המעט מיושן מפריע לה, היא מהססת.

אני חושבת שקשה לה, בגיל ה-cool להודות בקסם השפה או בקסם הסיפור ש'מנצח' את יושן השפה.

היא אדם ישר הילדה שלי ואן שרלי סוף סוף שבתה את לבה והיא לא יכולה לעשות שקר ולהגיד שהסיפור, הספר, והגיבורה האדמונית שלו – בסדר,

הג'ינג'ית שלו – לא שבתה אותה לגמרי. לחלוטין. עד הסוף. וזה עוד לפני שגילברט, אליל הנעורים המיתולוגי, עוד לפני ג'ון גאלט, הגיע לסיפור.

..*  *  *

כמה זמן היא קוראת לבד? כמה זמן עבר מאז שהפסקתי להתכרבל איתה במיטה ערב ערב,

לפעמים גם בצהרים,  ראשה על עצם הכתף שלי ואני מקריאה ומקריאה ומקריאה.

נוריקו

כמעט שלוש שנים. בבתי ספר אנטרופוסופיים הקריאה העצמית מתאחרת בשנה/שנתיים.

אחרכך הם מיישרים קו. כמעט שלוש שנים שאני מנסה ביושר וגם במניפולציות אין סופיות לעשות לה הכרויות עם הספרים של הילדה שהייתי.

הספרים שלי, אלה שכל כך אהבתי. הספרים שאני כל כך רוצה שהיא תקרא. לא בכולם אני מצליחה. אבל בחלק כן :-)

איך חונכים את הילד/ה שלך בקריאה? איך מיידדים אותו עם ספרים?

בשבוע שעבר, אחר כמעט שנתיים שכל נסיונות הפתוי לקריאת ה'אסופית' כשלו,מצאתי את עצמי ערב אחד, כבר אחרי מקלחת, שיניים וסיפור,

ממש במילים האחרונות לפני כבוי האור עושה פיצ'ינג לאן שרלי. באמת. את כל כישורי המשחק, מכירה, בימוי, הגזמה וקסם גייסתי כדי למכור

את הג'ינג'ית המצחיקה הזו, adhd ללא ספק, לילדה שלי.

היא הילדה הכי קולית, מפוזרת, מצחיקה, חכמה, פטפטנית ומסתבכת בצרות סיפרתי. יש לה חברה חנונית ומקסימה שקוראים לה דיאנה, היא מאוהבת,

בלי שהיא מבינה, בנער – ילד זו כבר מילה אסורה בגיל 11 – הכי חכם, קול ויפה, כל הבנות בכתה שלו חושבות ככה ורק אן חושבת שהיא שונאת אותו, אבל

אנחנו הקוראים יודעים שהם מ א ו ה ב י ם!

והפיצ'ינג הצליח!

היא לא עוזבת את הספר. אולי בגללי, קרוב לודאי כי הרגע נכון והגיל נכון גם.

"אמא…..לאן יש יומולדת בחודש שלי. היא ב ד י ו ק בגילי" –

כמה שמחה בעיניים שלה, כמה אני שמחה וכבר אני מתקדמת וחושבת על  הרשימה.

רשימת הספרים שלי שאני בונה לעצמי מתוך רצון להכיר לה בשנים הקרובות.

ולמה בעצם?

מה ומי החליט שהספרים שאני/אנחנו קראנו טובים יותר, מרתקים יותר, מעניינים יותר,

"שווים" יותר מאלה הנכתבים היום?

תעלומת הביצה הענקית – נתי והדוד ביזלי

כבר ספרתי איך חפשתי את "תעלומת הביצה הענקית" כמעט שנתיים, ולא עלה בידי, עד שבועז כהן, שכן יקר ב'רשימות' חיבר אותי למישהו

שמצא לי אותו. ספר מקסים. בכזו שמחה באתי אליה איתו. היא לא רצתה. כתב קטן במיוחד, שפה ש"לא מדברים ככה היום אמא" – ואני התעקשתי.

זה לא קורה הרבה. בקשתי שתכבד את טעמי ואת בקשתי. אמרתי שתקרא שני פרקים ואם לא ימצא חן בעיניה שתפסיק – שקשה לי להאמין שספר

שכל כך אהבתי יהיה בעיניה משעמם וסתמי וש'תעשה כבוד' . התחילה ולא עזבה עד המילה האחרונה.

גם שמחתי שמצא חן בעיניה וגם, שוב עלתה השאלה – האם אני עושה נכון.

העובדה שאני גרתי על עץ המנגו בחצר בית הורי, עם כרית מתחת לטוסיק ואחת מאחורי הגב, קוראת ספרים. עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד.

מי שזוכר אותי זוכר גבעול בלונדיני שרוע על הבטן, בחדר קוראת וקוראת וקוראת.

הילדה שהייתי, שעדיין, לא מחייבת את הילדה שלי. לא צריכה לחייב אותה –

א ב ל  מי שלא ראה את עיניה ועומק נשמתה כשהיא שומעת ספור, כמעט מיום הולדתה, לא יודע עונג מהו.

אין יום בימי חייה שלא קראו לה ספור. סיפורים.

אין אפשרות שהאדם הזה, הבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים. לא בגללי, באמת שלא. בגללה.

בגלל מה שהיא. הילדה שאני מכירה כשה cool נח לרגע.

האם אני צריכה לתת לתרבות הטלוויזיה, ה "זה לא cool לקרוא ספרים" וה"יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגרר אליהם" להשפיע עליה יותר

מהדברים שאני חושבת ש'שווים'. עזבו שווים. עזבו חינוכי – זה בעיקר כ י ף.

אז החלטתי לא לוותר – לא לתת לדברים להיות או לא להיות מעצמם.

אלא לעזור להם להיות. אני קונה ספרים שאני מאמינה שיעניינו אותה ומניחה אותם ב מ ק ר ה על השולחן בסלון.

לא מצליח? היא מציצה ולא קוראת? אני מחליפה ספר. זכותה.

לא כל ספר שאני מרימה בחנות ומציצה על התקציר מאחור, מוצא חן בעיני, לא כל פונט מושך אותי להמשיך לקרוא – זכותה.

אבל אני ממשיכה. נזכרת באמצע ארוחת הערב בספר מ ד ל י ק שקראתי כשהייתי ילדה ומספרת אותו בכל אמצעי דרמטי אפשרי.

אני נכנסת איתה לחנויות ספרים יד שניה ומלמדת אותה לחטט. http://www.itamar-books.co.il/ – איתמר מוצא ספרים.

לא מכריחה. לא מחייבת. לא עושה עניין. בתקופות או ימים שאין חשק/כח לקרוא ממש, להתרכז, יש קומיקס מדליקים.

ואני רואה ברכה בעמלי. היא ילדה קוראת.

ועכשיו כשאני יודעת שהקריאה היא חלק פשוט ורגיל והכרחי בחייה, אני כמובן רוצה קצת יותר. רוצה להטוות קצת מהדרך. רק קצת.

http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp

אתר 'כנפיים' הוא באמת וברצינות מקום מצויין –

החלק הזה של חייה הוא בידיה לחלוטין – אני רק מנסה, כמו בהרבה תחומים אחרים להשפיע, להראות, לחנוך.

אני רוצה לתת לה מתנה. מתנות. אני רוצה לתת לה מילים שיעשו לה מה שמילים יכולות לעשות. מה שסיפורים עושים.

שתתרגש, תתאהב, תפחד, תבין מה כן, תבין מה בשום אופן לא, תחכים, תצחק, תשתעשע, תתיאש, תלמד, תפנים, תתרגז, תתפלא, תחשוב,

תתפעם, תרגיש כמו, תרגיש לעולם לא, תבין, לא תבין, תלך לאיבוד, תמצא את מה שחיפשה, תרגיש

וכל אותם דברים מופלאים שמילים וסיפורים עושים לנו – את כל זה אני רוצה לתת לה.

ואני מנסה להכין לעצמי רשימה אהובה ורחוקה, סוג של סימני דרך של ה'עשרה' המוקדם.

היא בת אחת עשרה, עד נגיד…..שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה.

תכנית חומש אימהית קטנת מימדים.

וגם אם חלק קטן מהם יעבור בליבה ובנשמתה, יחרוץ זכרון, אני את שלי, כך אני מרגישה, עשיתי.

.

והיא? איה ממליצה על הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים –

"אלבי – ספור אבירים" –  מאת: יאיר לפיד

http://www.dafdaf.co.il/sipurimHamlatsotAtem.htm#go38

ואני?

לא על פי סדר חשיבות, השפעה או זמן קריאה. ככה אקלקטי, מהשרוול, אני מחפשת ומוצאת את ספרים של הילדה בת  האחת עשרה שהייתי:

אי הילדים

בת מונטסומה

נשים קטנות

הצבעוני השחור

אבא ארך רגליים

מחלקיים של כסף

מוכרי הסיגריות מככר שלשת הצלבים

מאה ילדים שלי

הילדה שנשארה לבד

המלך מתיא הראשון

אליס בארץ הפלאות

אי המטמון

הדיירים מאחורי השעון

לורד פונטלרוי הקטן

בן המלך והעני

נערות בחברה

האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?

פוליאנה

ואין סוף וצריך לעצור וצריך לתת לה לגלות לבד.

אבל יש עוד כל כך הרבה וכל כך הרבה רצון לתת.

.

התפרסמה

.

.

.

תמונת העירום היחידה שלי שהתפרסמה אי פעם –

http://www.einayim.com/top.aspx

.

.

.

"אימא מתקלחת" – ציירה איה גלעד גולדנברג, בת 9

"עיניים" – גליון "גוף" – אפריל-מאי 2005.

עתון מ צ ו י י ן  לילדים.

.

זהו פוסט התערבות – וארוחה ב'רפאל' זה לא משהו שאני מוותרת עליו בקלות…

.

מה זאת אומרת ….זה העֶשרֶה הראשון שלי.

 

 

 

ונציה – 1998

"אמא, תגידי שאני בת אחת עשרה. זה בדיוק

 עוד חודשיים" –

ואני נאחזת.

כ מ ע ט בת אחת עשרה –

"וחוץ מזה" – היא מוסיפה – "אחת עשרה זה

יומולדת מ'זה חשוב" –

"למה?" –

נראה מה היא תמציא כדי להרוויח יומולדת

גרנדיוזי –

"מה זאת אומרת, זה העֶשְרֶה הראשון" –

 

 

 

והיא מביטה בי במבט הזה שלה ומתחילה
לצחוק כמו שרק היא צוחקת…

 

 

 

שאלה וצילומים בדרך הבייתה

.

.

חורף 2006

– אמא

– מה?

– איך זה שהשמים כהים וקצת מפחידים ואני במצב רוח כל כך טוב?

– כי אנחנו בדרך הבייתה.

– תמיד כשחוזרים הבייתה שמחים?

– אני כן. את?

– כן. גם אני.

– יופי. רוצה לחפש צורות בעננים?

– אוף אמא……

http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp

ה ד ב ר י ם  ש א נ י  א ו ה ב ת  ב ב י ת  ש ל י

.

הדס ואני צועדות בים – מראה עקומה

 

 

הדס ואני צועדות בים. הבוקר.

אני מספרת לה איך הבוקר מתנהל ו'מיתקתק' בשגרה.

הדס מחייכת בהסכמה ומספרת איך השעון מצלצל, היא שומעת

את איתמר מתעורר, בא להגיד בוקר טוב ונעלם.

אחרי חמש דקות היא מטופפת למטבח, איתמר לקח לו ארוחת

בוקר, יושב מחוייך ואוכל. היא שמה מיים לתה/קפה והבוקר ממשיך.

הפְּנים שלי נעצר –

איתמר לוקח לעצמו ארוחת בוקר לבד.

א. הילדה שלי לא מכינה לעצמה ארוחת בוקר.

ב. אני מגזימה. מגוננת מדי. מפנקת מדי. לא מלמדת אותה

   להיות עצמאית. לא נותנת לה מספיק כלים לצמוח.

 

אני מספרת להדס שהשעון מצלצל. אני שומעת אותו. קמה.

מטופפת לחדר של איה. מלטפת.

'עוד חמש דקות אמא'.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. פלייסמייט – מקומונית בשפת הבית ,

מונח על השולחן, כפית, צלחת מעוטרת תותים, כוס מים,

שליש כוס חלב מחומם מעט (בחורף) ליד. קורנפלקס בצנצנת.

רגליים בנות עשר וחצי ופיג'מת פלנל מגיעות יחד לשולחן.

'בוקר אימי', 

חיוך.

אני מכינה קפה/תה והבוקר ממשיך.

 

הדס מביטה בי. עוברת שניה, אולי שתיים –

הפְּנים שלה נעצר –

לאיה מחכה ארוחת בוקר על השולחן.

א. הילד שלי לוקח לעצמו ארוחת בוקר.

ב. אני מפונקת. אני לא מכינה לו ארוחת בוקר כמו …..שצריך?

 

והיא אומרת לי, או אולי לבית המשפט של עצמה –

'טוב..זה לא שאני לא סוחטת לו מיץ תפוזים ומפנקת אותו…'

אני מביטה בה. אני מכירה אותה. אני מכירה את האמא שהיא.

הדס…..

היא מביטה בי וצוחקת.

 

מה שלא תעשי, יגיע הרגע של ההיסוס. של החוסר בטחון.

של מה אני עושה לא נכון בהורות שלי.

אני מרגישה אשמה. היא מרגישה אשמה.

There is no way out

דברנו הרבה. צחקנו עוד יותר. ונרגענו.

אישה ונפשה. עד הפעם הבאה.

 

 

 

ואת זה צריך להסביר אמא?

 

 

      שבת. חוף הים. גשום. מעילי גשם. מצלמה.
      רואה עם איה דברים דרך העדשה. זום-אין. זום-אאוט.
      

     – אמא את רוצה להיות ראש ממשלה?

     – סליחה??!!

     – שמעת…את רוצה להיות ראש ממשלה נכון?

     – לא. למה את שואלת?

     – אז למה פתחת את העצומה הזאתי?

     – אומרים זאת. פתחתי את העצומה כי….. מאד הפריע לי משהו 

       ורציתי שעוד אנשים ידעו ויחשבו על זה ואם גם להם מפריע, שיגידו.

     – בסדר. עכשיו את יודעת שלהרבה זה מפריע…אז מה תעשי עם זה?

     – קבלת פה …איך את מדברת?

     – תמיד היה לי. עכשיו אני פשוט משתמשת בו אחרת. מה תעשי?

     – אני מנסה שיחתמו עוד אנשים..

     – על העצומה הזאת שבגללה את ליד המחשב ובטלפון כל היום?

     – כן

     – את חושבת שאם יחתמו ה מ ו ן, מליוני, טריליירדי אנשים זה ישנה משהו?

     – מה את חושבת?

     – א מ א…

     – תגידי. מה זה דמוקרטיה?

     – די…אמא… כבר הסברת לי …

     – נו..נראה אותך.

     – זה שהרוב קובע.

     – נכון.

     – נו…

     – נו…אם הרוב קובע…אז אם הרוב לא חושב שהנשיא הוא אזרח יותר נחשב

       והרוב יחתום ויגיד שלדעתו כולם שווים מפני החוק. אז כל מי שיעבור על 

      החוק, יעמוד למשפט וירצה את עונשו בדיוק כמו כל אזרח אחר. גם נשיא

      המדינה.

    – ואת זה צריך להסביר אמא?…….זה ברור.

 

 

       בואי …….הנה עורב…….רוצה לנסות לצלם אותו?

 

צלום: איה גלעד- גולדנברג
 
 
 
 
עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא המדינה               
 

הסנדוויץ של אמא של איה והמרכיב הסודי, אה.

.

.

בוקר. ההסעה הגיעה. הלהתראות מתוקה נאמר. כבר בגיל שאסור לנשק ליד הילדים האחרים.

נשימה. קפה. עיתון. אני כאן. יום שני ה- 18 ספט. 2006.

.

אני אמא עם המון סבלנות. באמת. הרבה סבלנות לעיסוק הזה ששמו הורות.

למקצוע הזה ששמו אמהות. לילדה האישית שלי.

ופעם יכתב הפוסט, כשיולדים והורים בגיל מאוחר, אין שם בחוץ דבר המעניין יותר ממה שיש לךְ בבית.

ויש לי אליה סבלנות כמעט אין סופית, באמת.

מהיום שנולדה. לסיפורים שלה, למשחקים שלה, להוויה שלה, לטכסים שלה.לקצב שלה. באמת הרבה.

ואני אוהבת מאד טכסים קבועים של בית, אמבטיה, הרדמות, סיפורים.

כל דבר האומר בית, יציבות, 'רְגילוּת', פשטות. 'מוּכָּרוּת'.

אוהבת שדברים רבוצים, מונחים אצלי בחיים לאורך זמן. חפצים. אנשים.

אוהבת. המילה רגיל מתורגמת בלב שלי למוכר. בטוח. משמח.

שהכל יהיה רגיל. פשוט. שגרתי. עַלַי. אני שמחה.

חוץ מדבר אחד –

מכל ה'רגילים' – המטלות, המשימות, הדברים לזכור, הדברים לעשות, הכלים, הכביסה, השעורי בית,

הימים של אבא, החשבוניות, הרואה חשבון, הקניות, הקורנפלקס, הויטמינים, הגומיות לצמות,

לנקות נעלי התעמלות, לקנות מתנה ליומולדת של נגה, למצוא מורה לתופים, למצוא חוג קומיקס,

לבטל מינוי, לחדש מינוי, לצלצל למורה, לקפוץ להורים, שוב כביסה, שוב לפנות את המדיח.

שוב ה כ ל. שוב כל הזמן. ודבר אחד קטן שובר אותי.

הכריך של הבוקר :

07:06 שעון. קימה. הזדחלות לחדר ממול. ב ו ק ר ט ו ב ….ליטוף. נשיקה.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. יד נשלחת למקפיא. ארבע פרוסות לחם נשלפות, מונחות על קרש חיתוך.

שלוש צנצנות מורדות ממדף.

שתי פרוסות מונחות זו לצד זו – פרפר לחם היא קראה לזה כשהייתה קטנטונת – ועוד שתיים –

מגירה נפתחת, סכין רחבה, שיהיה קל למריחה. צנצנת נפתחת.

ק ו מ י…מ ת ח י ל   ל ה י ו ת   מ א ו ח ר.

סכין נטמנת במעמקים חומים, נשלפת ומורחת בתנועות ארוכות שוקולד בריא על כנף פרפר הלחם.

עוברת לפרפר השני. נמרח.

שוקולד בריא – V.

ע ב ר ו   ח מ ש   ד ק ו ת !

צנצנת שניה נפתחת.

ה'שחר', השוקולד שהצליח להגיע למעמד תושב קבע במטבח שלי בדרכים ערמומיות שעוד ילמדו –

נמרח בקמצנות על שתי הפרוסות.

שוקולד טעים וקצת פחות בריא –  V.

את השכבה השלישית, שהיא גם מאד בריאה וגם מעניקה את הטעם המ י ו ח ד של ה'סנדוויץ של איה'

אסרו עלי לספר. זה סוד. הסוד שלנו. –

שכבה סודית – V.

ועכשיו… כמה, ממש בודדות, התנצלה האם, רק כמה סוכריות יומולדת צבעוניות.

אלה הקטנטנות של קישוט עוגה, ממש בודדות מתפזרות על השוקולד.

סוכריות קטנות -V

זהו? מה פתאם….

ק ו מ י   מ מ ש   מ א ו ח ר !

איחוד. כל שתי פרוסות נפגשות. שני כריכים מונחים אחד על השני.

קיצורי דרך. סכין לחם משוננת נשלפת. בתנועה מהירה, מיומנת, נו מה, נחתכים גבולות.

רק  בכריכי  בית ספר.

שוליים קשים עם ניקודי שוקולד נותרים על הקרש.

איזה מזל שאת אוהבת את הקשה אמא ואני רק את הרך – הרמוניה.

זהו? מה פתאם.

ב ו ק ר   ט ו ב   מ ת ו ק ה.  ק ח י   ל ך   ח ל ב.

כריך א' נחתך ביעילות לשני משולשים. מונח בצד.

לכריך ב' תפקיד מסובך יותר. הוא נחתך ל 2…4….8…10…16 משולשים.

קטנטנים. אין ברירה. יש מינויים. לי יש מינוי ל'הארץ' –

ל 16 ילדים בכיתה ה' יש מינוי ל"משולש קטנטן ומיוחד של לחם עם שוקולד של אמא של איה'.

נייר אריזה. עטיפה.

שני כריכים חתוכים, ארוזים, בתוך התיק –V

.

עכשיו כאן כולם בכיתה ה'.

פרוייקט המינויים בעידודה של היזמית הצעירה החל בכיתה ג'.

מזה שנתיים הם מקבלים מבעלת הזכיון דוגמית בזמן ארוחת עשר.

יומיום. ראשון עד שישי, כולל.

נוריד חופשים, שבתות, ימי אבא, מחלות, עדיין נשארנו, נשארתי, עם בערך 400 כריכים בשנה.

7200 משולשים. גדולים כקטנים.

כבר עברו שנתיים. 14400. לפנינו  ה' ו- ו' עד החטיבה. עוד 14400.

28800. נעגל. שלושים אלף משולשי לחם עם שוקולד.

ת ז ד ר ז י.  ה ה ס ע ה   ת כ ף   כ א ן.

.

אין לי מושג איך לסיים את סאגת הסנדוויץ הזאת בפוסט הזה,

גם בבית היא לא תסתיים כל כך מהר. נסו אתם להתנתק ממינוי בyes או hot,

אם תצליחו, ספרו לי איך…

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: