ארכיון קטגוריה: בעיקר אמא

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

סוף תקופה

.

.

סוף תקופה.

אני לא מצליחה להבין, כמובן שכןאבל….למה סיום ופרידה מבית הספר בתום תשע שנות לימוד הופכת

רגשית יותר ככל שהימים נספרים לאחור. רביעי, חמישי, שישי. בשבת ערב פרידה. ראשון.

ביום שני היא / הם יצאו מדלת בית ספרם דרך שער עלי זית שיחזיקו עבורם ילדי כיתה א'.

דרך הפוכה לזו שעשו כשנכנסו ביום הלימודים הראשון, וילדי הכתה הבוגרת דאז עמדו בשורה, מחזיקים

עלי זית כשער כניסה וברכה ושרים להם שיר.

אני מבינה שחלק מההצפה הרגשית קשור לסימן נוסף – לא שצריכים כאן סימנים –

זה ברור כמו סקיני ג'ינס ועל גאווה ודעות קדומות הפתוח על הספה, שהבת שלי היא כבר הנערה של חייה,

וזה משמח ומרחיב לב, אל תטעו בי….רק שהסימן הנוסף הזה, המסמן באופן חד משמעי סוף תקופת ילדות,

המסמן באופן שיש בו מעט, ממש מעט חשש מהמערכת "הרגילה" –

למרות התקווה שתלמה ילין הוא לא מערכת ממש ממש רגילה – מביא לרגעים של הצפה רגשית.

הבחירה שלי/שלנו לפני תשע שנים במערכת חינוך הכפופה למשרד החינוך מבחינת חומר הליבה ורמתו,

אבל רחבה ועמוקה ממנו בכלכך הרבה נושאים אחרים, משמחת אותי.

החל במורים השמחים לא רק במקצועם, אלא גם בפרנסתם כפי שראוי שיקרה סוף סוף בכל מערכת

החינוך בארץ, אלה המשקיעים בתלמידיהם ימים כלילות, וההיפך, וזו לא מליצה. דרך בית ספר קטן,

הרואה את תלמידיו אחד אחד. תלמידים ומורים, המכירים את כל תלמידי בית הספר, א' עד ט' בשמותיהם.

הם מנגנים, כולם, מופיעים, מדקלמים, רוקמים, מערבבים בטון, בונים, מנקים ושוטפים את כיתתם,

את סביבת הלימודים שלהם. הם מצטטים את המיתולוגיה הנורדית, סורגים, מנגרים, מכיירים.

הם ברמת מתמטיקה מהגבוהות בארץ, בתנך ואנגלית דרוש שיפור.

הם מטילים דיסקוס, מטיילים טיולים שנתיים קשים ומאתגרים באמת, בתנאי שטח של חמישה ימים,

הם מעלים הצגות סוף שנה מוסיקליות ברמה שאין לתאר במילים. מאוהל הדוד תום, עד אוליבר טוויסט

וטוביה החולב. הם שרים שירי ארץ ישראל ושירים בלטינית ואת בוב דילן והביטלס.

הם יוצאים לראות ממטרי כוכבים עם המורה שלהם.

היו שנים שיום קבוע בשבוע היה יום טיול ברחבי השדות והחורשות והפלאות שמצאו במרחבי הכפר הירוק

וסביבתו. הם לומדים באמת, דרך הבנה, התנסות, הסברים והמחשה, לא דרך חוברות אוטומט ושינונים.

ובעיקר,

ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, תשע שנים, להוציא כמה משברים חברתיים קטנים ורגילים,

הם באים לבית הספר ב ש מ ח ה.

גם אני שמחה.

אני שמחה שטרחנו וחיפשנו ומצאנו אז את בית הספר – הוא היה נסתר מהעין אז, לא כמו היום.

אני מאד שמחה עם מה שהם קיבלו ולמדו והרוויחו ממנו וממוריו,

וגם אני – עלי אני מספרת כאן – ניפרדת מבית הספר ומוריו בהרבה שמחה.

גם הכרת תודה ותוגת פרידה נמצאות כאן, בכל זאת, תשע שנים.

בוקר בוקר, כמעט. שני חמישי וזה, נסיעה לשם, צהרים צהרים את הדרך חזרה. בוקר טוב למירי, מה

קורה למורה אחר במסדרון, נכנסת לקחת פרוסת לחם מחדר מורים. רוב בנות הכיתה ישנו כאן לא

פעם או פעמיים.

אני יודעת מי מתעוררת ל א ט, ממש לאט, מי מהן אוהבת איזה קורנפלקס, מי לא אוהבת בולונז ומי

תמיד, אבל תמיד מגיעה בלי מברשת שיניים. אני זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שהעזנו לעשות,

כן, קצת מוקדם מדי, ומי צלצלו באמצע הלילה לאמאבא לבוא לקחת אותן, מי אמיצת לב, מי פשוט

מותק. אני מרשה לעצמי לפעמים ללטף איזה קוקו או להגניב חיבוק והן אפילו לא עושות לי פרצוף כמו

זאתי שלי, כי-אני-לא-אמא-שלהן-הרי.

הן ילדות שאני מכירה הרבה הרבה זמן ומקרוב, ומחבבת עד מאד.

.

אז, מתוקף נסיבות אני וגם נסיבות אובייקטיביות אחרות – ע'ע כיתה שאוסף הוריה מעולם לא הייה חזק

בועד כיתה ושאר ארגונים קהילתיים למיניהם, אנחנו כיתה יוצאת דופן במובן הזה, שאר כיתות בית ספר

הן אחרות למופת – מעולם לא הייתי בועד כמובן, יש גבול ו, הפרעת קשב – אבל הגיע הרגע שלא הייתה

ברירה ולקחתי על עצמי, ברגע האחרון כמובן, להכין להם ספר מחזור כהפתעה מכולנו, ההורים שלהם.

ההפתעה כבר לא הפתעה. כמו תמיד, אמא אחת לא ידעה שזו הפתעה, ופוףףף עפה ההפתעה -ועדיין

השקעתי את השבוע האחרון בפרוייקט אינטנסיבי ברמה דומה לסרט בת מצווה, מי שכבר חווה, מבין.

מסע עמוק אל מעמקי שנים רבות ורחוקות, אלא שהפעם הוא קרה לא רק מול הילדה שלי וחייה, אלא

מול חייה וחיי חבריה בחייהם הם, רמז מהחיים הפרטיים אבל בעיקר במקום שלהם. בבית הספר. בכיתה.

זה היה שבוע מציף עד מאד עד שכמו בכל מחזור טבע, הוא הגיע לשיאו, ואז נרגע וחזר להיות עצמו.

ואז, לקראת סיום, כשחיפשתי במחברות כל השנים שלהם למצוא טכסט פרידה, מצאתי את זה, ולא יספתי:

"הו אדם,

לא נתתיך לא פנים ולא מקום משלך,

אף לא סגולה שתייחד אותך,

על מנת את שתרצה בפניך במקומך

בסגולותיך

תשיג ותרכוש בעצמך.

הטבע תוחם מינים אחרים בחוקים שכוננתי,

אך אתה ששום גבול אינו מגבילך,

אתה את עצמך מגדיר ברצון החופשי

שלך

שנתתי בידייך.

שמתי אותך במרכז העולם בכדי

שתיטיב להתבונן,

כמה מכיל העולם.

עשיתיך לא שמיימי ולא ארצי,

לא בן תמותה ולא בן אלמוות.

בכדי שאתה היוצר והמעצב של עצמך,

תעצב את עצמך באופן החופשי

כצייר טוב או פסל זריז,

תיצור את דמותך שלך."

מתוך מסת כבוד האדם פיקו דה לה מירנדולה

משאירים חותם

.

.

ההבדל בין שני, חמישי, וכל שבת שניה ליתר ימי השבוע

.

.

בלילה של שני לפני שהלכתי לישון הוא נראה ככה –

.

בשלישי כשיצאתי בבוקר מהבית ככה –

.

בלילה יום שלישי – לא הולכים לישון בבית הזה עם כלים בכיור, החלטה שאנחנו מצליחות להחליט

אחת לשבועיים, ולהחזיק איתה יומיים שלושה – הוא נראה ככה –

.

ואז הגיע  בוקר רביעי, וכמו בכל חמשת הבקרים הטובים, הרגילים שאנחנו מתעוררות באותו בית, הוא שוב –

ואין לי מושג איך זה קורה כל כך מהר ובכזו עוצמה, מה כבר עשיתי בין שבע ועשרה לשמונה ועשרה חוץ

מארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת צהרים חמה לבית ספר וקפה לעצמי – או אולי זו אני, חזרנו לעצמנו….

.

וכן, מסתבר שזה כבר הטריד אותי פעם, ואולי אפילו פעמיים…..

.

הקרדיט המופלא שקבלתי בסרט

.

.

.

.

לזה קוראים קרדיט, שלא נגיד נחת, שלא נגיד אהבה, שלא נגיד ילדה עם הרבה מזל בחייה.

יש ילדים שחייהם אחרים,

אלה שנולדו כאן ומגורשים מכאן בערלות לב, גזענות ויהירות יהודית בימים אלה ממש.

מי שרוצה להשתתף / להצטלם / להתנדב במיזם הצילום נגד גירוש ילדים ממדינת ישראל,

שיכתוב אלי, אני אפנה אתכם הלאה.

.

ענייניה

/

/

זו עונה של שינויים ותנודות,לא רק במזג האוויר, למרות שגם.

אני מצליחה להרגיש את תנועת כנפיו של הפרפר, מצליחה להרגיש את ניעות השינוי למרות שעדיין לא,

ואני גם נבהלת, וגם לא.

הרגשות שלי מתעצמים כשהם נוגעים בעניינה. בענייני הבת שלי. לטוב ולרע, לכל.

הרגישות שלי מוכפלת ומשולשת, אני לא רוצה להגיד פי כמה באמת, זה מביך.

כל עלבון, גם אם אני מצליחה להסתיר ממנה ולהתנהג כרגיל,

כל מה שטומן אפשרות להצלחה או לכשלון,

אני מצליחה לדבר על ציפיות, להכין – עם תפילה בלב שלא יהיה צורך – לאכזבה, כשלון, תשובה

שלילית, ואני מצליחה להכיל ולהסתיר את הסערה הפנימית, זה המקצוע שלי יונואו, ואני עוטה

את הפנים הרגילים שלי ומפנימה בפליאה, כל פעם מחדש, את עוצמת חיבור הדי אין איי הזה.

אבל בעומקים המפחידים של נשמתי אני מרגישה כל גרגיר חוסר בטחון, צפידות והתכווצות לב מול

הזמן הדרוש עד לתשובה. כל מכשול, כל ציון דרך לא מובן מאליו, כל מה שעשוי לצבוט את לבה

בכאב ועוגמת נפש.

בלי קשר לשוויה, לכמה אני מאמינה בה, בכשרונה, ביכולותיה ובכוחות הנפש שלה,

בכל פעם מחדש אני מול המקום העמוק, העומד על המשמר, החושש ביותר שאני מכירה.

עמוק וממשי ומאיים פי כמה מפחדי שלי עלי ועל ענייני.

מעולם לא חיכיתי לתשובה – בתי ספר, אודישנים גורליים, קמפיינים מפרנסים, תפקידים טובים או כל

דבר אחר – להוציא בריאות – בקוצר רוח, טלטלות עצומות בין בטחון מוחלט שכן, וחשש מרעיל שלא,

כמו שאני מחכה – יחד איתה – לתשובה בחודש האחרון בעניין השנים הבאות העומדות לפניה.

מה שמרגיע אותי שאני לא הורה חרדתי והזוי, כי אני לא,

היא העובדה שגם כשאני שמחה בענייניה, השמחה לא דומה לכלום אחר,

והיום,

היום אני שמחה.

מאד מאד ש מ ח ה.

.I will lay me down….

זה סופו של כל בלון….

.

.

מי אמר אמא ממוטטת, לא כמו פעם, אבל בכל זאת, וקיבל?

אני.

מי זוכרת שבעוד שנה פחות יומיים תתחיל הסחרחורת שוב?

אני.

למי זה נראה עוד המון זמן?

לי.

מי תופתע כשזה יגיע כל כך מהר?

אני.

מי לא מאמינה שבשנה הבאה יחגג כאן יומולדת שש עשרה?

א נ י !

.

ולמרות שכבר לא מקריאים כאן סיפורי ילדים אי אפשר שלא להקדיש את הצילום הזה למשפט "זה סופו

של כל בלון" מתוך "מעשה בחמישה בלונים"  ולאורה איל המופלאה שאיירה אותו ואחרים בכשרון גדול.

מגנט

.

.

אני תוהה, עדיין, מהרגע הראשון שנפגשנו והסתכלנו אחת על השניה בפליאה וסקרנות וחוסר נשימה –

זה קרה בדיוק לפני חמש עשרה שנה – עד לפני שעה כשהורדתי אותה ליום בלונים ושמחה בבית הספר,

מול עוצמת המגנט הזה, עוצמת אהבה שלא דומה לכלום.

פשוט ככה.

לכלום.

..

חסן את ילדך או אל תצא איתו מהבית בבקשה – הלינק עובד עכשיו

.

.

מטעמים טכניים הפוסט כ א ן

דרוש קורא תווים :)

.

והרַכּוּת, מתי תחזור הרַכּוּת?

ְֱֲֳֵֶַָׁׂ

הכי הרבה אני מתגעגעת לרכות.

לתנועות עגולות, התכרבלות, אינטימיות, חום, הרעפות, ליטופים וחיוכים.

תכף היא בת חמש עשרה ואני מבינה, באמת שאני מבינה.

אני רואה אותה ארוכה ודקה ותזזיתית ומהורהרת ורוטנת וצוחקת ומתבלבלת ומשתבללת מולי, בדיוק

כמו שצריך. אני שומעת אותה זועפת בניגוד לרצונה, דוקרנית כמו שאני יודעת שהייתי שנים אחרי

העשרה שלי, ועדיין לפעמים, אבל אני לא זוכרת את התחושה. אני רואה איך היא עונה לי  באוטומט.

כן אמא. לא אמא. אני מרגישה איך היא מסתחררת במערבולת המחשבות, תחושות, בלבול. אני רואה

את ההורמונים עושים עבודתם נאמנה בכל חלקה. כמעט בכל חלקה – אני שמחה שעל עור הפנים שלה

הם מדלגים פחות או יותר. אני רואה את הנעלים שלי חוזרות מבית הספר מזוהמות ובוציות – טוב,

רק הנייקי והאולסטאר, על היתר חל כאן וטו ויש לי עדיין וטו בבית הזה, יו נואו –  את החולצות שלי

זרוקות בחדר. שלה, לא שלי. השבוע היא אמרה, וזזה באמת מדאיג: אמא, יש לך תיקים ממש, אבל

ממש מדליקים. וגם חלקי כלי איפור שלי אני מוצאת פה ושם, שם זה באזורי המחיה שלה בבית הזה…

וכל זה בסדר, באמת. בחיי. נשבעת.

רק שהרכות, והקירבה שצבעה משתנה, והפשטות שֶבַּקירבה שמִשתנַה, והחייכנות והאינטימיות,

חסרונן מרסק לי את הלב, צובט את גרעין נפשי בכמיהה שלא הכרתי כמוה.

וההבנה לא באמת עוזרת.

כלומר, היא עוזרת ברגעים של חשיבה והכרה והבנה,

ופחות, הרבה פחות עוזרת ברגעים שננעלים מולי, או שאני אומרת משהו בכוונות טובות ונענית –

שלא באשמתה כבר אמרתי, נכון?- באמא, אין לי כוח עכשיו או בלא, ע'ע בחייאת אמא, די עם

החפירות שלך גם ככה זה לא פשוט להיות בת חמש עשרה, מה, את-לא-זוכרת?

ראשית אהובה שלי, ילדת הלב שלי אני באמת לא זוכרת, אני מודה,

שנית זה בסדר, נשבעת, הטענות שלי הן לא אליך – כמעט. חוץ מהאולסטאר התכלת שחזרו חומות מבוץ

ואיך-החדר-שלך-נראה ומי-את-חושבת-יסדר-אותו – הן בעצם בכלל לא טענות, רק געגוע מוסווה.

כי געגוע ורכות וליטופים ומתיקות ילדית, הם מחוץ לתחום כרגע,

אז אני מנסה, בחיי שאני מנסה,

אני כ ל כ ך כ ל כ ך מנסה להזכר איך זה להיות בת חמש עשרה,

תכף, כבר אפשר לספור בימים מתי וגם מתנות שולחן בוקר יומולדת כבר נערמות במסתור,

ואני מנסה גם לא לבוא בטענות יותר מדי,

גם להבין שהרכות הזו, והתנועות העגולות, וההתכרבלות, והאינטימיות  והרוך והרוגע והקירבה שהיו,

כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו,

כי גדלנו, שתינו,

ונפרדנו, כמו שצריך ואמור וטוב, כמה טוב שכך, שתינו.

ובעיקר אני מנסה להצמד לידיעה שבי,

שיודעת וזוכרת באופן הכי עמוק ואמיתי, נשבעת, שהם יחזרו.

אבל,

א. למי יש סבלנות

וב. בינתיים אני נורא נורא נורא מתגעגעת.

.

.




ּ

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

שוב התחלף לי השם

.

.

.

בהתחלה הייתי החום, האוכל, והיא מלמלה וגרגרה אלי.

אחר כך התמלאתי גאווה בלתי מוסברת כשהמילה הראשונה שהיא אמרה הייתה אמממא.

אחרכך הייתי אמא. תמיד עם ממ מודגשת. אמא.

ואז הפכתי לאימי. הרבה שנים של אימי שזה השם שאני הכי אוהבת ממנה.

ואז הפכתי לבס'דר ומש'תגידי ואוף אמא ונו אמא גם.

ואז לא מ א עם סימני קריאה גדולים. א מ א !!!

אבל

כבר שבוע שיש לי שם חדש.

מוכנים?

הכון

הנה

זה מגיע:

טוב אחי.

כן, זה שמי החדש. זה מה יש.

לא אחי , לא טוב בכל מיני טונים ורמיזות.

לאלא.

שמי החדש הוא טוב אחי.

הוא מגיע בצמידות למבט צידי ונימת קול רגועה במיוחד,

והוא כאן כדי להשאר נדמה לי.

.

מצד שני, גם לא עף לה הסכך ללפלנד בגללי בזמן האחרון….:)

כריסמס בין מנהטן לנצרת

.

.

זכרון מדצמבר 2006 –

אמרתי אז שניו יורק בטח כל כך חגיגית עכשיו, יום לפני כריסמס.

אדום וירוק מציפים אותה, מצנפות אדומות וזקנים מלאכותיים ולבנים נמצאים בכל מבט

וכיוון,פתיתי שלג אמיתיים וכאלה שנגזרו בדיוק לייזרי נדבקים על החלונות, מליוני אורות

לבנים וקטנים מרפדים ומחגגים כל דבר. גזעי עצים, צמרותיהם, חלונות בבתים שנוגעים

בשמים, פעמוני סנטה מבויימים מצלצלים צילצולים אמיתיים, הכל גועש ורוגש ומתחגג

ואני מתגעגעת.

.

.

.

.

.

?

.

.

עברתי כריסמסים קסומים בשנותי בניו יורק. עם כל הטארארם. החלקתי על הקרח ברוקפלר סנטר,

מתנות מתחת לעץ, שתיתי אגנוג, אפילו השאילו לי גרב לבוקר שאחרי, אבל אני התגעגעתי

הבייתה וצלצלתי לאמאבא מיבבת ורוצה סופגניה וחנוכיה.

היה חגיגי וקסום ודומה לכל הספרים והסרטים שמהם ידעתי איך זה יהיה, ובכיתי מגעגועים, לא

מאכזבה חיים מול סרטים. ידעתי שאלה לא חיי, שאני מתארחת בחיים של אחרים לזמן קצר וקצוב

מראש והתענגתי על כל רגע, כל טכס, כל מסורת זרה. אבל רציתי הבייתה.

בדצמבר 2006 התגעגעתי שוב לתקופה המתרגשת הזו, טרום כריסמס,

רציתי להיות בה עם הילדה שלי, להראות לה את החגיגיות הבלתי נתפסת למי שעדיין לא חווה,

את האופטימיות הפוטוגנית של העולם. לשחק בנדמה לי, להרגיש כאילו אנחנו חלק בעולם ההוא.

לא העולם הנוצרי, מה פתאום, העולם המערבי, זה שאנחנו, כולנו חלק ממנו.

רציתי לתת לה חוויה חזקה, שונה, זרה.

להראות לה שלפעמים החיים האמיתיים הם כאלה באמת גם אם היא מכירה אותם רק מהסרטים.

אבל החיים, כמו החיים, השאירו אותנו בפרבר בורגני בצפון תל אביב עד שהדס אמרה שאפשר

נצרת. אופססס…

מדיניות הבית היא שיש המון דברים מעניינים, מרתקים ושווים שאפשר ללמוד גם לא בבית ספר,

גם בימים שיש בית ספר כמובן… קמנו שלושה בתי אב מסוגים שונים ומורכבים ונסענו לנצרת

טרום כריסמס לארבעה ימים.

שלוש אמהות, גבר אחד שהגיע בלילות, אחד בן 12, שניים ועוד אחת בני 11 ואחת בת 8.

יצאנו בבוקר, נסענו בשמחה עם משחקי מילים מטופשים ושירים עוד יותר מטופשים.

עצרנו לקפה ואוכל ופיפי –

הם רצו קצת בשדות שליד כי כמה אפשר לשבת באוטו…

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך המשכנו.

הגענו וטיפסנו והגענו לנצרת הערבית.

חנינו למרגלות העיר העתיקה. אי אפשר להכנס לסמטאותיה עם רכב.

וככה עם התיקים הכבדים (מאד), הילדים הרעבים (מאד), ספרים, מצלמות ושאר עניינים

התחלנו לטפס. בסופו של טיפוס תלול ומיגע, שם, בקצה הסמטאות הקרירות, וחנויות עם

ריח של פעם, ומקצועות של פעם, ספר, גלב, חנויות סידקית משעשעות,

נמצא ה….איך נקרא לו למקום הזה, לנס הזה..? הפונדק של פאוזי

בית ערבי גדול במיוחד שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת, פאוזי עאזר שמו –

הבית הושכר ושופץ על ידי מעוז ינון, גבר צעיר שמגשים עם אשתו חלום והפך לאכסניה מקסימה,

מחירים סבירים לגמרי, אירוח פשוט וחם, וחוויה יוצאת דופן באמת.

בסמטא אחת קבוע פשפש ברזל, אין אפשרות לקרוא לו בשם אחר –

.

מתכופפים ונכנסים לעולם אחר.

חצר פנימית, מין זולה מרופדת במזרונים וכריות.

גרם מדרגות תלול מוביל לבית עצמו.

הבית בנוי כמבנה משפחתי המאפשר פרטיות וביחדנ'ס.

חדר מרכזי גדול מאד, תקרותיו גבוהות במיוחד, שולחן אוכל גדול המשמש את כל אורחי המקום,

מטבח קטן ובו מבשלים האורחים את ארוחותיהם אם זה רצונם. המקום, כלומר מארחיו מגישים

ארוחת בוקר בלבד. מהחדר המרכזי שתקרתו מעוטרת בקישוטים מתפוררים שהלב נכמר על שאין

מי שישקיע כסף וישמר אותם, ודלתות עץ כבדות ורחבות המובילות לארבעה חדרים

ענקיים שבהם מיטות פשוטות, ארונות עץ אלמנטריים ומקלחות בסיסיות ממש –

זהו.

פונדק פאוזי.

מהחצר יש מבוכים ומדרגות שמובילים לעוד שבעה שמונה חדרי אירוח קטנים יותר, פשוטים יותר.

אין טלוויזיה. יש אינטרנט. ספריה מקסימה ומוזרה של ספרים שהשאירו במשך הזמן אורחים

ממקומות שונים, ארצות אחרות. מספרי פילוסופיה עד ספרוני ילדים, מספרי טיסה עד ספרי הגות

ותפילה. ומים רותחים, עשבי תיבול. קפה. ושקט יוצא דופן.

מתמקמים.

אישה אישה וילדיה.

מתקבצים ברוב שעות היום או בחדר ההסבה המרכזי היכול להכיל חמש שש משפחות בקלות,

מבלי להרגיש צפוף, פולשני או רעשני מדי או ברחבה הגדולה בכניסה, סוג של פאטיו מרוצף

ומגודר בשיחי יסמין וגרניום. הזמן עובר בנועם ושלווה וסתאלבט…כמה סתאלבט.

.

.

.

.

.

.

בכל בוקר יורדים לשוק, אני אוהבת שוק. תמיד. עניין של ארבע חמש סמטאות, הילדים מרגישים

בבית תוך שעה ורצים, מקדימים אותנו ומאתרים דרכי קיצור. פיתות חמות ובייגלה מחלון המאפיה,

ירקות, באלאדי לחלוטין היישר מידי הכפריות היושבות בשמלותיהן הרחבות ופניהן חרושות החיים.

בדוכנים אחרים זיתים, לבנה, דבש, ביצים, מה שרוצים.

מטפסים 'הבייתה' ארוחת בוקר על השולחן המרכזי, מחכים שהמשפחה לפנינו תסיים ותפנה את

השולחן והכיור. אני מוצאת את עצמי עומדת ומכינה סלט עם אשה מקסימה וילדיה.

היא נותנת לי בצל ירוק ואני מורחת שוקולד למריחה על קצה הפיתה של בנה בן השש.

אוכל. הילדים מפנים. כלים והחוצה, לראות, ללמוד, לחוות כריסמס.

העיר הנוצרית מרגישה חגיגית.

כמו אשה דלת אמצעים המנסה בכל כוחה להעניק חג ראוי למשפחתה.

העיר עניה נצרת. עליבות וימים קשים מתערבבים במעט תיירים ורצון להפיח בה חיים.

איך היא לא נהפכת למנוף תיירות ענק אני לא מבינה.

יש בה ובסביבתה את כל הנתונים והאפשרויות, שלא נדבר על היסטוריה ותיאולוגיה לההפך

לעירמרכזית בעולם הנצרות העולמי, איך זה לא קורה, לאופי הישראלי פתרונות.

תאורת חג, בובות סבא נואל מפלסטיק מתנפח, חלונות הראווה מקושטים במיוחד, עם אורות

מנצנצים והרבה, הרבה אדום ירוק. עיגולי פרחים לדלתות בכל מקום.

דוכני מתנות זולות וזולות פחות. גם תיירים מסתובבים בה, מחרתיים התהלוכה הגדולה.

אננחנו מתנהלים לשתי כנסיות הבשורה –

זו של הקתולים, שבה התבשרה מרים את ה'בשורה' –

וזו של היוונים אורתודוקסים שעל פי אמונתם, בה התקבלה ה'בשורה'.

הדס שיודעת הרבה והיטב מסבירה והם, חמשת המוסקטרים מקשיבים הקשבה אמיתית.

נסה להציב שם מורה ונראה מה הם יזכרו…

ומשם למסע קניית שטויות כריסמס ובכלל בשוק.

בבוקר שלמחרת המואזין וקריאותיו מעירות את כולנו.

מסע רגלי ברחובות העיר העתיקה והעיר הערבית עצמה ואחר כך בית התבלינים הגדול.

הילדים המומים ממסת הריחות, טעמים, צבעים שמתקיפים את כל החושים בביקור הזה.

אנחנו ממלאות סלינו בשפע רב של טעמים מוכרים בחלקם וזרים ומרגשים באחר.

זה לא מרגיש לגמרי ישראל.

השפה מסביב היא ערבית, אנגלית ואיטלקית משום מה. האיטלקים כבשו את העיר ביום ההוא.

נצרת הייתה חגיגית ונוצרית ביום ההוא. ישראלים יהודים מועטים יחסית לחיינו בשפלה.

ריחות אחרים, אסתטיקה אחרת, האוויר מרגיש שונה.

merry christmas.

היום האחרון עבר בבטלה קסומה.

רביצה בחצר הפנימית. רדיפות ברחבי המתחם, גרמי מדרגות וכוכים אין סופיים.

הם בגיל של קינטורים אין סופיים. טאקי. מונופול. צחוקים.

גם כשהיינו איתם בכליל הם היו חבורה מקסימה של ילדים –

פשוט מצויינים. שרועים על מזרונים צבעוניים, כורסאות קש, צנינות חורפית. פשוט שמחים.

מה רע? צחוקים, פירות טריים, משחקים, דברים חדשים שמעוררים חושים ומחשבה,

תה שאמהות עצלות מביאות בהילוך איטי, קדאיף ומתוקים אחרים מזדחלים לשולחנם.

הכל טוב.

בדצמבר 2006 היה לנו, לשתינו כריסמס אחר, כריסמס בטעם מקומי,

אבל הצלחנו להרגיש את חגיגיות התחלפות השנה.

זו שאנחנו, יהודים או לא, מנהלים את חיינו על פיה.

היה אחלה וכיף ומצויין –

נצרת בכלל והפונדק הזה בפרט שווים ביקור והתארחות לכמה ימים שקטים

ואנחנו כמובן נחזור לשם.

אבל עכשיו?

עכשיו הכוונה היא שבשנה הבאה,

אינשאללה,

אני אזכר מוקדם יותר,

וב 31 בדצמ' נהיה בניו יורק,

ונצעק בכל כוחנו את ה –  10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

Heppy new year

ונתגעגע הבייתה.

Happy new year

.

.

צלמתי פריים אחד, אבל שווה

.

.

.

07:07

הבוקר כבר יודע להתנהל בכוחות עצמו אם אני מצייתת, והיום צייתתי.

בדרך לאוטו, יד אחת הקפה, בשניה הבלקברי והמפתחות החלטתי לקחת מצלמה. את הגדולה.

חשבתי שאחרי שאוריד אותה, אולי אעשה סיבוב בתוך הכפר- הירוק. שם בית ספר – לראות מה הרוח והבוץ

הצליחו לחרוט ביומיים האחרונים ואולי אפילו ארד לים. אז חשבתי.

תחזיקי לי ת'מצלמה מותק בקשתי כשניסיתי לפתוח את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בה

בחמישים דקות שלקח לנו להגיע לבית הספר עם הפקק המטורף שהיה שם.

היא צילמה כמעט ארבעים פריימים, כמו הפילם שסבא שלה מתעקש להמשיך לצלם.

זה פוסט צילומי הנוער, להוציא האחרון כמובן. גאווה, כבר אמרתי?

רוצה שאני אבוא בצהרים עם שתי מצלמות ונרד לים לצלם ברוח כמו של שנה?

נראה. ביי.

והיא מניחה את המצלמה על הברכיים שלי, לוקחת ילקוט ונעלמת לחייה.

אני מרימה ת'מצלמה,

ובבית, כשאני מורידה את התמונות למחשב ורואה את הצילום הזה שצלמתי על אוטומט, בהסח דעת

אני מבינה במקום עמוק ממש, כמה היא כבר לא ילדה קטנה…

10 משפטים שאני אומרת ולא מאמינה – גירסת 1010

.

.

כאילו לא כתבתי את הפוסט הכי חשוב בעניין

.

1. אני לא נ ו ג ע ת בחדר שלך עד שתסדרי אותו בעצמך.

2. אני לא נכנסת לעמוד שלך בפייסבוק מיוזמתי ולא, אסור לך עדיין למחוק או לחסום אותי.

3. אני לא אגיד לך שוב ואני גם לא אזכיר לך שוב.

4. איך את עייפה? ישנת אחת עשרה שעות.

5. אני לא אביא לך לבית ספר חולצה אחרת אם יעירו לך על זאת.

6. כן, אני דווקא כן זוכרת איך זה להיות בת חמש עשרה.

7. אני לא מבינה למה להחליט איזה עגילים לוקח כל כך הרבה זמן.

8. כן, בודאי שאני זוכרת שאת כבר לא ילדה קטנה.

9. כן, ציון יכול להיות דבר מ א ד חשוב אם בשנה הבאה את עוברת לתיכון.

10. כן, את עדיין יכולה לפנות לנציב תלונות הילדים, את עדיין בקטגוריה הזאת.

.

והכי הכי, הכי חשוב להגיד, ולזכור זה את זה

 

 

 

רשימת 10 משפטים שאני לא מאמינה שאני אומרת, גירסת 2009

10 סימנים שגרה כאן נוער

.

העתיד נשמע הבוקר

.

.

.

אתמול כתבתי בסערה את מה צפוי לך חמדת ליבי.

כל תזכורת של הטרדה, תקיפה, אונס, מציפה אותי בהרבה מאד תחושות.

בעיקר בגללי, פחות  בגללה.

בינתיים אני מנסה בכל מה שיש בי לגדל ולחנך כאן נערונת אחת שתגדל להיות אשה המודעת למי

שהיא כאדם, כאשה. שתגדל להיות אדם, אישה המקבלת את נשיותה כחלק מעצמה בדיוק כמו את

האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, יהדותה, ישראליותה, זכותה להצביע, להביע את דעתה בכל נושא

ועניין, לדעת שמקשיבים לה ומעריכים את דעתה, ואת זכותה הטוטאלית, החד משמעית להגיד לא.

הפה שלי ברשותי למדתי אותה לפני השירים של תרצה אתר.

הגוף שלי ברשותי דקלמתי לה יחד עם מעשה בחמישה בלונים.

הבוקר קטפתי פרי קטן ומתוק:

– היה לי מאד חשוב להיות בהפגנה, תזדרזי עם הלהתלבש

– למה?

– כי זה היה חשוב

– מה?

– זה שהאשה המתלוננת נחשפת בשמה ותמונתה… נו מאוחר

– אני לא מבינה מה הביג דיל….

– הביג דיל שאת מאחרת לבית ספר

– לא אמא. הביג דיל שהנחשפה הזאת

– מה זאת אומרת?

– אני לא מבינה מה יש להתבייש בכלל? מה היא עשתה שהיא צריכה להתבייש?

– ….

–  אנ'לא מבינה במה היא צריכה להתבייש….היא עשתה משהו לא בסדר אמא?

– לללאאא

– בדיוק!

– אם חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו מישהו יגע בך כמו שאסור, אנחנו נלך למשטרה……

– באארור.

.

חמסה חמסה טפו טפו טפו שלא נעמיד את הפוסט הזה ל ע ו ל ם במבחן המציאות.

.


מה צפוי לך חמדת ליבי?

.

מה צפוי לך אהובה שלי. אהבת ליבי.

הבת שלי, התינוקת שהייתה, האדם שאיתו יותר מכל אחד אחר אני חייה את חיי בשנים האלה.

מה צפוי לך אחותי? לך ולחברותיך.

אתן המתקרבות בקצב כה מהיר, מהיר מדי לפעמים, לאחוות האחיות. הסיסטרהוד.

זו המחברת נשים אחת לשניה בשפה גנטית, עלומה, אבולוציונית,

כזו שגבר, אין לו יד ומילה להבין בה מאום.

מה צפוי לך בשנותיך כאישה המתחילות בזמן הזה,

עד לפני רגע היית ילדה קטנה, ועכשיו את מזדקפת המלוא נעוריך הנשיים, החיים.

מה צפוי לך בנתיב הלוהט, המאיים, הגברי הזה שעברנו אנחנו כולנו,

נתיב השפה הרומזנית, הליטופים החמדניים, העינים הלוהטות מול נעוריך, מינך, גופך.

מול החציפות,

האגרסיביות,

הגבריות הלוקחת נשיות כחלשה לעיתים.

האולד סקול הרואה בנו פסיביות והסכמה, וגם אם לא, לא נורא.

מה עוד צפוי לך בנתיב ההטרדות המיניות, התקיפות, הדחיקות, הכמעט אונס, האונס,

הרמיזות, העלבונות, הגסויות, הסקסיסטיות, שליחות הידים, גופות מתחככים בלי רשות.

מה עוד צפוי לך חמדת נשמתי,

ואיך,

איך אני יכולה לשקוט לרגע מול נעוריך.

נשיותך החדשה מחייכת אל עצמה, ובצדק, מול מראות החיים הפורשם מולך הכל.

מחמאות וחשקים ואהבה.

התקווה שמה ש

לא ידעתי אני שאסור,

ומה שלא הבנתי אני שמותר,

תוקן במהלך העשורים שעברנו.

שאת, וחברותיך כבר יודעות בכל נים ותא ורמז תודעה שלא זה לא.

ושזכותך הטבעית, הפשוטה, הלא ניתנת לערעור, כפיה או מחשבה שניה להחליט על עצמך.

זוכרת שלמדת להגיד "הפה שלי ברשותי"?

זוכרת שלמדת להגיד "הגוף שלי ברשותי"?

אל תשכחי אהובונת, לעולם לעולם אל תשכחי

לא במחשבותיך ולא בגופך.את ברשות עצמך. לעצמך. לתמיד.

ואלוהים שישמור עליך חמלת ליבי,

שישמור עליך האלוהים החילוני שלי.

.

.

.

מה כבר עשיתי

.

.

.

מה כבר עשיתי,

לחצתי על השתקת השעון, הוצאתי כלבה שאותות גילה מתחילים לאותת בכבדות התעוררותה או

שמיעתה בבוקר, לטפתי חתולה מתלוננת, הכנסתי עיתון, שתיתי כוס מים, הדלקתי מכונת קפה,

לטפתי ולחשתי פיתויי התעוררות לאורך ישנונית במיוחד, הצצתי מיילים ונכנסתי למטבח.

עכשיו חזרתי מהסעת בוקר פטפטנית לבית הספר ותראו.

הכיור היה צח נקי ומבריק כשהתעוררתי הבוקר, נשבעת.

אני לא מבינה, מה כבר עשיתי?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שני סנדוויצי שוקולד, כבר לא מיוחדים, לבית הספר.

שתי קלמנטינות נארזו גם.

פרנץ טוסט לארוחת בוקר.

תה עם לימון.

ת'קפה שלי.

בקבוק מים לבית ספר.

בשלתי פסטה מסולסלת, חממתי בולונז, שמתי בתרמוס לצהרי בית ספר.

.

או בקיצור, למה הכיור נראה כך שעתיים אחרי שהתעוררתי אני לא מבינה,

מה כבר עשיתי?!

.צ

ועכשיו גיליתי שכבר התלוננתי תלונה זהה לחלוטין פעם, שכחתי :)


היא בבית ספר פרטי בגללכם, לא בגללי. מכתב לשר חינוך

.

.

.

מאי 2012 – והיום עם הטיול לחברון שהמציא גדעון סער זה אני מתחזקת בעמדתי אפילו יותר.

.

נובמבר  2010  זה מכתב בן שנתיים.

רפורמה בבונוסים בציוני הבגרות זו ההצעה המבריקה ( האחרונה ) משרד החינוך:

רק שמונה מקצועות יקנו לנבחנים בונוס של 25 נקודות:

מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספרות,

תנ"ך, פיזיקה, כימיה וביולוגיה.

מגמות אזרחות, פילוסופיה, מחשבת ישראל, גיאוגרפיה, מדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה),

וכן על לימודי השפות והאמנויות (מוזיקה, תאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית ומחול) לא קיימים

מבחינתו כמקצועות "שווים" בונוסים, שווים השכלה גבוהה ואוניברסיטה.

הרצון של משרד החינוך לקטלג, להכניס לריבועים, לעודד שבלוניות, רובוטים לציונים, רתיעה

מילדים שיוצאים מהקופסא, ילדים יצירתיים הוא רצון מסוכן ואתם לא תגעו בבת שלי כל זמן

שאני יכולה להרחיק אותה מכם.

.

2009

היא בבית ספר פרטי, בטח שהיא בבית ספר פרטי.

ולא כי זו הבחירה הראשונה שלי, זו לא הייתה מעולם הבחירה הראשונה שלי.

סוציאליזם, ככה רציתי. אבל הוא נעלם, יחד עם מערכת הערכים, המוסר, נקיון הכפיים, ושאר עניינים.

איזה עוד עניינים?

ענייני חינוך, והשכלה, ושאיפה למצויינות, ונימוס בסיסי לאחר, לשונה, וחוסר גזענות וסובלנות,

וכל מה שהמילה הזו, חינוך יכולה להכיל.

והשכלה, וידע, וסקרנות. ורוחב דעה, ועידוד ליצירתיות, ומוסיקה, וספרות, ושירה ורוחב נפש, ושמחה,

וכל מה שחינוך יכול להיות.

וכשלתם, כולכם.

כבר שנים ארוכות של כשלון.

שנים של חוסר כבוד למורים, לשכרם, לחינוך במובן הטוב והעמוק והאידיאולוגי של המילה.

בתי חרושת לציוני בגרות ריקים מתוכן.

כשלתם והשארתם אותי רחוקה מכם.

כשלתם והרחקתם אותי.

את הבת שלי לא קבלתם לכיתה אלף,

ואם לא תשתנו, לא תניחו עליה את יד המערכת הריקה שלכם לעולם.

היא בבית ספר פרטי כי לא השארתם לי ברירה,

כי היא הבת שלי והאחריות שלי היא לתת לה את הכי טוב שאני יכולה, שאני מאמינה בו,

והפסקתי להאמין בכם.

בחינוך ש ל כ ם, בהשכלה ש ל כ ם, בערכים שאתם בוחרים לא להעניק לילדים במקום הזה.

ובגלל הרבה דברים אחרים כמו למשל,

בגלל זה:

משרד האוצר מתכנן לחסוך 94 מיליון שקלים מתלמידי כיתות א' ו-ב', שזכו ללמוד

בקבוצות קטנות את מקצועות היסוד קריאה, כתיבה וחשבון.

לפני שנתיים בלבד הוכנס שינוי חשוב בחוק חינוך חובה לפיו מקצועות היסוד – קריאה,
כתיבה וחשבון – יילמדו בכיתות א' ו-ב' בקבוצות קטנות של עד 20 תלמידים. התוצאות
מבטיחות, אבל כל זה עומד אולי להשתנות בקרוב. במשרד האוצר מתכננים לבטל את
המהלך ולחסוך 94 מיליון שקלים. מנהלת האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, מזהירה
כי הפגיעה תהיה לדורות – " מי שייפגע הם החלשים, כי החזקים ימצאו פתרונות"

ובגלל זה:

http://www.notes.co.il/chelli/33305.asp

ובגלל זה:

תלמידי ישראל קיבלו תוצאות גרועות במבחן הבינלאומי פיז"ה (PISA)
מתוצאות המבחן עולה כי ישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 57 מדינות.
המבחן, שנערך אחת לשלוש שנים בקרב בני 15 מכל העולם, בודק אוריינות תלמידים בשלושה תחומים:
קריאה, מדע ומתמטיקה. הוא מתקיים על ידי ארגון המדינות לשיתוף פעולה חברתי וכלכלי (OECD).

פורסמו ציונים של מבחן בינלאומי שבדק כישורי קריאה בקרב תלמידי כיתות ד'.
תלמידי ישראל דורגו במקום ה-31 מבין 45 מדינות, והציון היה מעט מעל לממוצע.
פורסמו גם ציוני מבחני המיצ"ב. הציון הממוצע של תלמידי כיתות ה' מתמטיקה עמד בשנה שעברה על 56.9
נקודות בלבד. הציונים באנגלית ובמדעיםוטכנולוגיה היו גבוהים מעט יותר, ונעו סביב ה-70 נקודות.

42% מתלמידי החטיבה נעזרים בשיעורים פרטיים, אחוז גבוה דרמטית משאר העולם

ובגלל שהפכתם את החינוך במדינה הזו לדבר שולי.

ובגלל שאתם מחרבים ומח—ים על ואת כל מה שאתם נוגעים בו.

ובגלל שאני לא אתן לכם להתערב לי בילדה ככל שאוכל וככל שהחוק מאפשר לי.

כי בגללכם המורים במדינה הזו לא מתהלכים בקומה זקופה וגאה, לא מרוויחים את לחמם בכבוד,

לא מסוגלים ללמד, ובצדק, כיתה בת 35-40 תלמידים.

לא מצליחים ללמד כמו שהם רוצים וכפי שמגיע לילדים עצמם.

ואני ארחיק אותה מהמערכת שלכם ככל שהמצב הפיננסי של הוריה יאפשר, על חשבון דברים אחרים.

ועם כל הכבוד לסוציאליזם, אם אני/אנחנו הוריה יכולים ומסוגלים – ותודה לגורל הטוב –

אני אציל את הבת שלי מבינוניות החינוך שאתם מסוגלים להעניק לילדים במדינה הזו,

מהעתיד חסר ההשכלה שאתם מייעדים להם,

מהרדידות והחלטוריזם והשינון המייבש שכל וחוסר הקידמה והראיה הרחבה של מה זה חינוך והשכלה.

אני ארחיק אותה מכם ואל תתערבו לי, לא בארנק ולא בילדה.

זה סדר העדיפויות שלי.

ואם אחליט שחינוכה ושמחתה בבית סיפרה – הנמצא אגב תחת פיקוח משרד החינוך ומחוייב בתכני ליבה

וחבריה ונועם לימודיה ועומקם חשובים לי ממינוי בסינטמטק או ירקות אורגנים או עוזרת או חופשה בגליל,

זה מה שאעשה. זה מה שאני עושה.

כי אתם הופכים אותנו למדינת עולם שלישי ואת הילדים שלנו לאנשים כאלה

ואני כל כך, כל כך כועסת

ו נ מ א ס ת ם!

ובגלל זה שזה צריך להיות ככה. הבת שלי והמחנך שלה.

– http://www.notes.co.il/chelli/40360.asp

.

.

אחת ויכולת התרחבות תיאורטית

.

.

כבר כתבתי, ואני עדיין מתלוננת לפעמים, על מעמדי כילדת אמצע/סנדוויץ איך שלא תקראו לזה.

המשפחה שלי תפתח אחד אחרי השני בפיהוקים חסרי נימוס אם אפתח שוב את נושא הקיפוח שלי –

אל תאמינו להם. יש כזה! – והבת שלי תודיע בקול רם שתודה, אבל בסופו של דבר, היא מרוצה

מיחידותה, ותודה אין צורך לחשוב או לחשוד שהיא הייתה מעוניינת בתוספות וזה שאמה ואביה

הם רק שלה, זה מצויין, סבבה, אין צורך בשינויים ותודה, צאו לי מהוריד.

.

יש לי בן דוד אהוב עם, כן, לא טעות, חמש בנות. יש לי גיסה מצויינת שהיא אחת משמונה. כן.

יש לי חברה אחת איילת עם ארבעה בנים. יש לי חברה אחרת איילת עם ארבעה ילדים,

שתיהן נשים מקסימות שאני מבינה את הדיבור שלהן, דרך המחשבה שלהן ואת ההורות שלהן גם,

ושתיהן לטעמי אמהות ונשים נפלאות. מתחזקות קריירה שווה ממש, בית, זוגיות וארבעה ילדים

אהובים אחד אחד לצרכיו וכולם ביחד גם.  רוב העולם – להוציא אוכלוסיה צדדית כמו סין –

חי והורה ליותר מלילד/ה אחד.

אני תוהה לפעמים אם האבולוציה כופה עלינו כמה ילדים, ליתר בטחון אתם יודעים.

אם השבטיות, הצורך בהרבה וחזק עדיין מצליח לכפות את מספר הצאצאים שאנחנו בוחרים,

או שככה זה. זרימה טבעית עם ההורמונים, החברה, המשפחה.

אם הרצון שלנו נובע גם מהמחשבה קדימה, על העתיד – זו עדיין המחשבה שהכי מעציבה אותי

בהקשר יחידותה, המחשבה שכאנחנו, הוריה, נלך בדרך ההיא, לא יהיה לה דם ראשון כמשפחה,

להוציא ילדיה שלה והמעגל השני של בני דודים  והיא בעצם, תהיה בלי עוגן משפחתי ראשוני –

נובע מהרצון להגן על הראשון, שלא יחיה לבד, בלי גדר גנטית שתגן עליו.

לי יש אחת.

אין לי מילים להסביר כמה ואיך מרגישה האהבה אליה.

גם אתם בטח לא מסוגלים לפרוט את שלכם למילים, אני יודעת.

ראיתי היום בבוקר אשה צעירה הולכת לפיזורי בוקר.

ילד עם ילקוט בית ספר, ילדת קוקיות ותיק דורה שהסגיר את טרום חובתה מחזיקה את ידה, ועגלת תינוק מגרגר.

היינו באוטו בדרך לבית הספר. התפישה הקטנטנה בבטן הייתה, נשבעת, קטנטנה,

אבל הייתה. גם בגללי, גם בגללה,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי באובייקטיביות כתמיד כמה מצויין שדווקא הבת שלי היא הבת שלי,

ומה היה קורה ואיך היו החיים אם… ואיך בכלל הייתי מסוגלת לאהוב ככה עוד ילדה. או ילד.

.

אני זוכרת את הריונותי האחרים,

אלה שלא הניבו פרות מתוקים ושלמים לעץ המשפחה הזה,

אני זוכרת אחרי ימי השמחה הראשונים את הבהלה, התהיות, הפחדים, שלא נזכיר רגשות אשם

של איך-אני-אנחנו-נביא-לה-מתחרה-על- המקום-האהבה-בבית-הזה -שכמעט כולם חווים בהריון

שני , כך אני שומעת –

איך, מאיפה יהיה ללב הגדוש שלי יכולת להתרחב לעוד כל כך הרבה אהבה?

איך אפשר לאהוב שני בני אדם באופן אינטנסיבי כזה, מוחלט כזה, עוצמתי כל כך?

ואני זוכרת שהבנתי שזה לא  הגיוני לפחד ככה,

שאם זו הייתה המציאות, האנושות לא הייתה ממשיכה ליצר משפחות עם יותר מילד אחד –

טוב, זה היה הגיון הורמונלי במיוחד –

ושאין ספק שהלב והנפש והמקום שממנו ובו אוהבים יש בו אין סוף,

אין ספק, כנראה,שיכולת ההתרחבות שלו,

מציאת העומקים המאפשרים לאהוב כל ילד בנפרד, כמו שמגיע לו,

וגם את כולם ביחד, היא חלק מאיתנו.

ואמא שלי, כנראה, למרות שאני ניהנת לרטון, אוהבת אותי לפחות כמו את השניים האחרים.

.

.

.

.

.

.

.

ובכל זאת, לפעמים אני תוהה מה היה אם…..

.

.

.

.

.

.

לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי, בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל

ארבע עשרה מארבע עשרה וחצי, ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה

שנראה אולי לקראת התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות

עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה

מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות.

המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה, והם בענינים שלהם.

מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם, שלא נגיד

שלי, למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר

מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית,

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח…

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה.

אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

 

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה,

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-לחשוד-בו-ולא-האמנתי

בהיותי מכירה את סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

תמונת מצב אופטימית

.

.

מחשב – v

טלפונים ניידים – v – למרות שרואים כאן רק אחד

לאק צבעוני ומקולף -v

צמידים בכמויות וצבעים משתנים – v

חוסר חיבה קיצוני למתמטיקה ולמבחן אחרי החופש – v

כולן ביחד בפייסבוקים של כולן – v

ציחקוקים, רכילות, שטויות, ליידי גאגא, אשטון קוצ'ר   – v

OMG –  יש בשפע, תודה שהתעניינתם – v

והאופטימיות?

.

מהעפרון והתשבצים כמובן:

מוסר השכל, שלש אותיות v

אלומיניום, ארבע אותיות v

נקבת הגמל, בעל חיים שמגישים לאל כמנחה, אל הים היווני v

אמא של איה מרגישה, שמונה אותיות…..

אופטימית v

.

הצפה

.

מציפה. לפעמים היא מציפה.

במפתיע מגיע גל רגש ומשתלט על כל החלל הפנימי ועולה ומתעצם וממלא כל תא רגש.

ואני מתפלאה איך אני מתרחבת מבפנים עד כמה שצריך בכל פעם מחדש.

הילדה שלי הלכה לקנות חלב,

כי נגמר החלב בבית ואני כל כך רוצה קפה,

אמא שלי משאירה לי הודעה עדינה בטלפון,

ופתאום, מול המחשב, ככה ברגיל, בפשוט, בלי הודעה מוקדמת מתרומם גל.

עכשיו

לכי

תסיימי

פרץ

מילים

כזה

ותחליטי

אם

לפרסם

או

למחוק

כי

בעצם

אין

כאן

כלום.

או הכל.

.

ורביץ ודן אומרים את זה נפלא.

.

ראשון בספטמבר מוצלח לילדים של כולם

.

גל נוסף הגיע

.

.

.

בגלל הכתבה ב"הארץ" – למה הורים שונאים להיות הורים התעורר, שוב, גל תגובות,ברחבי הרשת, פייסבוק

וכו, בעיקר רגשיות אבל גם עקרוניות בנושא הורות, אמהות, קשיים, אמהות שמעיזות להודות שקשה להן –

לא חלילה מדי – אבל קשה באמת, וגל שונה, המרגיש בשנים האחרונות סוג-של-מתנצל על הורותו הלא

קשה, לא מרוקנת- גובה כמובן מחירים אישיים – אבל באמת קלה פשוטה ומשמחת

את הפוסט הגדול שלי כתבתי בזמנו ב ד י ו ק בגלל הסיבה הזו,

בגלל שהתחלתי להרגיש אשמה במידה מוזרה, מתנצלת על סוג ההורה שבחרתי/נו להיות,

בגלל שהתחלתי להרגיש מתנצלת שלא קשה לי, זה לא "על חשבוני"

וזה באמת יותר משמח וקל לי מכל תחושה אחרת. להיות הורה.

עברו כמעט ארבע שנים,

היא כבר לא ילדה קטנה ב כ ל ל,

וההורות מולה שינתה פניה – עוד מעט יגיע פוסט עשרה מורכב על הגיל הזה –

אבל לא את כובדה, אחריותה או השמחה שלי  בה.

הנה לינק אליו. אל הרשומה השניה הכי חשובה שלי, בעיני :)

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בפשטות ושמחה?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

זה שלא מוצא, באמת, סיבות להתלונן?

ש"לא משלם מחיר" כבד מדי בהורותו? ואם כן, משלם אותו בלי לעשות עניין.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

כל השורות מובילות לאותו פוסט.

.

תמיד לפני

.

.

תמיד לפני שהיא נוסעת אני סוערת ומבולבלת.

אחר כך מגיע השקט.

יש משהו פשוט בנוכחות של הילדה שלך בסביבה. ברגיל.

בבית. בחדר. חצר. בבית הספר. אצל חברה. אצל אבא. בסרט. חוג.

אני מושיטה יד ומחבקת.

נכנסת למכונית ומנשקת.

גם כשהיא בבית ההוא כשאנחנו מרגישות התקפת געגועים אנחנו נפגשות לרגע באיזה תרוץ,

או בעצם בלי.

אבל

כשאני אורזת איתה מזוודה שתחזור עם ריחות חדשים, בגדים חדשים, פנקס שיאצור זכרונות

כדי שאקרא אותם, כשאני מזכירה לקחת כדורים נגד כאבי נחיתות – ע'ע אוזניים

טי שירט גדולה ללילה, תשבצים, ספרים, טאקי – אל תשכחי את המברשת שער מותק –

אני מתבלבלת.

בין השמחה הגדולה שלי על שחייה רחבים וטובים ומאפשרים.

והשמחה שלי שהולך להיות לה זמן מרוכז ונפלא עם מי שהיא הכי,

בין הידיעה שחוויות וריחות וטעמים וצבעים וזמנים חדשים יצבעו את נפשה ויעשירו וישמחו אותה.

והטלפון, ועוד טלפון,

ובין זמן שקט שלי.

זמן נטו כלום שאני יכולה לבחור או נטו עשיה שאני עשויה לבחור גם.

על זמן נקי ממוּקצבוּת זמן, מחוייבויות יומיום ובעיקר כזה מאפשר להיות חסרת מודעות אמהית ברצף.

אני יכולה "לשכוח" את הזאת שבי  ולהיות את כל האחרות אם אני רוצה, אם אני בוחרת ככה.

.

הימים משתנים, השעון הביולוגי חוזר להיות מה שהיה פעם, מזמן, כשלא הייתה ילדה, או אמא,

במי שאני. אני מתבלבלת ומתגעגעת מראש.

לא געגועי עצב או קושי,

אני מתגעגעת געגועי אהבה ושמחה שלא דורשים התייצבות מיידית שלה,

כאלה המאפשרים לה, מבחינתי, בלי קשר לכלום, להשאר איפה שטוב, ככל האפשר,

לקחת מהעולם, מהחיים, ממה שניתן לך בכזו אהבה את ה כ ל,

לחיות את חייך, נעוריך במלאות ושמחה….

אבל כשיגמר, תחזרי הבייתה.

וזה הכי. חשוב, ומשמח, וחד משמעי, את שומעת?

לדעת שכאן הבית שלך, וכאן אמא שלך, וזהו.

.

ועכשיו, כשאת ישנה בכל האורך המפתיע שלך בכל-פעם-כשאני-רואה-אותך-מגיעה, עם התום שנחבא

מפני ומפני העולם כשאת ערה אבל מצליח להביע עצמו בשנתך, עם מה שאני מכירה מעיניך, מזקיפות

הסנטר הקורא תגר, הדמעות הבאמת מנצנצות אני-אתגעגע-אליך-אימי ואמא שמסבירה מה-פתאום-יהיו

-לך-ימים-מקסימים-שיעברו-במהירות-וכיף-ענק-ובכלל-לא-יהיה-לך-זמן-או-סיבה-להתגעגע-תזכרי-

איזה-כיף-היה-לנו-בשנה-שעברה ובלב אני נקרעת על הילדים האלה שנגזר עליהם תמיד להתגעגע

למישהו האחר ותמיד לחוות דברים מופלאים רק עם אחד משני החצאים המרכיבים אותם –

אבל זה בסוגריים, בגלל השבוע הלוהט והמסויים ההוא בלוח השנה המסמן וסופר למשפחה הזו.

.

ואני חושבת שבבוקר,

אחרי ארוחת הבוקר ואריזות אחרונות וחיבוק וחיוך ונשיקה

ותזכורת כמה אהבה שלא-תעיזי-לשכוח-

ועוד חיוך,

הנשימה שלי תשתנה.

.

בכל פעם מחדש, לפני שזה קורה, אני מתבלבלת.

אחר כך זה בסדר :)

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עולמות חדשים. הכי טוב לגלות כאלה :)

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

אוגוסט 2009 , תכף ספטמבר.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

בדקתי אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש,

והעיקר, לפני שבועיים אי שם H&M באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת, כשהיא כבר מדברת, בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– אומרת?

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

ריבועים ריבועים

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

הקרונות הריקים מספרים של רכבת הבשלות

.

.

היא קוראת הבת שלי ואני כ מ ו ב ן מאד שמחה שזה ככה. עבדתי בזה לא מעט .

.

אחרי ארבע עשרה שנים של ספרי תינוקות, ילדות קטנה, מעבר לקריאה, לספרים של ילדים,

לקלאסיקות תואמות גיל – עם נפילות ענק בגלל אמא או אבא המתבלבלים בין יכולת הבנה ליכולת הכלה

ומקריאים או ממליצים על ספרים הרבה לפני הגיל הנכון ולא, זה לא עניין של אינטליגנציה או אופי –

ברוב המקרים – פשוט של הבנה בסיסית בהתפתחות הילד ונפשו, או משהו.

"אבא ארך רגליים" הוקרא הרבה לפני זמנו ופסול אצלה לנצח, גם "היידי" ו"פוליאנה" הפסידו בגללי

מעריצה. לעומתם, אפרים סידון הוא דמות נערצת, דוקטור דוליטל גם, ואי הילדים /  איבוד –

נשים קטנות, אן שרלי על כל כרכיה עדיין מצוטטת כאן לפעמים, וגרסאות שקספיר לילדים פה ושם,

וטיל אויילנשפיגל הצחיק אותנו לאורך שבועות, והנרי מוכר הספרים, ואמיל כן, וחסמבה לא הצליחה

כאן בכלל אבל "אלבי-סיפור אבירים" של יאיר לפיד הוא ללא ספק ספר הרפתקאות הננסנס המנצח.

מאות לא-אני-לא-מגזימה-מאות פעמים הקראתי אותו.

אבל עכשיו הגיע שלב נוסף והוא לא פשוט משום מה.

מוכרות ספרים בחנויות ספרים, רשתות וחנויות יחיד כבר נהלו איתי או בעצם ניהלתי איתן שיחה על הגיל

הזה, על הקושי למצוא ספרים לגיל ארבע עשרה חמש עשרה שיהיו "שווים" – סליחה על המילה.

כן, בטח שהיא וחבריה קוראים וגומעים את כל – טוב, רוב – מה שיוצא לאור במחלקת ספרי הנוער של

היום – דמדומים על ארבעת כרכיו, ויומנו של, ושלומצי כמובן, ויומני הנסיכה כ מ ו ב ן –

וגבעת ווטרשיפ מחכה לה ליד המיטה שתתחיל אותו כבר.

ובכל זאת ואבל

.

שבוע הספר מתקרב, והחופש הגדול

ומי-בכלל-צריך-תרוצים ואני מחפשת לילדה שלי ספרים למדרגת הקריאה הבאה שלה.

אני רוצה, מאד רוצה, למצוא סיפורת שתדבר אליה.

לאו דווקא כזו המיועדת לנוער ועולמו מנקודת מבט קולית, צחוקית, עכשווית.

ככה ספרים ממש.

הגיע הזמן אני מרגישה לנסות, בעדינות, לעלות מדרגה.

חשבתי שאולי "סוגרים את הים" של יודית קציר שנו-כבר כמה אני אוהבת איך היא כותבת,

ומיד אני משום מה נסוגה בסוג של זהירות לא להקדים, שוב, את רכבת הבשלות והנפש.

התפסן מוקדם מדי כמובן, מאה ילדים שלי והילדים מכיכר הסיגריות היא פשוט מסרבת וזה

כמובן בסדר גמור, מרג'ורי מורנינגסטאר לא הלהיב חברה טובה שלה, אני נתתי את התרגום של

עירית לינור לגאווה ודעות ולא סומן וי. זה עוד לא זמן בכלל לרומנים וסיפורי אהבה ענקיים, גם

סאגות היסטוריות וחלף עם הרוח  יחכו, ואיין ראנד וכל ספרי הרהורי ההתבגרות ותהיות האני

עדיין-ככל שגדול הרצון להכיר לה- אפילו מעט מסוכנים לנפש צעירה מדי….וככה, אני עושה

לי רשימות בראש, וככל שאני משוכנעת שהיא תאהב את מאיר שלו, אני מ ת א פ ק ת.

.

זה שלב, קפיצת מדרגה מסובכת – בעיקר בגלל הבלבול הזה שאנחנו, הגדולים, מתבלבלים בו.

הבלבול בין ההבנה השפתית להכלה וההבנה הרגשית. מצד שני, רק לחשוב מה לפניה, כמה

אושר, התפעמות, הבנה ושמחה מחכים לה בין הדפים האלה בשנים הקרובות, ובכלל,

ממלא אותי התרגשות.

.

רכבת הבשלות עומדת תמיד על הרציף, מחכה לרגע הנכון לצאת לדרך. צריך לחכות לפעמון?

.

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו שאמהות,

מיד צלצלנו לאמא שלו…..ואז מישהו אמר / הציע, בשקט, ממש בשקט,  שאולי זו תסמונת תכף-

חזרה-גנרלית / חרדת במה / התרגשות טרום הופעה וכו'. בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה

אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר. נחכה קצת, ואמא שלו וכו'….

ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה לקחה נער לצד, דיברה והרגיעה ונשמה איתו בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה….

.

היד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את כף היד,

מניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת בקול שקט וחד משמעי: ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות,

ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני. לפני אודישנים, צילומים, פגישות חשובות,

תקשיב.

פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי, הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי – אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו – אני אומרת לך

שזה עובד. זה עבד אז וגם היום…. זה קמע מופלא… ואני מלווה לך אותו עכשיו.

כשתסיים, תחזיר לי….ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-מוצלחת-

ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

.

אחרי ההצגה הראשונה, המוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם המטבע.

מה פתאום אמרתי לו – זה לכל השבוע, לכל ההצגות – תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

.

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי, בן ארבע עשרה מקסים,

עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי

את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי, מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

10 סימנים שיש כאן

.

.

.

נערונת. בת עשרה. teenager. לא משנה איך תקראו לזה. זה כאן וברור שהיא "שם"

.

1. למדתי ממנה מילה חדשה: אָמָה

2. שטף המילים הוחלף ב: בס'דר וגם: מה ש'תגידי וגם:אומייגאד ובעיקר בכאילו הזה…

3. לבחירת ג'ינס/טייטס וחולצה בבוקר נדרשות כמעט ארבעים דק – מדדתי הבוקר.

4. קונסילר ומי פנים ולאק דלמאטי על הציפורניים – נשבעת – ועגילים בצורת משקפיים, גם.

5. יכולת אכילה מרשימה לא מוכרת כלל וכלל

6. אין לי כח. אין לי כח. אין לי כח. מה קרה? כלום אמא פשוט אין לי כח!!

7.ה ח ב ר ו ת שלי !! המסנג'ר. האסאמסים. הפייס – ככה קוראים לו שם.

8. אוי אמא, את גוזרת צוארון מושלם. אפשר את כל החולצות?

9. רגשי. הכל ריגשי. מיום השואה והמילים של נה פרנק עד געגועים לסבא דב

10. ובגלל זה ובגלל המשפטים שאני אומרת ולא מאמינה ואלה שאני כל כך רוצה להגיד.

איך שהם אכלו אותה

 

 

שלום כיתה ח.

 

סליחה שאני מפתיע אתכם באמצע החג, אבל מועצת בית הספר התכנסה לישיבה מיוחדת

והחליטה שמיד אחרי החג יעבור בית הספר שלנו לתלבושת אחידה.

אנחנו מקווים שכולם יגיעו כבר ביום הראשון אחרי החג עם התלבושת החדשה.

ילדי כל הכיתות, א' עד ז' ילבשו חולצה ירוקה עם סמל בית הספר, מכנסיים חומים, וגרביים

בלבן, אפור או שחור.

ילדי כיתה ח' מקבלים הקלה מסויימת, והם ילבשו מכנסיים בצבע חופשי, חולצה ירוקה או

סגולה אבל יוסיפו כובע מצחיה ועליו האות ח'.

כל תלמיד יביא שבעה ש'ח לרכישה מרוכזת של הכובעים.

אנחנו מקווים שכך יפתרו הרבה בעיות שצצו לאחרונה בבית הספר.

מי שיגיע ללא תלבושת, ישלח לביתו.

חג שמח

רועי

 

תגובות נבחרות:

מי הם חושבים שהם ?! חולצה סגולה או ירוקה וכובע ?! מה אנחנו חקלאיים?!

מסכנייים כיתות א עד ז. הם גם צריכים מכנסיים חומים !! איכססססססססססס.

אנטרופוסופיה רשמית חסרת כל טעם !!!! איכסססססססססס שילכו לעזאזל !!

יום הראשון שחוזרקים ללימודים עצומה להעיף את הדבר הדוחה הזה מהחיים שלנו !!

אולי חולצה , אבל לפחות בכל הצבעים.

לא פייר !! זה הדבר הכי לא בסדר ב ע ו ל ם !!

כשחוזרים ללימודים שובתים מול המשרד של תמר ,

לא נכנסים לשיעורים וכאלה עד שלא מבטלים את הדביליות הזאת

אנחנו חייבים חולצה סגולה או ירוקה וכובע ומכנסיים חומים!?!?!

בחיים לא אני לא באה לבצפר עם ככה~!!!!!!!!!

שילכו לעזעזל גם כן האנטרופוספיה הזו!!!!!!!!!!!!!!!!

 

 

עד שהילדה שלי שהייתה הנמתחת הראשונה, זו שהגיבה בחמת זעם ממשית לאורך כ ל הבוקר

הבינה ולאחר שנרגעה, מעט, כתבה: כולם תקשיבוו אבא שלי ורועי המציאו את המתיחה הזאת,

היום אחד באפריל אין תלבושת אחידה , אין כלום. הם עבדו עלינו.

 

ויהיה ערב ויהיה בוקר, אחד אבא ואחד באפריל :)

 

עוגת תפוזים והתכוננות

 

היא חוזרת מארבעה ימי מסע במדבר,

לא דברתי איתה, רק שלחתי לאמא מלווה חיבוק ולילה טוב אחד וקבלתי תשובה:

אמסור בשמחה. הכל מצויין.

אני מתרגשת ומתכוננת כאילו מגיע לכאן גבר חדש ושווה בפעם הראשונה.

אני יודעת שזה טפשי. אני יודעת שזה הבית שלה והיא חוזרת אליו. אלי. בשמחה,

אבל,

אני רוצה שכשהיא תכנס הבייתה, הוא יהיה מאיר פנים אליה כמעט כמוני.

שהיא תשמח שזה, שזה בדיוק הבית שלה.

הבית מסודר ממש ונקי.

החדר שלה מסודר, מצעים נקיים. הפיג'מה המועדפת, בגדול. הבגדים במקום. מגירות גם.

מעריב לנוער בעטיפה הסגולה מחכה על המיטה.

באמבטיה שלה המגבת הכי שעירה ומפנקת, השמפו שהיא הכי הכי אוהבת,

חלוק רחצה יצא מהמיבש לפני כמה דקות.

גם הכלבה מכובסת. אותה לא הכנסתי למייבש, אותה ייבשתי במו ידי כדי שהזקיינה לא

תצטנן מצד אחד, ושתהיה נעימה לחיבוקי געגועים מחברתה הטובה בעולם מצד שני.

מרק עוף. אורז לבן למרק. שקדי מרק בארון. בולונז של אמא. סלט כרוב. ארטישוקים.

במקרר תפוחים מהסוג שלה, תפוזים למיץ. דניאלה.

ותכף – שאלוהים יעזור לי כי זה שהייתי הגם יפה גם אופה המקורית לא עוזר ב כ ל ו ם לכישורי

האפיה הדלים שלי – אני הולכת לאפות את עוגת התפוזים של דודה שלה שהיא כל כך אוהבת:

6 ביצים גדולות

1.5 כוס סוכר

0.5 כוס שמן

1 כפית תמצית וניל

1 אבקת אפיה

1 כוס מיץ תפוזים

2 כוסות קמח

– להפריד חלמונים – חלבונים.

– חלבונים להקציף עם 1 כוס סוכר לקצף חזק ויציב ולהניח בצד.

  להקציץ 6 חלמונים עם חצי כוס סוכר לקצף אוורירי ולהוסיף חצי כוס שמן בהדרגה ותוך כדי הקצפה

  מהירה. להמשיך להקציף עוד בערך שתי דקות.

  להוריד מהירות מיקסר ותוך כדי ערבול איטי להוסיף:

  1 אבקת אפיה, 1 כפית תמצית וניל, 1 כוס מיץ תפוזים ו -2 כוסות קמח.

  לערבב לתערובת אחידה.

– אל תערובת החלמונים להוסיף את הקצף ולערבב לתערובת אחידה.

  להוציא לתוך צלחת כוס מהתערובת ואת היתר לשפוך לתבנית משומנת קלות.

– אל התערובת שהשארנו בצד, בצלחת להוסיף כף קקאו וכף שמן ולערבב.

  לשפוך לתוך התבנית המלאה ולערבב עם האצבע עד שיהיו פסים חומים.

– להכניס לתנור שחומם מראש ל 150 מעלות ולאפות שעה ורבע.

 

 

 היה כאן אם אני אצטט את עצמי: נסיון לבדוק תיאוריה שפעם-מזמן-מציאות שיש מצבים בהם,

 אם את יוצאת מהבית, כשאת חוזרת, הבית נראה ב ד י ו ק באותו המצב….

 אחרי יום דיווחתי ש: השעה שמונה וחצי. הבית נקי, בכיור כפית ערבוב הקפה של הבוקר,

 על השיש אין, אני חוזרת, אין פירורי לחם, קליפות ביצה וכתמי שוקולד השחר וחוץ מהחתולה

 ששינתה מקום ותנוחה, הסלון נראה כמו אתמול בצהרים. גם החדר של זאתי מתוקתק והכרית

 ספוגה בריח שלה, הרחתי לרגע תעזבו-אותי-בשקט-טוב? ובאופן כללי התיאוריה עובדת.

 אתמול בלילה, מאוחר כתבתי ש: הניסוי מסתיים יום לפני הזמן הפורמלי במסקנה חד משמעית

 שהייתה ברורה מראש כמובן: עדיף בית הפוך ורועש עם ילדה, מבית מסודר ומתוקתק בלי ילדה.

 יאללה, הכל מוכן. שתחזור כבר.

 

 

 

ועכשיו, הודיעו לי שבחמש ורבע האוטובוס יגיע.

בעוד כמה שעות, העוגה כבר תהיה מוכנה, הופ'פולי לא שרופה, והניסוי הזה יגמר בילדה בטח צרודה,

בטח הרוסה מעייפות, בטח שזופה וללא ספק מאושרת גם ממה שהיה וגם לחזור הבייתה,

ובאמא אחת, שאוהבת נסויים ונסיונות, אבל הרבה יותר את הבת שלה…

 

טיול שנתי











 

 תודו שהשתפרתי :)

									

האם יתכן שמשהו קיצוני ממש יקרה בחיי הבת שלי ואני לא אדע?!

 

ניסיתי השבוע לחשוב אם יש אפשרות, חלילה ושאלוהים-ישמור-על-מחמל-נפשי-הילדה-שלי,

אם יש אפשרות שהבת שלי תעבור סוג של ארוע דרמטי כזה או אחר ואני לא ארגיש.

חרם כיתתי, הטרדה אמיתית מכל סוג, אלימות או חלילה תקיפה מינית, אונס, חד פעמי או מתמשך.

או האם יש אפשרות הפוכה, שהבת שלי היא הסיוט של איזה ילד או ילדה בבית הספר שלה,

שיש ילד או ילדה קטנים ממנה שהיא השטן מבחינתם, האיום, הסיוט ואני לא אדע.

ניסיתי לחשוב אם יש אפשרות שמשהו מהאפשרויות המסוייטות שכתבתי עכשיו,

לכאן או לכאן, עלולות לקרות בחיי הבת שלי ואני לא אדע. לא ארגיש.

היא לא תספר לי. אחרים לא יספרו לי.

האם יש מצב שמשהו מכל אלה יקרה בחיי הבת שלי בת הארבע עשרה ואני לא אדע??!!

כשהצלחתי לחזור לנשום – המחשבה מעוררת שדים וחרדות ברמה שקשה להכיל –

חשבתי שלדעתי, בחיים שלי, של הבת שלי, אין אפשרות שזה יכול לקרות.

לא במציאות של הבית שלנו והחינוך וההסברים והבטחון והדרך בה היא גדלה

לא עם מה שאני מאמינה שאני נותנת לה.

או אתם כמובן.

אני או אתם, המחשיבים עצמכם להורים אחראים, קשובים באמת, מתבוננים באמת, מאמינים

שיודעים מה קורה בחיים של הילדים שלכם, בדיוק כמוני. אני. אתם. אנחנו.

מצד שני,

ההורים שלי שגידלו אותי בלא פחות מאהבה צרופה, הקשבה ורק, רק כוונות טובות לא הרגישו בכלום.

לא הרגישו במסכת ה…..אני-אפילו-לא-יכולה-לקרוא-לזה-בשם-הלוואי-והייתי-זוכרת שעברתי לאורך זמן,

כנראה, בבית הסמוך לבית שלנו… לא הרגישו. המשכתי להיות הילדה הכי טובה בסביבה.

נערונת יפת מראה, נימוסים, התנהגות, ציונים טובים וחיוך הורס.

הילדה הטובה האולטימטיבית ממש.

איך ולמה איש לא זיהה משהו?

הורים, משפחה קרובה, מורים אוהבים, מ י ש ה ו? אין לי מושג.

 

וכשחשבתי השבוע על הנערים המפלצתיים ההם, שהרסו ועינו והתעללו ואנסו ומה לא את הנערונת

ההיא מ"צפון תל אביב", כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את המילים הקרות, הכועסות, המרסקות את

הוריהם, משפחותיהם למילים ומאמרים ופוסטים שכללו איך לא את המילים, החברה בימינו,

הורים קרייריסטים, הזנחה ופני החברה שלנו לאן, איזה מין משפחות, איזה הורים,

לא הצלחתי להבין ב א מ ת מה אני מרגישה אל ההורים ההם, מה דעתי על ההורים האלה

גם אלה שלא הרגישו מה עובר על הילדה הקרועה והאומללה-לבי-לבי-עליה במשך ש נ י ם

וגם, בהחלט גם על ההם שלא הרגישו כלום על הבנים שלהם.

איך אפשר לא להרגיש את הראשון ואיך אפשר לא להרגיש את השני.

ילדה מעונה וילדים מענים.

רותי אמרה לי השבוע, כשאמרתי לה שאין סיכוי שאיזה ילדה בכיתה של איה שלי עברה/ עוברת

אביוז מיני מאיזה סוג, אין סיכוי שמישהו בבית הספר לא היה שם לב,

ורותי שאלה כמה ילדים יש בכיתה ומרתי ששתים עשר בנות וחמישה עשר בנים,

ורותי אמרה שסטטיסטית שתיים שלש מהן חוו כבר הטרדה, תקיפה, אביוז מיני.

ואף אחד לא הרגיש? לא שם לב?

אצלנו בבית ספר? בבית ספר בכלל? בכיתה? במשפחה? בבית?!

זה הרי, על פניו, לא מתקבל על הדעת לא להרגיש.

 

 

 

 

שלש עשר נערים, שלש עשרה משפחות ואיש לא ידע….

זה הרי לא מתקבל על הדעת ששלש עשרה משפחות,

כ ו ל ן מורכבות הורים מחורבנים, מזניחים?

חבורת משפחות של מה?

של הורים מפלצתיים, לא מתפקדים, אדישים לגורל ילדיהם, קרייריסטים חברי לב?

דווקא כאן, בבית הספר הזה, בשכונה הזו התקבצו שלש עשרה משפחות לא מתפקדות?

כאלה שגידלו נשמות מ ת ע ל ל ו ת. לאורך זמן, בשיטתיות, בלי רחמים, חמלה, הבנה טוב ורע.

בלי שמישהו, לאורך שנים התייסר דיו כדי לספר, כדי להפסיק את הדבר הבלתי נתפס הזה שקרה,

ככה, במקרה התקבצו שלש עשרה משפחות?

כי אם לא,

אז המסקנה ההפוכה היא, שכולנו כאלה, וזה לא יתכן שכולנו כאלה.

 

אז נשארתי מבולבלת, עם שדים פרטיים מזנקים על ההזדמנות,

ושסועת לב  מול הילדה הזו,

וגם, האמת, שגם עם רגש להורים ההם.

לא למפלצות האדם, בניהם, בני עשרה או לא בני עשרה,

אבל אליהם. אל הורים שהם.

שאני מאמינה ששוכבים עכשיו במיטתם קרועים ולא מבינים מה קורה, מה קרה, איך קרה.

קרועים בין האימה לחוסר האמונה.

בין ההבנה מה קרה כנראה לדאגה לילד שלהם,

בין הרצון להרוג את מי שעושה כך לנערה בת שלוש עשרה / ארבע עשרה

לבין ההבנה שזה הילד שלך שעשה.

אלוהים, זה נראה לי בלתי אפשרי.

ואני משוכנעת שהשאלה הכי קשה ומפחידה ועוד יגיעו השנים הרבות מולה

איך יתכן שקרה מה שקרה והם לא ידעו והרגישו.

 

והנה חוזרת התהיה שלי מתחילת הפוסט –

האם אני מאמינה שיכול היה לקרות משהו איום ונורא לילדה שלי ולא הייתי מ ר ג י ש ה –

אני, נכון להיום, לא מאמינה שזה אפשרי,

אני מאמינה גם שאם הייתם שואלים את ההורים ההם, הם גם היו עונים כך, ברובם.

ואל הורים האלה יש בי רגש.

הציפיה של קלי העט והמקלדת לתהות איך הם, ההורים האלה, מנסים להאחז במילים כמו הוא

ילד טוב, נורמטיבי, הילד שלי, אני לא מבין איך זה קרה,

איך הם לא אומרים בפנים מפוקסלות וקול מעוות יום אחרי שהתגלתה גודל הזוועה:

הבן שלי מפלצת, אנחנו לא הוריו יותר, הוא מנודה מהמשפחה כ ר ג ע,

היא דרישה מפלצתית.

ההורים האלה, בשלב ההלם וחוסר ההבנה והאימה שבהבנה שגר כאן בחדר הזה,

בבית הזה, אנס מתעלל מפלצתי חסר לב וחמלה והוא הילד שלי,

וחלקם בודאי יבעט וירק ויאשים את כל העולם ואת הקורבן ואת אלוהים ואת כולם,

ולא יעצור לרגע,

אבל,

חלקם האחר עובר ויעבור מסע לא פשוט.

הבנה והפנמה של מי הבן שלי באמת, יסורי מצפון, רגשי אשם איומים איך לא הרגשתי

וחשבון נפש מקולל ואיובי. 

 

אין לי תשובה,

אבל כרגע, אין בי האשמות ברורות וחד משמעיות אל ההורים האלה. לא כרגע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושאלוהי ההורות ימשיך לעזור לי. לכם. לכולנו.

 

אוקינוס תוצרת בית – אחרון ודי

.

1. שיחה מקדימה

– לְמָה?

– לְאוקיינוס.

– תגידי לאט, לְמָה?

– לאוקיינוס אמא, א ו ק י י נ ו ס

– לָמָה?

– לָמָה מה אמא מתוקה שלי?

– לָמָה אוקיינוס.

– לָמָה לא?

– לָמָה כן?

– כי זה רעיון מגניב ומקורי

– כבר היית מגניבה ומקורית כשהתחפשת לכביש

– מתחשק לי עוד פעם

– אבל לָ מָ ה?

– כי ככה אני.

– סיבה מצויינת

– תודה אימי

– אין בעד מה גיברת, בעצם את יודעת מה, יש בעד מה……

– אני יודעת, בגלל זה אמרתי תודה

– יאללה, לעבודה.

אוקיינוס. איך מתחפשים לאוקיינוס?

2. תוכנית פעולה

רשימת קניות ראשונית:

שמלה כחולה

גרבונים כחולים

חומרים שאפשר לגזור מהם דגים, אצות, סוסוני ים, מדוזות, כרישים, דולפינים

אולי מדבקות לאמבטיה?

אולי וילון אמבטיה עם ציורי ים?

דבק חם

דבק דו צדדי

צדפים?

גלים? איך גלים? ממה הם עשויים?

נפטון, פוסידון h e l p

3. רכישות והתחלה. אין כאן באמת מושג איך זה יהיה.   


שמלה כחולה


מדבקות נגד החלקה באמבטיה


שלושה סוגי מדבקות וירוקת מוזרה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

 

 

בית הספר האנטרופוסופי מוכיח את עצמו. היא לוקחת חוט ומחט ותופרת בפשטות וטבעיות,

לקנות מחר: צבע דבק תכלת וכסף לגלים /  גרבונים כחולים /  ספרי כחול או פאה כחולה /

לאק ציפורניים תכלת /  סוסוני ים וצדפים? /  עפרון איפור כחול /  לחשוב על הנעלים /

ואם ירד גשם??

טוב, האוקיינוס רטוב, לא?

4. מתחילה להסתמן תחפושת

גרבונים כחולים וגלים מנצנצים


פאה ארוכה ממש או ספרי שער כחול אם יהיה לא נוח

עכשיו אפשר להתפנות לענייני היום, מחר נחזור לאוקיינוס……..

5. סוף דבר

 אז מסתבר שפאות, כחולות או לא כחולות מאד לא נוחות וכובע גאוני ותמנוני נשלף ברגע האחרון

.

.

.

.

.

.

.

מגפיים לבנים עם עוגנים החליפו נעלי בובה, שני דגיגונים צויירו ליד העינים של מי שסירבה

אל-נא-תנסו-להבין-הגיון-בת-ארבע-עשרה-להתאפר-בתכלת-או-טורכיז-או-אולי-סתם-כחול :)

והאוקיינוס יצא לפגוש את:

המתנחלים – כיפה שמוטה, תנ'כ ביד, דגל ישראל ואחד גם התעטף בצעיף כתום,

האימויים – שחור, הכל שחור, איפור כבד, פוני שמוט הצידה,

הדבורה מאיה, קופידון, ילדת סוכריות, פסנתרנית, כיפה אדומה בחצאית קצרה ממש, דורותי,

ואת כל המורים שלהם, מחופשים למשעי.

אני לא התחפשתי השנה לראשונה,

אבל היי, הייתה לי המצלמה שלי אז כששאלו, התחפשתי ל….פאפרצי.

היה רטוב ונפלא.

אוקיינוס סוער ואהוב, בדיוק כמו הבת שלי.

למה את מסתכלת עלי ככה

 

   בוקר. לפני האוכל. 07:30

– יהיה לך קר

– לא יהיה

– יהיה

– לא יהיה. זה שלך תמיד קר זה לא אומר…

– אני לא מביאה לך לבית ספר כלום, תזכרי

– בס'דר

– טוב, איך שאת רוצה, בואי כבר מאוחר

 

  אוטו. נסיעה. 08:15

– יורד שלג בחרמון

– א מ א

– מ ה??!!

– אנחנו גרות במרכז….

– נו…?

– מרכז. לא צפון.

– לא למדת בגיאוגרפיה?

– מה?

– שהמדינה שלנו ממש, אבל ממש קטנטונת…?

– יופי אמא.

– זה רק מאהבה נולי

– אני יודעת.

 

  בית ספר. מגרש חניה. 08:25

– ביי אימי

– ביי מתוקה, אולי את בכל זאת רוצה את הג'קט שלי, הוא מ'זה חם

– א מ א

– מה??!!

– …………

– אז אולי את הצעיף שלי…?

– ………

– למה את מתסתכלת עלי ככה??!!

פעם, כשעוד הייתה לי מילה בנושא:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפעמים אני לא מאמינה שזו אני ושאלה המשפטים שיוצאים לי מהפה :)

 

חדר משלה, חדר משלי, ודלת מחברת גם.

.

.

יוני 2018 –

אתמול נמצא ( טפוטפוטפו )המקום שיהיה שלה, רק שלה בשלש שנים הקרובות,

כשתמונות הגיעו לטלפון יחד עם קולה שוב הגיע הרגש המעורר שדים ומלאכים

( אם אשאיל מצרויה שלו ביטוי ממשפט שלה ב"טרה" אהוב עלי במיוחד ), זה הרגש

המזהה עוד קור ניתק ברכות. לא נשארו הרבה כאלה, קורי האהבה, ההורות, המשפחה

נשארים איתנו תמיד, ואלה הניתקים בדרך הטבעית, הבריאה, הרגילה, מספרם מועט

אחרי תיכון, צבא, טיולים, פרידות של חצאי שנה, כמעט אפסי כי כבר נשאר שלא היה.

כשסגרתי את הטלפון התעורר זכרון, נזכרתי בדלת הראשונה שנסגרה מאחוריה, בלעדי.

ירושלים, Here she comes

.

.

ינואר 2010 –

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הנעורים הזו, על ברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-

כבר-אמא הזה את התינוקת שלי, ההיא שישנה עלי לילות כימים, וההיפך, רפויית

אברים וכִּבְדַת נשימות איטיות. 

.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעה ראשונה אל חדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה

ממני, לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי הwifi והסמאטפון ואז הגיע תורה.

היא העיפה בי מבט, נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת ומקסימה כל כך,

שהלב שלי החסיר פעימה מעוצמת הכאן ועכשיו.

היא הייתה היא עצמה, האדם שהיא,

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש,

גרעין ותמצית של האני שהיא,

אדם צעיר בbeing שלו.

.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים, שקטים, פסיביים ככל שנהיה, לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר,

בפרט אחר מוכר מאד, שלא נדבר על כמה אהוב.

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה, שלקחתי בפעם הראשונה שסגרתי

את הדלת אחרי בגן ( שתי מאמות וששה ילדים )הראשון שלה והשארתי אותה לחייה,

לחצי שעה אם לדייק, ויצאתי גם אני לחפש מחדש את חיי שלי אחרי שנתיים.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת במסדרון ההוא, נשמתי נשימה כזו והבנתי שאין בידי,

הרגע שהיא קמה ונכנסה לפגישתה אתמול היה כולו שלה, רק שלה.

אין לי בו חלק בכלל, ברגע ההוא, לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע הבנה צלולה ונדירה, אין הרבה כאלה ביומיום.

אלה חייה, ואני הייתי בחיים שלי. לידה. כל כולי, אבל מאחורי הדלת.

.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא

מפחיד. הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב

שלה, בטבעיות. הטבע מכתיב את המעשים,

והכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה ברוך וקושי להפרד

ממתיקות הילדות, בילד ראשון זה מועצם

יותר מספרים המבינים, ובמיתר פחד עדין

ומובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי שהמרחק ישנה

את הקירבה. וכן, היא משתנה, היא כל הזמן

משתנה מאז שהתחיל המסע הזה, כמעט

ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור

מי סופר.

אבל בקירבה החדשה יש דברים כל כך מהנים,

מפתיעים ומשעשעים ואפילו משחררים, ובעיקר

וזה העוגן העיקרי, לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה אפילו,

שהולך להיות כאן ממש נהדר

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.

.
תמיד.
.

א מ א….. מה מותק?

 

 

   20:00

– אמא,

– מה מותק?

– אבא ואני יצאנו הרגע מזכרון…

– יופי… קבלת הרבה דמי חנוכה?

– מ ל א אמא…. את-לא-מאמינה

– אז היה לך חנוכה מוצלח השנה…

– כ ן. טוב אני אצלצל אליך מהמסיבה

– תבלי יפה

– ביי אמא'לה

 

 

   21:30

– אמא

– מה מותק?

– זה הצליח אמא!! שי מה-זה-לא-האמינה!!

– יופי שהצליח לכם. מה אתם עושים?

– כל מיני. נורא כיף… 

– אני שומעת. אופיר הגיעה?

– בטח. טוב ביי.

 

 

  22:45

– א מ א….

– מה מותק?

– יש ילדים שנשארים לישון כאן, אבל אופיר ואני נבוא הבייתה אני חושבת

– גם אני חושבת……לא היית כמעט בבית השבוע

– נכון. טוב נראה…ביי

 

 

  23:30

– א מ א

– מה מותק?

– אולי כן נשאר לישון עם כולם?

– מה אופיר רוצה? הזמנת אותה לישון אצלך…היא צריכה להחליט

– רגע.  א ו פ י ר….רוצה להשאר לישון כאן?

– …..

– היא אומרת מה שבא לי…לא משנה לה

– אני חושבת שאופיר צריכה להחליט…..קחו חמש דקות, תחליטו ותודיעו לי

– טוב

– איה

– מה אימילה שלי?

– חמש דקות, לא יותר, והחלטה סופית.

– טוב.

 

 

  23:40

– א מ א…

– מה הוחלט?

– עשינו עץ או פאלי…..יצא פאלי ואנחנו נשארות

– סבבה. יש לכן מה שאתן צריכות?

– בטח. לאופיר כי היא באה לישון אצלי ולי משלשום שישנתי אצל שי..

– יופי. אני אבוא לא מאד מאד מאוחר בבוקר כי יש עוד עניינים לפני בית ספר

– ב ס ד ר. לילה טוב אימי. אני אוהבת אותך

– אני יותר. לילה.

 

 

 24:40

– א   מ   א

– מה?

– אופיר מרגישה לא טוב. נורא כואב לה הראש והיא הקיאה….

– אני באה לקחת אתכן. אתן כבר בפיג'מות?

– לא.

– אני תכף באה. תהיו מוכנות.

– טוב.

 

 

  24:43

– מה איה?

– ההורים של יונתן לא מסכימים שהוא ישאר ובאים לקחת אותו…

– אה….אז תבקשי מהם להוריד אתכן בבית טוב?

– טוב.

– תשאלי ותודיעי לי

– טוב. יונתן ההורים שלך מסכימים?…הם מסכימים אמא

– טוב אני מחכה לכן.

 

 

  24:55

– אמא אנחנו בדרך

  

 

  01:15 

– א מ א

– מ ה איה?

– אנחנו בדלת, את לא שומעת?

איה ואופיר ושי של מסיבת ההפתעה בבוקר אחר

 

עכשיו הכל שקט. גם הלילה היה שקט. תכף נעיר אותן וכמו סינדרלות של בוקר הן יהפכו מהילדות הרכות שישנות עכשיו על כל אורכן ונשימתן השקטה ותום ימי ילדותן האחרונים כי ככה הן נראות בשנתן לגבעולי אנרגיה מטורפת, סקיני, ברזלים על השיניים ורכבת מילים וצחקוקים הנוסעת במהירויות מטורפות על מסלול הנעורים המתעתע בהן, וגם בי. 

– אמא                                      – מה מותק?                                            – בוקר טוב

 

 

מטריה לא, אבל פליירים וסטיקרים בשפע

 

במצעד דרבנתי אותה לאסוף פליירים ומדבקות כדי להדביק על דלת החדר שלה, ולצלם.

צריך שיהיה מדליק. להתחיל במעשים שיעניינו, ושיהיה מעניין וכיף ולא משעמם,

צריך לעשות דברים. זה משעמם בגיל הזה, בהתחלה, רק לעמוד ולהקשיב.

אז היא אספה סטיקרים וצילמה.

אחרכך יגיע היתר.

אחרי שיהיה עניין, ויהיו מדבקות, דגלים וצילומים, אפשר יהיה להגיע לתכנים, לא רק לחוויה.

למה זה חשוב, למה אנחנו כאן, למה כתבת שחשוב שיהיו המוני אנשים אמא.

הנשים הערביות עם דגל פלאסטין צועדות ליד זוג נשים מחזיקות ידיים, המתורגמנית לשפת חרשים על

הבמה. חולצות ה"ככה ניראת פמיניסטית" שכל כך הרשימו אותה. בעיקר העובדה שאת החולצה

הראשונה שראינו לבשה אשה מקסימה שרכנה אל עגלת התינוק שלה והאכילה אותו – תודה –

זה פַּתַח פֶּתַח לשיחה קטנה על הפמיניזם שאחרי הסמלים הקשים, על הפמיניזם האמיתי.

העובדה שהיו שם גם לא מעט ילדים ואנשים שנראו לה סבאים וסבתות ממש,

שלא היו צעקות, התלהמות, כעס, אלימות עצורה או שלא,

כל אלה עזרו לה להרגיש ולהבין, אני חושבת,

שאמא שלה לא סתם התעקשה להוציא אותה מבית הספר מוקדם יותר היום. שזה היה חשוב.

אחר כך כשהראתי לה ברשת ש"אלפים צעדו" במצעד זכויות האדם בישראל היא אמרה בשמחה

ש"גם אנחנו היינו חלק מהאלפים האלה". נכון מותק ואני מאד שמחה שהיית איתי דווקא היום.

במצעד הראשון.

אז נכון שהפגישות שלי עם כל מיני אנשים שאני מכירה והיא לא, היוו נטל לא פשוט,

וזה קרה לא מעט היום בצהרים.

בין דדי צוקר לרוני גלבפיש היו  לאמא שלה עוד לא מעט חיבוקים ושיחות קטנות

והיא, בכל זאת, בגיל הזה,

שלמי יש כח בכלל להיות קומוניקטיבית יותר מלענות כן כששואלים אותך: את איה נכון?

אבל מה לעשות,

בחיים האמיתיים, גם בתוך המשפחה, לא רק אצל הפליטים האלה, הנשים ההן, העובדים

הזרים ואפילו אצל הילדים האלה שרוצים לגרש למרות שנולדו כאן והם ישראלים לגמרי וזה

ממש לא פייר אמא….אצל כולם אין שיוויון אמיתי, עם כל הרצון הטוב והעקרונות…

לפעמים גם במשפחות "רגילות" יש עוולות וחוסר שיוויון,

תשאלו את הבת שלי :)

 

פעם לא היה כלום בימים האלה

 

פעם לא היה שקט בימים של האין.

פעם לא היה רעש בימים של האין.

פעם לא היה כלום ביומיים האלה. דום שתיקה בלי פטור מכלום.

 

עכשיו ימי שני מתגוונים.

עכשיו ימי שני הם זמן פרטי.

עכשיו ימי שני הם לא תמיד רק געגוע חזק מנשוא.

יש רגעים שממש.

ויש כאלה – ואני תמיד, תמיד מעדיפה אותה בסביבה – שכבר לא רק געגוע. יש כאלה רגעים.

עדיין הייתי מעדיפה חד משמעית עבור הבת שלי וכל ילדי העולם "מסוגה" שיחיו בבית אחד,

חדר אחד, מיטה אחת קבועה ורצף חיים פשוט וחסר מעברים. אבל מסתבר כפי שהיא מעיזה

לרמוז לי פה ושם, ואני עונה, אני כבר לא יכולה "להחליט עליה" בכל הדברים, והיא צודקת כמובן,

אז על העולם?

 

 

 

 

 

יש ימי שני סוערים. עמוסים בחיים עצמם ובלילות מסוג אחר. ימים ולילות המנסים לזכור את האדם,

האשה שחיה בצמידות לַאמא, האשה העוטפת אותה וזוכרת שהליבה שלה היא האהבה הזאת,

והיא מקבלת בפשטות את ההבנה שהרגש הזה הוא הדבר המוביל בחייה ומגלה, בהפתעה,

שלפעמים מתפנה בה מקום חסר נוכחות הורית. מקום רחב, עמוק, שמח.

ויש ימי שני שהכלום משתלט עליהם. על כל דקה. הסתגרות בבית. טלפונים לא נענים. אוכל של

פעם. ג'אנק טהור, משלוחים משחיתים מול הטלוויזיה הפתוחה על סרטי קולנע ישנים או סדרות

אמריקאיות גורמות משברים/פותרות דרמות/ארבעים דקות ברוטו/לא כולל פרסומות. אם לא הייתי

מפסיקה לעשן לפני חמש שנים – תודה תודה – הייתי מעשנת פי שניים בימים האלה. מסדרת

אלבומים, ממיינת בגדים, מנסה למיין ספרים, פתקאות מה לא. לא מצליחה. היום מתרחב ומתמוסס

ונעלם בעונג הכלום. מנוחה שלמה, כמו פעם, לפני.

 

היום הורדתי אותה בבית הספר בבוקר – אחרי רופא שיניים אבל זה לא נחשב – ומאז לא עשיתי

דבר הקשור בהורות שלי. טוב, חוץ מלקבוע תור לאולטרא סאונד שלה, להזכיר לה להתאמן על

התופים ולדבר איתה ארבע פעמים בטלפון.

הבית הפוך כאילו אין אלוהים – זו ההוכחה – אכלתי פסטה מאתמול עם פרמזן, גלידת וניל מיולי,

שומר ותפוחי אדמה בתנור כי בכל זאת וחצי בקבוק יין אדום לא-מי-יודע-מה-טעים. לא עשיתי

פעולה אחת יזומה לכיוון אחזקת הבית הזה חוץ מלזרוק אשפה, לא עשיתי פעולה אחת הקשורה

לסידורים, לא התעמלתי, צעדתי, החלפתי בגדים, חשבתי על דברים ממשיים באופן מכוון או קידמתי

באופן ממשי את חיי הזקוקים להתקדמות באופן די ברור, אבל היה יום שני….היה יום שני שלי.

רק שלי.

 

אני שלמה איתו, סוף סוף, ושמחה שמחר שלישי ובית ספר נגמר מוקדם ובאחת וחצי בצהרים הילדה שלי תכנס לאוטו, תזרוק את הילקוט שלה, תחייך אלי, תתלונן קרוב לודאי על איזה מורה, תשמח עם החברות שלה, תשאל אם יש בולונז, אני אגיד שבטח, ונסע הבייתה, שעד אז, אלוהים יודע איך, כבר יקבל בחזרה את הצורה של הבית שלנו :)

 

ועדיין….

משפטים שאני אומרת ולא מאמינה 1

.

.

– אני לא מוכנה לשמוע טון כזה

– זה לא טיעון ה כ ו ל ם הזה

–  ואני מתכוונת ברצינות

– תסתכלי לי בעינים ותראי שאני רצינית

– נוגה יותם ואני, לא, אני נוגה ויותם

–  אפשר בלי כאילו

– אפשר בלי כזה

– יהיה לך קר!

– את לא רעבה? את רוצה לאכול? איך את לא רעבה?

– ניגנת בתופים? ניגנת בגיטרה? עשית שיעורים?

– כן, אני מבינה שזה החדר שלך

– אז יש כאלה שעדיין על המסנג'ר בשעה הזאת

– כי אני המבוגר האחראי כאן

– אז יש כאלה שרואים האח הגדול

– כי מה לעשות, אני ע ד י י ן מחליטה עליך, כן, נכון, רק בדברים מסויימים

– תודה אמא

– אני כן מבינה שאבא ואני הורים מביכים ברמות…זה יתר העולם שלא מבין …

– לדעתי, את חייבת לצלצל לנציב תלונות הילדים ולהתלונן…

– סליחה, אולי נתקלת בבת שלי?

– צלצלי כשתחזרי טוב? זה יקרה בגיל שבע עשרה בערך… נכון?

.

אבל עדיין, הכי הרבה אני אומרת לה אהבה. נראה מה יהיה בגיל שש עשרה :)

אל תשכחי לחזור

 

 

לכי לדרכך. לכי לשנה חדשה בכיתה שלך, לחלל המקבל את פניך בכל בוקר בנועם וכוונות טובות. לכי למורה החדש שלך המתייחס למקצועו ברצינות מעוררת תמיהה וכמיהה, לחברותיך הצומחות איתך אל ימי נערות חדשה ומתרגשת. אל אלה, ההם המתגודדים סביב עצמם וסביבכן בפרצי אנרגיה מעוררי געגועים אף הם. לכי לך לזמנך. ללמודיך, תהיותך, חייך. לכי אל רגעי הפלא והתובנה, לכי גם אל החולשות. אל מחשבות נעורים ראשונות. חיים ומהות מחפשים דרך ותשובות בתום לב ונעורים וחדות מחשבה. לכי להאבק במה שקשה, לכי ללמוד לא להקל ראש ולהפחית מערך מה שקל, לכי להרחיב נפשך ורוחך. שמעי דברים חדשים, הסתקרני, בדקי. למדי לוותר לשעמום, להכנע לפעמים, ובפעמים אחרות התעקשי עד שבאמת אי אפשר יהיה יותר. לכי, מתעקשת תמיד על זכותך להשאר את. אדם ספציפי, לא רק חלק מקבוצה, בלי קשר כמה הדוקה וחשובה היא הקבוצה. אל תכנעי להדף ההמון והחברה, החליטי לעצמך, מכח עצמך. לכי להעמיק את תשוקותיך. את חייך, את עצמך. לכי בשמחה ועניין. כמה שמחה יכולה להיות בנפש אחת תגידי. וכמה ההיפך. לכי לדרכך אבל אל תשכחי לחזור, טוב? כל יום, אחרי השעות והדרך שתעשי, עייפה או שלא, שמחה, עצובה, מובסת זמנית או מנצחת בגדול, איך שלא תהיי, מה שלא תהיי, חזרי לכאן טוב? אל המקום הזה שכל כך שמח שאת ובאמת באמת מתעניין בך ובשלומך.
 
 
 
 
 

פייסבוק, ג'ון טראבולטה ומתכון לפנקייק

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הוצאתי את הכלבה לפיפי אחרון בחצר, מלאתי לשתיהן מים בצלחות, נעלתי את דלת הכניסה,

הצצתי עליהן שרועות במלוא אורכן ודקיקותן מצחקקות מול ג'ון טרבולטה וכריסטי אלי ב"תראו

מי מדבר" – הנה הוכחה שאם מחפשים, וצריך לחפש, אפשר למצוא סרטים מדוייקים לגיל

המתנדנד הזה, המסובך הזה, בין ילדות לנערות. לא פשוט אבל אפשרי, והלכתי לישון.

זה מה שמצאתי בבוקר. כולל החתולה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז נתתי להן לישון כמעט עד אחת עשרה כי ההנחה שלי הייתה שהן נרדמו בסביבות ארבע ובינתיים….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ומייפל, שוקולד למריחה, חמאה וכל היתר גם

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הערתי אותן ואחרי התמתחויות, ושפשופי עינים כאילו היו עדיין בנות חמש הן ניגשו לשולחן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אחר כך הן הלכו לים – איך מהפחד – לא בדיוק פחד אבל חוסר רצון גדול להיות אמא מחרבת ומבאסת נתתי להן ללכת לים באחת בצהרים אני עדיין לא מבינה. אני יודעת בברור שהגיע הזמן הקריטי שחייבים לברר, עם עצמי ועם אחרים/ות  ולהגיע להחלטה עקרונית לכבוד השנים השרועות לפנינו במלוא אורכן: מה עושים עם הברור-לי-ההורה-המבוגר-המחליט-שאני-צודקת- במאה-אחוז- ומה עושים עם זה ברגעי אמת. בגילאים צעירים אין – לא היה לי מעולם אפילו לרגע – ספק מה צריך לעשות. בטיחות ובריאות עמדו מעל לכל ספק, כל היתר, היה פתוח לדיונים ומשאים ומתנים. מה שמסתבר בימים אלה ממש, באופן ברור וצלול הוא, שמה שהיה, נעלם עם הקוקיות והשמלות המתנפנפות והלו אנד well come הליכה לים עם כ ו ל ם בצהרי יום הגיע ובגדול. טוב לא עכשיו אמרה סקרלט גולדנברג לעצמה, עכשיו שבת וחופש גדול ופנקייק שהצליחו. שילוב מופלא.  הנעורים סיימו לאכול, פינו את השולחן בלי שהזכירו להן כן כן ונעלמו לחדר שלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מוזרה, שלא נלחש אובססיה יש להן, לכולן, לצבעי ציפורניים ולעיסוק המוזר, הנראה מהצד כטכס חניכה: להוריד לאק עם אצטון ומיד למרוח חדש, וחוזר: להוריד, לצבוע, להוריד, לצבוע עד שנרגעים. והן מפטפטות קצת ויש גם מילים שאני שומעת על ספר שזו אוהבת וזו לא סבלה, והחלטה להיות מצויינות בלימודים בשנה הבאה ועוד קצת לאק, פעם אחרונה. אחרכך הן ראו סרט ואחר כך אכלו ושוב נעלמו לחדר שלה. אחרי כמעט שעה הבאתי גלידה ואבטיח, בכל זאת גם שבת וגם חופש גדול וגם אני מכירה אותן כל כך הרבה שנים את כולן. אני מכירה את הפיג'מות שלהן, איך הן מתעוררות בבוקר ומה הן לא אוהבות לאכול ואני מחבבת אותן עד מאד את החברות של הילדה שלי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הן ישבו ליד המחשב שנכנס לחדר שלה לנסיון לפני כמה חודשים ומתנהג יפה עדיין – גם היא –  וכתבו

בפייסבוק האחת של השניה כמה כיף להן ביחד:

– סליחה שאני שואלת…
– כן אמא..
– אתן כאן שלושתכן עכשיו
– נכון…
– אז למה אתן מספרות אחת לשניה ולשלישית שכיף לכן בפייסבוק?
– אמא
– שאלתי את אופיר…
– חלי…
– אופיר….
יש סיכוי שממנה אני אשמע תשובה הגיונית, אחרי הכל, אני לא אמא שלה, אני אמא של חברה שלה.
– חלי
– כן מותק
– כי זה ככה. זה כיף.
– מה כיף?
– לכתוב עכשיו בפייסבוק

הבנתי. כלומר לא באמת הבנתי אבל הפנמתי באיזה אופן שככה זה. זה כיף לכתוב לחברה שלך שיושבת

שכיף לך איתה ובלי קשר לתובנה הזו, החלטתי ללכת להשתרע באיזו פינה ולסיים סוף סוף את הספר

הזה, אבל שכחתי שהן ישנו בסלון….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה לקח זמן עד שהגעתי לספר. שכחתי גם שצריך לכבס לפחות שתי מכונות כי יש איזה ג'ינס שאנחנו רוצות

לקחת איתנו וצריך להשאיר לדפנה המתוקה שתשמור על הבית ובעיקר על החיות וגם תקבל שבוע חופש

מהחיים הרגילים שלה מגבת שתיים נקיות ולחפש איך נראה דגל ספרד כי שתינו שכחנו, ואז כמובן

הגיע זמן להאכיל אותן ארוחת ערב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו כמעט חצות. מסודר ושקט כאן עכשיו. אולי ההיפך.

.

נ.ב. מתכון פנקייק

כוס חלב – לפעמים אני מוסיפה קצת יוגורט או לבן או מה שיש במקרר.

כוס קמח – לפעמים אני מערבבת מלא ורגיל, לפעמים תופח ואז לא צריך אבקת אפיה

1 ביצה

תמצית וניל. קצת.

ו כפית סוכר כי יש מספיק במייפל, שוקולד וכו'.

קמצוץ, ממש קורט קטנטן מלח

1 כפית אבקת אפיה ועוד חצי כפית א.א. או סודה לשתיה – אם קמח תופח לא צריך כלום.

זהו.

את הקמח מנפים. גם את אבקת האפיה. מערבבים היטב.

הבלילה – אני מכחישה שאני מכירה את המילה הזו – צריכה להיות לא סמיכה מדי.

מחבת חם חם חם, חמאה לשימון, מצקת קטנה או כף גדולה וזהו.

הראשונים לעולם לא יהיו מוצלחים. כשיש בועות על פני הפנקייק להפוך במהירות,

לספור עוד חתשתייםשלש ולהוציא.

על השולחן שוקולד למריחה או מייפל או שניהם. חתשתייםשלוש א י ן.

.

הפסקתי לנשום. פעמיים.

 

 

אתמול הם יצאו ללילה בים לסיום תקופת אסטרונומיה, סיום כיתה ז', ובכלל.

בצהרים הגעתי לאסוף אותה מחוף הרצליה.

סמוקת פנים וכתפיים, עינים בוהקות מהכל, בעיקר משעה ורבע שינה ורעב בלתי אפשרי.

בדרך היא סיפרה לי משהו והפסקתי לנשום.

– אולי תכתבי את זה?

– לכתוב…?

– כן. אני חושבת שזה רעיון טוב….ככה כשזה טרי בזכרון שלך…

– עכשיו? כשנגיע הבייתה?…

– כן…..אם את רוצה…אם זה נראה לך רעיון טוב..

– אני חושבת שכן…..נראה כשנגיע הבייתה… 

טוב, אז היינו בים, בטיול השנתי. דגל שחור-אדום. 

בשניה אחת לא שמתי לב וגל אחד לקח אותי הוא היה ענק. חזק ועוצמתי.

לא יכולתי לנשום, ראיתי מנהרה, אור קטן וצהבהב בסופה, והאור גדל וגדל וגדל.

פחד. פחד שהחיים עומדים להיגמר. לא חשבתי אני ארגיש הרגשה כזאת בחיים שלי… 

ק י ו ו ת י שאני לא ארגיש את ההרגשה הזאת בחיים שלי…

ראיתי את הסוף. 

לא בדיוק היו לי מחשבות חוץ מהמחשבה "חייבת לנשום !!! חייבת לנשום !!!"

כל המערכות בגוף פתאום נתונות לדבר אחד. להיחלץ מן הזרם ולנשום.

בשלב מסוים הצלחתי איך שהוא להתהפך עם הפנים כלפי מעלה ולקבל את מה שכ"כ רציתי.

אוויר. יצאתי מהמים, שתיתי, הוצאתי מים מאף. וחזרתי לשחק.

 

ואני מקשיבה לה, נוהגת, וכמו משיכה חזקה, בלי שליטה אני נשאבת פנימה, נזכרת.

זכרון החושים הזה, כל הזמן בועט ומוכיח את קיומו החזק.

פעם כבר כתבתי על זה ,

על הפעם שהפסקתי לנשום, בחוף פרישמן, בחופש הגדול בין כיתה ז' לח'. הפעם הראשונה.

מי אמר גנטיקה? –

 

והייתה הפעם ההיא שזינקתי עמוק 
כמו שאמא לימדה.
אל תוך הגל עצמו,
אל המים
והכחול
וצללתי 
והיה שקט
שהתחלף
פתאם
לרעש גדול ומפחיד,
והמים
התהפכו 
מעורבלים ומפחידים ומושכים אותי לתוכם.
והיה רגע צלול 
שהייתי צריכה להחליט, אני זוכרת,
אם לתת למים,
לסחרור,
לקחת אותי
לאן שהם רצים
או לזכור את אמא מסבירה
ולנסות לצלול עמוק יותר,
אל מתחת לפחד ולכוח שהיה – 
ובחרתי באמא שלי.
מאז אני גם מפחדת מהים.

 

ואני מפסיקה את הכתיבה וניגשת לסלון. על ספת חרדל מרוטה כשלרגליה כלבה מרוטה לא פחות,

ישנה ילדה רפוית וארוכת גפיים ונושמת בשלווה. עכשיו גם אני יכולה.

 

 

לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא.

 

שומעת ברדיו, קוראת בעיתון, כאן, ולא מצליחה להבין. באמת.

לא מצליחה.

"פרשת המין" בשני בתי הספר בעיר בשפלה. בני נוער בני 11 עד 13 –

בני טובים הם אומרים. משפחות נורמטיביות. הכל רגיל. הכל רגיל.

ואני קוראת ולא מצליחה להבין. באמת.

אני מבינה בבני אחת עשרה עד שלש עשרה. שם אני עכשיו, בדיוק שם.

יומולדת אחת עשרה חוגגים בכיתה ה' ויומולדת שלש עשרה בכיתה ז' –

זה מה שהבית שלי חי ונושם ומתרגש וגדל בשנים האלה. בדיוק את נקודת הזמן הזו. 11-13.

רק לפני כחודש כתבתי פוסט ששלש עשרה זה, כנראה, כמה עצוב, לא רק בר מצווה 

וכתבתי כך:

אני חושבת ששלש עשרה אומר בר מצוות לבנים שבכיתה, מתנות ורדרדות לחברות, יש מילים

שאומרים בלחיים סמוקות ומבוכה, נשיקה צרפתית בסרט זו סיבה לקום למטבח לסידורים,

שיחות מפתיעות על מי אני באמת ואיך יודעים מי חבר טוב שלא יאכזב ומה עושים אם כן.

ילד אחד בגינה השכונתית צעק עליה את כלבה מזדיינת השבוע באיזה ריב מתלהט והיא חזרה

הבייתה חיוורת ולא מבינה, חנון זו מילת גנאי, והכי הרבה מרימים אצבע משולשת מאחורי גב של

מישהו ומרגישים חצופים ומעיזים. אמא ואבא שכל הזמן את חייבת, ממש חייבת להגיד להם נו די,

ושיעורי בית, חוג דרמה, הכיתה הולכת לסרט, סערות גיל עשרה, קצת מצבי רוח לא מוסברים

וצפיה גדולה מעורבת בפחד גדול לא פחות להיות כבר גדולים…

ככה זה שלש עשרה לא?

בגירסאות שונות, אבל בעקרון, בגדול, ככה זה שלש עשרה, לא?

כנראה שלא. כי עבר חודש ולא ידענו שהרע עוד לפנינו.,

אבל מי יכול לדמיין דברים מטורפים כל כך.

רגע, אני עושה הפסקה והולכת לארכיון לחפש פוסטים שכתבתי לפני שנתיים,

מיד אחזור.

חזרתי – http://www.notes.co.il/chelli/34744.asp

וגם – http://www.notes.co.il/chelli/33985.asp 

וזה – http://www.notes.co.il/chelli/47299.asp

יש שם עוד כמובן, במאי עד ספטמבר 2007 –

ופרשת קצב כיכבה בעיתונים ובבלוג שלי ומתכתבת כמובן עם הטרגדיה הנוכחית,

ומעלה שאלות מטרידות באמת על חינוך, דפוס התנהגות, חותם וזכרון עמוקים יותר מכפי שחשבנו.

היתכן שהכפיה הגברית, מודל הכוחנות והכניעה להן חרוט אצלנו "הבנות" מגיל כל כך צעיר?

היתכן שמודל הכוחנות והאיומים חרוט אצל "הבנים" – מה שעוד יותר עצוב – מגיל כל כך צעיר?

היתכן?

ואומר/שואל/שולח אצבע ברורה הפקד החוקר את הפרשה הבאמת בלתי ניתפשת הזאת:

כשילדים וילדות בני 11-13 מקיימים יחסי מין – מי אשם?

הילדים עצמם, ההורים או שמא החשיפה לטלוויזיה ואינטרנט?

פקד ישראל קליין, קצין חקירות במשטרה שימש במשך שנים כקצין נוער, וכעת חוקר את הפרשה 

שנחשפה בשפלה, סבור כי האחריות מתחלקת בין כולם.

"זה אות אזהרה לכלל הציבור", הוא אומר ל-ynet. "צריך לפקוח עין על הילדים שלנו".

על פי הממצאים עד כה, לפחות 12 ילדים בבית ספר יסודי קיימו יחסי מין עם שתי ילדות,

ככל הנראה בכפייה ותחת איומים. כל המעורבים מעשים, שנמשכו כשנתיים, הם בני 11-13.

"הילדים היום חשופים לדברים שלא היו חשופים אליהם פעם – אינטרנט, סרטים וכל מיני תכנים

שלא אמורים להיות נגישים לילדים", הוא אומר. "אני מאמין שההשפעה החיצונית הזאת פוגעת

בתמימות של אותם ילדים, וגורמת להם לעשות מעשים אסורים"

לא פחות מחומרת העבירות, מפתיעה העובדה שבמשך קרוב לשנה התקיימה מערכת היחסים

הבעייתית בין הנערים לבין שתי הילדות, ורק התערבות של מנהלת בית הספר הביאה לכך סוף.

פקד קליין רומז לכך שייתכן ומשפחותיהם של הילדים התעלמו מהמצב:

 

"אני מעריך שהסביבה הקרובה של הילדים – הורים, אחים ומבוגרים אחרים שבאים איתם במגע,

יכולים להיות ערים למקרה שכזה. ישנם סימני מצוקה אצל ילדים שחווים מקרה כזה, אם

בהתנהגות מוזרה, שינוי אופי הבילויים שלהם, יציאות לא שגרתיות מהבית, שינוי החברים ועוד.

כל אלה בהחלט יכולים להדליק נורה".

 

יכולים להדליק נורה?

אני מעריך שישנם סימני מצוקה במקרה כזה?

אני לא מצליחה להבין. באמת. לא מתממת, לא מתיפפת, לא צדקנית, לא כלום,

פשוט לא מצליחה להבין.

שתי ילדות – לפחות – בנות אחת עשרה ושתים עשרה ואולי שנה יותר עוברות במשך שנה (!!) –

ש נ ה, 365 ימים של התעללות, איומים, כפיה, קיום יחסי מין, מעשים מגונים – לא שאני מסוגלת

אפילו להתעכב ולחשוב מה זה אומר….

ואיש בבית שלהן לא מרגיש?

מה זאת אומרת לא מרגיש??!!

איך אפשר לא להרגיש?

על ילדים לא שלך אתה יכול להרגיש עצב, כעס, מצבי רוח, עלבונות ומה לא.

כבר קבלתי טלפונים בשנים האלה מאמא של חברה טובה, או מורה בבית ספר שראו שהבת שלי

שפופה לרגע, כועסת מדי, סוערת מדי וצלצלו לשאול, לספר, שאדע.

אני רואה ילדים מהכיתה של הבת שלי ויכולה לראות אם הם במצב רוח טוב או מחורבן,

אם היה להם יום סבבה בבית ספר או שהיו צרות, בטח שאני יכולה.

אני מכירה את הילדים האלה, את רובם שבע שנים,

אני רואה אותם כמה פעמים בשבוע בבית ספר, חלקם בהסעות, חלקם בבית שלי,

איך שלא אזהה מצבי רוח שלהם?

אני הרי מכירה אותם.

אז על הבת שלהם?

שנה? ש נ ה ? שנים עשר חודשים?

מאות בקרים התעוררו הילדות האלה ליום חדש, ליום לימודים חדש לבית ספר.

מאות בקרים של בחירת בגדים, ארוחת בוקר – הן בכלל הצליחו להכניס משהו לפה?  אולי אכלו

יותר מדי? – ילקוט מסודר, סנדוויץ, מים, סידורי אחר צהרים, והלכו לאן? לאיזה יום בילדותן?

נעוריהן המוקדמים? מאות לילות הן התקלחו – הן לא התקלחו בשעות מוזרות? לא היו יותר מדי

זמן בחדר האמבטיה? –  סרקו שער, צחצחו שינים, נתנו או קבלו נשיקת לילה טוב ונכנסו למיטה.

לאיזה לילות, מחשבות, סיוטים נדדו הילדות האלה מבלי שאמא, אבא רואים?

הכל היה כרגיל, זה מה שאתם אומרים?

הילדה שלכם הייתה במצב רוח נפלא, קמה כל בוקר והלכה מדלגת לבית הספר, נאנסה קצת,

חזרה הבייתה, עשתה שיעורים, דברה באיסיקיו, נתנה נשיקה לאמא והלכה להאנס עוד פעמיים,

או אולי רק לעשות מעשים מגונים, אבל בבית?

בבית היא הייתה כרגיל, חשבתי שיש לה קצת מצב רוח, הגיל הזה…נו…אתם יודעים..

והבנים? תגידו מה עם הבנים האלה.

עשרה ילדים, ע ש ר ה. אולי יותר…

חזרו מחוג כדורגל למשחקי מחשב, הלכו רגע לאיזה מחסן, אנסו, הביאו עוד איזה ילד שיצטרף,

צחקו על אחר שלא הסכים, קראו לו שפן וחזרו הבייתה לאכול חביתה וסלט לפני שאמא או אבא אמרו

שמאוחר, כתבו חיבור על יום המשפחה ויאללה, למיטה?

איך אפשר בכלל להמשיך לנשום אחרי שהילדה שלך חוותה ש נ ה כזו, ש נ ה.

ואת, אתה, ההורים שלה לא שמתם לב? לא ראיתם, מה לא ראיתם?

איך, תסבירו איך לא שמתם לב?

מה עשיתם בזמן הזה?

בשנה הזו, מה עשיתם? איפה הייתם? איפה היו העינים שלכם? הלב שלכם?

האדם המבוגר שטרח ועשה ילדים, ונישק אותם בקטנותם, והחליף חיתולים, והאכיל, ועזר להם

ללכת צעד ראשון, ואופניים, ותחפושת, וגן, ושלום כיתה אלף, ותיעוד במצלמות וידאו, וצילום של

הילדה על הצג בטלפון, ואהבה גדולה, ומשפחה וטורחים ועובדים קשה לספק להם גג ואוכל וחינוך

ובגדים, איפה הייתם?

איפה הייתם ומה עשיתם שואלים הילדים במשחק ילדות ישן…

היינו בחיים ועשינו הרבה דברים חוץ ממה שהיינו צריכים יענו לכם ההורים שלכם,

ויצדקו בתשובתם.

ולכן,

מכל הפרשה המזעזעת עד שיתוק הזו, המעשים שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת שילדים בני

אחת עשרה מודעים בכלל להתנהגויות שכאלה, מעבר למחשבות היותר רחבות על פני החברה

וכל המילים האלה, והתהיה המפחידה כמה אנו "מוחתמים" בהתנהגויות הגבריות / נשיות האלה,

ואני באמת לא מתממת, תגידו, תגידו,

איך זה יתכן שההורים האלה לא שמו לב?

איך זה יתכן שאף אחד בבתים האלה לא ראה את הילדות האלה באמת? באמת ראה, התבונן?

איך זה יתכן??!!

זה מה שאני לא מבינה. בכלל. לא מבינה.

בובה עבודת יד. בית ספר.השנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתי התהפך העולם? –

לדעת מה קורה שם, בחיים שלהם ולהקשיב. הכי הרבה לדבר ולהקשיב.

איפה את, איך היה? מתי לבוא לקחת אותך? 

זוכרת מה אמרתי לך אהובה שלי?

את זוכרת שאת יכולה לספר לי הכל, ת מ י ד? את זוכרת?

זה נורא חשוב שתזכרי.

הכל את יכולה לספר לי. לא חשוב מה. ה כ ל ותמיד.

אל תעשי את הטעות של אמא שלך.

אל תשתקי.

 

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות/י תקיפה מינית + טלפון 1202

מ ק ו ם

ולד. המתוקה שלא שותקת יותר, יומולדת שמח ואמיץ, בדיוק כמו שאת, שמחה מתוקה ואמיצה :)

מילים רודפות ונרדפות

.

.

1999

– אמא

– מה מותק

– מה זה מילים נרדפות?

– מילים נרדפות…..אלה מילים שכל כל דומות למילים אחרות שהן רודפות אחריהן וצועקות:

  היי…רגע…גם אני כזאת…גם אני כזאת…

– אה……כמו מה לדוגמא?…..

היינו במיטה.

רגעי שקט וחיבוק לפני שינה.

אני מקריאה. ושוב. ועוד פעם. ואחרונה ודי. ורק עוד פעם זזה או סיסי וזהו.

בלי להסביר, בלי לפרשן.

הירח נודניק אמרה לולו. נכון אמר אבא: הסהר נודניק. גם הלבנה :)

.

מילים נרדפות לספרים: אושר. שמחה. עצב. עולם. בדידות. אומץ. אהבה. עניין. כיף. ה כ ל.

"מנוריקו סאן" – עד "המלך מתיא הראשון" – הצלחתי. ילדה קוראת.

אוצרות פרטיים בהחלט

דףדף – אתר נפלא.

.

שלש עשרה זה כבר לא רק בר מצווה

 

 

חושבת ששלש עשרה אומר בר מצוות לבנים שבכיתה, מתנות ורדרדות לחברות, יש מילים

שאומרים בלחיים סמוקות ומבוכה, נשיקה צרפתית בסרט זו סיבה לקום למטבח לסידורים,

שיחות מפתיעות על מי אני באמת ואיך יודעים מי חבר טוב שלא יאכזב ומה עושים אם כן.

ילד אחד בגינה השכונתית צעק עליה את כלבה מזדיינת השבוע באיזה ריב מתלהט והיא חזרה

הבייתה חיוורת ולא מבינה, חנון זו מילת גנאי, והכי הרבה מרימים אצבע משולשת מאחורי גב של

מישהו ומרגישים חצופים ומעיזים. אמא ואבא שכל הזמן את חייבת, ממש חייבת להגיד להם נו די,

ושיעורי בית, חוג דרמה, הכיתה הולכת לסרט, סערות גיל עשרה, קצת מצבי רוח לא מוסברים

וצפיה גדולה מעורבת בפחד גדול לא פחות להיות כבר גדולים…

ככה זה שלש עשרה לא?

בגירסאות שונות, אבל בעקרון, בגדול, ככה זה שלש עשרה, לא?

חיפשתי משהו והגעתי לאוסף בלתי אפשרי של ידיעות על בני שלש עשרה, בלתי נתפס ממש,

ואני לא מצליחה להבין. מנסה להחליט אם אני נאיבית ממש, חיה בבועה בתוך הבית שלי,

המשפחה שלי, בית הספר, השכונה וההורות הפרטית או שהמקרים בעיתון, ככל שיהיו בלתי

אפשריים לתפישה, באמת שלא, הם היוצאי דופן, המובלטים בתקשורת או איפה שלא יהיה,

ורוב הילדים, בסדר בני הנוער, בני שלש/ארבע עשרה כן חיים חיים "רגילים" פחות או יותר.

בית, הורים – כל משפחה והסידורים שלה – בית ספר, שיעורים ויתר דברים פשוטים ומורכבים

היוצרים חיים, וילדות, ועתיד.

 

? ? ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. 2009
מריבה על רקע רומנטי על לבה של נערה הסתיימה שוב בדקירה – אלא שהפעם הדוקרים והנדקר הם
נערים בני 12 ו-13 מראשון-לציון. מצבו של הנדקר מוגדר קל והדוקרים נעצרו. הנער שנדקר "העז"
להתכתב ב-ICQ עם חברתו של אחד החשודים בדקירה. הדבר נודע לחבר שעבר והוא, לטענת
המשטרה, יחד עם חברו החליטו לסגור חשבון עם הנער. ביום שלישי הם פגשו אותו בשכונה בה הוא
מתגורר, והחשוד המרכזי פנה אליו ושאל אותו מדוע התכתב עם חברתו לשעבר. הנער שנדקר אמר
כי לא ידע ואין לו בעיה להפסיק את הקשר. הוא אף הושיט יד לעבר החשוד כדי ללחוץ ידיים.
אבל החבר לשעבר לא היה כל-כך ידידותי. הוא שלף מכשיר חד ודקר את הנער מספר פעמים בידו.
החשוד השני, בן ה-12, שהיה מאחורי הנדקר, קפץ ודקר

 

2. 2009
10-3- שח זה הסכום שגבתה בת 13 מנערים שקיימו איתה יחסי מין, ביישוב בשרון. במשטרה
אומרים כי המפגשים המיניים בין הנערה לנערים התקיימו פעמיים בשבועיים האחרונים. השמועה על
הנערה, שמוכנה לקיים יחסי מין תמורת תשלום, עברה במהירות בין הנערים ביישוב.
הנערים העבירו ביניהם את המידע על הנערה, בין היתר בהודעות אס.אם.אס. הנערים, על-פי החשד,
הגיעו לאחד המבנים ביישוב, שם נפגשו עם הנערה שאינה מתגוררת במקום ועם חברתה. הנערה
נכנסה לאחד החדרים הנטושים והנערים, בזה אחר זה, נכנסו לחדר וקיימו איתה יחסי מין.

 

3. 2009
נערים בני 13, תושבי חדרה, נעצרו בחשד לפריצה לבית ספר בעירם, בתום חקירה שוחררו הנערים
לביתם עקב גילם הצעיר.

 

4. 2008
כנופיית גנבים גנבה, תקפה, הטילה מורא על כל אזור עפולה וחבריה רק בני 13. הם גנבו תכשיטים
ומכרו סחורה גנובה בלי שאיש יבדוק את מקורה – חדשות ערוץ 2

 

5. 2009
גם הוותיקים בין חוקרי הנוער במשטרה לא זוכרים פרשה שכזו: עשרות נערים בני 13-14 ייצרו
בחודשים האחרונים אקדחים מאולתרים בעזרת חומרי בניין וצינורות ונשאו אותם על גופם.
במשטרה מספרים כי הנערים נשאו את כלי הנשק גם כאשר לעיתים נמצא כדור בקנה ובכך סיכנו
את בני משפחתם ואת חבריהם.

 

6. 2009

ילד בן 10 שאילץ ילדה בגילו, ביחד עם חבריו, —– — — — — — ——-. "זהו ילד ממשפחה
נורמטיבית כביכול", מספרת אתגר. "כביכול, כי הוא יכול להיות בן של כל אחד, שלא רואים את הילד.
מבחוץ זו משפחה נורמטיבית, אבל בעצם מדובר כאן על הזנחה רגשית. בדיעבד התברר שהוא ראה
סרט פורנוגרפי לפני כן.  'פחדתי שיחשבו שאני לא גבר' הוא אמר.

 

 

7. 2009

בן 15 תושב קרית-גת נעצר בחשד כי תקף בשבוע שעבר את אחד מחבריו ללימודים, ובעקבות כך
נזקק הנער לטיפול רפואי בבית החולים. החשוד, לו נפתחו בעבר שישה תיקים פליליים בגין אלימות,
נמלט לאחר האירוע ונעצר אמש.

 

8. יוני 2009 – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3731373,00.html

   2 ילדים בגילאי 11-13 מאזור השפלה קיימו יחסי מין עם מספר ילדות – לפחות שתיים – לאחר

  שעות הלימודים. החשוד המרכזי בן 11. במשטרה חושדים כי כמה מהמקרים נעשו תוך הפעלת

 אלימות ואיומים. שלושה מהילדים נשלחו למעצר בית, והאחרים שוחררו משום שהם אינם ברי-עונשין.

 

 

 

 

 

 

? ? ?

הוצאה הכרחית ליצור הכנסה, לשלי קראו לה נחמה


 

מי לא מכירה את השעון הפנימי שמציץ על עצמו כל כמה דקות כשמתקרבת השעה שהגן,

המטפלת, הבייביסיטר מסתיימים….מי לא מכירה את הישיבה על קוצים במכונית, כל רמזור אויב,

כל מכונית שעוקפת גוזלת אותך מהילד/ה. התסכול של הרבה נשים שאני מכירה הרוצות לחזור

לעבודה, או חייבות, ומבינות שאחוז ניכר מהמשכורת שלהן יועבר לידי המטפלת, גן פרטי….

עכשיו גם אם בדרך עקומה מעט, גם אם ינסו לשנות את "רע הגזירה", לדעתי את הנעשה כבר

לא יצליחו להשיב במקרה הזה. משהו תוקן סוף סוף. משהו נכון וצודק.

 

העליון הכריע: הוצאה על מטפלות תוכר לצרכי מס

מדובר בהכרה של 100% מההוצאה על מטפלות פרטיות ו-63% מהוצאה על מעונות יום,

גני ילדים מתחת לגיל חובה וצהרוניות לצרכי מס.

השופטים דחו את ערעור רשות המסים על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר קבע באפריל

2008 כי הוצאות בגין השגחה וטיפול בילדים ייחשבו כהוצאות מוכרות במס של ההורים

P{margin:0;}
UL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 16; padding-right:0;}
OL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 32; padding-right:0;}
H3.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;margin-top:0px;}
P.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;}

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

בית המשפט העליון קבע היום (ה') כי הוצאה על טיפול בילדים תוכר לצורכי מס.

 

באפריל 2008 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי הוצאות בגין השגחה וטיפול בילדים ייחשבו

כהוצאות מוכרות במס של ההורים. פסק הדין התקדימי ניתן בערעורה של עורכת הדין ורד פרי,

אם לשני ילדים, שביקשה לנכות כהוצאה בייצור הכנסתה תשלומים ששילמה למעון יום לילדים עבור

ילדיה. פקיד השומה לא התיר את הסכומים בניכוי, ובעקבות זאת הגישה פרי באמצעות עו"ד יניב שקל

ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקיבל את

ערעורה של עו"ד פרי, ערערה המדינה לעליון.

 

בדיון שנערך באוקטובר האחרון, טען עו"ד שקל כי לא יכול להיות שהוצאות ההשגחה על ילדים

לא ייחשבו כהוצאות מוכרות במס. שקל הסביר, כי אלו הן הוצאות מתחייבות לצורך הפעילות

העסקית, ועקרונית יש מקום להכיר אותן בניכוי.

 

שופטי העליון: מצהירים על המצב הקיים בהחלטתם, שפורסמה היום, קבעו חמשת השופטים שישבו

בהרכב מורחב כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי התשלום לשמרטף או מטפל בבית ניתן כשכר

עבור השגחה, ויש להתיר את מלוא ההוצאה בניכוי. "תוצאה זו ראויה היא, ואין להתערב בה", .

 

לדבריהם, צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי במקרה זה הוכח שעיקר ההוצאה הוא בעבור ההשגחה

על הילדים, וזאת על מנת שההורה יוכל לייצר הכנסה. בהחלטתם קבעו השופטים כי המחוקק, כלומר

הכנסת, אם תרצה, תוכל להחליט אחרת בעניין, אולם כל עוד לא עשתה זאת, ביהמ"ש מצהיר על המצב

הקיים.

 

אני מאמינה שביסודה זו הצעה חיובית הדורשת אומנם טיפול יסודי ותיקון עיוותים,

אבל ביסודה היא תיקון נכון. שמירה על ילדים היא הוצאה הכרחיות ליצור הכנסה

זה חוק נכון והכרחי.

 

תיקון מס'8 .

 

שאפו לעורכת דין ורד פרי שכנראה נמאס לה בשם כולנו.

 

 

עדכון משמח:עד איזה גיל של הילדים אפשר לקבל ניכוי מס? עד גיל ‭.14‬ לפי החלטת המחוזי, ההוצאות שיוכרו הן הוצאות לתשלום למעונות ולמטפלות עד גיל בית ספר, ולאחר מכן יוכרו הוצאות עבור תשלום למועדוניות לאחר שעות הלימודים בבית הספר לילדים עד גיל ‭.14 ‬  ובמקרים מיוחדים גם אחרי….

 

תקשיבי לי

 

 

אני זוכרת.

גם את המילים, גם את התחושה הפנימית שלי.

ל א ר ו צ ה.

תלמדי מהשגיאות שלי הוא היה אומר לי בשיחות שלנו במטבח, ליד שולחן הפורמייקה האדום,

תלמדי ממני. מה עוד יש לי לתת לך חוץ מהנסיון שלי, ממה שלמדתי בדרך הקשה, תלמדי

ממני ילדה אהובה – טוב, ילדה אהובה הוא לא אמר, רק הרגיש –

תני לי לעזור לך לקצר תסכולים, מכשולים, התבגרות. תלמדי ממני.

ל א ר ו צ ה.

רוצה לבד.

עשיתַ את השגיאות שלך? יופי.

רוצה לעשות את שלי לבד גם. לא רוצה את הקיצורים שלךַ.

ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני עומדת מול סערה דקיקה ושקופה עם כוחות נפש ועקשנות גליצינרית של ממש –

והיא סוערת ומתוסכלת ומבולבלת ומאמינה בעצמה ונסוגה בתוך דקות, ויודעת ולא,

ואני מושיטה לה את הידע שלי, הנסיון, ההבנה האמיתית שלי, ויכולות אמיתיות לעזור

לה, לקצר את הדרך המרגישה לה מלאת מהמורות ותסכולים, שלא נדבר על אהבה,

והיא מביטה בי במבט שלא-מבין-איך-אמא-שלה-יכולה-להיות-כל-כך-לא-מבינה-כלום,

ובזעם ותסכול אומרת ל א ר ו צ ה. ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני נותנת לה לישון הבוקר כמה שצריך,

החיים חשובים מבית הספר ושעות,

והלב שלי עולה על גדותיו, מפעפע ומבעבע מאמפטיה, זכרון שמבין טופוגרפיה של גיל,

מבין שאנחנו לא בטרום סערה, מה פתאום, אנחנו בתוכה ממש.

הלב שלי מבין אותה, בטח מבין, גם הראש,

אבל הפער, המתח, בין ההבנה שזו דרכה, הנתיב בו היא כבר פוסעת לבד,

ובין הרצון, הדחף, הבלתי ניתן לעצירה – כמעט, רק כמעט –  להקל, לסדר, קורע אותי.

 

תני לעזור גיברת. ת ק ש י ב י שניה.

אני לא סתם אומרת.

קחי.

החיים שלי, כאבי הלב, התסכולים, ההבנות, קיצורי הדרך, ההנחות שאפשר, התובנות

הכל כאן בשבילך. רק קחי.

ר ו צ ה ל ב ד.

את לא מבינה כ ל ו ם.

ויש חיוך קטנטן שמעז להפציע להבזקי שפיות רגשית,

מחייך מולי. מזכיר לי שאני מבינה מה קורה. מה עובר עלי. עליה.

בטח מבינה. לגמרי מבינה. ובכל זאת,

אלוהים, כמה תסכול.

 

צילום בדרך לבה'ס:איה גלעד גולדנברג

צודקת

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)

מ ת פ ט ר ת !

 

 

– מרותקת לבית כבר שבוע. הילדה שלי אחרי ניתוח.

  תוך כדי, כי החיים ממשיכים וחייבים:

– יום צילומים א ח ר ו ן של "חשופים"

– ארוע גדול פרידה מהצוות וההפקה הנפלאה של "חשופים"

– אתמול בבוקר שבקה מכונת הכביסה באופן סופי לחלוטין. החדשה תגיע א ח ר י החג.

– משקפי השמש המופלאים והכה יקרים שלי שהחזיקו מעמד שנתיים (!) נעלמו סופית.

– פגישת קריאה ותחושה עם השחקן המיועד שלי בעונה שניה של "עד החתונה".

– הערב הרמת כוסית ותחילת העבודה על עונה שניה של "עד החתונה".

אתמול בצהרים התנפצה הזכוכית של שולחן האוכל. נשארה המסגרת שלו. גם משהו.

– אתמול בערב, לא ממציאה. אמת לאמיתה. התפוצץ צינור עמוק בגינה. עדיין אין מים.

– החתולה הצליחה סופית בימים האלה לפרק, להרוס עד יסוד ולהגיע ל dna של הכורסאות.

– ילדה הזקוקה, בצדק, לתשומת, פינוקים, אוכל שלא קשה ללעוס ובעיקר אמא, כבר הזכרתי?

– בונים במגרש שליד. מפלצת נובורישית. הרבה עניינים, ורעש. כמה רעש.

– הגפן מתחילה לשלוח זרועותיה והקרשים לסוכתה לא מגיעים מהשכנים שחייבים.

מקל המטאטא נשבר!

הדיו במדפסת נגמר.

– צלצלו מהמעבדה שאי אפשר להציל את הcanon 9G המופלאה ו ה ח ד ש ה שלי!

– הברז טלפון של האמבטיה תקוע. לילדה אסור להתקלח כרגיל. רק בישיבה, בזהירות.

– הוא. 

– יש לי, you know הפרעת קשב ומאד, באמת מ א ד קשה לי עם סידורים ועניינים מעשיים.

– זה שיש כ א ן ליל סדר בעוד יומיים כבר כתבתי?

– זה שעדיין לא חשבתי על זה ב כ ל ל זה הגיוני?

 

אני מ ת פ ט ר ת. 

 

התפטרתי זאת אומרת, הנה, עובדה, אני על המחשב במקום לדאוג לכל העניינים האלה…:)

 

האור הלבן

.

זמן הזאתי

כמעט חצות. אמצע הלילה, היא כבר הצליחה להרדם הילדה שלי, אחרי שהתעוררה כלכך יפה מההרדמה,

ראתה את בובת הפרווה החדשה שביקשה שתהיה שם, דובי פרוותי עם אף ורדרד שקניתי כבר לפני

עשרה ימים והחבאתי, וחייכה, ילדה מתעוררת מנרקוזה בחיוך, אמרה האחות שתפקידה לשמור עליהם

כשהם מתעוררים חשופים, עירומים מכל שביב הכרה ומודעות ולהחזיר אותם לכאן בעדינות – ככה עוד

לא ראיתי – והרגשתי גאווה מטומטמת ממש – במה יש להתגאות  טמבלית – אז הילדה שלך התעוררה

מהרדמה בלי בכי ובחילה והקאות, ביג פ—קינג הישג…..

אפשר לחשוב…..

הילדה שהתעוררה לידה בכתה בעברית וערבית מתערבבות ובעיקר צעקה כל הזמן: זה לא פיר, זה לא

פיר…ואביה חסר אונים כמו שרק הורה יכול להיות מול ילד כואב ומילל חייך אלינו חיוך חצי מתנצל על

המהומה וחצי חסר אונים ואמר: וואלה, היא צודקת, זה באמת לא פיר.

אחר כך בלילה, כשהיא כבר הצליחה להרדם. על הגב, עם הדובי החדש אין-לי-כח-למצוא-לו-שם-

עכשיו-אמא-נחכה-שנהיה-בבית חבוק בידה השמאלית, עיניה עצומות, תום ילדותה, פגיעותה ומתיקותה

משורטטים על פניה בבהירות והיא נושמת ושלווה יחסית, רק אז הצלחתי גם אני, בודדה ככל שהרגשתי,

להמתח משהו על הכורסת הורים ההופכת למזרן ארוך משונה ונוקשה. שתי מגבות עטופות לכדי כרית

חסרת יכולת נחמה, כמה סודוקו קשים במיוחד ואיי טאצ' עם מוסיקה ובלי ווי פיי הצליחו להעביר זמן עד

שאי אפשר היה יותר. אפילו המחשבות לא הצליחו להשאיר אותי ערה, ועצמתי עינים.

היכולת להצליח להרדם בתנאי שדה דחוסים ותנאים רגשיים דחוסים אף יותרהיא אחת המתנות הטובות

והנדיבות שהטבע האנושי מעניק לברואיו.

הצלחתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום חוץ מאוזן כרויה לילדה הזו ופשוט לנוח, לנסות לנוח,

ואז, אז בדיוק נפתחה פתאום הדלת. האור הלבן מהמסדרון חדר בחדות, כמעט באלימות אל החדר

הקטן, הקוסמוס הפרטי שנבנה בשעות בודדות בסוף המסדרון שקבלנו לעצמנו, אור שהבזיק אל תוך

עיני והקיום שלי, וברגע, בהרף עין, הייתי במקום אחר.

הזמן שהיה שלי

בלילה האחרון של החופש בגדול, בין הגן לכיתה אלף-סוף-סוף, בלילה האחרון בבית הישן, בין עשרות

ארגזים, כלים עטופים בנייר עתון, אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע

חתול גדול וידידותי, טרזן, להכנס לאוטו של אבא ולהשאר שם עד הבוקר כדי  שלא נשכח אותו

באנדרלמוסיה של "המעבר". אז, בדיוק אז, הגיעה טמפרטורת הגוף שלי לארבעים ואחת נקודה שבע.

מעלות. צלסיוס.

בית חולים ה"שרון" היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי לשמור עליהם ואולי להעביר את הבית

בבוקר, כי מי יודע איך יגמר הלילה, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. זה לא קורה כמעט אף פעם שרק

אני איתם. האוטו של אבא שחור. הדלתות שלו נפתחות הפוך ממכוניות רגילות, ההגה עשוי עץ ואמא

אמרה שהיא לא מבינה בשום פנים ואופן איך הוא מוכן לגעת במשהו שבא מהמדינה של הנאצים האלה,

ואם זה היה תלוי בה והיה לה כוח לויכוחים האלה.

בלילה ההוא אמא לא ישבה במושב ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי. הפנים שלה היו

מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי, אפילו אני לפעמים, מבינים

על מה הם מדברים, בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע ומיידלע שזה הוא ואני.

לא כל כך זוכרת את הדרך לבית חולים או מה היה שם בהתחלה. במעלית אבא כבר לקח אותי על הידיים

למרות שהוא אומר שאני ממש כבדה ומבוגרת מדי בשביל הפינוקים האלה, וביקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, אפילו בכוח, וללחוץ על הספרה שלוש בלוח הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה

כמעט, אז זה לא בעיה בכלל, וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את אבא שאם הוא מבקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, למרות שהן כבדות, כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה.

אחר כך אמא בכתה, ואבא ניסה להתווכח בקולו השקט, כרגיל, ולהסביר לאחות ולרופא שזה לא נשמע

לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו

שם, לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, ויש שעות בקור מסודרות,

והם מבטיחים לא להפריע וגם אם יעשו לי דברים שיראו להם איומים ומפחידים הם ישבו בצד, בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

האחות אמרה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם רשאים לחזור. שבע בבוקר בכתה אמי.

שש שעות. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות.

ולא הרשו להם. לאורך הפרוזדור הארוך, החשוך והאפור, אחרי שנישקו אותי חזק חזק, בקשו ממני להיות

ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת

להשבע שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי, שניהם.

ראיתי איך הם נעלמים.

היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה בתוך הראש, קרוב לאישונים.

ביקשתי מהאחות שהתגלתה מאוחר יותר כאחות גאולה, לכבות את האור או בבקשה להעביר אותי

למקום עם חושך. קצת חושך. לא חשוך לגמרי. אני מפחדת מהחושך. לפעמים אני עושה עם אח שלי

ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה.

גאולה בבגדים הלבנים אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ושאני

חייבת להיות ילדה טובה ושהם ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על

הראש שלי.

אני שונאת, ממש שונאת, אפילו שזה לא יפה לשנוא, שאומרים לי להיות ילדה טובה. שונאת.

והיא הגיעה עם גיגית גדולה ואמרה לי להוריד את הפיג'מה וטבלה סדין גדול בגיגית. בתנועה מהירה

וחטופה, בלי מילה הניחה אותו עלי. קר. נורא קר. כואב מרוב שקר ואני רוצה את אמא. כל הלילה.

שוכבת מכורבלת, מצונפת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל לעורי. עוצמת עיניים, מנסה

להתעלם מהלבן הבוהק המתעקש להציק לי לא חשוב כמה אני עוצמת חזק חזק, חודר את החושך.

דוקרני ולא מרפה. משהו מתחיל להרגע מעט, ממש מעט, ממש לאט לאט….אבל אז, בדיוק אז,

כשמתחיל להיות קצת יותר נעים, כשהסדין חמים בדיוק כמוני, נקודת שיוויון בין הסדין והעור שלי,

כשהרטיבות מרגיעה מופיעה האחות גאולה, מורידה בחדות את הסדין שהספיק לספוג את להט החום

ממני וכבמטה קסם שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ובחטף, פורשת אותו עלי.

ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

האחות שפתחה את הדלת בחדר הקטן בסוף המסדרון באמצע הלילה חייכה אלי ואמרה:

אני רק מודדת לה חום, באמת. בבוקר הכל יהיה בסדר. חייכתי אליה, אמרתי תודה רבה ונרדמתי.

בבוקר הכל באמת היה בסדר.

.

געגועים לכף יד

.

.

הבוקר היה רגיל. נעים ורגיל.

התהלכנו שתינו בשיגרת הבוקר.

כל אחת לעצמה. בשקט.

חוץ מהבלונדה הנובחת בטירוף ובצדק על הפועלים במגרש ליד,  חוץ מהליטוף על הלחי שמעיר אותה,

הלחישה שלי שזמן לקום והעוד חמש דקות הרגיל שלה ואנחנו ניפגשות ליד השולחן.

היא אוכלת ארוחת בוקר, אני מסיימת את ענייני ארוחת עשר, ארוחת צהרים, בקבוק מים, כסף לקיוסק,

מכינה לעצמי קפה לדרך, מצליחה להגניב נשיקה או כף יד על לחי רכה, מזרזת  כי  איה-כמה-אפשר-

להתעסק-עם-הפוני-הזה-כל-בוקר-מחדש-ולא-מאמינה-שאני-אומרת-את- המילים-האלה-אולי-זו-לא-

אני-אלא-איזה-עב'מ-אימהי-שמשתלט-לי-על-הפה-לפעמים, ואנחנו יוצאות מהבית. בזמן.

שמונה דקות נהיגה לבית הספר.

השיחה התגלגלה היום מי יודע איך ולמה למה זה להיות מפגר, ושילדים אוטיסטים כמו אלה בכיתת פל"א

בבית הספר הם ממש, אבל ממש לא מפגרים אמא,  וסיפרתי לה על סרט מופלא שמסתובב ביו טיוב על

נערה אוטיסטית שמסבירה בדרכה איך העולם נראה ונשמע לה, והבטחתי להראות לה, והגענו.

תביאי נשיקה. א מ א והמבט ההוא לרגע וחיוך.

.

לפעמים, ממש תוך כדי היא נזכרת מי היא, גם בתוך גלי הקוליות הצינית המנסה להתהוות שלה –

די  בהצלחה האמת. ציניות עוברת בגנים? – ומחייכת אלי. היא ממש. האמיתית.

זו שהייתה,

שמתחבאת כרגע ,

ושעוד כמה שנים מספרים לי או בשעות לילה מאוחרות ורגעי חסד מאפשרת לי להפגש איתה לרגע.

.

יש ילדה בכיתת פל"א בבית הספר שאני מאד אוהבת. לפעמים כשהיא מביטה לי לתוך העינים, מאפשרת

לי להביט ישר ועמוק לעיניה, אני רואה את הילדה שבתוך ההגדרות, את האדםהממשי, המציץ אל העולם

מתוך עומק השכבות, אלה שלא מאפשרות את המבט פנימה,או החוצה, רוב הזמן.

או שככה נדמה לנו שזה.

.

וראיתי את הבת שלי מדקקת את דרכה אל שתי חברות שהגיעו ובזיקוקי נערוּת ודקיקוּת קולית

מתחבקת, מתרגשת, מספרת במהירות משהו ורצה. בטח רצה לגדול בעוד יום.

אני מנסה להשאיר קצת מהקפה לדרך חזרה.

יולי תמיר הסבירה בגלי צהל שאין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה הזו והאמנתי לה. גם בן כספית ושאר

מרעיו האמינו לה. אני שותה את סוף הקפה הפושר וחושבת שגם שלי יחימוביץ לא תכנע לפיתויים

ושאני חייבת לדבר עם אבא שלי על איך הוא מרגיש עם ההתפרקות הסופית של מה שפעם, מזמן,

היה הבסיס המוסרי,אידיאולוגי של רוב בני גילו ודורו.

הרמזור הופך אדום מה – יהיה – עם – הסמליות – מה.

.

אשה אחת בטריינינג אפור, מפתחות, טלפון ביד, תיק מיני מאוס ורוד על כתפה הימנית וילדה בת שלש

וחצי ארבע לבושה במכנסי טרייניג, עליהם חצאית טוטו ורודה ושתי קוקיות מחזיקה בידה חוצה את

מעבר החציה במהירות, משפילה ראש ומחייכת אל הבאלאגן הורדרד שלידה ואומרת לי תודה בלי קול.

.

אני כבר בבית, כוס הקפה השניה לידי, עיתון, מחשב, החצי השני של שיגרת הבוקר שלי, כבר סימנתי

את הטכסטים למחר במארקר צהוב, תכף אתחיל ללמוד את הטכסט ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה

להזכר מתי, אפילו בערך, מתי הפסקנו ללכת יד ביד.

איך היימליך הציל לי

.

.

סוף אוגוסט 1999 –

אנחנו חוזרות מהים. הים בסוף הקיץ הוא נעים ומייטיב עם נפשות עצובות וסוערות.

נוסעות על קרן קיימת, תכף הפניה לרחוב האוניברסיטה ואחריה, הפניה הבייתה –

הילדה שלי, בת שלוש וחצי, משחקת עם הבלון שקיבלה מערן בקייטנה.

בתוכו מקשקשת סוכריה חמוצה, אדומה.

– רוצה סוכריה

– מה פתאם  – אני עונה – אסור לך סוכריות כאלה עדיין

– רוצה

– אני מבינה שאת רוצה מתוקונת, אבל אסור

– אני כבר גדולה

– נכון, אבל לא מספיק….

– ערן נתן ל כ ו ל ם

– אני מבינה…

– כ ו ל ם אכלו סוכריה ואני עצובה כי אני גם גדולה ורוצה….

.

*         *           *
חתכתי נקניקיות לאורכן כי הן מסוכנות. ובננות ותפוחים.בדקתי את הרכות של האגסים,

חציתי ענבים לשניים ובוטנים ופיסטוקים לא נכנסו הבייתה, ואם כן, ביתר תשומת לב, גבוה,

בכלים סגורים. הפכתי מומחית לאתר חלקי משחקים קטנטנים על השטיח –

ובאופן כללי הייתה בי מודעות מאד גדולה לסכנה הטמונה ביכולת הבליעה,או ליתר דיוק, חוסר

יכולת הבליעה של תינוקות, פעוטות, וילדים עד גיל שש וגם, זכרון אחד טראומטי:

הייתי רווקה תל אביבית סוערת, פעם, מזמן, והאחיין המתוק שלי, בן שנתיים אז, חייל לתפארת

היום, הגיע אלי ל 'פעם ראשונה לבד עם דודה רחלי' – ארוע שנגמר באחיין חייכן, דודה שהבחינה

פתאם בלחיים שמנמנות מדי של איתי, השכיבה אותו – תודה על אינסטינקטים מהירים – על הבטן,

על הברכיים שלה, וטפחה על גבו וארבע גולות – ארבע! -שנפלטו מפיו השאירו דודה חיוורת אחת

עם טראומת ילדים נחנקים ל ת מ י ד.

או בשלש מילים מפחידות וזכרון אחד טראומטי: ילדים יכולים להחנק!

בחזרה לנסיעה הבייתה מהים, אוגוסט 1999 –

הימים היו באמת ימים קשים ועצובים.

והעצב והצער והכעס וערפול הרגשות, כולם התערבבו בי והחלישו

והעינים העצובות שלה במראה והידיעה מה עומד מאחוריו החלישו אף יותר

ויתרתי.

מעולם לא ויתרתי על ענייני בטיחות לפני, ומעולם לא אחרי.

אבל באותו יום ויתרתי.

ארבע מאות מטר מהבית.

"בסדר" – אמרתי – "בזהירות, לאט לאט"

צהלות שמחה.

כמה שמחה יכולה לגרום סוכריה אדומה אחת, מי היה מאמין.

רמזור אדום. פניה שמאלה לרחוב שלנו. מאתיים מטר אנחנו בבית.

עינים למראה.

ילדה עם פה פעור, חיוורת, עינים מבוהלות לא נושמת.

פה פעור. לא נושמת. משתנקת. שפתיים כחלחלות.

רובוט. הפכתי לרובוט.

יוצאת מהאוטו,

פותחת את הדלת שלה,

משחררת אותה מכסא הבטיחות,

מרימה אותה,

מסובבת את גבה אלי,

מניחה יד מאוגרפת על החלק העליון של בטנה

ונותנת מכה כלפי מעלה.

שוב לוחצת,

נותנת מכה.

הסוכריה נפלטת.

בכי.

איש טוב מהרכב שמאחורינו מביא בקבוק מים.

איה שותה. גם אמא שותה.

תודה לאיש. הבייתה.

ותודה על השכל הישר שלנו ששלח אותנו לסדנת החיאה לתינוקות בקופת חולים –

יש בכולן –  כשהיא הייתה בת חודשיים, שלושה – חשבנו שכדאי לדעת. מה רע…

לא זכרתי שאני זוכרת – לא ידעתי שאני יודעת.

אבל הזכרון היה שם. מוטמע ומוטמן והצלתי את חייה.

כמה דרמטי, ככה מדוייק.

מרץ 2009 –

שני תינוקות נחנקו השבוע. ביסלי ובננה.

מה יותר "ילדותי" מביסלי ובננה?

אסור לוותר. אף פעם. פשוט לעולם.

לא על חגורות בטיחות. לא על מעבר חציה רק הפעם.

לא על בוטנים על השטיח כי אתמול היו חברים והיינו עייפים ולא שאבנו.

אסור לוותר. אף פעם. לעולם.

אין תירוצים.

צעקות. בכי. מצב רוח רע. לב רך. רק בשכונה.

אין הנחות. אין הקלות. אין תירוצים.

זה על החיים ועל המוות. זה יכול להגמר רע.

סוכריות אדומות כחגורות בטיחות.

.

סוף דבר:

אם תשאלו אותה מה קרה אז –

היא תספר שאמא נתנה לה סוכריה חמוצה והיא נחנקה ברמזור,

ואיש אחד טוב מהמכונית שמאחור הביא לה מים מינרלים והציל את חייה….

 

תחפושת של כביש ולינק לתחפושת של אוקיינוס

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש תוצרת בית, קלי קלות – .

שני שרוולים גזורים משתי

חולצות טריקו מפוספסות.

אחת כחול לבן, אחת אדום

לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן פשוט נגזר

למלבנים צרים שהודבקו

למכנסיים כמעבר חציה

בדבק בדים. תמרור

אין-כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על

הראש. הרעיון שלי להדביק

מכוניות צעצוע נדחה,

והכביש,

זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– לאוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

כי אף אחד לא ענתה זאתי שלי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

סיבה קטנה למה יצירות מקור הן הכרח של ממש

 

 

יתכן, רק יתכן שאם הילדים שלנו יצפו בסדרות מקור –

כלומר סדרות שנכתבו ונוצרו כאן. 

שחקנים הניראים, מתנהגים כמונו, ממקומותינו, דוברי עברית. גם טובה, גם מעורבת בסלנג.

כמו בחיים. בחיים כאן.

סדרות המספרות מה קורה כ א ן, המתעסקות במקום הזה ובדרכיו,

שלא נדבר על שפתו.

הילדים, גם אלה הצופים בטלוויזיה שעה, שעה וקצת ביום –

כן יש גם כאלה מי היה מאמין –

אלה הבוחרים בקפידה תוכניות לצפיה –

כי חייבים לבחור מה סדר העדיפות –

לא היו נחתמים בחותם הסיטקומים וההומור והסלנג האמריקאיים כל כך.

עם הצחוק מלאכותי ברקע, הפלסטיק הנודף מנוסחת העשרים שתיים דקות נטו בין הפרסומות,

ובעיקר,

בעיקר,

הן לא היו לומדות ונחתמות ומצווחות ומצחקקות,

כל מילה שניה,

נשבעת לכם, כל מילה שניה, בלי הרף, על כך דבר:

OH MY GOD

והתוספת האחרונה שמועתקת כאן בדיוק היא זו: אומייגד.

וגם : omfg. בלי תרגום בינתיים.

אין מילים. ספיצ'לס.

 

למה השביתה – יאיר רוה מסביר . וגם איבגי.

ועכשיו, ממש עכשיו, חמישי בערב בכיכר רבין.

מוסיקה, סרטים, שיחות, תרבות מקומית, אנשים ואכפתיות.

אנחנו כבר בבית. מאוחר, יש מחר בית ספר ו"ואלס" הוא לא סרט לילדים….

 

 

נ.ב. OH MY GOD – מה יהיה עם הביטוי הזה ומתי הפכתי להיות אמא שלי!!??

זה תוקף אותי בזמן אמת

 

 

אני כועסת עליה.

באמת כועסת, ובצדק כועסת.

ההתנהגות הזו שלה לא מקובלת עלי בשום מקרה, תרוץ או דרך.

אני כועסת עליה.

לא צועקת.

אני מרימה מעט את הקול. שוטפת אותה במילים רציניות וברורות ובעיקר אני חמורת סבר.

מאד חמורת סבר.

– אבל…

– הפעם אין אבל!

– אבל א מ א..

– הפעם אין אמא ואין אבל. את תתנצלי בפניה מחר וזהו.

– ….

– הבנת?

– …..

– הבנת..?!

– כ ן….

 

הפנים שלה משתנים.

הפה שלה נוטה כלפי מטה.

עיניה מביטות בי במבט כל כך תוהה ופגוע.

היא מביטה בי כאילו בגדתי. הפרתי ברית.

שפתיים רוטטות, עינים דומעות ונערונת אחת ניראת לרגע כמו פעם. תינוקת נעלבת ופגועה.

אני רוצה, כל כך רוצה להביט בה ולהגיד שבסדר, מה כבר קרה, העזת פנים למי שאסור,

מי מאיתנו לא עבר יום כזה או אחר,

של מותר ואסור, אסור ומותר.

בואי אהובה שלי, בואי, תני לי לנגב לך את הדמעות,

זה לא שווה את זה.

בואי לחיבוק. לנחמה.

מה כבר קרה שאני גורמת לך להתעצב ולדמוע ולהגיד בקול רועד שאמא, אל תכעסי עלי אמא.

המבט שלך, הפנים האלה, החמיצות והצביטות הכואבות בלב שוטפות אותי כמו גשם חומצתי.

הגוף שלי נוקשה. אני מותקפת על ידי בזמן אמת.

אני מתאפקת.

אני מצליחה לא להגזים, ולהפתעתי, גם לא לסגת.

להיות במידה המדוייקת.

הגבול השקוף והמתעתע והכל כך קשה של המידתיות, וההחלטיות וההורות הזו.

מה יהיה איתה עם ההורות הזו.

אני זוכרת שיש לרגע הזה סיבה. אמיתית וצודקת.

אני משננת לילדה שהייתי ולמבוגרת שאני מנסה להיות, שלמעשים יש תוצאות.

אני זוכרת שאני אמא שלך אהובה מכמירת לב שכמוך, שזה תפקידי,

שזה לא באמת כל כך נורא כמו שזה מרגיש לרגע.

לא עבורך ולא עבורי.

אני מחזיקה מעמד, מצליחה לשלוח אותה לישון עם שקט, נשיקה והרהורים

ורק אז,

אחרי שאני משוכנעת שהיא נרדמה אני נופלת על המיטה ופורצת בבכי.

ואיה בת השלש עשרה

 

 

 

כשכתבתי את הפוסט הלב נשבר שלשום, רגע אחרי שראיתי בקישור את הרגע הבלתי מתקבל

על הדעת שבו צועק זועק קורע את הלב דוקטור עזאלדין אבו אל-עייש את חורבן עולמו הגבתי

כמו אדם ששומע בן אנוש אחר ברגע של צער ויגון ורגש ואינו מסוגל להכיל את היגון גם אם

הוא של האחר. אדם שמתו עליו ילדיו.

הבוקר כשדפדפתי באינטרנט ראיתי את זה:

ד"ר אבו אל-עייש איבד שלוש בנות: ביסאן (20) סטודנטית למנהל עסקים, מיאר (15) ואיה (13).

 

ואיה בת השלוש עשרה.

                         

                        מה זה איה?

 

            שם תנכי – כנראה של גבר.

            ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

            פיסקה בקוראן – שם נפוץ של ילדות מוסלמיות.

            קדושה בשפה הלטינית.

            יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

            אמה/בת לוויה בהינדית.

            ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

            וגם הילדה הכי מתוקה ואהובה בעולם כולו !

    

זה מה שכתבנו וחקרנו והכנו ליום המשפחה בגן מונטוסורי לפני עשר שנים –

כשאיה שלי הייתה בת שלוש.

היא תחגוג שלוש עשרה בדיוק בעוד חמישה שבועות.

 

 

אני יכולה, בטח שאני יכולה, לפתוח את המילים שלי כאן, כמו שאני יודעת שאני יודעת,

ולהשוות ולהחיות את חייה של הנערונת ההיא בעזה, האיה ההיא בת השלש עשרה –

על ניצני נעוריה ויתמותה וחייה שהיו ודאי לא פשוטים 

לחייה הכה מוגנים נעימים ורדרדים של בתי – אהובתי – משוש – חיי –

איה שלי בת השלש עשרה. בטח שאני יכולה.

ואני באמת מאמינה שכשאתה פורט את המספר הזה, אלף ושלש מאות הרוגים –

לאלף ושלש מאות אנשים –

ונניח שרק חצי היו אזרחים, נשים, ילדים ותינוקות –

לאנשים עם פנים וסיפורים ואהבות ושנאות, והורים וילדים ועולם,

ושמות,

אתה אולי,

אולי מצליח להתחיל להרגיש משהו מהזוועה.

 

נערונת בת שלוש עשרה. איה.

 

הלוואי, כפי שביקש אביה תהיה היא, ואחיותיה, אחרונות.

אחרונות ברשימות המוות, השנאה, האימה של כולנו. פחד אלוהים.

 

מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

.

מה בסה'כ צריך כשחוזרים הבייתה מטיול שנתי שארך שלושה ימים ולילות?

.

.

.

.

.

.

.

אמבטיה חמה וקצף? אולי מקלחת לוהטת, מגבת נקיה ורכה?

פיג'מת פלנל חדשה לאורך הזה?

תה חם כדי לנסות להרגיע את הצרידות?

אמא, אבא, ליד השולחן לשמוע חוויות?

מרק עוף של אמא שלך?

נודל'ס שאת הכי אוהבת גם?

לשנות הודעה במסנג'ר שהיה כיף, שזה נס שהצלחתם ושהכי, אבל הכי שווה בבית?

לישון שתים עשרה שעות?

להתעורר בבוקר ולהתכרבל מול הטלוויזיה לתוכניות שאת הכי אוהבת ולפנקייק?

להכנס בצהרים למיטה שלך עם ספר שחיכה לך, חתולה וצלחת קלמנטינות?

להרדם באמצע הקריאה ולהתעורר לפנות ערב בפנים כל כך מתוקים ושקטים

שהלב של אמא שלך פשוט יוצף? זה מה שצריך?

.

.

.

.

.

.

.

.

כן. כנראה שזה בדיוק מה שצריך. בכל פעם מחדש….

           

%d בלוגרים אהבו את זה: