שומעת ברדיו, קוראת בעיתון, כאן, ולא מצליחה להבין. באמת.
לא מצליחה.
"פרשת המין" בשני בתי הספר בעיר בשפלה. בני נוער בני 11 עד 13 –
בני טובים הם אומרים. משפחות נורמטיביות. הכל רגיל. הכל רגיל.
ואני קוראת ולא מצליחה להבין. באמת.
אני מבינה בבני אחת עשרה עד שלש עשרה. שם אני עכשיו, בדיוק שם.
יומולדת אחת עשרה חוגגים בכיתה ה' ויומולדת שלש עשרה בכיתה ז' –
זה מה שהבית שלי חי ונושם ומתרגש וגדל בשנים האלה. בדיוק את נקודת הזמן הזו. 11-13.
רק לפני כחודש כתבתי פוסט ששלש עשרה זה, כנראה, כמה עצוב, לא רק בר מצווה
וכתבתי כך:
אני חושבת ששלש עשרה אומר בר מצוות לבנים שבכיתה, מתנות ורדרדות לחברות, יש מילים
שאומרים בלחיים סמוקות ומבוכה, נשיקה צרפתית בסרט זו סיבה לקום למטבח לסידורים,
שיחות מפתיעות על מי אני באמת ואיך יודעים מי חבר טוב שלא יאכזב ומה עושים אם כן.
ילד אחד בגינה השכונתית צעק עליה את כלבה מזדיינת השבוע באיזה ריב מתלהט והיא חזרה
הבייתה חיוורת ולא מבינה, חנון זו מילת גנאי, והכי הרבה מרימים אצבע משולשת מאחורי גב של
מישהו ומרגישים חצופים ומעיזים. אמא ואבא שכל הזמן את חייבת, ממש חייבת להגיד להם נו די,
ושיעורי בית, חוג דרמה, הכיתה הולכת לסרט, סערות גיל עשרה, קצת מצבי רוח לא מוסברים
וצפיה גדולה מעורבת בפחד גדול לא פחות להיות כבר גדולים…
ככה זה שלש עשרה לא?
בגירסאות שונות, אבל בעקרון, בגדול, ככה זה שלש עשרה, לא?
כנראה שלא. כי עבר חודש ולא ידענו שהרע עוד לפנינו.,
אבל מי יכול לדמיין דברים מטורפים כל כך.
רגע, אני עושה הפסקה והולכת לארכיון לחפש פוסטים שכתבתי לפני שנתיים,
מיד אחזור.
חזרתי – http://www.notes.co.il/chelli/34744.asp
וגם – http://www.notes.co.il/chelli/33985.asp
וזה – http://www.notes.co.il/chelli/47299.asp
יש שם עוד כמובן, במאי עד ספטמבר 2007 –
ופרשת קצב כיכבה בעיתונים ובבלוג שלי ומתכתבת כמובן עם הטרגדיה הנוכחית,
ומעלה שאלות מטרידות באמת על חינוך, דפוס התנהגות, חותם וזכרון עמוקים יותר מכפי שחשבנו.
היתכן שהכפיה הגברית, מודל הכוחנות והכניעה להן חרוט אצלנו "הבנות" מגיל כל כך צעיר?
היתכן שמודל הכוחנות והאיומים חרוט אצל "הבנים" – מה שעוד יותר עצוב – מגיל כל כך צעיר?
היתכן?
ואומר/שואל/שולח אצבע ברורה הפקד החוקר את הפרשה הבאמת בלתי ניתפשת הזאת:
כשילדים וילדות בני 11-13 מקיימים יחסי מין – מי אשם?
הילדים עצמם, ההורים או שמא החשיפה לטלוויזיה ואינטרנט?
פקד ישראל קליין, קצין חקירות במשטרה שימש במשך שנים כקצין נוער, וכעת חוקר את הפרשה
שנחשפה בשפלה, סבור כי האחריות מתחלקת בין כולם.
"זה אות אזהרה לכלל הציבור", הוא אומר ל-ynet. "צריך לפקוח עין על הילדים שלנו".
על פי הממצאים עד כה, לפחות 12 ילדים בבית ספר יסודי קיימו יחסי מין עם שתי ילדות,
ככל הנראה בכפייה ותחת איומים. כל המעורבים מעשים, שנמשכו כשנתיים, הם בני 11-13.
"הילדים היום חשופים לדברים שלא היו חשופים אליהם פעם – אינטרנט, סרטים וכל מיני תכנים
שלא אמורים להיות נגישים לילדים", הוא אומר. "אני מאמין שההשפעה החיצונית הזאת פוגעת
בתמימות של אותם ילדים, וגורמת להם לעשות מעשים אסורים"
לא פחות מחומרת העבירות, מפתיעה העובדה שבמשך קרוב לשנה התקיימה מערכת היחסים
הבעייתית בין הנערים לבין שתי הילדות, ורק התערבות של מנהלת בית הספר הביאה לכך סוף.
פקד קליין רומז לכך שייתכן ומשפחותיהם של הילדים התעלמו מהמצב:
"אני מעריך שהסביבה הקרובה של הילדים – הורים, אחים ומבוגרים אחרים שבאים איתם במגע,
יכולים להיות ערים למקרה שכזה. ישנם סימני מצוקה אצל ילדים שחווים מקרה כזה, אם
בהתנהגות מוזרה, שינוי אופי הבילויים שלהם, יציאות לא שגרתיות מהבית, שינוי החברים ועוד.
כל אלה בהחלט יכולים להדליק נורה".
יכולים להדליק נורה?
אני מעריך שישנם סימני מצוקה במקרה כזה?
אני לא מצליחה להבין. באמת. לא מתממת, לא מתיפפת, לא צדקנית, לא כלום,
פשוט לא מצליחה להבין.
שתי ילדות – לפחות – בנות אחת עשרה ושתים עשרה ואולי שנה יותר עוברות במשך שנה (!!) –
ש נ ה, 365 ימים של התעללות, איומים, כפיה, קיום יחסי מין, מעשים מגונים – לא שאני מסוגלת
אפילו להתעכב ולחשוב מה זה אומר….
ואיש בבית שלהן לא מרגיש?
מה זאת אומרת לא מרגיש??!!
איך אפשר לא להרגיש?
על ילדים לא שלך אתה יכול להרגיש עצב, כעס, מצבי רוח, עלבונות ומה לא.
כבר קבלתי טלפונים בשנים האלה מאמא של חברה טובה, או מורה בבית ספר שראו שהבת שלי
שפופה לרגע, כועסת מדי, סוערת מדי וצלצלו לשאול, לספר, שאדע.
אני רואה ילדים מהכיתה של הבת שלי ויכולה לראות אם הם במצב רוח טוב או מחורבן,
אם היה להם יום סבבה בבית ספר או שהיו צרות, בטח שאני יכולה.
אני מכירה את הילדים האלה, את רובם שבע שנים,
אני רואה אותם כמה פעמים בשבוע בבית ספר, חלקם בהסעות, חלקם בבית שלי,
איך שלא אזהה מצבי רוח שלהם?
אני הרי מכירה אותם.
אז על הבת שלהם?
שנה? ש נ ה ? שנים עשר חודשים?
מאות בקרים התעוררו הילדות האלה ליום חדש, ליום לימודים חדש לבית ספר.
מאות בקרים של בחירת בגדים, ארוחת בוקר – הן בכלל הצליחו להכניס משהו לפה? אולי אכלו
יותר מדי? – ילקוט מסודר, סנדוויץ, מים, סידורי אחר צהרים, והלכו לאן? לאיזה יום בילדותן?
נעוריהן המוקדמים? מאות לילות הן התקלחו – הן לא התקלחו בשעות מוזרות? לא היו יותר מדי
זמן בחדר האמבטיה? – סרקו שער, צחצחו שינים, נתנו או קבלו נשיקת לילה טוב ונכנסו למיטה.
לאיזה לילות, מחשבות, סיוטים נדדו הילדות האלה מבלי שאמא, אבא רואים?
הכל היה כרגיל, זה מה שאתם אומרים?
הילדה שלכם הייתה במצב רוח נפלא, קמה כל בוקר והלכה מדלגת לבית הספר, נאנסה קצת,
חזרה הבייתה, עשתה שיעורים, דברה באיסיקיו, נתנה נשיקה לאמא והלכה להאנס עוד פעמיים,
או אולי רק לעשות מעשים מגונים, אבל בבית?
בבית היא הייתה כרגיל, חשבתי שיש לה קצת מצב רוח, הגיל הזה…נו…אתם יודעים..
והבנים? תגידו מה עם הבנים האלה.
עשרה ילדים, ע ש ר ה. אולי יותר…
חזרו מחוג כדורגל למשחקי מחשב, הלכו רגע לאיזה מחסן, אנסו, הביאו עוד איזה ילד שיצטרף,
צחקו על אחר שלא הסכים, קראו לו שפן וחזרו הבייתה לאכול חביתה וסלט לפני שאמא או אבא אמרו
שמאוחר, כתבו חיבור על יום המשפחה ויאללה, למיטה?
איך אפשר בכלל להמשיך לנשום אחרי שהילדה שלך חוותה ש נ ה כזו, ש נ ה.
ואת, אתה, ההורים שלה לא שמתם לב? לא ראיתם, מה לא ראיתם?
איך, תסבירו איך לא שמתם לב?
מה עשיתם בזמן הזה?
בשנה הזו, מה עשיתם? איפה הייתם? איפה היו העינים שלכם? הלב שלכם?
האדם המבוגר שטרח ועשה ילדים, ונישק אותם בקטנותם, והחליף חיתולים, והאכיל, ועזר להם
ללכת צעד ראשון, ואופניים, ותחפושת, וגן, ושלום כיתה אלף, ותיעוד במצלמות וידאו, וצילום של
הילדה על הצג בטלפון, ואהבה גדולה, ומשפחה וטורחים ועובדים קשה לספק להם גג ואוכל וחינוך
ובגדים, איפה הייתם?
איפה הייתם ומה עשיתם שואלים הילדים במשחק ילדות ישן…
היינו בחיים ועשינו הרבה דברים חוץ ממה שהיינו צריכים יענו לכם ההורים שלכם,
ויצדקו בתשובתם.
ולכן,
מכל הפרשה המזעזעת עד שיתוק הזו, המעשים שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת שילדים בני
אחת עשרה מודעים בכלל להתנהגויות שכאלה, מעבר למחשבות היותר רחבות על פני החברה
וכל המילים האלה, והתהיה המפחידה כמה אנו "מוחתמים" בהתנהגויות הגבריות / נשיות האלה,
ואני באמת לא מתממת, תגידו, תגידו,
איך זה יתכן שההורים האלה לא שמו לב?
איך זה יתכן שאף אחד בבתים האלה לא ראה את הילדות האלה באמת? באמת ראה, התבונן?
איך זה יתכן??!!
זה מה שאני לא מבינה. בכלל. לא מבינה.
בובה עבודת יד. בית ספר.השנה.
מתי התהפך העולם? –
לדעת מה קורה שם, בחיים שלהם ולהקשיב. הכי הרבה לדבר ולהקשיב.
איפה את, איך היה? מתי לבוא לקחת אותך?
זוכרת מה אמרתי לך אהובה שלי?
את זוכרת שאת יכולה לספר לי הכל, ת מ י ד? את זוכרת?
זה נורא חשוב שתזכרי.
הכל את יכולה לספר לי. לא חשוב מה. ה כ ל ותמיד.
אל תעשי את הטעות של אמא שלך.
אל תשתקי.
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות/י תקיפה מינית + טלפון 1202
מ ק ו ם
ולד. המתוקה שלא שותקת יותר, יומולדת שמח ואמיץ, בדיוק כמו שאת, שמחה מתוקה ואמיצה :)