צודקת

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבא אחד  On 16 באפריל 2009 at 23:34

    תמיד יהיו לנו מה שלא נעשה לא?

    יפה שהתנצלת. זה לא מובן מאליו .

    אהבתי

  • ויק  On 16 באפריל 2009 at 23:50

    את נותנת לי המון חומר למחשבה על הרגעים הקטנים האלה בדרך להתגבשות אישיותם.

    תודה,
    ויק

    אהבתי

  • אילנה שקולניק  On 17 באפריל 2009 at 00:02

    גם אני העלאתי לפייסבוק תמונות שלא כולם אהבו אצלי היתה דילמה שונה. לא אכפת להם מה אני מעלה אצלי, אבל ברגע שתייגתי את התמונות והם עלו גם בכרטיסים שלהם…אוהו…כאן היתה התערבות. יש מי שהשאירו ויש מי שבחרה להסיר…אצלה כמובן.
    התיוג היווה חדירה לפרטיות. …ותחשבו על זה!

    אהבתי

  • מיכל  On 17 באפריל 2009 at 00:16

    מקסימה.

    נ ק ו ד ה
    .

    אהבתי

  • צביקה  On 17 באפריל 2009 at 01:25

    מקסים.
    חיזקת את טענתי (טרם נוסתה על בני אדם) כי אדם היודע לבטא את עצמו בהכרח יהיה הורה טוב.

    את נשמעת כמו אחלה אמא. אוהבת, קשובה ומתקשרת. הלוואי עלי.

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 17 באפריל 2009 at 04:11

    חלי,
    את נדירה.
    אימהית, אנושית, יפהפיה.
    איה התברכה באמא נפלאה.
    ואכן האימהות שלך וכשרון הכתיבה המדויקת- מעוררים השראה.
    רק טוב!

    אהבתי

  • אלזה  On 17 באפריל 2009 at 07:06

    כל הכבוד לך כאמא
    אני יכולה רק להעריך אותך
    על חשבון נפש הגון

    אהבתי

  • אור גל  On 17 באפריל 2009 at 08:22

    פעלת לנכון, נתת לילדה להביע דיעה ןכבדת אותה לא חשוב אם זה היה בסוף או בהתחלה

    אהבתי

  • אבנר  On 17 באפריל 2009 at 09:22

    .

    אהבתי

  • שוב אבנר  On 17 באפריל 2009 at 09:38

    שאני שם לב למיעוט הגברים בתגובות כאן וחשבתי האם הכתיבה שלך על אמהותך היא כה נשית שגברים לא מצליחים להתחבר אליה. אין צורך להוסיף שלדעתי הורות היא לא עניין מגדרי וסיטואציה כמו זו שתארת כאן לא קשורה כלל וכלל לאמהותך אלא להורותך ויכלה לקרות באותה המידה בין אב לבנו. מה דעתך?

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 באפריל 2009 at 11:13

    http://webster.co.il/2009/04/17/1052/

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 18 באפריל 2009 at 00:15

    כמו תמיד

    אהבתי

  • משפוחה  On 18 באפריל 2009 at 13:27

    התבונה להתנצל כשטועים היא אחת מהתובנות החשובות לחברה האנושית וליחסים בין בני אדם בכלל, בני זוג ומשפחה בפרט :-)

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: