אז מה אם אני השוקולד # ילד סנדוויץ

.

.

בכיתי שנמאס לי להיות באמצע, ואני זוכרת את המורה שושנה מביטה לי בעיניים, במבט גולדה

מאיר שלה, עם הריש והלמד העמוקים ואומרת: אבל רחלי, את האמצע של הסנדביץ', השוקולד.

אז מה?

לא ניחם.

והאמת?

כל האמת? רק האמת?

עד היום יש משהו לא מנוחם בעניין הזה.

אני מרגישה השוקולד, זה נכון. אבל עדיין, זה לא מרגיש "פייר".

זה לא פייר להיות ילד סנדביץ, ילד אמצע, אפילו אם אתה השוקולד.

חוזרת הבייתה וההוא, הגדול, נסיך העולם, בכור הנכדים, הילדים, האחיינים ומה לא,יושב ליד

תחנת הרדיו שלו, מרסס סימני מורס לעולם, זורק מילה, בטח אל תפריעי שכזה וחוזר לענייניו.

אני מביטה, מטאפורית, לצד השני, וההיא שהגיעה אחרי, על גפרוריות גופה, העינים החומות

והעמוקות האלה וסגירותה הבלתי אפשרית, לא עבר לה השקט הזה, הנגטיב שלי, מביטה בי

ושותקת.

והבנתי, אני לא זוכרת באמת מתי, ואני לא חושבת כמובן שיש החלטה מודעת, אבל כמו בכל

משפחה, מוצא לו הבן אדם טריטוריה בלעדית שלו בתוך הג'ונגל המתורבת הזה שקוראים לו

משפחה. יוצר לעצמו חלקת אהבה הורית בלעדית לו, מיצוב אישיותי,

לקיחת תפקיד בתוך המערך הזה,

פיסת אדמה שעדיין לא נכבשה על ידי אחר –

והבנתי אני חושבת, כמו כל ילד אמצע שיש לי שתי אפשרויות:

או להכנע לגורל, לההפך לילדה הכי טובה, צייתנית, מְרַצָה ומצויינת ולהרוויח את המחמאות

שביעות הרצון של אבאמא, להיות הצאצא הכי קל לגדל, לחנך, לקטוף פירות הוריים מתוקים,

או לשלוח שני מרפקים חדים וברורים לשני הצדדים, למרפק בכל הכח ולהגיד,בקול רם וברור,

מטאפורית, בטח מטאפורית, כדי שאבא ואמא ישמעו גם:

תעשו מקום, זה המקום שלי, זו אני, תסתכלו, בדיוק באמצע. תראו א ו ת י.

חלק גדול מההתנהלות שלנו בתוך החיים מתהווה ומושפע מהמיקום הילדי הזה בתוך המשפחה.

סוג האנרגיות, המלחמות הקטנות, המדוברות ואלו שלא, על טריטוריות, החלטות,

מי מחליט עלי ומי ממש לא.

האם הוריך זיהו את האדם שבתוך הילד שהיית, איפשרו לו לבוא לידי ביטוי בתוך המערך המשפחתי,

האם לימדו אותך להתפשר או להלחם על מקומך, לימדו אותך שאתה מי שאתה בלי קשר למסביב.?

איך היה אחיך הגדול מולך. השגיח? שמר? העליב? הקטין? לימד? העצים?

ומי לימד אותך להיות גדולה מול הקטנ/ה החדש שהגיע?

איך לשחק עם קטנים, איך להיות הגדול, אפילו שלא הכי גדול.

איך שמרו על בטחון האהבה שלך כשזה החדש הגיע?

האם לימדו אותך להרגיש משפחה מול יתר העולם?

לשאוב כח ובטחון ובעיקר, בעיקר אהבה מהאנשים האלה, גורמי האושר והההפך לו,

והתסכולים, וההוכחות, והשיעורים המשמעותיים בחייך?

האחים והאחיות שלך. דם חייך. דם הוריך. דמך אתה.

יש את ההסבר הבנאלי וכמו שאמרו טובי ידידי: אם זה לא היה מדוייק, זה לא היה בנאלי,

לגָדול, לַבְּכור, יש מקום יחודי. הריון ראשון, גידול כמעט מקודש של תינוק, למידת ההורות, טוטאליות אמאבא ,

אין מתחרים, אין יריבים,

אין מי שיסיט את תשומת הלב שלהם ממך, אין ספור זכרונות וצילומים

ובעיקר, בעיקר בלעדיות של שנים לבד עם אבאמא.

ואז הגענו אנחנו, הילד השני.

ומי היה מאמין, גם עכשיו הרבה תשומת לב ניתנת לראשון, בעיקר אם ההבדל הוא שנים קטנות בינו לבין זה

החדש מקרוב בא. שלא יסבול מטראומה, שלא ירגיש בצד, שלא ירגיש שהחדש גנב לו את אמאבא.

הקטן לא צריך הרבה עכשיו.

עובר זמן, האיזון המשפחתי התארגן.

הגדול יודע שהוא הוד מעלתו, נסיך הכתר, השני מבין שהמקום הטוב הזה, של להיות הראשון,

תפוס כנראה באופן סופי ומתחיל להתמקם במקום שנראה על פניו, לא רע.

צעיר המשפחה, הקטן.

יש שם יתרונות הוא/היא ממלמלים לעצמים בקול מופתע. פינוקים, אפשרות להתנהג כמו קטן כשמתחשק לי,

ואם אני רוצה להתנהג כמו גדול, אני מקבל שפע 'כל הכבודים'.

O.K – אומר השני, להפסיק לקטר. להיות מציאותי. התמקמתי…דווקא בסדר….

הוא מחייך  לעצמו.

ב ו ם!!

יום אחד, מי היה מאמין, מגיע הבייתה אחד ממש קטן.

נו, מה עכשיו לוחש לעצמו מופתע השני שכבר ממש לא יודע מי ומה הוא –

ומה קורה –

מה אני עכשיו?

אתה גם גדול וגם קטן לוחשים לאוזניו המבוגרים בטון שהם לוחשים כשהם מנסים לשכנע אותך לבלוע

תרופה מגעילה – איזה כיף לך!!

אהה, חושב השני והולך לחדר לנסות להבין מה העניינים עם החיים האלה.

והחיים ממשיכים

ובאמת

כל מה שאומרים הוא [ דֵי ] נכון:

לגדול/ה מותר די הרבה כי הוא הגדול, המוביל דרך, הבוגר, האחראי

לקטן/ה  מותר די הרבה כי הוא הקטן, המפונק, הבן זקונים וככה זה,

ולנו,

אם אנחנו לא לוקחים בשכל או בכח או בתערובת של שניהם –

לא נשאר הרבה :)

אני כ מ ו ב ן יודעת וזוכרת, רב הזמן, שזה לא ממש ככה.

ומבינה לגמרי איך אני, בדרכים אבולוציוניות קלות לזיהוי על ידי מי שמתבונן, הצלחתי, ודי בהצלחה,

לסמן לי טריטוריה די מוצלחת ורחבה, יש שיגידו שתלטנית ורודנית משהו,

בתוך התא המשפחתי הקטן והמצויין שלי –

ועדיין,

אם היו נותנים לי לבחור,

זה לא המיקום שהייתי בוחרת. אני חושבת, בלי קשר לשני הנחמדים האלה בתמונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי החכמה, יום אחד בעוד התקף קנאה שלי:

את מי את הכי אוהבת, או ליתר דיוק, אני לא מאמינה שהעזתי לשאול:

אם אחד מאיתנו ימות על מי תתאבלי הכי הרבה –

כן, ככה העזתי לשאול.

היא הושיטה לי ככה, שלוש אצבעות זקופות ואמרה:

איזה אצבע תחתכי וירד פחות דם רחלינקה?

והשתיקה אותי לנצח.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 8 באוגוסט 2007 at 18:21

    בתור בת יחידה אני לא יכולה להזדהות, אבל התיאור המדוייק שלך מצליח לעורר הזדהות ותחושת דיוק בכל זאת.
    אמא חכמה יש לך!

  • חנן יניב  On 8 באוגוסט 2007 at 18:26

    חני, יופי של כתבה.

    באמת שאלת את אמא שלך על מי היא תתאבל הכי מעט? בת כמה היית?

  • אורחת  On 8 באוגוסט 2007 at 18:31

    עוד יותר מבלבל.
    את גם הגדולה וגם הקטנה ואצבע היחידה שכל האהבה וכל החרדה וכל ההזדהות על כתפיה הצרות
    וגם אין ממי ללמוד ועם מי לחלוק
    והכי גרוע – אין את החוויה הסימביוטית עם אח אחות, חויה שמקשה את יכולת החיבור לזולת, בבגרות
    הללואי והייתי ילדת סנדביץ',
    היה הרבה פחות לבד…

  • מוֹמוׁ  On 8 באוגוסט 2007 at 19:30

    וכן להיות הקטנה זו גם מטלה
    ודי לא קלה
    כי אם הגדול
    לשטוף כלים – לא יכול
    וזו האמצעית
    היום קצת "תפנוקית"
    אז על מי יטילו ההורים
    לרחוץ את כל הכלים

    נכון זו הקטנה
    עכשיו היא כבר גדולה
    ליד הכיור תתכבד ותעמוד
    וכן, גם תתחיל קצת לעבוד

  • ילדת סנדוויץ'  On 8 באוגוסט 2007 at 19:31

    הדיוק שלך מפעים, וגם היכולת שלך לזהות בעצמך רגשות מורכבים ואפילו פגיעות, אבל בלי להתמכר להם ולתחושת ה"מסכנות" הנלווית. נפלא לקרוא אותך.

    ובתור ילדת סנדוויץ' – אני באמת לא זוכרת שקינאתי באחותי הגדולה, אולי כי תמיד שמרה עלי, לימדה אותי, שיחקה אתי. כילדות היינו חברות טובות. דווקא היא היום אומרת שספגה הרבה בתור הבכורה (טעויות של הורים, אחריות כבדה בטרם עת, ועוד). אני מאוד מבינה אותה, ובניגוד אליך מאוד מרוצה מהמיקום הסנדוויצ'י שלי. זוכרת את הבדיחה על זה שכדאי להורים להתחיל מהילד השני? אז זה בדיוק היתרון שיש לנו.

    צחקתי לי כשאמרת שיש מי שמאשים אותך ב"רודנות", כי גם במשפחתי מייחסים לי המון כוח על אחרים – וזה ממש לא משהו שאני עצמי חווה. אולי דווקא המקום היחסית-מוגן, שאינו בחזית, מאפשר לסנדוויץ' לרכוש סוג של בטחון. הוא יכול לעמוד מול ההורים כשצריך כי בעצם אף פעם לא היה לבד מולם. סתם השערה. ואולי זה בגלל המקום של הסנדוויץ' כמתווך – הוא חבר טוב של הגדול, אבל גם של הקטן. יש לו מקום תמיד ועם כולם. אולי זה מפתח יכולות תקשורת מורכבות יותר ומערכת יותר מגוונת של קשרים בתוך המשפחה.

    בכל אופן תודה על רשימה מעניינת ומעוררת מחשבה.

  • רוני  On 8 באוגוסט 2007 at 20:25

    לשוקולדה המתולתלת שלי.
    תודה רבה חומד. אפשר להזמין עוד רשימות? זה נחמד, העניין הזה :)

  • אחת בכורה  On 8 באוגוסט 2007 at 20:40

    נטל הציפיות מוטל הכי הרבה על הבכור. הוא מקבל המון תשומת לב והערכה וטוטליות הורית, אבל לכל אלה יש מחיר מאוד כבד.
    לבכור יש הכי פחות חופש לגלות מי הוא באמת, מה הרצונות שלו, איפה נגמרים ההורים, הציפיות שלהם והרצונות שלהם, ואיפה הוא מתחיל.

  • שרון רז  On 8 באוגוסט 2007 at 20:49

    יש לי תיאוריה מהפכנית שאומרת ש… כל זה באמת נכון- כלומר כל מה שאומרים על אחים בכורים, ילדי סנדביץ' וילד זקונים אחרונים. זה תמיד עניין אותי הנושא הזה וההשוואות הללו. אני חושב שמאוד נכון מה שכתבת על כך שה"מטען" הזה והחוויות הללו של לגדול עם אחים, באיזה גילאים שונים ובהיררכיה שמכתיבה דברים, זה משפיע לטווחים רחוקים וכל אחד גם לפי מיקומו. נושא מרתק ושוב כתבת נהדר.

  • אורית  On 9 באוגוסט 2007 at 00:09

    לפני כמה ימים היה אייטם בלונדון קירשנבאום על (עוד) איזה ספר שמבטיח עושר-אושר-יושר או מדהו כזה, והמחבר טען שבנים בכורים (טוב, הוא כמובן לא הזכיר בנות) מצליחים יותר בעסקים, ושזה אחד הקריטריונים לפיהם הוא מחליט אם להשקיע במישהו שמגיע אליו עם רעיון חדש. בעצם אולי הוא דיבר על בנים שניים? בכל אופן, זה נשמע כל כך מופרך, גם בעיני הקירשנדונים.

  • בייביסיטר  On 9 באוגוסט 2007 at 10:17

    מגיב ריגשית לעניין המיקום שלו בתוך המשפחה. נקודה רגישה אצל כולם ואת כנראה צודקת שילדי סנדביץ רגישים במיוחד.
    פוסט מקסים ואת שוקולד טעים במיוחד .

  • איריס ב'ב'  On 9 באוגוסט 2007 at 12:08

    יופי של דברים כתבת. כמו שכתבו לפניי – קולעים ורגישים. גם אני סנדביץ' לתפארת המשפחה, וחושבת בדיוק ולגמרי עם התגובה הנהדרת של מומו ("לגדול-לבכור לא מפריעים והקטנה היא קטנה, אז 'איריס, מה עם הכביסה? איריס, הכלים?!, וגם: 'איריס מה את אומרת? מייעצת? חושבת?). לא תמיד אהבתי את זה כילדה, אבל הרווחתי בגדול כשהתבגרתי ועד היום. והרווחתי גם שתי אחיות נפלאות. תודה חלי.

  • לייה  On 11 באוגוסט 2007 at 09:28

    והייתי חייבת להגיב למרות שאני הרחק מישראל ואמורה להתנתק מהעולם-
    גם אני שוקולד :) ובחיים לא הרגשתי אף אחת מהתחושות הרעות שנכתבו. אני חושבת שכל אחד יכול להתלונן על המיקום שלו. אבל בסופו של דבר לכל 'מיקום' יש חסרונות ויתרונות.
    יש ספר שאהבתי במיוחד כשהייתי קטנטנה ואני אוהבת עד היום – אני לא זוכרת את השם שלו, זה משהו עם 'יעל' והוא בצבע תכלת, די גדול. יש שם קטע שאני זוכרת וכל כך חיבבתי- יעל היא ילדת סנדביץ' והפרק האחרון בספר נוגע במיוחד בנקודה הזו. כתוב (ציטוט לא מדוייק בכלל) "הכי כיף להיות האמצעית. לפעמים שאני רוצה ללכת לישון מאוחר אבא נותן לי כי אני כבר ילדה גדולה, אבל כשאני רוצה להישאר עוד קצת, רק עוד קצת בבוקר במיטה, מותר לי, אני עדיין קטנה :)" מאוד התחברתי לקטע הזה וזו אחת הסיבות שאני זוכרת אותו.

    החיסרון היחיד שהרגשתי במהלך חיי (הלא ארוכים) הוא שהקשר בין אחותי הגדולה לאחי הקטן היה תמיד טוב ואילו אני ואח שלי היינו תמיד בכאסח וגם עכשיו כשאני כבר יותר בוגרת וגם הוא מתחיל להתבגר, אנחנו עדיין רבים הרבה יחסית. עם אחותי הקשר מעולה – והאמת שאני בכלל לא יודעת אם יש קשר לזה שאני שוקלד ולקשר בין שלושתינו. אבל זה משתפר לאט לאט :)

    אני אוהבת להיות שוקלד. הכי טעים :)

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: