Category Archives: בעיקר אמא

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

פירורי הלחם של זאתי

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

 

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

d797d7a5.jpg

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

הדרכים הידועות

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

שיר חסד ואהבה

.

חסד חדש / אסתר ראב

חסד חדש
רעפו עלי שמים
הרבה שמים
ללא ענן.
עצים
עדוֹת שלמות
כל ידידַי
ברושים מהורהרים
אלונים זקנים
בשלכת.
שמים טהורים
שטופי גשם
תמימים –
כעיני תינוקות.
ואני איילה שלוחה
על פני תבל חדשה
גפים קלות
ככנפים צעירות
אין משקל לגוף
אני שטה על פני תבל
צפה ללא כובד
חונה על פסגות הרים
במרומי הברושים
שלוחה, דוהרת.

.

זאתי בת עשרים. איזה עשור מופלא הוא העשור הזה שמתחיל כרגע ממש. אושר.

.

ועדיין

.

היא נגעה והתנסתה בחומרים ומלאכה באופן אמיתי מתמיד,

סבא שלה הגיע להעביר להם סדנה בגן,

היא קיבלה חונך עם ידי זהב שהראה לה מה זאת קליבה, ואיך מלחציים

מחזיקים חתיכת קרש ואיך מנסרים אותו ואיך הולמים בפטיש, ומשייפים.

היא הלכה לביס ספר אנטרופוסופי,

והיא סורגת, תופרת ביד, רוקמת, תופרת במכונה ( זה מסבתא, לא מבי"ס).

היא בנתה בבית הספר שרפרף במו ידיה,

קשרה ערסל בגודל מלא מחבלים קשר לקשר,

היא בנתה עם חבריה משטח בטון,

היא שיחקה כדורגל, ניגנה בתופים,

ניקתה את מסדרונות בית ספר עם חבריה וחברותיה שרקמו בדיוק כמוה.

שתלה, גזמה, נתנה מים, קטפה וחתכה סלט בבית הספר מגיל שש.

היא יודעת ועושה כמו כל חבריה למגמה ולשירות כל תפקיד בהפקה,

מסחיבת פנסים, צילום עד ארט כתיבה ובימוי,

היא מאמינה בשיוויון מלא בכל תחום בחיים,

ממדיני עד חברתי ממשפחתי עד ג'נדרי,

מאמינה בזכות כולם לחיות כרצונם,

ועדיין,

הבוקר כשהבת שלי, זאתי משושתי התעוררה וראתה את התוצאה הסופית

של הדלת שנגרתי וסדרתי ותיקנתי ה"כל הכבוד לך" היה מודגש ואותנטי,

היא באמת התפעלה ( לשניה קטנה, בל נגזים ) ממה שעשיתי,

ככה שעברה בי מחשבה שיתכן שאם אביה היה עושה מעשה כזה,

או דודה אהובה ובטח איזה אחיין הוא /הם לא היו מקבלים כזה כלהכבוד,

המעשה "שלהם" היה מתקבל בפשטות.

יתכן שאני טועה כמובן בפירוש הכלאכבודאמא שקבלתי,

אבל היא נעלמה מהבית לפני שהספקתי לברר

אז

אני

מרשה

לעצמי

להמשיך את רצף מחשבותי.

שמחתי שמבחינתי לא עשיתי משהו יוצא דופן ו"גברי" נניח או "לא רגיל",

זה מעציב אותי שעדיין צריך להוות דוגמא ג'נדרית כזאת

ואני מזכירה לעצמי ולהורים צעירים יותר שכל מעשה ופעולה נחשבים.

מעשים, פעולות, מילים,

שנאמרים בכוונה תחילה, ובעיקר אלה של הרגיל, היומיומי, הלא משתדל,

כולם נאספים וממלאים נפשות של מי שיהיו פעם גברים ונשים,

וכמה אסור שיהיו דברים על אוטומט,

אמא תעשה לך צמות, אבא יתקן ברז,

ואני מודדת ( קצת ביאוש ) כמה הדרך שלפנינו א ר ו כ ה

אבל אני זוכרת שיכולת הקפיצה שלהן/ם נפלאה, סומכת עליהן/ם

סבתא שלי פועלת בנין, תל השומר 1935

.

.

וגם,

מאד שמחה (אם להודות על האמת) שהצלחתי,

והדלת מתוקנת.

 

נ.ב. השניה משמאל, בונה במו ידיה את תל השומר בשנת 1935, סבתא יפה שלי…

 

.

.

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

10 עצות הוריות לחודשי הבגרויות האלה

.

.

1. הפנימו שאלה יהיו גם מהחודשים המאתגרים בחייכם.

2. מלאו את מצבורי האהבה ההורית שלכם למכסימום האפשרי, תצטרכו כל סמ"ק (תוקן) ממנה.

3. הכינו מצבור דפים, כרטיסיות, עטים ומרקרים.

4. הכינו אוכל נפלא ובייתי במיוחד, שיהיה זמין ורציף כל הזמן, גם בשעות מוזרות במיוחד.

5. הציעו מיצי פרות, הזמינו טייקאווי בשפע, ארטיקים, חטיפי בריאות, המעיטו בסוכר.

6. קנו הפתעות משמחות. המטרה להפתיע ולהעלות חיוך, מבלונים עד לא יודעת מה, תגזימו.

7. כתבו פתקי עדוד והערכ/צה (מוצדקים) והשאירו על השולחן ובין המחברות, הבגדים.

8. תקנו את פונקצית הצילום במדפסת.

9. אל תקחו כלום, אבל כלום באופן אישי. זה לא אתם, אלה החיים! הבגרויות האלה!

10. שננו בלי הפסקה: ה22 ביוני. ה22 ביוני.

688

.

.

שיהיה להם בהצלחה, שינשמו כבר.

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

מילים שחזרו הבייתה, ושנה טובה

.

… אבל כשנשב ונטבול תפוח בדבש ונאכל ונצחק, ונתווכח, ונדבר, ונהיה מי שאנחנו, משפחה ישראלית

רגילה בשכונה תל אביבית בורגנית, על כל התלונות והטרוניות והויכוחים המשפחתיים, החברתיים והפוליטיים

שלנו, וסידורי היום יום והאוכל הרב, והשפע, והחופש האמיתי של כולנו, והידיעה שאנחנו אנשים חופשיים,

שאנחנו אנשים טובים, ומשתדלים להיות טובים יותר,

והידיעה שלעולם לעולם לעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי. ואני מקווה שאתם מאמינים ומבינים

דווקא במסע הזה, מסע לנבכי הרוע האנושי שאין ואסור שיהיה יהודי, כן דווקא יהודי/ה, שיאפשר קיום

שואה וחורבן ואובדן לבן אנוש בעולם כולו בלי קשר לדתו או צבעו או מינו.

והידיעה הזו, כך כתבתי לזאתי שלי לפני שבועיים, עמוק בתוך ההכנות וההתכוננות הלא פשוטה

לקראת המסע ההוא, היא הידיעה שאין טובה ממנה כדי להבין שניצחנו את הרוע והשחור, שהטוב ניצח.

ושלא ניתן,

אני והדור שלי,

ועכשיו בבגרותכם,

גם את והדור שלך,

לשְחוֹר וערל הלב גם אם ירים ראשו מתוכנו, להשתלט על הטוב, לעולם. 

שנה הטובה

וזו ברכת השנה טובה שלי השנה.

שהטוב ינצח,

והטובים.

.

12/12 המשימה לא הושלמה עדיין מטעמים טכניים

.

.

זה הראשון בספטמבר האחרון.

זה הראשון בספטמבר האחרון והיא לא כאן. היא באוושוויץ of all places.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם אותה עומדת ליד הדלת הכחולה עם הילקוט.

הבעות הפנים שלה לאורך השנים השתנו כמעט כמוה, מהתרגשות ושמחה של ילדה בת שש

כ ל הדרך לבת עשרה הנכנעת לאמה אבל לא מוותרת על אישיותה ולא מחייכת מול השטות והדבקות

בטכסים ומסורות של אמה, נו, אמאאאא.

זה הראשון בספטמבר האחרון ועדיין לא נבחר ונקנה הילקוט שיקח את זאתי לשנת לימודיה האחרונה.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם בו אותה על הבוקר, עם הילקוט על הגב למרות ששנת

הלימודים התחילה כבר לפני כמה ימים, כי אין משרד חינוך או שר חינוך שיצליח להדחף לי לטכסים

והמסורות המשפחתיים שלי, ואנחנו (אני) נזכור את השנים האלה, מאחת עד שתים עשרה כרצף

אחיד של הראשון. האחד, ה1 בספטמבר, איך שלא תקראו לו.

זאתי יוצאת לעולם

זאתי יוצאת לעולם

.

ובינתיים, עד שאתפוס אותה ואת הילקוט שלה ביום ראשון הבא, שתהיה לילדים שלכם שנת לימודים טובה,

ומכל האיחולים שאפשר לאחל להם, אני מאחלת להם, לכל ילדי הגנים ובתי הספר, שבתוך המולת הלימודים,

והחיים שבהם, שמישהו יראה אותם באמת. שירגישו עמוק, במקום הפנימי המחזק או מחליש את מי

שאתה, שיזכרו וישאו את המבט האמיתי, הספציפי, המתעניין בהם באמת. זה כל מה שצריך (כמעט).

שנה טובה.

A is A

/

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

מילותיה, מילותי

.

שירה גפן בראיון ל"הארץ":

"בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה

ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב.

אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום,

אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני.

חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

.

אני מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיום, היא אמא ואני גם.

הילד שלה הוא קטן עדיין, שלי עוד מעט יוצאת מרשותי, עניין של שנתיים שלש,

ועדיין, ברמת האחריות שאני מרגישה מול חייה של זאתי, שלא נגיד אהבה,

מילותיה של שירה, מילותי:

בשבילה אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלה, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילדה שלי הכי חשובה לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא

רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני

מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בתי. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי.

וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

venic 1998

.

בובות וגיבורי על

.

.

זוכרים שכתבתי שעד שעד שלא תראו לא תבינו… ?

כי אי אפשר לדמיין ארבעים ילדים קטנים, חודשיים עד חמש מבלים את יומם בשני חדרים סגורים,

כי בצהרים מגיעים עוד כעשרמ, חמישה עשר ילדי גנים ובתי הספר לאכול, להכין שיעורים, ללכת

לצופים ולהיות בסוג של השגחה עד שמי מהוריהם יחזור למה שמהווה בית אחרי יום עבודה קשה,

מתגמל בקושי, משפיל – כי כאלה אנחנו לזרים שחורים – ומעייף ועם מעט מעות לאוכל, גג וסכום

סמלי לפלורנס ומי שעוזרות לה..

הביקורים בגן שלה מתחילים להיות חלק מהסידור השבועי שלי,

אני לא מתחייבת אבל מנסה ומצליחה,

הילדים האלה ממלאים את הלב חום.

הצורך שלהם במגע, יחס, צחוק או משחק בכדור – ששלבתי היום עם תרגילי חשבון, בכל זאת אתם

כבר בכיתה אלף אמרתי להם והם כלכך, אבל כלכך שמחים בכל מה שהוא יותר מיחס פרקטי של אוכל

והוראות וגערות.

הם התחננו לצאת לפארק הילדים הגדולים (כיתה גימל) ופחדתי לקחת אחריות, אם יקרה משהו?

אז הסברתי ומיד שיחקנו המלך אמר ונפסלתי ראשונה והייתה שמחה גדולה.

אחרכך ראיתי את מרים בת התכף בת שלוש, צמות קלועות ועינים מחבקת בובה,

שאלתי אותה איך קוראים לבובה והיא פתחה אלי עינים מלאות תמהון ואמרה: בובה.

היא לא ידעה שלבובות יש שם, היא רק ידעה לחבק אותה,

ואז הגיעה מי שאני לא מצליחה עדיין לבטא את שמה, בת תשע, מלכת המקום, הכיתה ובקצב הזה,

גם העולם יכרע לפניה ברך ועזרנו למרים למצוא לבובה שם. הכירו נא את הבובה שירה.

ואז הגיעה קטנה נוספת וממש תלשה למרים שחיבקה את הבובה שירה ואפשר היה לראות כמה חום

ורוגע ילדה קטנה אחת מפיקה מבובה אחת והן התחילו למשוך ולריב על שירה שסבלה בשקט,

וכששאלתי איפה יש עוד בובות, הסתבר שאין.

אז ככה.

במבצעים ממוקדים אני מצויינת.

המטרה ואין מקום (גדול מדי לדאבוני) לחינוך מגדרי במציאות ההיא שם, בתחנה המרכזית,

אני מנסה לאסוף:

בובות –  אבל אמיתיות, עם עינים וידים ושער. לא פרוותיות וחיות אלא בובות שהילדות האלה יוכלו

להקשר אליהן, לתת להן שם ואני אנסה לדבר עם המאמא הגדולה כל ילדה תקבל בובה אישית שלה.

אם אתם קונים, לא ממיינים מהבית, תנסו (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) לבחור בובות חומות

או שחורות שער.

גבורי על – למיניהם, עדיף מגודל כף יד ולמעלה לבנים המתפוצצים מעודפי אנרגיה בחדר הזה שישבו

וילכו מכות דרך סופרמנים, מפלצות ושאר גיבורים.

כדורים  –  גומי, לא קשים כמו כדורסל, למשחקים בחדר. מסירות, מעגלים וכו.

מסדרון, שני וחצי חדרים (אחד לתינוקות) מטבח, שירותים. שלוש ארבע נשים, ארבעים + ילדים קטנים ממש. חיתולים, מגבונים, מגבות, סבון כלים, טשיו, ושאר ענייני ילדים קטנים, בשמחה, תמיד. המייל למטה.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

לא תצליחו לדמיין איך זה באמת

.

.

הדבר הכי, אבל ממש הכי קורע לב וקשה בביקור למטרת הקראת סיפור – כמה נאיבית יכולתי להיות –

בגני הילדים של העובדים הזרים החוקיים, לא חוקיים, פליטים, למי אכפת כשרואים אותם – הוא הצורך

שלהם במגע אדם, ביחס. הכמיהה שלהם לליטוף, חיבוק, פיסת עניין או חיוך.

כמו ילדי מוסדות,

מושיטים ידיים למעלה, עינים תמות מביטות בך ומחייכות חיוך שאין מילים מולו,

מה כבר תגידי…

ארבעים ילדים, חמישים ילדים, ילדי שוקולד רובם, בני חודשיים עד שש סגורים בשני חדרים,

חדר לגדולים, חדר לתינוקות.

שלוש נשים נפלאות עובדות כלכך קשה, מרימות, מחתלות, מאכילות. מרימות, מחתלות, מאכילות.

וגם שוטפות ידים דביקות, מחליפות בגד רטוב, ממלאות בקבוקים למי שעדיין צריך,

מחתלות, מאכילות, משקות, מרימות, מפרידות, מחתלות, מאכילות, פיפי, קקי, לנגב, בקבוק,

חיתול, בכי, נזלת, מכה, עלבון, חיבוק, חיתול.

למי יש זמן לליטופים, חיבוקים,

למי יש זמן להקשיב, לנחם, לספר סיפור,

למי יש חצר להשתולל, טריטוריה, מקום עם קצת שקט,

למי יש ידיים פנויות,

למי יש משהו חוץ מצורך דחוף בהשרדות.

בצהרים מצטרפים ילדי הגנים ובתי הספר עד הלילה שיגיעו, מי שיגיעו, ההורים.

וכל זה לפני החורף, הנזלת, השיעולים, המחלות,

שני חדרים סגורים, ארבעים ילדים, חמישים. תינוקות, פעוטות, ילדים ששרו איתי את אליעזר

ןהגזר היום בשמחה ועשו תנועות בידים, ומשוך ומשוך ולא יצא הגזר.

קופצים ושמחים כמו שרק אפשר בגיל שנתיים ושלוש וארבע,

ידים מושטות לחיבוק, ועינים מפחדות מאכזבה,

שמגיעה, בטח מגיעה.

שאלוהים יעזור להם, שיעזור לנו.

.

הם צריכים הכל, מגיל אפס ועד שש, ממש הכל:

חיתולים בכל המידות, בגדי חורף, גרבים, נעלים (!) מגפים, כובעים, סוודרים, טרניניגים, נייר

טואלט, מגבונים, טחשיוז, כסף, צעצועים לא שבירים, צבעים, ניירות ציור, דפי טיוטא, אוכל

תינוקות, שמיכות, זמן לבוא סתם לשבת עם כמה ולשחק בכדור קטן, לנסות לספר סיפור, לשיר

ובעיקר לעשות פרצופים, לחבק, לדגדג, ללטף, להגיד איזה יופי וכללללל הכבוד לך בטון ההוא

שילדים שומעים ויודעים שמישהו הקשיב וראה אותך, אותך האחד, הילד החמוד שאתה, האהוב.

.

המייל שלי לאיסוף תרומות או קבלת טלפון רלוונטי chelli.goldenberg@gmail.com

.

זה האבק שצבט לי את הלב

.

כשאור הפסיק להיות צהוב ולוהט והתחיל לעשות סימנים ראשונים אבל משמחים של אפור,

זה היה סימן של תכף סתיו. אז הלכתי לבקר את דניאלה שאני מכירה דרך נעה כבר שנים רבות,

וקניתי נעלים, שזו פעולה משמחת תמיד, אבל בחורף קצת יותר משום מה, וצעיף שנראה עשוי

מקורי עכביש, ככה הוא דק, ורקפת ראשונה לחלון כדי להזכיר לעצמי שתכף יהיה קר.

אחרכך נגשתי למגירות המסורגות שבהן זרוקות הנעלים שלנו.

אני עדיין מתעקשת על הפרדה, למרות שאין צורך מידתי, רק הגיון צרוף האומר שאם לא אשמור על

התיחום אלה-הנעלים-שלך-אלה-שלי-תשאלי-אם-את-רוצה, הנעלי דניאלה להבי החדשות שלי יככבו

במסדרונות תלמה ילין לפני שאני אנעל אותן בפעם הראשונה.

אז נגשתי למיון קיץ חורף והתחלתי במגירות שלה. קטן עליה, קטן, קייצי, דוקטור מרטין'ס, אול סטאר,

קייצי, אצבע אצבע אצבע, טוב ברור שזאתי עלתה מידה מהחורף הקודם, שלא נתחיל לדבר על שינתה

טעם וסגנון, ויוה להיפסטריות ולכרטיס אשראי של אמא בשבוע הבא. ועברתי למגירות שלי, התחלתי

מהעליונה, ושם, בפינה הרחוקה, המאובקת, שכחתי, נשבעת ששכחתי, מצאתי את אלה:

מידה 25, לכה שחורה, חגיגיות ומהודרות כמו השמלה שנקנתה באותו יום לכבוד יום ההולדת ההוא,

שהיה הראשון מהסוג החדש, אבל האבק שעליהן, האבק קימט לי את הלב.

ניעות כמיהה וגעגוע וזכרונות ושמחה ומה לא התערבבו,

אבל זה היה האבק שהפך אותי לקצפת נוסטלגיה פאטתית.

לא השנים שמאז, לא ההבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה – כי יש כאלה שטוב שכך כמובן,

לא הפרידה המתקיימת מול נעוריה וחייה ואישיותה יום יום – כי גם בה יש כל כך הרבה טוב ומשמח,

מה שקימט, ונענע לי את הלב היה האבק שהראה במבט כמה זמן עבר,

ושיקף ימים וחודשים ושנים שעברו מאז שמלת הקטיפה ההיא,

והקַטְנוּת והילדוּת והימים והלילות וכל אותם שעושים לנו חיים.

ורגע לפני שהפכתי לערימת דמעות נוסטלגית נזכרתי שברומא וכו'

ויצאתי למלחמת התשה. עם נשק קטלני עדכני ורלוונטי לא פחות. נעלים. תוצרת ד. להבי.

והבטתי כשהנחתי אותן סתם מסקרנות זוג ליד זוג נזכרתי בטכסים של פעם.

הנעלים של איה והנעלים של אמא, כמה פעמים מדדנו את עצמינו בדיוק ככה בזמן אמת,

ולה לא הייתה סבלנות והיא מדדה כ מ ו ב ן את כל הנעלים של אמא, וגם את אלה של אבא.

וחיכתה שנגיע לאותה מידה ורצתה והכריזה כבר אז, כאילו היא יכולה לעשות משהו בנושא, שנשאר

באותה מידה, היא ואני, לתמיד. חשיבה טובה יש לזאתי.

וחשבתי ששתים עשרה שנה הן כל כך הרבה זמן,

ואיך נעלים שחורות מבריקות וחגיגיות יכולות להיות רלוונטיות גם פעם, לילדות חגיגיות וימי הולדת

של פברואר וגם לסתיו המרגש שמחכה בהווה לפחות לאמא אחת שאני מכירה היטב.

והברקתי אותן היטב, עם סמרטוט לח וחומר מיוחד,

עטפתי אותן בשקית נעלים רכה והנחתי בארון אחד, למעלה. למשמרת, לפעם.

.

אל תשאלו למי אני חושבת שאני שומרת אותן…:)

.

.

כבר חושך

.

.

כבר חושך והבית מסודר חלקית,

ריח הבישול של השכנים עם החומה והעוזרת הלא חוקית מכביד את האוויר, אני מנסה להתעלם,

ולהתרכז בסתיו, בחושך שמגיע הרבה לפני הזמן, בג'אז שמתנגן כי מישהי עדיין לא חזרה מבית הספר

למרות שכבר ערב וכשהיא חוזרת מנסים לנפק לה שקט ורוגע כדי להזדכות על הרעש שהיום מייצר.

הכלבה כבר עיוורת לגמרי ומתנשמת בכבדות אבל הזנב שלה צעיר ומרוצה בטיול הקצר אל השביל

שלה מדי ערב וכשאנחנו חוזרות והבלונדה היללנית מנצלת את החוש החסר לדעתה לכלבה ומזנקת

עליה בציפורנים שלופות, סופסופ יש לה סיכוי לזכות במלוכה, אבל נביחת הגערה מזכירה לה מי היא

מי בסדר השלטוני בבית הזה.

הפוך הדק כבר מכסה את המיטות של שתינו, ומרק על אש נמוכה מסמן חילופי עונות ותפריטים.

איזה חורף יהיה כאן השנה אני מסוקרנת.

ניעות רבות נוכחות כאן בחודש האחרון,

שלי, שהנעתי במו מילים ואומץ, שלה,

וגם שלנו, אנחנו ההולכות ומגדירות את עצמנו תוך כדי תנועה וסערות.

זה חדש, זה שוב דורש הגדרות לא מוכרות הגיל הזה,

וכולם מנסים להסתגל לרוחות החדשות, הפוסט ילדִיוֹת וטרום בּוֹגרוּת,

רוחות סתיו חדש או אולי רוחות אביב נעוריה,

שלפעמים מרגישות כאילו הן רוחות אמצע  חורף, שיא הסערה, ולא תחילתו.

ואני חושבת עליה יושבת באוטובוס, היא יצאה מהבית לפני שלש עשר שעות,

בטח עייפה ומוצפת, והמוסיקה באיפוד מבודדת אותה מעט מפַּנִים ואנשים,

ואני שמחה שאני בבית,

ואני שומעת את הכלבה נובחת את נביחת ההנה-איה-חוזרת-הבייתה-אני-מאושרת-ממש

ואני חושבת שגם אני שמחה שאני מחכה לה כאן, ככה,

בדיוק ככה,

וקמה והולכת לחבק אותה.

.

.

.

.

.

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא, ואני גם,

כזכור, מאד מאד בעדו ונגד הסיינטולוגיה ושאר הבלי שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

.

.

בודקת

.

.
.

להכנס לחדר שלה כשהיא ישנה,

להציץ ברמז אור שמצליח להאיר את הפנים האלה שלא מחזירים לי מיד מבט מאתגר, לא עונים לי,

מסבירים לי, מעיפים בי מבט אמא-מה-יהיה-איתך-זה-בטח-לא-נעים-להיות-כל-כך-זקנה…

אני בודקת במבט מתמשך, איטי, את התווים המוכרים לי יותר מאלה של עצמי,

הלחיים האלה, הריסים, השער הכרוך בצמת לילה, נשימה רדודה, כף יד רפה ושמוטה .

.

פעם עשו ניסוי עם יולדות מיד אחרי לידה.

נתנו להן להחזיק את ילדיהם שרק נולדו כעשר דקות ואז הפרידו ביניהם לכמה שעות.

כמעט מאה אחוז מהיולדות זיהו על פי הריח (בעינים עצומות) את התינוק שלהן, עשר דקות.

הייתי מזהה את הריח שלה היום, שש עשרה וחצי שנים אחרי, בעינים עצומות?

.

אני מיישרת סדין, מזיזה ספר ועומדת.

התום המתגלה כשהנעורים נחים מסערתם,

האורך הזה, הגבעוליות שאני מכירה כאילו אני, ולא רק בגלל הדמיון הגנטי,

נקודות החן הזהות לשלי כאילו שעתוק,

כף רגל מונחת לכיוון הפוך מהמצופה,

שיער לח מעט מזיעה- למרות המאוורר המאוושש לאט מעל ראשה – בדיוק כמו שהיה מתעגל לה

על העורף וליד האוזניים כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש.

.

הילדה שלי ישנה, והלב שלי..

.

.

מסורת חסרת ילקוט

.

.

אז מה אם זה לא הראשון בספטמבר אמרתי,

זה היום הראשון ללימודים ומסורת זו מסורת, תעמדי.

נו אמא…

מול המחשב, בשיגרת קפה/מחשב של תחילת יום ,

מביטה בתמונות שהוד נעוריה הועילה לאפשר לי לצלם וחושבת שאם הייתי אדם זר הייתי רואה עלמת חן,

ממש תכף אשה צעירה, שמלה עם אופי, תיק על כתף במקום ילקוט – רק ליום הראשון, אבל בכל זאת,

שרשרת זהב, צמה עבותה (באמת) על כתפה וכולה גבעוליות קולית ומתוקה, ולא הייתי רואה/מזהה שזו

בעצם נערה, שילדותה רחוקה ממנה מרחק חודשים זהה להיותה אשה צעירה.

העולם כבר רואה אותה בתור מה שהיא באמת,

ורק כאן, אצלי,

היא (גם) ילדה. הילדה שלי, לגמרי נערה זה ברור,

לגמרי לא קטנה, זה גם ברור,

אבל היי, בטח-לא-גדולה-עומדת-על-שתי-רגליה-לא-צריכה-אמאבא-שלום-ותודה.

הבת שלי, היחידה, אהובת הלב והנפש שלי,

זו היודעת – עדיין – להיות לפעמים קטנה ומתפנקת ומחלקת ורגישה לכל ניעה שלי וברגע לההפך

לאמא-די-את-מגזימה בונקר נעורים אטום , ומיד בלי להתבלבל לאדם דעתני ומשכיל – מי שרוצה

להבין איזה חינוך והשכלה מרוויחים בחינוך האנטרופוסופי – ומיד לההפך לסקיני ג'ינס או שמלות

וינטג', פייסבוק, בלקברי ושאר עניינים.

בקיצור, סערת נעורים והורמונים רגילה ומיוחדת כמו שהיינו כולנו,

ובכל זאת היא זאתי שלי.

זו שאני שולחת  היום לבית הספר לשנת לימודים עמוסה להתעלף – מערכת מטורפת ממש –

ובלב שלי פנימה אני מקווה שמזלה הטוב מול מערכת החינוך פרטית כציבורית ימשיך.

שגדעון סער לא יצליח לשים את הטלפים האידיאולוגים שלו עליה – והיא לא תצא לטיול שנתי לחברון

גם אם אצטרך לעמוד למשפט מול מערכת החינוך, זו הבטחה – ושימשיכו ללמד אותה אהבת מולדת

נכונה לא מוקצנת, גזענית, כובשת ורחוקה מישראל הטובה. שילמדו אותה מחשבת ישראל מבחינתי.

שילמדו אותה תנ'כ בלי העיוותים והקיצוניות והגזענות שאלי ישי וחבריו שואבים שלא בצדק ממנו,

שיעודדו אותה להיות אדם רחום הרואה את האחר בלי תוויות מין, גזע, לאום ודת,

שיחזקו את רצונה להביע את עצמה ואת דעותיה בלי מורא מכלום,

ושיאפשרו לה להמשיך לגדול ולגדול ולגדול. אאמן.

.

.

.

נ.ב. אפרופו לימודים, וחיים, תקשיבו למה שיש לילדה הזאת לבקש מכם במשפט האחרון בהרצאה.

./

. .
.

פגישה ראשונה

.

.

.

עם האורד רורק. שש עשרה וחצי, אין גיל מדוייק מזה.

.

חיסונים ומי שבוחר לא לחסן את ילדיו

יוני 2016.

.יוני 2016 – היום דיווח על עשרה תינוקות שנפטרו משעלת בקליפורניה. לא מחוסנים.
יוני 2012 – התפרצות החצבת בבתי ספר וגנים. לא רק בדרום העיר

……………………………………………………………

הטריגר לפוסט הזה היה פוסט של מנחם בן, שהביע שמחה שהורי נכדתו קבלו את עצתו ובחרו.לא לחסן את התינוקת שלהם
,הוא הוסיף שאת בתו בת החמש עשרה לא חיסן מעולם וטפוטפוטפו היא מעולם לא חלתה
,ו ב כ ן
הבת שלך לא חלתה קרוב לודאי בגלל שהילדים סביבה בגן ובבית הספר כ ן חוסנו ברובם
.הגדול מר בן, ובכך תרמו לסביבה בטוחה לגדילתה הבריאה של הילדה שלך
.ורק שיהיה ברור, הבת שלו אינה תורמת הרבה לסביבה בטוחה ובריאה של ילדים אחרים
,גם נכדתו לא, הן בריאות בגללי, בגלל הבת שלי ובגלל אזרחים אחראיים כמונו שלא ניזונים
וגדלים "על חשבון"אנשים אחרים", ובודאי אינם מעמידים את האחר, את ילדי האחר בסכנה

:ומצאתי אצל דבורית מיילבק
….. אנשים כמונו, שבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים מה הם נותנים לילדים שלהם
לאכול ואיזה כימיקלים הם דוחפים להם לגוף, שפויים ואחראים הרבה יותר מהרוב המוחלט
של ההורים שנותנים לילדיהם חטיפים תעשייתיים מגיל חודש ודוחפים להם אנטיביוטיקה
.בכלעם שהם בוכים יותר מדי בלילה
וואוו מגיב/ה יקר/ה
אנשים כמונו? הבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים איזה כימיקלים הם דוחפים לגוף
של הילדים שלהם" – כלומר…חיסונים. אני לא מזכירה את ההתנשאות ונקודת ההנחה הבסיסית
שאם אני מחסנת, משמע אני  גם נותנת בגיל חודש חטיף תעשייתי ו"דוחפת" אנטיביוטיקה בגלל
קצת בכי בלילה…
כלומר, אם בחרתי לחסן את הבת שלי, אני, אנחנו, "הלא מחסנים" פשוט הורים איומים
"אנשים כמונו" לא בוחרים לגדל את הבת שלנו "על חשבון" סיכון ילדים אחרים.
כי גם אנשים כמונו, כמוני וכמו אביהשלזאתי בחרנו לגדל את בתנו באופן אחראיולא אוטומטי
– או כך לפחות אנחנו מאמינים ומקווים -בלי לציית לנורמות של גידול ילדים באופן עיוור,
מתוך כוונה אמיתית לקחת אחריות מלאה על גידולה וחינוכה בדרך הטובה ביותר שאנחנו
מאמינים בה ומסוגלים לה
.דוגמאות?בבקשה:
היא ינקה עד גיל שנה וקצת. הייתה בבית, צמודה להוריה עד שהייתה כמעט בת שנתיים.
היא מקבלת ואוכלת אוכל בריא יחסית ומאוזן.
היא מקבלת אנטיביוטיקה רק אחרי ארבעה חמישה ימים של כאבי אוזניים
,אם הם לא עוברים מעצמם, מה שכמובן קורה ברוב הפעמים,
ורק אם מתגלה החיידק ההוא במשטח גרון.
היא לעולם, ל ע ו ל ם לא תחזור/תוחזר לבית הספר עד שהחום שלה יעלם לחלוטין
ואני משוכנעתשכל רסיס וירוס או חיידק נמוג ונעלם ממנה – לטובת חבריה כמובן.
היא לומדת כבר כמה שנים בשמחה גדולה בבית ספר אנטרופוסופי –
ולא שזה אומר שהוא טוב יותר מאחרים, רק מציין עובדה שטרחנו וחיפשנו ובחרנו את בית ספרה,
אמא שלה אפילו תהתה, ןעדיין תוהה לעיתים מתי התהפך העולם,
בעקרון היא ילדה שגדלה עם שני הורים מ א ד מודעים לאחריות העצומה ולשמחה הגדולה
אפילויותר שיש בגידול ובחינוך ילד.
א ב ל
לא על חשבון האחר.
לעולם לא על חשבון האחר.
ההבדל
בין להאכיל את ילדיך באוכל בריא לבין ההחלטה לא לחסנם הוא בעיני הפער בין המותר לאסור.
בין המוסרי ללא מוסרי.
בין אדם שהוא חיה חברתית לבין היותו טורף חסר רחמים,
ואתה,
מתנהג כמו טורף חסר רחמים ותפישה ואחריות חברתית.
– אם העולם שבו אתה חי, הסביבה שלך הייתה לא מחוסנת והיו נותנים לך אפשרות הפוכה,
להיות הראשון שמתחסן, מה היית בוחר
– אם ילדי הכיתה של הבן/בת שלך יצאו לסיבוב עזרה והתנדבות – אחריות חברתית –
במרתפים ובגטאות  הפליטים הלא מחוסנים בחלקם, תאשר להם להשתתף?
– האם תשלח את הילדים שלך לגן שבו, אידיאולוגית הילדים לא מחוסנים?
– האם אתה יודע שבימים אלה נבדקת על ידי הורים שילדם נדבק מילד לא מחוסן אפשרות משפטית
לתבוע הורים הלא מחסנים?  תביעה מוצדקת לדעתי וטעמי.

האפשרות שלך לא לחסן את הילדים שלך ניתנת לך בגלל שאני חיסנתי את הבת שלי.

File0033

.בהחלטה שלך לא לחסן את הילדים שלך,

אתה מעמיד בסכנה את הילדה שלי.

וזה, מכעיס, מקומם, ובעיקר זה לא בסדר.

חד וחלק לא בסדר.

.

אסי – הרופא עם הלב הכי גדול שאני מכירה כותב הרבה על חיסונים

הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

שניים, אחד שכמעט ואלה שלא

.

.

מטאפורה? בטח שמטאפורה.

.

החוק של אמא של איה # שעבד מצויין

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל, לחנך את הילדים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, שיגדלו להיות מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים אצל אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים,

את התקפות הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה:

"אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני. מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו.

זה מקום הכי, אבל ממש הכי בטוח בעולם"

ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד בת שנתיים או שלוש לסגת,

לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר לוותר לוותר כי

" היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים,

שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים

וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות מלך עולמך המצומצם,

כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך, ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית

– כמו כולנו –

ל צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק לדעתי,

בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה,

ותפעל באופן מעורר התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה,

כמעט חסרי עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

שתיים בטריטוריה משותפת. שם זה דווקא היה פשוט מההתחלה....

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.

אמא בְּקְרִיז

.

המצב כזה:

התעוררתי בסביבות תשע, לפני כמעט שעתיים,

בסלון, המחובר לפינת האוכל, המחוברת למטבח, ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח,

שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנהכאן על בסיס יומיומי כמעט

ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א'

לא מעט, ע'ע ימי הולדת, חופשים וסתם כי מתחשק.

שמעתי אותן אתמול מצחקקות עד כמעט חמש לפנות בוקר, כשנפרדים לבתי ספר תיכוניים,

הפגישות האלה שוות הרבה עם כל כבוד לפייסבוק, ואני אוהבת אותן ובאמת מפרגנת להן

את השינה המתוקה הזו שישנים רק בגיל הזה

אבל היי,

מה עם הקפה שלי?!

.

עברו שעתיים, חיכיתי שיתעורר.

שתיתי שתי כוסות מים,

ראיתי סרט צרפתי מקסים ששבה אותי בעיקר בויז'ואלים היוצאי דופן ומרהיבים שבו,

וקפה? הצורך בקפה? למה בעדינות? הקריז לקפאין לא נרגע, הוא הולך ומחריף.

ניסיתי לפעול בהגיון כדי לפתור את הבעיה:

הדרך: לזהות מה הבעיה ולמצוא לה פתרון.

המטרה: שתיה קפה ראשון של בוקר בלי להעיר את השלישיה הנמה.

המכשול: הכנת קפה במכונה שלי כרוכה ביצירת רעש ממשי.

הפתרון:

1. איתור מקום רחוק ממרבץ השינה שלהן

2. שינוע מכונת הקפה והנחתה על השטיח בחדר השינה. סגירת הדלת.

3.הכלבה מביטה בי במבט תוהה אבל אני מתעלמת

4. חלב, סוכר, הקצפה, קפסולה, זרימה.

.

5. הו העונג.

ועכשיו, ממש ברגע זה, רגע אחרי,

כשאני מול המחשב רגועה, מרוצה מעצמי למען האמת, מורידה למחשב קבצים של מכונת קפה על שטיח,

אני שומעת מלמולי התעוררות, עכשיו הן מתעוררות עלמות החן האלה, עכשיו.

זה כנראה הזמן לכוס מספר שתיים.

חג שמח.

מִתרַגֶלֶת

.

בכל פעם שהיא נוסעת,

עוברים יומיים שלושה עד שאני מתרגלת לחוסר האמהות הזמנית שלי.

וכשהנשימה שלי משתנה,

כשאני מתנהלת בזמן חסרת שעון או מטלות או שניצלים,

זה בדרך כלל הזמן המדוייק שבו היא חוזרת.

.

מ ע כ ש י ו.

.

או אם להיות ממש כנה

.

אני מרגישה שהקול הנשי שלי מול הבת שלי לא ברור מספיק לפעמים. רק לפעמים.

ואם להיות ממש כנה, אני לא משוכנעת שאני חיה בהתאמה למה שאני מאמינה בו במידה מספקת.

לא דרכי שוויון בהן אני מאמינה בכל נפשי ויכולת המחשבה והצדק שלי, הפמיניסטיות, עכשוויוֹת,

שיוויוניוֹת, מזכירות וזוכרות אפליה, זמנים חשוכים ודיכוי ומסבירות לה שיוויון ופמיניזם כי

אין-שום-אפשרות-דרך-אחרת-לחיות, ובודאי לא אלה הנשענות לפעמים, בלי משים, על האוטומט

הרגשי הישן,זה שעליו גדלנו, הנשים של דור האמצע, דור השינוי.

אני דור אמצע.

הדור שנפרד מהאשה שהיו האמהות שלנו, ולא משוכנע מי האשה שהוא היום.

חתום בחותם הרגשי של העולם הישן, כי ככה גידלו אותנו,

וסוער ושמח ומאמין בכל מאודו במה שקרה, וקורה – לאט, אבל קורה – בעולם החדש, זה של שיוויון,

זהות נשית זקופה וחופשיה, חופשיה באמת בגרעין נשמתה – ושם אני באמת יודעת ומרגישה חופש – וחי

את חייו בעשורים האחרונים בנסיונות שיוט ותפקוד בין האוטומט הרגשי הישן ובין המציאות הפמיניסטית,

אפילו הפוסט פמיניסטית החדשה יחסית ואיך בכלל אפשר אחרת.

.

עכשיו הבת שלי עומדת לפני המעבר הזה. זה שיקרה ממש תכף, בעתיד הנראה לעין. בדיזולב איטי או אם

אני מכירה אותה כמו שאני מאמינה, זה יקרה בקאט חד משמעי וזינוק אדיר למעמקי עולם  הזה, המורכב

בחלקו הגדול מהקסם הגדול, המתעתע, המסתורי הנקרא העולם של ובין נשים וגברים, גברים ונשים.

כאן כבר אין הוראות/עצות מדוייקות שאני יכולה להציע: שחור וכחול מאד מתאימים לדעתי אבל אני בדעת

מיעוט, תחליטי לבד או: לדעתי במגמת קולנוע תלמדי ותרוויחי דברים הרבה יותר חשובים משוטים ומה הופך

סרט לסרט טוב….. ילמדו אותך להיות אחראית על קבוצת אנשים, לקחת החלטות, להפיק, לביים, להנהיג.

שווה בין שווים, בלי שום הבדל בין בנים ובנות, מי  שמתאימ/ה, מוכשר/ת הוא שיעשה, ואין דבר חשוב

מזה שבית הספר יכול להעניק לך כאשה בזמנים האלה שבהם את חיה מותק.

.

הגוף שלך ברשותך. ת ז כ ר י. ברשותך. שאיש לא יגרום לך לעולם להרגיש חייבת, מאויימת, מוטרדת.

קומי ולכי משם. זכותך להגיד לא מתי, מתי שאת רוצה.

מילים ומשפטים שאת משננת לבתך מגיל אפס. פעם הם לא היו קיימים בשיח. לא הציבורי, לא האישי,

והיום הם המנטרה הראשונה שאת מנסה להנחיל לבת שלך. זכותך להגיד לא.

את מקווה שהיא מבינה ומפנימה מה שאת אומרת ומנסה לבדוק את המילים שלך מול החיים עצמם.

ואת מאמינה וזוכרת וקצת חוששת,

שהרגלים, דעות, יחס לדברים והתנהלות בכלל עוברים אל הילדים שלנו תוך כדי החיים מבלי משים,

מחלחלים דרך הפשטות והיוםיום והשיגרה.

דברים שאנחנו עושים מולם ולידם כאילו אנחנו לבד.

והטבעיות מולם גדולה, לפעמים אפילו יותר מהנוחות והטבעיות מול בן זוג, בעיקר כשהם קטנים,

דומה להתנהלות מפעם, בבית ההוא, הראשוני, מול הוריך ואחיך.

וכמו כל ספר הדרכה בסיסי, כמו כל פסיכולוג ומאמר שמזכיר לנו כל הזמן, ובצדק:

הם רואים ולומדים וסופגים מאיתנו ה כ ל.

כמו גור חתולים הלומד ומחקה את אימו מלקקת כף יד ומעבירה על ראשה,

ככה הם. לבד, מעצמם, הכל.

גם כמובן מה שאנחנו לא יודעים ומודעים על עצמנו, וכשזה משתקף בהם מגיע השיקוף וחוסר

האמון: אני? כזאת? ככה אני עושה, מגיב, מדבר?

ואני מגלה שהסינק בין המילים והאמונות שלי ובין ההתנהלות שלי, בעיקר בתפר המחבר בין נשים

וגברים, בעיקר בעולם הרגש, פחות בעולם המעשי, קרייריסטי, למרות שגם בו ניתן למצוא עקבות

מעולם קדמון, רחוק מלהיות מושלם וזה גורם בעיקר ל…אי נוחות מול עצמך.

את רוצה לתת לה עצות נכונות, טובות, מועילות,

לתת לה כלים חזקים וממשיים לניווט חייה כאשה בעולם הזה שאליו היא גדלה,

וכשזה מגיע לבת שלך,

מסתבר שמה שאת רוצה הוא לתת לה את התשובה הכי, אבל ממש הכי, מועילה.

לא מועילה לאג'נדה.

לא מועילה למעמד האשה.

לא תשובה אוטומטית של עקרונות, אידיאלים, מה נכון, מה צריך להיות,

אלא תשובה שבסופה עומד האושר שלה, של הבת שלך,

זו שתכף הופכת לאשה בעולם המורכב הזה,

ואת, כלומר אני,

עדיין לא משוכנעת מה באמת באמת הדרך הנכונה להתנהל בו,

כאשה.

.

מצד שני, לפעמים אני רואה אותה ברגע נתון, ונרגעת.

.

Go Holly, go

.

שילוב נעורים עם מגמת קולנוע עם אהבה לקולנוע ישן שהצלחתי להדביק אותה בה,

עם עינים חומות מלאות הבעה, הביא לזה:

.

.שמלה שחורה של מאיה נגרי ושל אמא שנלבשת הפוך כדי לקבל מחשוף חתוך כך

כפפות מחנות פורים

עגילי פנינה של סבתא רבא

פנינים סתם מאיזה דוכן כי אמא לא הסכימה לענוד את האמיתיות שלנו

פומית ארוכה מברוריה בדיזנגוף סנטר (ותודה לרונית כפיר)

אייליינר, אמא תצייר פס רחב. מסקרה, שפתון טבעי.

נעלים ששמורות כאן בדיוק למקרים כאלה.

ואם יהיה קר, בכל זאת פורים, שכמיית וינטאג' שחורה של סבתא רבא גם.

וכמובן, מסרקת כתר שנמצאה בנס אתמול בחנות תחפושת מקרית,

סיכות סבתא, סיכות ראש רגילות, שתי גומיות, ספריי שער וכדי להצליח במשימת בנית

הקונסטרוקציה על הראש התאמנו דרך לינק ל how to

.

/

/

/

/

/

Go Holly, go

/

שתיים בים, וחורף.

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.

הידים של אמא שלה

.

ככה היא צילמה את הידים שלי אתמול.

הידים שלי הן ידים של אמא, של אמא שלה.

אלה המלטפות ומאכילות ומותחות סדין פלאנל על המיטה בימי החורף, המקפלות בגדים וגרביים,

אלה החותכות רק מה שאוכלים ומסדרות אוכל שיראה נחמד על הצלחת ויעורר תאבון,

אלה שסרקו קשרים בשער, תפרו פרפרים ורודים על חולצות, והדביקו נצנצים…

למדו להוריד כתמי בוץ מברכיים ולהעביר כאב בליטופים מיוחדים למקרים כאלה.

ידים שניסו להבריח געגועים, להניס מפלצות פחד איומות, למדוד חום בנגיעת מצח עתיקה

מכולנו. שידעו בדרך נס לאסוף ציפורים פצועות ולמיין זרעים שהוכנסו לתיק בדרך אל הגן.

הידים של אמא שלה שידעו לגזור בובות נייר מחוברות ולהראות  צורות בעננים: תראי….

לדגדג מרחוק, בלי לגעת ולהצליח. לישר שמיכה, ללטף ראש חוּם, להדליק מנורת לילה.

הידים שלי שידעו להיות ידים של אמא בדיוק מהרגע שהלב שלי ידע, כמו נס.

את הידים האלה היא מצלמת ביום הולדתה הששה עשר מדליקות נרות.

וזה ממש לא משנה אם אלה נרות שבת, חנוכה,

נרות סתם כי התחשק לנו

או נרות יומולדת.

ידים של אמא מדליקה נרות הוא כנראה דימוי עמוק ומושרש הרבה יותר מהמילים החדשות שלנו.

.

למה לא אמרו לי ?!

.

אבל לא התכוננתי ואני בכלל לא מוכנה.

וחוץ מזה, ארבעה ימים זה ממש, אבל ממש לא מספיק זמן כדי להתכונן,

ובכלל,

למה לא אמרו לי שזה קורה כל כך מהר?!

.

נ.ב. אפשר מהתחלה?

.

הקשר בין הג'ינסים שלנו ל D N A

.

.

היום היא הגיעה הבייתה בהפתעה אחר הצהרים,

בכל זאת שני, חמישי וכל שבת שניה, יש סדר בחיים.

אבל היא שכחה משהו וקפצה הבייתה לרגע.

חיבוק, נשיקה ויצאתי איתה להגיד משהו למי שהיה משהו אחד ולנצח ישאר משהו אחר בחיי, אביה.

עמדנו ליד השער ודברנו ופתאום היא עשתה איזו תנועה וראיתי .

לפעמים יש הרף עין, הבזק זמן שרואים אחרת מהרגיל.

היא חומת שער ועינים כמוהו,

זקופה ודקה כמוני, ושפת הגוף שלה זהה לשלי באופן שמדהים אפילו אותנו לפעמים.

והבטתי בה, בתכף שש עשרה הזאת,

שלכי  דעי מה מכל כוונותיך הטובות הצליח להחתם ולהשפיע עליה ועל חייה

וראיתי אותה עומדת במכנסי הג'ינס שלה, הסוודר הנוח, שלה, והנעלים המגושמות האלה,

בדיוק כמו שאני אוהבת,

וכנראה בדיוק כמו שהיא אוהבת,

כי אני כבר לא אומרת לה כמובן איך ומה ללבוש,

הורדתי עינים אל עצמי ופרצתי בצחוק. גם היא. גם הוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

/

אחרכך הוא צילם אותנו

.

תמונת מצב, 18 ינואר 2012, ערב

.

.

כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף

חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –

מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה

הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.

יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,

אחרי הכל, אנחנו בבית.

.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

בכל זאת…

.

.

אני יודעת.  אני מבינה.

וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.

גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.

טריטוריה.

המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה

של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.

המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.

ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.

ואני מתאפקת. הרבה.

אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.

ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.

אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.

וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,

אני שותקת.

ואני מקבלת, בקושי.  רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.

בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,

שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,

שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,

הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.

כמעט אחת לאחת –

כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,

הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.

ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –

ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,

והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת

ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים

טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,

אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.

המנעולים גם.

ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.

כמה מתעצבת.

בודדה לרגעים.

ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.

לא להעלב. לא להרגיש דחויה.

לא 'לקחת את זה' באופן אישי –

מה זאת אומרת לא באופן אישי?…

ואני מבינה ה כ ל

ואני יודעת כמה האהבה כאן

ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.

אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה

למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.

ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה,  מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.

כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,

לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,

מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,

מנסה להאחז בכולם הזה.

בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.

דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.

אבל נו כבר, אני מתגעגעת…

.

מר סער היקר, אם ברצונך לשלוח את ילדיך לחברון, תפאדל, לא את שלי

.

.

עצומה:

לא מאשרים לילדינו לצאת לטיולים מעבר לקו הירוק

וזה לא שהיא לא יוצאת לטיולים אתה יודע, בכל זאת צופי ים, בית ספר אנטרופוסופי, בגללכם, זוכר?

אבל לחברון אתה לא תצליח להביא אותה כמו שאתה מצהיר כאן, אין סיכוי.

או שנכריח אותך דרך עצומות ומחאות או שיהיה לה כאב אוזניים נוראי.

את הבת שלך שלחת לעירוני א' לרם כהן שילמד אותה דמוקרטיה, כמה כיבוש רע והומניות,

ואת שלי / שלנו אתה רוצה לשלוח לחברון?

אה.

עכשיו תחתמו. ותשלחו לינק גם במייל, לא כולם גרים ברשת :)

.

כשהיא מצלמת אותי

.

כשהיא לוקחת את הקנון ומביטה בי דרך העדשה,

אני לא זוכרת שמצלמים אותי. במקרה שלי יו נואו, זה לא מובן מאליו.

אבל כשהעינים החומות האלה פוגשות את אלה שלי,

אני מפסיקה להיות חלי, לא זוכרת את החלי גולדנברג ואפילו רחלי אני שוכחת שאני,

ופשוט נחה במקום הזה שקוראים לו אמא…

.

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

איך היא נושמת

.

.

.

מה היא עושה עכשיו, באמצע הלילה אמא שלו?

עומדת בפתח חדרו וחושבת איך יראה לו? כמו שדמיין? מנסה להחליט אם להציע את המיטה במצעים

שהוא מכיר, שירגיש בבית, או לקנות חדשים מפנקים? האפשרויות שרצות במוחה, איזה אוכל היא

רוצה שיהיה במקרר כשהוא נכנס הבייתה….שישמח אותו, ירגיע?

מרק עוף?

עוגת קינמון?

מה היה אז, בחיים הקודמים האוכל האהוב של הילד שלה…..

מסתובבת בבית? לא מצליחה לישון?

איך היא מצליחה להשתלט, לשלוט, על כל זה ועל עצמה, הגיבורה הזו עם הפנים האלה, והעינים.

מה היא עושה כדי לנסות להחזיק את העוצמות האלה מלהתפרץ?

שוב מקפלת בגדים שלו מפעם, אולי כדאי לכבס אותם שיהיו נקיים וטריים….?

לקנות חדשים?

לכסח את הדשא? לקנות רקפות, כבר יש במשתלות.

מה היא עושה עכשיו באמצע הלילה?

מנקה אבק מהספרים? מעבירה יד על עוד משהו?

איך אפשר בכלל לנשום, לספור ימים, שעות.

פותחת דלת, סוגרת.

מביטה על הבית, מנסה דרך העיניים שלו, איך זה יראה לו, מה השתנה,

זה טוב? זה רע?

הולכת למטבח,

ניגשת, שוב, לפתח החדר שלו כאילו זה יקרב אותו במשהו, בשברירי זמן?

זמן, כמה זמן.

.

עד עכשיו אסור היה להשבר, בשבילו.

מעוד רגע אסור יהיה להשבר, בשבילו.

מתי היא? מתי היא תוכל לנשום עבור עצמה אלוהים.

איך אפשר בכלל לנשום,

עד עכשיו,

מעכשיו,

איך.

אביבה שליט.

אמא.

.

.

.

גם השנה

.

.

.גם השנה לא ויתרתי,

גם השנה התעקשתי לצלם אותה עם הילקוט ליד דלת הכניסה ועל השביל עם הילקוט על הגב.

עם כל הכבוד למעבר לתיכון – ויש כבוד. מעורב בהרבה רגשות אחרים, אבל כבוד –

יש דברים שלא קשורים לכלום חוץ מלאמא שלך מותק,

ואמא שלך מצלמת אותך ליד הדלת באחד בספטמבר ועל השביל עם התיק כבר שתים עשרה שנים,

מאז שהתחלת את גן מונטוסורי המופלא ההוא, זוכרת?

.

שלושה מעברים גדולים, בסהכ הכל, עברה ילדת הבית בחייה.

למשפחתון בגיל שנתיים, לגן מונטוסורי כשהייתה בת שלש וחצי ולפתחו של

בית הספר "אורים" בבוקר כיתה א'. שתי גננות, מורה אחת בחמש שנים

הראשונות, מורה אחד בארבע האחרות, ועוד שניים על הדרך.

הדרישה היחידה שלי ממערכת החנוך הייתה מאז ומעולם מאד ממוקדת,

נא לזכור ולהתייחס אל תלמידך כאל ילד ספציפי,

להכיר אותו באמת, להקשיב לו ברצינות ולעשות את כל מה שביכולתך לכבד

אותו, את יחודו ואת יכולותיו.

אני יודעת וזוכרת כמה המקצוע הזה כפוי טובה במקום, במדינה, בזמנים

האלה. לטעמי, הם אמורים לעמוד בראש זקוף כתף סמוכה לכתף לצד

הרופאים במאבקם, ומחובתנו לספק להם תנאי חיים, וסביבת עבודה ראויים.

מחובתנו לגרום לכך שהם ישתכרו משכורת ראויה ויתגאו במקצועם וחייהם,

ולמרות זאת,

גם כשהתנאים האלה לא מתקיימים ברוב בתי הספר,

אני לא "מוותרת" והציפיות שלי ממי שבחר הוראה כמקצוע נשארות גבוהות.

ממש גבוהות, במיוחד גבוהות, עצומות.

אין דרך אחרת לחנך אותם, את ילדי העתיד,

ומוריהם מבחינתי, שותפים מלאים למשימה האין חשובה ממנה,

לחנך אותם טוב, היטב, הילדים האלה, אלה שבעבורם נצא בשבת, שוב, לרחוב.

.

היום מתחילה כאן דרך חדשה לגמרי. תיכון.

אני שמחה שהגנים שלה והדיאןאיי, והאבולוציה זקקו את יכולותיה והביאו לקבלתה לבית ספר טוב,

כזה שמספרים עליו שהוא, ומוריו, ומורותיו שמחים בעבודתם, בתלמידיהם,

ויודעים לאפשר להם לפרוש כנפיים ולעוף.

כזה שמתייחס בכבוד לציונים,

אבל עמוק בלב, בדיוק כמו הוריהם, יודע שציונים זה עניין,

אבל השכלה, וחוויה, ועשיה, ויצירה ושמחה בלימודים חשובים בהרבה.

וזה מה שאני מאחלת לה, לילדת הלב שלי בשלש שנים הקרובות,

שהדרמות יהיו מעטות ככל הניתן, בכל זאת נעורים,

שהחברות והחברים החדשים יהפכו לחברי חיים,

שבבוקר כשאני אלטף לך לחי סמוקה משינת לילה – כי בלילה לפעמים את עדיין ניראת שלי –

תשמחי שאת קמה ליום הזה, במקום החדש שלך.

שהמורים שלך יקשיבו לך באמת ובכוונה,

שתקשיבי להם באותה התכוונות,

שתרגישי בטוחה במקום הזה שמקבל אותך ממני לכל כך הרבה שעות בכל יום,

ושתזכרי שתמיד, אבל ממש תמיד, אני כאן.

.

.

 

 

   2009  2008

 

.

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

סוף תקופה

.

.

סוף תקופה.

אני לא מצליחה להבין, כמובן שכןאבל….למה סיום ופרידה מבית הספר בתום תשע שנות לימוד הופכת

רגשית יותר ככל שהימים נספרים לאחור. רביעי, חמישי, שישי. בשבת ערב פרידה. ראשון.

ביום שני היא / הם יצאו מדלת בית ספרם דרך שער עלי זית שיחזיקו עבורם ילדי כיתה א'.

דרך הפוכה לזו שעשו כשנכנסו ביום הלימודים הראשון, וילדי הכתה הבוגרת דאז עמדו בשורה, מחזיקים

עלי זית כשער כניסה וברכה ושרים להם שיר.

אני מבינה שחלק מההצפה הרגשית קשור לסימן נוסף – לא שצריכים כאן סימנים –

זה ברור כמו סקיני ג'ינס ועל גאווה ודעות קדומות הפתוח על הספה, שהבת שלי היא כבר הנערה של חייה,

וזה משמח ומרחיב לב, אל תטעו בי….רק שהסימן הנוסף הזה, המסמן באופן חד משמעי סוף תקופת ילדות,

המסמן באופן שיש בו מעט, ממש מעט חשש מהמערכת "הרגילה" –

למרות התקווה שתלמה ילין הוא לא מערכת ממש ממש רגילה – מביא לרגעים של הצפה רגשית.

הבחירה שלי/שלנו לפני תשע שנים במערכת חינוך הכפופה למשרד החינוך מבחינת חומר הליבה ורמתו,

אבל רחבה ועמוקה ממנו בכלכך הרבה נושאים אחרים, משמחת אותי.

החל במורים השמחים לא רק במקצועם, אלא גם בפרנסתם כפי שראוי שיקרה סוף סוף בכל מערכת

החינוך בארץ, אלה המשקיעים בתלמידיהם ימים כלילות, וההיפך, וזו לא מליצה. דרך בית ספר קטן,

הרואה את תלמידיו אחד אחד. תלמידים ומורים, המכירים את כל תלמידי בית הספר, א' עד ט' בשמותיהם.

הם מנגנים, כולם, מופיעים, מדקלמים, רוקמים, מערבבים בטון, בונים, מנקים ושוטפים את כיתתם,

את סביבת הלימודים שלהם. הם מצטטים את המיתולוגיה הנורדית, סורגים, מנגרים, מכיירים.

הם ברמת מתמטיקה מהגבוהות בארץ, בתנך ואנגלית דרוש שיפור.

הם מטילים דיסקוס, מטיילים טיולים שנתיים קשים ומאתגרים באמת, בתנאי שטח של חמישה ימים,

הם מעלים הצגות סוף שנה מוסיקליות ברמה שאין לתאר במילים. מאוהל הדוד תום, עד אוליבר טוויסט

וטוביה החולב. הם שרים שירי ארץ ישראל ושירים בלטינית ואת בוב דילן והביטלס.

הם יוצאים לראות ממטרי כוכבים עם המורה שלהם.

היו שנים שיום קבוע בשבוע היה יום טיול ברחבי השדות והחורשות והפלאות שמצאו במרחבי הכפר הירוק

וסביבתו. הם לומדים באמת, דרך הבנה, התנסות, הסברים והמחשה, לא דרך חוברות אוטומט ושינונים.

ובעיקר,

ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, תשע שנים, להוציא כמה משברים חברתיים קטנים ורגילים,

הם באים לבית הספר ב ש מ ח ה.

גם אני שמחה.

אני שמחה שטרחנו וחיפשנו ומצאנו אז את בית הספר – הוא היה נסתר מהעין אז, לא כמו היום.

אני מאד שמחה עם מה שהם קיבלו ולמדו והרוויחו ממנו וממוריו,

וגם אני – עלי אני מספרת כאן – ניפרדת מבית הספר ומוריו בהרבה שמחה.

גם הכרת תודה ותוגת פרידה נמצאות כאן, בכל זאת, תשע שנים.

בוקר בוקר, כמעט. שני חמישי וזה, נסיעה לשם, צהרים צהרים את הדרך חזרה. בוקר טוב למירי, מה

קורה למורה אחר במסדרון, נכנסת לקחת פרוסת לחם מחדר מורים. רוב בנות הכיתה ישנו כאן לא

פעם או פעמיים.

אני יודעת מי מתעוררת ל א ט, ממש לאט, מי מהן אוהבת איזה קורנפלקס, מי לא אוהבת בולונז ומי

תמיד, אבל תמיד מגיעה בלי מברשת שיניים. אני זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שהעזנו לעשות,

כן, קצת מוקדם מדי, ומי צלצלו באמצע הלילה לאמאבא לבוא לקחת אותן, מי אמיצת לב, מי פשוט

מותק. אני מרשה לעצמי לפעמים ללטף איזה קוקו או להגניב חיבוק והן אפילו לא עושות לי פרצוף כמו

זאתי שלי, כי-אני-לא-אמא-שלהן-הרי.

הן ילדות שאני מכירה הרבה הרבה זמן ומקרוב, ומחבבת עד מאד.

.

אז, מתוקף נסיבות אני וגם נסיבות אובייקטיביות אחרות – ע'ע כיתה שאוסף הוריה מעולם לא הייה חזק

בועד כיתה ושאר ארגונים קהילתיים למיניהם, אנחנו כיתה יוצאת דופן במובן הזה, שאר כיתות בית ספר

הן אחרות למופת – מעולם לא הייתי בועד כמובן, יש גבול ו, הפרעת קשב – אבל הגיע הרגע שלא הייתה

ברירה ולקחתי על עצמי, ברגע האחרון כמובן, להכין להם ספר מחזור כהפתעה מכולנו, ההורים שלהם.

ההפתעה כבר לא הפתעה. כמו תמיד, אמא אחת לא ידעה שזו הפתעה, ופוףףף עפה ההפתעה -ועדיין

השקעתי את השבוע האחרון בפרוייקט אינטנסיבי ברמה דומה לסרט בת מצווה, מי שכבר חווה, מבין.

מסע עמוק אל מעמקי שנים רבות ורחוקות, אלא שהפעם הוא קרה לא רק מול הילדה שלי וחייה, אלא

מול חייה וחיי חבריה בחייהם הם, רמז מהחיים הפרטיים אבל בעיקר במקום שלהם. בבית הספר. בכיתה.

זה היה שבוע מציף עד מאד עד שכמו בכל מחזור טבע, הוא הגיע לשיאו, ואז נרגע וחזר להיות עצמו.

ואז, לקראת סיום, כשחיפשתי במחברות כל השנים שלהם למצוא טכסט פרידה, מצאתי את זה, ולא יספתי:

"הו אדם,

לא נתתיך לא פנים ולא מקום משלך,

אף לא סגולה שתייחד אותך,

על מנת את שתרצה בפניך במקומך

בסגולותיך

תשיג ותרכוש בעצמך.

הטבע תוחם מינים אחרים בחוקים שכוננתי,

אך אתה ששום גבול אינו מגבילך,

אתה את עצמך מגדיר ברצון החופשי

שלך

שנתתי בידייך.

שמתי אותך במרכז העולם בכדי

שתיטיב להתבונן,

כמה מכיל העולם.

עשיתיך לא שמיימי ולא ארצי,

לא בן תמותה ולא בן אלמוות.

בכדי שאתה היוצר והמעצב של עצמך,

תעצב את עצמך באופן החופשי

כצייר טוב או פסל זריז,

תיצור את דמותך שלך."

מתוך מסת כבוד האדם פיקו דה לה מירנדולה

משאירים חותם

.

.

ההבדל בין שני, חמישי, וכל שבת שניה ליתר ימי השבוע

.

.

בלילה של שני לפני שהלכתי לישון הוא נראה ככה –

.

בשלישי כשיצאתי בבוקר מהבית ככה –

.

בלילה יום שלישי – לא הולכים לישון בבית הזה עם כלים בכיור, החלטה שאנחנו מצליחות להחליט

אחת לשבועיים, ולהחזיק איתה יומיים שלושה – הוא נראה ככה –

.

ואז הגיע  בוקר רביעי, וכמו בכל חמשת הבקרים הטובים, הרגילים שאנחנו מתעוררות באותו בית, הוא שוב –

ואין לי מושג איך זה קורה כל כך מהר ובכזו עוצמה, מה כבר עשיתי בין שבע ועשרה לשמונה ועשרה חוץ

מארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת צהרים חמה לבית ספר וקפה לעצמי – או אולי זו אני, חזרנו לעצמנו….

.

וכן, מסתבר שזה כבר הטריד אותי פעם, ואולי אפילו פעמיים…..

.

הקרדיט המופלא שקבלתי בסרט

.

.

.

.

לזה קוראים קרדיט, שלא נגיד נחת, שלא נגיד אהבה, שלא נגיד ילדה עם הרבה מזל בחייה.

יש ילדים שחייהם אחרים,

אלה שנולדו כאן ומגורשים מכאן בערלות לב, גזענות ויהירות יהודית בימים אלה ממש.

מי שרוצה להשתתף / להצטלם / להתנדב במיזם הצילום נגד גירוש ילדים ממדינת ישראל,

שיכתוב אלי, אני אפנה אתכם הלאה.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: