המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Niki A.  ביום 26 באפריל 2013 בשעה 23:40

    אני איתך! רועד לי כל הגוף רק מלחשוב אילו…

    אהבתי

  • אמציה תבואה  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 00:58

    חלי, איתך בכל מילה ויותר

    בנותי- שתיים, ושתי נכדות
    בפיזור שבין שנתיים לארבעים ושתיים.
    כולן פגיעות – כולכן.
    מקווה שתדענה במצבים שכאלו, לא רק להתגונן
    לא רק לבקש בנחישות
    אלא לתקוף ולבלום מיידית.
    ולשתף,
    לא לשמור בסוד את הפגיעה,
    לשתף.

    אמץ

    אהבתי

  • עירית יציב  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 08:14

    תמונה מהממת

    אהבתי

  • Zvika Agmon  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 09:25

    ולא לשכוח: להתלונן, על פי החוק. כמו שצריך. כדי שיִלמד וילמּד.

    אהבתי

  • אמא  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 12:53

    אי אפשר להגזים בחשיבות החינוך שנותנים ההורים חלי, את צודקת. תודה.

    כמה שיותר הורים צריכים לקרוא את זה ולא לחשוב ש"יהיה בסדר" הילדים כבר יסתדרו.

    אהבתי

  • שירה  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 17:33

    חלי, חברה שלחה לי לינק ואני מחזקת את הכתוב. חובה לחנך את הילדות לא לפחד ולא להכנע כמו הנשים של משה קצב וכדומה

    אהבתי

  • אביאל  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 17:37

    איך זה קשור לעמנואל רוזן. זה לא קשור, אז למה להטעות את הקוראים? מניפולציה לשמה

    אהבתי

  • דניק  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 17:39

    מקווה שרוזן יתבע אותך דיבה, עשית פה מעשה חמור. קישרת טקסט כללי (משאלת לב) למעשים שכביכול הוא עשה. תתביישי

    אהבתי

  • chellig  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 17:50

    אני ממש, אבל ממש לא הולכת להכנס עם שני מגיבים אנונימים – אנא, מסרו מייל או אתר – לויכוח כאן, בעיקר משום שעם מעט הבנת הנקרא וגם קריאת השורה הראשונה בפוסט ניתן להבין, בקלות אגב, שהההאשמות שמועלות על ידי נשים רבות על מעשיו (לכאורה, בטח שלכאורה) של עמנואל רוזן, היוו טריגר לחשש אמהי ונשי על מה שצפוי לבנות של כולנו אם לא נשנה את מודל ההתנהגות הנשית המתואר בכתבה בהארץ וגם על ידי כל המוטרדות על ידי משה קצב.
    כל קריאת מעשה הטרדה, חיזור תקיף מדי, אגרסיביות, תקיפה גברית המתואר בתקשורת מהווה טריגר רגשי מזעזע לקורבנות תקיפה מינית # תתביישו שניכם.

    נ.ב. כל תגובה אלימה ואנונימית תמחק מיד. לא אנונימית, תשאר.

    אהבתי

  • רוני  ביום 27 באפריל 2013 בשעה 21:23

    מזדהה איתך מאד

    אהבתי

  • דפנה  ביום 28 באפריל 2013 בשעה 10:46

    המשיכי באומץ ובתעוזה למגר כל גבר מטריד

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 28 באפריל 2013 בשעה 19:28

    חפשו ברשת – קורס אימפקט של עמותת "אל הלב"
    בנות מעצימות בנות,
    בנות לומדות להיות חזקות ולהגן על עצמן.
    לכל הגילאים, בירושלים ותל-אביב ולפעמים במקומות נוספים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 1 במאי 2013 בשעה 11:54

    הסרטון על אימפקט. כל אישה בכל מצב יכולה.

    אהבתי

טרקבאקים

  • מאת זו הקנאה | תקריב ביום 27 בפברואר 2014 בשעה 14:13

    […] בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, […]

    אהבתי

  • מאת אני יכולה להחליט שלא | תקריב ביום 19 בפברואר 2015 בשעה 10:40

    […] – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות אחרות (ואבות), […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: