גם השנה

.

.

.גם השנה לא ויתרתי,

גם השנה התעקשתי לצלם אותה עם הילקוט ליד דלת הכניסה ועל השביל עם הילקוט על הגב.

עם כל הכבוד למעבר לתיכון – ויש כבוד. מעורב בהרבה רגשות אחרים, אבל כבוד –

יש דברים שלא קשורים לכלום חוץ מלאמא שלך מותק,

ואמא שלך מצלמת אותך ליד הדלת באחד בספטמבר ועל השביל עם התיק כבר שתים עשרה שנים,

מאז שהתחלת את גן מונטוסורי המופלא ההוא, זוכרת?

.

שלושה מעברים גדולים, בסהכ הכל, עברה ילדת הבית בחייה.

למשפחתון בגיל שנתיים, לגן מונטוסורי כשהייתה בת שלש וחצי ולפתחו של

בית הספר "אורים" בבוקר כיתה א'. שתי גננות, מורה אחת בחמש שנים

הראשונות, מורה אחד בארבע האחרות, ועוד שניים על הדרך.

הדרישה היחידה שלי ממערכת החנוך הייתה מאז ומעולם מאד ממוקדת,

נא לזכור ולהתייחס אל תלמידך כאל ילד ספציפי,

להכיר אותו באמת, להקשיב לו ברצינות ולעשות את כל מה שביכולתך לכבד

אותו, את יחודו ואת יכולותיו.

אני יודעת וזוכרת כמה המקצוע הזה כפוי טובה במקום, במדינה, בזמנים

האלה. לטעמי, הם אמורים לעמוד בראש זקוף כתף סמוכה לכתף לצד

הרופאים במאבקם, ומחובתנו לספק להם תנאי חיים, וסביבת עבודה ראויים.

מחובתנו לגרום לכך שהם ישתכרו משכורת ראויה ויתגאו במקצועם וחייהם,

ולמרות זאת,

גם כשהתנאים האלה לא מתקיימים ברוב בתי הספר,

אני לא "מוותרת" והציפיות שלי ממי שבחר הוראה כמקצוע נשארות גבוהות.

ממש גבוהות, במיוחד גבוהות, עצומות.

אין דרך אחרת לחנך אותם, את ילדי העתיד,

ומוריהם מבחינתי, שותפים מלאים למשימה האין חשובה ממנה,

לחנך אותם טוב, היטב, הילדים האלה, אלה שבעבורם נצא בשבת, שוב, לרחוב.

.

היום מתחילה כאן דרך חדשה לגמרי. תיכון.

אני שמחה שהגנים שלה והדיאןאיי, והאבולוציה זקקו את יכולותיה והביאו לקבלתה לבית ספר טוב,

כזה שמספרים עליו שהוא, ומוריו, ומורותיו שמחים בעבודתם, בתלמידיהם,

ויודעים לאפשר להם לפרוש כנפיים ולעוף.

כזה שמתייחס בכבוד לציונים,

אבל עמוק בלב, בדיוק כמו הוריהם, יודע שציונים זה עניין,

אבל השכלה, וחוויה, ועשיה, ויצירה ושמחה בלימודים חשובים בהרבה.

וזה מה שאני מאחלת לה, לילדת הלב שלי בשלש שנים הקרובות,

שהדרמות יהיו מעטות ככל הניתן, בכל זאת נעורים,

שהחברות והחברים החדשים יהפכו לחברי חיים,

שבבוקר כשאני אלטף לך לחי סמוקה משינת לילה – כי בלילה לפעמים את עדיין ניראת שלי –

תשמחי שאת קמה ליום הזה, במקום החדש שלך.

שהמורים שלך יקשיבו לך באמת ובכוונה,

שתקשיבי להם באותה התכוונות,

שתרגישי בטוחה במקום הזה שמקבל אותך ממני לכל כך הרבה שעות בכל יום,

ושתזכרי שתמיד, אבל ממש תמיד, אני כאן.

.

.

 

 

   2009  2008

 

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליהיא לפיד  On 1 בספטמבר 2011 at 14:39

    מקסים. ריגשת.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 1 בספטמבר 2011 at 14:43

    בהצלחה

    אהבתי

  • א.  On 1 בספטמבר 2011 at 14:47

    תחזרי לכתוב קבוע, מתגעגעים אליך כאן.

    אהבתי

  • גלית חתן  On 1 בספטמבר 2011 at 16:16

    אהבתי במיוחד את המשפטים: שהמורים שלך יקשיבו לך באמת ובכוונה, שתקשיבי להם באותה התכוונות.
    כי נדמה שאם רק נקשיב באמת אחד לשני ולא נחשוב רק על עצמנו, נלמד הרבה וגם נצמח כחברה, כקהילה.

    אהבתי

  • לייה  On 1 בספטמבר 2011 at 19:00

    מי ייתן וזה באמת יתגשם.. השלוש שנים האלו יעברו כ"כ מהר ובלי שתשימי לב תמצאי את עצמך רושמת לה איחולים לשנתיים בצבא.. איך היא כבר כזאת גדולה!

    אהבתי

  • אורית  On 1 בספטמבר 2011 at 19:05

    מקסים

    אהבתי

  • אייל  On 1 בספטמבר 2011 at 20:49

    ונאמר א מ ן

    אהבתי

  • עידית  On 2 בספטמבר 2011 at 07:50

    יופי. בהצלחה לכן.

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: