תקריב

הם הלכו מהכפר הירוק עד חוף הים לכבוד תקופת גיאוגרפיה שהתחילה השבוע –

בסופו של טיול, כשבאתי לאסוף אותה, מצאתי אותם עם לחיים סמוקות, מכנסיים מופשלים,

בשולי הים, מתיזים מים, הבנות על הבנים וההיפך.

זה לא נגמר טוב כמובן –

ומ. החצי הגברי של המחנכים בכיתה לקח אותה לשיחה.

טוב שיש זום גדול בCanon המדהימה שגרה כאן זמנית –

ראיתי איך הוא מתרכז בה,

מוליך אותה בעדינות, רואים בצילום, הצידה.

ראיתי אותה מִתרצֶנֶת, משפילה מבט.

ראיתי את ד. החצי הנשי של המחנכים בכיתה מצטרפת אליהם.

ראיתי אותם מדברים.

את שלושתם.

מרחוק ראיתי אותה לוקחת נשימה, מתחזקת מול עצמה, ומולם, זוקפת ראש ומדברת.

רגעים נדירים הם הרגעים שהורה רואה את ילדו ב"חיים האמיתיים" שלו –

לא במסגרת משפחתית או לפחות כזו שרשאית לגונן.

כאן הם היו, היא, מוריה והכיתה שלה.

מציאות חייה היא.

זו שאני מלווה מבחוץ.

ברגעים קטנים של בוקר, צהרים, הסעות,

ועדות שמיעה סובייקטיבית לחלוטין הן מצד המספרת והן מצד המאזינה.

אחרי דקות קטנות ממש היא חזרה אלי בפנים פתוחות.

התנצלת? שאלתי בנמהרות הורית שמכעיסה אותי בדיעבד, מאד מכעיסה,

זו שמניחה שאין שיחה בלי "סיבה" –

זו שלא מרפה ממני, ומקבלת ממני על הראש ברגעים אלה ממש.

לא, היא אמרה בקול קורא תגר, מה פתאום.

הוא התחיל.

הסברתי להם והם הבינו.

חוץ מזה היא הוסיפה בטון החדש שלה –

זה שאני עדיין לא ממש יודעת איך להתייחס אליו,

חוץ מזה, הם הבינו שלא כל מי שבוכה, צודק, אפילו אם הוא בן….

.