מורֶה ותלמידה

הם הלכו מהכפר הירוק עד חוף הים לכבוד תקופת גיאוגרפיה שהתחילה השבוע –

בסופו של טיול, כשבאתי לאסוף אותה, מצאתי אותם עם לחיים סמוקות, מכנסיים מופשלים,

בשולי הים, מתיזים מים, הבנות על הבנים וההיפך.

זה לא נגמר טוב כמובן –

ומ. החצי הגברי של המחנכים בכיתה לקח אותה לשיחה.

טוב שיש זום גדול בCanon המדהימה שגרה כאן זמנית –

ראיתי איך הוא מתרכז בה,

מוליך אותה בעדינות, רואים בצילום, הצידה.

ראיתי אותה מִתרצֶנֶת, משפילה מבט.

ראיתי את ד. החצי הנשי של המחנכים בכיתה מצטרפת אליהם.

ראיתי אותם מדברים.

את שלושתם.

מרחוק ראיתי אותה לוקחת נשימה, מתחזקת מול עצמה, ומולם, זוקפת ראש ומדברת.

רגעים נדירים הם הרגעים שהורה רואה את ילדו ב"חיים האמיתיים" שלו –

לא במסגרת משפחתית או לפחות כזו שרשאית לגונן.

כאן הם היו, היא, מוריה והכיתה שלה.

מציאות חייה היא.

זו שאני מלווה מבחוץ.

ברגעים קטנים של בוקר, צהרים, הסעות,

ועדות שמיעה סובייקטיבית לחלוטין הן מצד המספרת והן מצד המאזינה.

אחרי דקות קטנות ממש היא חזרה אלי בפנים פתוחות.

התנצלת? שאלתי בנמהרות הורית שמכעיסה אותי בדיעבד, מאד מכעיסה,

זו שמניחה שאין שיחה בלי "סיבה" –

זו שלא מרפה ממני, ומקבלת ממני על הראש ברגעים אלה ממש.

לא, היא אמרה בקול קורא תגר, מה פתאום.

הוא התחיל.

הסברתי להם והם הבינו.

חוץ מזה היא הוסיפה בטון החדש שלה –

זה שאני עדיין לא ממש יודעת איך להתייחס אליו,

חוץ מזה, הם הבינו שלא כל מי שבוכה, צודק, אפילו אם הוא בן….

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבא מכאן  On 18 בינואר 2008 at 22:43

    אם הצלחת באמת להעניק לבתך את החופש והבטחון להביע את דעתה כפי שכתבת, את רשאית לפרוש. מלאכתך נעשתה. אחרי אהבה, זו המתנה הנפלאה ביותר שאדם יכול לקבל.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 בינואר 2008 at 23:12

    וואלה? רעיון ענק. איזה בית ספר יכול להרשות לעצמו להחזיק שני מורים בכיתה אחת?

    אהבתי

  • A  On 18 בינואר 2008 at 23:46

    את מה שסיפרת במילים.

    זה לא שייך לכאן אבל הטור שלך היה משכנע והחלטתי להתחיל לו אוסף….פילים, אז תודה :)

    אהבתי

  • יעל אכמון  On 19 בינואר 2008 at 07:48

    בפשטות רבה מתבטא בה הרבה כל כך ממה שהיינו רוצים שיהיה במורה.

    אהבתי

  • ל..  On 19 בינואר 2008 at 08:58

    .

    אהבתי

  • אמא מכאן  On 19 בינואר 2008 at 18:07

    לו רק ידעת כמה בטחון יש היום לילדים להגיד את שעל ליבם.
    תפקידנו היום כהורים הגיע לנקודה שעלינו לא פעם לחזק דווקא את המורים…
    עד כדי כך
    ולמי ששאל על ביה"ס אז התשובה בגוף הבלוג, האנתרופוסופי בכפר הירוק

    אהבתי

  • ח ל י  On 19 בינואר 2008 at 21:10

    כמה שאני לא מסכימה איתך –
    אין הכוונה ליכולת לפתוח פה ולדבר אלא לתחושה שזכותך, כאדם צעיר, ולא חשוב כמה צעיר, להגיד, להביע את דעתך ושמישהו יקשיב לך באמת. בכבוד. מתוך התעניינות אמיתית בדעתך וברגשותיך .

    המורים שאני פגשתי בשש שנים שאני "הורה של תלמיד" הסתדרו נפלא הן עם תלמידיהם והן עם ההורים של. משימה לא פחות מסובכת לפעמים…

    אהבתי

  • מיכל  On 20 בינואר 2008 at 11:05

    אני חושבת שהתחושה הזאת שאת מדברת עליה, חלי, שזכותך כאדם, גם אם צעיר… – התחושה הזאת מקורה בבית, אצל ההורים.
    אם הבת שלך היא כזו שיש לה את התחושה הזו את יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולחייך חיוך רחב.

    מסגרות חינוכית משפיעות, אין ספק בכלל, לצערנו לשני הכיוונים. אבל אני עדיין מרגישה שהליבה הזו האישיותית היא פנימית וראשונית יותר.

    אהבתי את הפוסט, וגם את התצלום – גם ביחד עם הפוסט וגם לחוד. גם הפריימינג וגם הגוונים (כן, גם ההתאמה של החולצות שלהם, שאני מבינה שלא היתה בשליטתך, אבל את זו שצילמת אותה).

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: