געגועים לכף יד

.

.

הבוקר היה רגיל. נעים ורגיל.

התהלכנו שתינו בשיגרת הבוקר.

כל אחת לעצמה. בשקט.

חוץ מהבלונדה הנובחת בטירוף ובצדק על הפועלים במגרש ליד,  חוץ מהליטוף על הלחי שמעיר אותה,

הלחישה שלי שזמן לקום והעוד חמש דקות הרגיל שלה ואנחנו ניפגשות ליד השולחן.

היא אוכלת ארוחת בוקר, אני מסיימת את ענייני ארוחת עשר, ארוחת צהרים, בקבוק מים, כסף לקיוסק,

מכינה לעצמי קפה לדרך, מצליחה להגניב נשיקה או כף יד על לחי רכה, מזרזת  כי  איה-כמה-אפשר-

להתעסק-עם-הפוני-הזה-כל-בוקר-מחדש-ולא-מאמינה-שאני-אומרת-את- המילים-האלה-אולי-זו-לא-

אני-אלא-איזה-עב'מ-אימהי-שמשתלט-לי-על-הפה-לפעמים, ואנחנו יוצאות מהבית. בזמן.

שמונה דקות נהיגה לבית הספר.

השיחה התגלגלה היום מי יודע איך ולמה למה זה להיות מפגר, ושילדים אוטיסטים כמו אלה בכיתת פל"א

בבית הספר הם ממש, אבל ממש לא מפגרים אמא,  וסיפרתי לה על סרט מופלא שמסתובב ביו טיוב על

נערה אוטיסטית שמסבירה בדרכה איך העולם נראה ונשמע לה, והבטחתי להראות לה, והגענו.

תביאי נשיקה. א מ א והמבט ההוא לרגע וחיוך.

.

לפעמים, ממש תוך כדי היא נזכרת מי היא, גם בתוך גלי הקוליות הצינית המנסה להתהוות שלה –

די  בהצלחה האמת. ציניות עוברת בגנים? – ומחייכת אלי. היא ממש. האמיתית.

זו שהייתה,

שמתחבאת כרגע ,

ושעוד כמה שנים מספרים לי או בשעות לילה מאוחרות ורגעי חסד מאפשרת לי להפגש איתה לרגע.

.

יש ילדה בכיתת פל"א בבית הספר שאני מאד אוהבת. לפעמים כשהיא מביטה לי לתוך העינים, מאפשרת

לי להביט ישר ועמוק לעיניה, אני רואה את הילדה שבתוך ההגדרות, את האדםהממשי, המציץ אל העולם

מתוך עומק השכבות, אלה שלא מאפשרות את המבט פנימה,או החוצה, רוב הזמן.

או שככה נדמה לנו שזה.

.

וראיתי את הבת שלי מדקקת את דרכה אל שתי חברות שהגיעו ובזיקוקי נערוּת ודקיקוּת קולית

מתחבקת, מתרגשת, מספרת במהירות משהו ורצה. בטח רצה לגדול בעוד יום.

אני מנסה להשאיר קצת מהקפה לדרך חזרה.

יולי תמיר הסבירה בגלי צהל שאין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה הזו והאמנתי לה. גם בן כספית ושאר

מרעיו האמינו לה. אני שותה את סוף הקפה הפושר וחושבת שגם שלי יחימוביץ לא תכנע לפיתויים

ושאני חייבת לדבר עם אבא שלי על איך הוא מרגיש עם ההתפרקות הסופית של מה שפעם, מזמן,

היה הבסיס המוסרי,אידיאולוגי של רוב בני גילו ודורו.

הרמזור הופך אדום מה – יהיה – עם – הסמליות – מה.

.

אשה אחת בטריינינג אפור, מפתחות, טלפון ביד, תיק מיני מאוס ורוד על כתפה הימנית וילדה בת שלש

וחצי ארבע לבושה במכנסי טרייניג, עליהם חצאית טוטו ורודה ושתי קוקיות מחזיקה בידה חוצה את

מעבר החציה במהירות, משפילה ראש ומחייכת אל הבאלאגן הורדרד שלידה ואומרת לי תודה בלי קול.

.

אני כבר בבית, כוס הקפה השניה לידי, עיתון, מחשב, החצי השני של שיגרת הבוקר שלי, כבר סימנתי

את הטכסטים למחר במארקר צהוב, תכף אתחיל ללמוד את הטכסט ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה

להזכר מתי, אפילו בערך, מתי הפסקנו ללכת יד ביד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבא אחד  On 25 במרץ 2009 at 10:30

    אחד למאה מליון ניתוחים?
    אני משוכנע שלא מעט בתי חולים היו חותמים על הסטטיסטיקה שלך :)

    מה לא נעשה כדי לשמור עליהם ועל נפשם.

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 25 במרץ 2009 at 10:34

    שווה פוסט בנפרד, לא כך? נקרעתי…

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 25 במרץ 2009 at 10:36

    פיספסתי. התגובה של סמגד'

    אהבתי

  • מיכל  On 25 במרץ 2009 at 11:03

    .

    אהבתי

  • אורח מבית  On 25 במרץ 2009 at 11:29

    תחושת המתיקות הכי בעולם ללכת עם הילדים שלך יד ביד. מרגיש מלך העולם בגלל הבטחון שאתה מעביר. כיף ענק.

    זה מסוכן לשתות גם קפה בזמן נהיגה.

    אהבתי

  • אמאשלשניים  On 25 במרץ 2009 at 13:41

    שאנחנו ההורחם לילדים קטנים יותר מתלוננים על הצמידות ורק מחכים לרגע שיגדלו קצת ויתנו לנשום ממש לא יכולים להבין את הגעגוע הזה כנראה…

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 25 במרץ 2009 at 14:58

    הם גדלים כל כך מהר.
    :)

    אהבתי

  • רוני  On 25 במרץ 2009 at 15:00

    ועל סכנות ועל תרומות זרע וכל הדברים המוזרים והמאתגרים שיש בעולם ההולך ומתרחב סביבם, וזה בלי לראות שום חדשות (מותר לינאי רק דיבורי קואליציה, שמרתקים אותו עכשיו).
    איך היא גדולה הבת שלך. איך אני לא ממהרת לעזוב להם את היד.

    אהבתי

  • ימימה  On 25 במרץ 2009 at 15:01

    מאוד.

    אהבתי

  • dvorit  On 25 במרץ 2009 at 16:06

    כןכן.יפה ועצוב ומלחיץ (אותי).

    אהבתי

  • סמגד'  On 25 במרץ 2009 at 19:58

    אבל מה לעשות, החיים והאומנות לא יכולים לדור כנראה בכפיפה אחת, בטח שלא עם קצת הומור בריא

    מלכה לב ארי חיה ובועטת והפוסטים שלה יפים עד כאב, אבל היא עצמה חסרת הומור

    אהבתי

  • אורח מבית  On 25 במרץ 2009 at 21:27

    אל מי שמתייחס אליה כאל דמות שהיא משחקת ולא אליה הכותבת כאן לאורך זמן ובמנותק לגמרי מהצד הפומבי והמיוחצן שלה.

    אהבתי

  • כ.  On 26 במרץ 2009 at 00:02

    ברור שהיא יודעת את זה.

    אהבתי

  • צביה רובין  On 26 במרץ 2009 at 13:08

    את המסע החיצוני והפנימי שלך-שלכן.
    תודה על השיתוף. מרגש.

    אהבתי

  • תמר  On 29 במרץ 2009 at 15:18

    חלי שלום, אודה על שליחת קישור ל"סרט מופלא שהכינה

    נערה אוטיסטית על איך העולם נראה ונשמע לה ומסתובב ביו טיוב"
    תודה מראש,
    תמר

    אהבתי

  • תמיד קוראת  On 29 במרץ 2009 at 22:50

    ריגשת אותי כל כך.
    גם אני באמת לא זוכרת מתי הפסקנו ללכת יד ביד
    בערך ממתי שמתחילים ללכת לבית ספר לא?

    אהבתי

  • אני  On 4 באפריל 2009 at 20:26

    היי חלי,
    הילדה שאלה, את כותבת, מי הוא אוטיסט ומפגר ואיך נראה לו העולם ולמה… (אם הבנתי נכון)
    אולי זה הגיל בו מתחילים לשאול, לחפש תשובות, לשים לב להבדלים ולהתעניין במי שבד"כ נשארים קצת בצד אז אולי זה גם הזמן לעזור להם לדעת, לדעת באמת ולא מתוך הסטיגמות מיהם ואיך ומה וקצת גם למה (כי לא תמיד יש למה..) ואולי נוכל להפוך את אלה שקצת בצד להיות קצת פחות לבד.

    חומר למחשבה.

    אהבתי

  • ח ל י  On 4 באפריל 2009 at 20:34

    בבית הספר שלנו יש כיתה של ילדים אחרים, הם חלק פשוט ויומיומי עם הילדים האחרים. מתערבבים, לומדים לעזור, לקבל את האחר ביכולות מתאימות לכל גיל וגיל ומתייחסים באופן כל כך פשוט שהלוואי וןיתר העולם היה מתנהג כך לאנשים האחרים שחיים בו ובעיקר בצדדיו….

    אהבתי

  • אני  On 4 באפריל 2009 at 20:48

    נשמע לי שכולם זכו.
    הלוואי שכך היה בכל מקום.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: