הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית  On 5 במאי 2010 at 20:01

    אוי איזה יופי שאת כותבת!!! ממש צובט בלב וגם הזלתי דמעה (אני סנטימנטלית במיוחד היום). גם שלי מתחילה להתכנס לתוכה (היא קצת יותר צעירה משלך)ובנתיים ננשום עמוק ונחכה שישובו…כי הרי זה ברור … נאסוף את כל הרגעים הקטנים והגדולים של ה"ביחד" ונמתין לפעמים בשקט לפעמים בסערה… אוף, סליחה אני משתפכת …תודה חלי שאת שמה במילים את כל הרגעים הללו והתמונה כרגיל שווה אלף מילים…

    אהבתי

  • נעמה  On 5 במאי 2010 at 20:37

    אוי
    אויויוי
    זה כלכך כלכך כלכך…

    אהבתי

  • ימימה  On 5 במאי 2010 at 22:48

    נכון, זה כל כך כל כך.

    אני ממש יכולה לראות את זה קורה. וזה מכאיב לי מעכשיו.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 5 במאי 2010 at 23:24

    שוב את כותבת כלכך נוגע ומשכנע בדיוק פינצטי.
    את יודעת, אני קוראת את המילים שלך, מוזגת אותן לאישיות של נגה שלי, מוסיפה 8 שנים… ומדמיינת.

    אהבתי

  • galithatan  On 5 במאי 2010 at 23:25

    וואו, כמה יופי ואהבה בפוסט אחד :) שמסתיים בפלאפל ישראלי.

    אהבתי

  • נילי - אפייה ארגונית  On 6 במאי 2010 at 08:01

    הי חלי,
    את נהדרת וכך כתיבתך…
    בינתיים עם ילדה בת 2.5 ויכולה לדמיין איך זה יהיה…

    מצטרפת לקריאה להוצאה לאור של כתביך…

    תודה

    אהבתי

  • מיכל ב.ש  On 6 במאי 2010 at 08:52

    ריגשת אותי עד דמעות בבוקר
    במיוחד הבוקר ששחף שלי נפרדה ממני בדמעות כל כך גדולות בגן ובכתה שהיא רוצה אותי
    יום יבוא ואני אתגעגע לימים הללו…
    אוהבת
    מיכל

    אהבתי

  • רוני  On 6 במאי 2010 at 09:59

    גם אני בדומעות.
    חושבת על בת השנה וחצי שלי, שעכשיו מתחילה לגלות סימני עצמאות ועקשנות, אבל עדיין כל כך תינוקת מתפנקת.
    מנסה לדמיין אותנו בעוד 12 שנים…

    אהבתי

  • כ.  On 6 במאי 2010 at 12:36

    תיזהרי, את מצליחה לשכנע שגם גיל ההתבגרות המפחיד הזה יכול להיות מקסים לפעמים, ולפתות בזוגיות הבלעדית הזאת שיש לכן לפרקים.

    אהבתי

  • bddaba  On 6 במאי 2010 at 14:53

    חצי מנה זה באמת לא כל כך בריא, עדיף מנה שלמה…
    לא מבין למה רק בנות מגיבות כאן לפוסט, זה אמור לצבוט בליבו של כל בן אנוש, כי זה מאוד יפה, כמו תמונות קצרות, אנושיות, מלאות בטוב

    אהבתי

  • יוסי דר  On 6 במאי 2010 at 16:32

    תודה על פוסט יפהפה ונוגע

    אהבתי

  • תמי  On 6 במאי 2010 at 20:16

    חלי, תודה. מרגש עד דמעות. מקסים.

    אהבתי

  • אורי  On 9 במאי 2010 at 15:37

    רגע אחד שמתבוננים בעיניים עמוק ונזכרים
    רגע אחד כל יום, זה הרבה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: