טופוגרפיה של גיל

הלב לפעמים לא מספיק.

גם הדעת לא.

החבל הדק והגבוה הזה מנדנד בין הנכון ללא נכון, בין המחזק למחליש.

בין הויתור – כי מה זה בסכ הכל –

לבין האיסור – כי איך תביני אם לא יסבירו לך. ממש יסבירו לך.

במעשים ומילים של סמכות יסבירו לך.

להבין מה נכון ומה ממש לא, לאפשר לה לגדול להיות האשה שפעם תהיה, האדם שהיא,

על כנפי חיפושיה הדקיקות, עומק מבטה וזוויות גופה ורגשותיה. היא מחפשת עכשיו,

ממש בסתיוו של היום, בבוקר שהיה, בנפנופי עזות לשון ונסיונות קריאת תגר על העולם,

בעיקר אם לעולם קוראים אמא, את המדרגה הבאה, את החוזק.

אני הולכת לאיבוד, מחפשת דרך ברורה בין אהבה, החיבור שלנו  לבין ההבנה הברורה שהיא

כבר המריאה,  ורק מוטת כנפיה ומשקלן אינם חזקים ויציבים דים כדי לרחף לאורך זמן.

רק לזמנים קצרים, לגבהים ומרחקים שבאופק עיניי.

בינתיים.

ותודה לאילה צרפתי המופלאה שיצרה רקמת אור חומרית וא־חומרית בו זמנית. נימי זכוכית דקיקים נטוו למבנים מרחביים ורוסס עליהם פולימר שייצר מעין שכבת עור, מעטפת קרומית. המיצב התחיל במחקר סיבי זכוכית ופולימרים, שערכה צרפתי מאז שנת 2002. במהלך שש שנים צמחו "נופי טבע" שהגיעו לקצה התהליך – למיצב הנוכחי – תוך יצירת טופוגרפיה של אור  שפגשנו במקרה בשבת מבקרת את היצירה שלה במוזיאון תל אביב, שהסבירה והראתה ולא ידעה כמה העבודה המרגשת, המרגיעה, האין סופית הזו שלה חיברה את התחושות שלי, הרגשות שלי ברגע המסויים הזה, בזמן הזה, שבו בדיוק נמצאים חיי כרגע למראֶה אחד. ככה, אני מרגישה את החיים עכשיו. החיים שלי. שלנו.
שקיפות וחוזק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח מבית  On 17 בנובמבר 2008 at 15:13

    המילים שלך לוקחות אותי אחורה.
    הגיל הזה עובר והילדה תחזור עם מה שקבלה ממך.נשימות עמוקות והרבה סבלנות כי אהבה כבר יש..

    כתבת נפלא כמו תמיד

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בנובמבר 2008 at 15:40

    קצת להתרגז והרבה להתאפק. יעבור.

    היא תגדל :)

    אהבתי

  • הצועד בנעליו  On 17 בנובמבר 2008 at 15:43

    דומה למשהו שראיתי אי פעם בעבר, ועוד, אולי כולנו, ראו.

    ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור.!

    אהבתי

  • המאגר הביומטרי  On 17 בנובמבר 2008 at 17:01

    ואת הצועד בנעליו יש לעצור!
    (כי אסור לנודניק מופרע כזה להסתובב חופשי)

    אהבתי

  • r/  On 17 בנובמבר 2008 at 17:29

    יפה ומרגש.

    גם העבודה של צרפתי

    אהבתי

  • חנוך גיסר  On 17 בנובמבר 2008 at 18:24

    הוא, חלי, בהקצאת גבולות כאלה שתתאפשר לה מידה רבה של תחושת עצמאות בתוכם.

    אהבתי

  • אמל'ה  On 17 בנובמבר 2008 at 19:09

    "אוף גוזל"
    דור הררי-"הורים עשרה"
    חיים עמית לפעמים

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בנובמבר 2008 at 20:18

    לא מתייאשת לפעמים מהאנשים היבשים שקוראים אותך כאן? אלוהים, את מתבזבזת.

    אהבתי

  • אורית  On 17 בנובמבר 2008 at 21:25

    אני אוהבת שאת אוהבת. ההתלבטויות שלנו מול הילדים שלנו לא נגמרות לעולם כנראה אבל זה מה שעושה אותנו הורים אחראיים. אילה צרפתי גאונה. לא פחות.

    אהבתי

  • חגית  On 18 בנובמבר 2008 at 08:21

    בעיני, המשימה ההורית הכי קשה היא לדעת מתי לשחרר את חבל הטבור הדמיוני שממשיך לחבר בין האמהות לבין ילדיהן.
    אותו חבל שנועד להגן עליהם כשהיו רכים, והופך לטבעת חנק כשהם מתבגרים.

    אהבתי

  • פריז במאי  On 18 בנובמבר 2008 at 10:28

    והילדונת שלי רק בת 4… כמה שזה קשה למצוא את הדרך הנכונה, והאם קיימת בכלל דרך אחת כזאת…

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: