12 – מאיפה החוכמה ואיך כל השנים. . .

.

.

כיוון שאני לא משתמשת במעלית, מטעמי חרדה לא הגיונית וכו', התפרצתי ללובי בקומת האולפן ב"רשת"

בשבוע שעבר סמוקה ומתנשפת מהטיפוס במדרגות –אבל עם פטור עצמי מספורט באותו יום –

ובעוד עוזרת ההפקה מקבלת את פני בחיוך ותימהון, ראיתי פתאום את דורין.

דורין היא א. מעצבת אופנה נפלאה ב. אשה מצויינת  ג. חברה שלי.

איזו הפתעה, אני מחבקת אותה אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה, באמת, לא מטאפורית,חוץ מרגע קטן

בשבוע שעבר בתוך ההתרגשות וההמולה של תצוגת האופנה העונתית שלה ומה שהיא אומרת לי עכשיו,

במסדרון ב"רשת" אחרי כל הזמן הזה זה:  – רגע…יכול להיות שזה עדיין בתיק שלי…

– מה בתיק שלך? אני שואלת, בכל זאת,עברה שנה. אולי מה שלומך או משהו דומה….

– המתנה לאיה.

– מה פתאום מתנה?

– מה זאת אומרת  – היא מחייכת את החיוך האדום שלה – הייתי בפריז בשבוע שעבר, קראתי בטור על

את מתרגשת מהבת מצווה שלה ולא יכולתי שלא…..רגע, היא ניגשת לתיק שלה, מחטטת ומוציאה

בתרועת נצחון קופסא קטנה…

–  הנה, תני לה ותגידי  שזה ממני באהבה, והיא מנשקת אותי והולכת להתראיין ולהראות את הבגדים

היפים שלה בטלוויזיה. נכנסתי לחדר האיפור, התיישבתי על הכסא ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הצמיד

הקטן עם הלב שהחזקתי ביד, על דורין שלא ראיתי, באמת כמעט שנה ועל חברות נשית.

.
איך אפשר להסביר סיסטרהוד?

היא לא חברות, ואחיוּת היא מילה מוזרה. מעבירה אחווה נשית כרעיון ואידיאל יותר מאשר את התחושה

האמיתית, הפשוטה, המחויכת של המיוחד שבחברות בין נשים. הסיסטרהוד היא מילה המנסה להעביר

ולתאר קירבה אוניברסלית, כמעט גנטית, נשית ואינטימית אבל לא בהכרח אישית ככל שזה נשמע מוזר.

עדית פאנק כתבה באחד משיריה היותר יפים, הניחי לי שמו, שורה נצחית, בעיני:

"תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי" –

שורה היכולה "לשמש" כהצהרת אהבה של גבר לאשה כמובן,אבל בעיני היא שמישה ומדוייקת  לחיים שלי,

לחברות שלי. אני משתמשת בה לא מעט כשאני מדברת על גימל, החברה הכי הכי טובה שלי, וגם על המעגל

היותר רחב של הנשים שלי, נשים המקיפות אותי בחיי, בטוב וברע.

אלה המונחות בחיים שלי באותה פשטות ושמחה ואהבה שאני מונחת בחייהן.

לחלק ביום יום, לאחרות, רק בשמחות גדולות ורגעים מלאי עצב, כמעט בלי האמצע.

לפעמים לקפה קצר, יש כאלה שהכי טוב ואינטימי עובר ביננו דווקא במילים כתובות, המאפשרות גילוי לב,

פתיחות ויושר שרק מילים כתובות יכולות לעיתים להכיל. יש חדשות יחסית.

יש את ה. שמתיידדת איתי כמעט רק כשהגוף שלנו נקרע בהליכה על שפת הים עם סודות גדולים שנעלמים

אל הגלים, ככה אנחנו מקוות, ויש את א. אנחנו מצליחות להפגש פעם בהמון זמן ממש ותמיד, תוך רגע,

הכל על השולחן ברור וחד ובלי הסתרות בכלל, ואת לביאה שהיא סוג של אחות גדולה ומעצבנת.

ואת אלה שהיו.

גם מתוך הכעס והזרות והזמן שעבר, האינטימיות לא נעלמה והדיבור זהיר- אם בכלל –  אבל העינים מדברות,

תמיד מדברות. ואת זו שכועסת ולא אמרה, ועדיין לא אומרת למה, ואת זו שאני כועסת ופגועה ממנה ולדאבוני

לא מגייסת אומץ כדי להגיד, שתדע כמה פגעה. ואת אלה שנטשו בכאב הכי גדול שלי והכאיבו הכי הרבה

בנטישה שלהן ואת ל. שאחרי שילדתי לקחה על עצמה, כי ביקשתי בגלוי ובאומץ שתהיה לי למַנְחה, ועם תינוק

קטן וילדות גדולות פינתה לי מקום בלב ובחיים וכל כך עזרה לי בחודשים הראשונים. סיסטרהוד, כבר אמרנו.

ואת הנשים האלה, שבקריסות הגדולות ובכאבים הגדולים, את, אני, תמיד מוצאת עצמך מוקפת בנשים בחייך:

אמא, אחות, דודה וחברה טובה. אין כמו חברה טובה.

תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי, אני חוזרת על שורה כל כך  יפה.

.

יש אנשים האומרים לי שלהתייחס לחברה הכי טובה שלך כאל משהו  "מונח" – את מונחת לידי –

זו התייחסות מבטלת, לא מכובדת. אני באמת מתייחסת אליה כמובן מאליו בחיי. זה נכון.

אני באמת רואה בה דבר מצויין, ומובן מאליו וחשוב בחיי שאני אוהבת ומכבדת בדיוק כפי שאני מקווה שהיא

מרגישה בקשר אלי והימצאותי בחייה. מבחינתי, אני שמיכת הטלוויזיה הרגשית שלה. שתתעטף בי.

שמחה, בטחון, עניין ופשטות. מה עוד צריך?

היכולת להיות אני. בלי אגו, בלי צורך להעמיד פנים, כמעט כמו לדבר  עם עצמי, ממש כמעט.

לא להיות חייבת לדבר, לפטפט כל יום, לשמוח בשמחותיה, לאהוב את  ילדיה ואהוביה ומשפחתה כשלוחה

של חיי ומשפחתי שלי,  לכאוב את כאביה, אכזבותיה, נצחונותיה וכשצריך,

ת מ י ד להיות שם.. בשמחה, בפשטות. באהבה.
.
אני רואה את הבת שלי בודקת חברויות בגילה. מתרגשת מקרבה חדשה,  מתאכזבת עד עצב עמוק וגדול מכדי

להכיל ואני יודעת שצפויות לה שמחות גדולות, רגעי קירבה מענגי נפש, צחוקים, החלפות בגדים, רכילויות

על בנים, סודות ראשונים על איפה ואיך זה מרגיש, חיזוקים גדולים לאורך חייה שאת יכולה וצריכה ומסוגלת,

תחושת שיתוף והבנה יוצאת דופן עם חברותיה והרבה, הרבה מאד רגעים טובים.

אני גם יודעת, ומכירה ומצרה שאין בכוחי למנוע ממנה את ההפוך. את האכזבות הצפויות לה, וכאבי לב שיגרמו

לה ושהיא תגרום לחברותיה במזיד או שלא.

אני מאחלת לה שתמצא ותמציא לה עם השנים מעגל.

מעגל בנות, נשים שיקיפו אותה ואת עצמן במעטפת בטחון ואהבה ונשיות וכח,

מעטפת שתעניק להן את מה שהן יכולות. …

ושלא תשכח שגם אמה, סבתה ויתר הנשים במשפחתה אוהבות אותה כל כך ומחכות לה, בידיים ולב פתוח.

כזה, כמו על הצמיד החדש.
.

יום האשה מצויין בשבת הקרובה. זכרו אותו בלבכן. הוא חשוב. עדיין.

טור מספר 12 –  24 – "ידיעות אחרונות"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 6 במרץ 2008 at 18:07

    הן מה שקוראים משענת קנה רצוף

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 6 במרץ 2008 at 20:01

    בטיימינג מזהיר, שימשו שתי החברות הטובות שלי, ב' וד', משענת קנה רצוף (אחלה קופירייטינג) גואל במיוחד. באחד הימים הכי שפופים שלי.
    אני אוהבת אותן

    אהבתי

  • ימימה  On 6 במרץ 2008 at 20:29

    דיברתי עם משענת הקנה שלי. בעלי לא מבין איך אני מכנה אותה חברה טובה אם אני מדברת איתה בקושי פעם בחודש. הטור הזה מדויק מאוד.

    אהבתי

  • נגה  On 6 במרץ 2008 at 22:44

    רצוץ,דפנה,חלי. בכל זאת רצוץ.
    האידיאות על סיסטרהוד הן, אולי, רצופות (אילוזיות)

    אהבתי

  • אחת  On 6 במרץ 2008 at 23:07

    בעולם האמיתי אין כאלה דברים.
    כלומר יש אבל זה לא נפוץ כמו שעשויים לחשוב.
    יש גם "סתם" חברות טובה בין נשים. בסיסטרהוד של ממש לא נתקלתי, לא אצלי ולא אצל אחרות.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 במרץ 2008 at 00:17

    היא הידיעה האמיתית שיש דברים שרק נשים יכולות להבין ב-א-מ-ת ולהרגיש עם כל הכבוד לצד הנשי של (חלק)(קטן) מהגברים.

    אהבתי

  • ליהיא  On 7 במרץ 2008 at 02:18

    ולשמחתי יש לי כאלה חברות, אפילו יותר משתיים.

    חלי, טור מקסים כתמיד. רוצה לשוב ולהודות שאת מפרסמת את הטור גם פה כי רק כך אני יכולה לקרוא.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 במרץ 2008 at 08:40

    מעניין מה חושבים חבריך הגברים ברשימות או קוראיך בכלל על חברות בכלל, נשית או גברית מעניין.

    אני לא מלציחה להבין את הסחבקיות והבלי לדבר באמת שלהם. ביי וצאפחה על הכתף מעולם לא נראתה לי כאמפטיה גדולה, מצד שני, אני לא גבר

    אהבתי

  • orit  On 7 במרץ 2008 at 16:41

    אכן קשה להגדיר את אותה אחווה,עבורי היא קרש הצלה בתקופות קשות ואני משתדלת להיות שם תמיד עבור החברות בעצב ובשמחה.אפשר לתאר זאת כרשת עם קורים דקיקים ועדינים העוטפת ומרפדת אותנו ואז העולם פחות מכאיב…
    האם ניתן להגיע ליחסים כאלה גם עם גבר?האם ניתן למצוא גבר מכיל ומבין שניתן לחלוק איתו הכל בלי חשש משפוטיות?

    אהבתי

  • גימל גם  On 7 במרץ 2008 at 21:15

    התרגשתי.

    אהבתי

  • שלי  On 7 במרץ 2008 at 22:30

    קצת באוף טופיק, אבל בתור קלסטרופובית (לשעבר, בערך) המעליות תמיד קופצות לי לעין

    הייתה לי חרדת מעליות במשך שנים, וברמה זו או אחרת כנראה רוב חיי. לאחרונה טפלתי בזה בטיפול התנהגותי של שלושה חודשים, ועבר – יותר נכון מאד נחלש. אפשר להפסיק לסבול, באמת.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: