תקריב

.

.

.

במסדרון של ד. פעם בשבוע אני רואה דברים.

החדר שלה, שהופך שלי לחמישים וקצת דקות פעם בשבוע נמצא בבניין מוזר ומדליק בדרום העיר.

אני מקדימה תמיד. בחמש, שש, עשר דקות ומשוטטת בקומה ראשונה, שניה, שלישית ורוטנת מול עצמי

ומול הנודניקית add  הזאת איך שוב לא הבאתי מצלמה ממשית ואני מוציאה את הבלקברי. אני אוהבת

מה שהוא עושה לתמונות. האכות שלו לא נפלאה כמובן, ולכן הצילומים שלו, מעבר למה שהעין שלי רואה

ורוצה ומתכוונת, מקבלים סוג של סמירצ', מריחה, קסם. קצת כמו ההבדל בין פילם לדיגיטליות האלה.

ביום רביעי שעבר המדרגות המרוסקות וחהחבוטות

ואלה

והאור

.

או בעצם חסרונו היו כל כך, אבל באמת כל כך יפים בעיני

שצלצלתי בפעמון באיחור של הרף עין או אולי לא, אבל ככה הרגשתי כשהתיישבתי וניסיתי להבין,

או לראות את החיים כמו שהם, לא דרך עדשה, או פילטר…..

.