ארכיון קטגוריה: אני

לא התלוננתי

.

לא התלוננתי כי לא ידעתי שאפשר, לא חשבתי שאפשר,

האפשרות הזו לא הייתה, ככה חד וחלק, חלק מהאפשרויות שעמדו בפני אז,

לא הטרדה מינית, כפיה, אביוז, מילים לא מוכרות, לא קיימות.

מגיל שתים עשרה, ארבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים,

מנגיעות כאילו מקריות שנצרבות בנערה צעירה לשנות סיוט,

דרך שכן מבוגר שחמס וצילק והשחיר את נפשי לנצח,

דרך מילים והערות ונגיעות והטרדות ומניפולציות ודחיקה אל הקיר, הפיזי והרגשי,

כל מקרה לגופו, כל אחד והגבול ועזות המצח הגברית והכוחניות שלו.

מעולם לא באלימות כמו בסרטים, זה מה שבלבל,

בלי סטירות, איומים, הצמדת סכין לצואר, לא היה צורך,

הכפיה הגברית, הדי אן איי הישן,

חותם יחסי נשים גברים שמשתנה בימים אלה ממש לא הצריך יותר ממה שהיה בו.

ההבנה שאפשר להגיד בפשטות ובקול רם לא,

לא רוצה,

לא, זה לא בסדר,

ואם זה לא קורה לקום ולצעוק, להתנגד בכוח, לספר, להתלונן,

כשמה שקרה היה נקרא היום הטרדה מינית, אביוז, התנהגות שחורגת מנורמת ה"נסיונות",

לא הייתה אז חלק מהאפשרויות. 

היכולת לקום ולהפסיק את מה שקורה גם אם זו "רק" הערה מכוערת ברחו,

ליטוף מביך ודוחה, היכולת לצעוק שזה לא בסדר, לא רק להתחמק בכאילו נחמדות,

להגיד בברור, היי גבר, ככה לא מתנהגים, לא הייתה נוכחת.

.

לפעמים אני תוהה למה לא סיפרתי, לא סיפרנו, להורים, לחברות,

למישהו שיכול היה לשמור עלינו, להיות המבוגר האחראי ( גם כשהיינו גדולות),

שמישהו יקח אחריות ויפסיק את זה!

איך הבושה המוטעת הזו נטמעה בדורות שלנו וגרמה לכל כך הרבה נשים (וגברים גם)

לשאת משא נורא כזה לבד.

אבל מה שמשמח ואפילו היה שווה את המחיר ( לא בטוח, לצורך הדגשה )

היא המחשבה שהדפוס הזה משתנה, 

שיש סימנים קטנים שלא מעט גברים מתחילים להפנים ולהבין מה אסור, איפה הגבול,

מהי הטרדה ומהי הסכמה.

ומה שיותר משמח היא האמונה והתקווה שהילדות שלנו,

ברגע האמת,

ובואו נתפלל תפילה חילונית עמוקה ומלאת אמונה שאנחנו צודקות,

הן כנראה לא ישתקו.

.

 

beautiful boy

/

/

/

 

צילי וגילי

.

אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות שלי לבלוג,

הפייסבוק והאינסטגראם הם פלטפורמות מדוייקות יותר לזה לטעמי,

אבל כשתי התמונות האלה שלי הגיעו אלי באותו יום,

משתי עבודות שצולמו באותו שבוע, והן כל כך שונות,

הראשונה כבר הודפסה והופצה,

להפקה השניה יקח חודשים ארוכים של עריכה ושאר ענייני סרטים,

אבל ההבדל ביניהן,

כמו ההבדל בין סוגי העיסוקים שלי,

משמח אותי וגורם לי לרצות לשמור אותן כאן,

בבלוג דברים נשמרים לאורך זמן, בקטגוריות, עם גישה קרובה יחסית,

בלי פיד שרץ מהר ומעלים הכל תוך דקות.

.

הצילום הראשון הוא פורטרט פלוס תכשיטים להפקת חג של מגזין סטייל/לאשה,

אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת באמת ניראת ככה, בטח לא כשאני

מתעוררת ובטח לא סתם ביום יום. אבל בעבודה מסוג כזה, ממש ההפך ממשחק,

כשבצילומי סטילס קסם תפיסת הרגע הוא העניין, עם איפור מצויין, שיער עשוי,

צלם נחמד אש ומוכשר אש, תאורה מושלמת, הפקה מפנקת, סוכנות מפרגנת וגם

פוטושופ עדין במינון הגיוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

צילום: איתן טל

 

התמונה השניה לקוחה מצילומי סרט קצר שצולם גם הוא בשבוע ההוא באוגוסט,

איפור מינימלי, תאורה טבעית, תסרוקת ובגדים משקפיים שאין כלום שמזכיר אותם

בחיים ובארון ומול המראה שלי, אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת

באמת ניראת ככה עדיין, גם לא כשאני מתעוררת, ובכל זאת, למרות שגם זו לא

ניראת ממש כמוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

 

 

 

 

זאת מפעם

.

באמת שיש לי כל מה שצריך כדי לעבור את שפעת הקיץ המחורבנת שנפלה עלי.

תה ומים עם ג׳ינג׳ר,

ומגנזיום ואדוויל,

ומד חום וספרי לגרון ומשהו טבעי גם.

ויש לצידי ספר, שניים, שחיכיתי להם מאד,

ותשבצים,

ומחברת לכתוב ולקשקש,

ורמקולים נפלאים למוסיקה,

ונטפליקס מול העינים,

ואפליקציות למכביר בטלפון,

ומרק במקרר,

ואפילו יש לי זאתי עם שפעת בחדר הסמוך,

 

אבל כל מה שאני

רוצה זה את אמא

שלי מפעם.

ואני מבינה כמה

אני ברת מזל

שיש לי בכלל

אמא,

ואבא, לא נשכח,

אבל כרגע אני

רוצה את

אמא שלי מפעם,

ואותה כבר אין

לי.

יש לי ורסיה

מתוקה מאד,

אוהבת מאד,

בת תשעים ושתיים שלה,

וזה בסדר גמור,

חילופי התפקידים האלה מקובלים עלי, באמת, ובאהבה, בזכות ולא בחסד.

אבל

כשאני ככה,

מעוכה וחלשה ועצובה קצת,

ובלי כוח לרגע,

ובלי מקום פשוט שאפשר להתפרק בו

או פשוט להשען ולנוח מעט,

אני רוצה את אמא שלי,

זאת מפעם.

 

הכל בסדר, נשבעת, סתם רגע חלש כדי לזכור

.

חיים מפולטרים

.

זו פעם ראשונה שאני מעלה משהו לבלוג אחרי שהועלה לאינסטגראם שלי או לפייסבוק,

אבל אני מרגישה שזה נושא חשוב מכדי לתת לו להעלם במהירות שבה פוסטים וצילומים

נעלמים בזרם הפיד והפוסטים המציפים את כולנו במקומות בהם אנחנו מעלים את החיים

שלנו, בפיד בפייסבוק, בדף האינסטגראם, ואת הנושא הזה, את הפוסט הזה אני רוצה

להציף ולשמר לאורך זמן, הוא חשוב, לדעתי.

הנה אני, משמאל למעלה זו אני לפני שעתיים, שיא החום, עייפה, מותשת,

מחכה לבת שלי  ואומרת לעצמי שיש אור יפה כאן ועושה סלפי, סתם, כמו כולנו לפעמים.

אחכ, נאלצתי להמשיך לחכות אז השתעשעתי עם איזו תוכנת עיצוב קלילה בטלפון,

אפילו לא פוטושופ,

סתם אור וצל וריכוך ופילטרים, ואופס, הנה אני

 

אם הייתי מעלה רק תמונה אחת כזו, שאני ניראת בה כל כך זוהרת ורגועה, עם עינים

בוהקות ושפתיים ורדרדות ועור זוהר כמו בשלושת הפורטרטים המפולטרים כאן,

חלק מכם, מכן, בטח מהילדות שלכם היו חושבות/ים שוואוו,

,אפילו לשניה, כי מי מתעכב לחשוב על עוד תמונה באינסטגראם,

שככה באמת נראות נשים, בנות ששים או לא משנה בנות כמה,

והן לא, אני ואתם יודעים.

גם הבוטוקס ( עושה לפעמים, בטח עושה )

ושאר הזריקות לא מגיעים לתוצאות הלא מציאותיות שהפילטרים תוכנות העיצוב

והפוטושופ מוסיפים לצילומים ומציפים אותנו, אם נרצה או לא,

אבל כן,

ככה מתנהל העולם היום,

כמו שהוא משתקף על המסכים הקטנים.

חיים מפולטרים,

מנסים להראות את הטוב, שווה, ראוי, יפה, בטח יפה,

סטייליסטי,

גם אני כמובן, שלא יהיה כאן רגע של ספק או הרהור,

שזה אנושי וטבעי כמובן,

כי כל מפגש שלנו עם המציאות מורכב גם משער עשוי וקצת איפור ולבוש שמראה

ומסתיר מה שבחרנו, וכולנו ממוגנים מול העולם במובן הזה, אבל החיים הם החיים,

והמציאות כפי שהיא משתקפת במסכים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד אינה המציאות

ובתכלס, זה עצוב,

כי אין סיכוי שמישהי, יפייפיה, צעירה ועוצרת נשימה ככל שתהיה ניראת ככה במציאות,

גם מישהו אגב,

כי במציאות, ההבדל בין החיים לפילטרים הוא כמו ההבדל בין פורנו לסקס,

אז מה יצא לנו מזה?

להם?

לילדים, לילדות שלנו שנולדו לעולם מפולטר, רק אכזבות?

.

פעם חשבתי לעשות תערוכה של כל הצילומי דוגמנות שלי עם עיבודי פוטושופ מהיום,

מול המקור שהיה עדיין שיקוף משופר של הדוגמנית שעמדה שם, אבל יחסית להיום

אפשר לראות בצורה כל כך ברורה את הפער בין מציאות לפנטזיה, כזכור, בזמנים

ההם, א ז מ ז מ ן בשנות השבעים, שמונים ל א ה י ה פוטושופ,

היו צלם, תאורה, איפור, וחדר חושך, והיה לא רע, באמת.

.

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

בינתיים קיץ, וחם

.

אני זוכרת שקיץ.

ויש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

ושהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שיש חיים פשוטים,

ארוחות ערב,

קרמים נהדרים לפנים ושיעורי יוגה וספרים נפלאים לקרוא.

ושזאתי, הבת שלי, תכף עולה לגור בירושלים of all places

לשלוש שנים לפחות, ואין לי מושג מה ואיך זה יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

ואני זוכרת ונזכרת שיש גברים בעולם ואפילו ראויים ( פה ושם ),

אחד שאני מכירה, בן גילי התחתן לא מזמן, ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים,

וחברות,

ויש הצעות שאני דוחה, ותפקידים שאני לא מקבלת (נו כבר!!),

ופרוייקטים שהמוח שלי ממציא ומפעיל בלי שליטה,

והרצאות שאני מעבירה, והנה אחת חדשה שעניינה הגיל שלי ושלנו, הנשים.

ותערוכות לסיים, עבודות להמשיך, וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח,

ופרוייקט שאין לי ספק שיהיה מופלא אם תשתפו פעולה, לא פחות,

הבטחה.

ועדיין יש לי אמא ואבא לחבק ולקבל לפעמים ליטוף על הלחי וחיבוק,

ומי קורא לי רחלינקה ככה מלבדם.

ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות ובגדי קיץ ושיזוף זהיר ומיזוג אוויר ונשימות רחבות,

וממתקי המלצות שאני מלקטת ומפרסמת.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ בטן וגוף.

ואני זוכרת שיש חיים ופגישות, ובני אדם, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר ואני כל כך רוצה,

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה

וגם ההפך הגמור,

כשרגעי מציאות מגיעים במלוא עוצמתם, כי החיים הם החיים,

וכל פעם מחדש משהו מפתיע, למרות שלא צריך להיות מופתעים כבר,

ובעוצמות שלא מאפשרות התגוננות נותן בוקס בבטן

וכופה ( ובצדק ) להרחיב מבט מהקטנים הנהדרים של החיים,

להתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה העצומה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים מנצחים בסוף.

.

# בינתיים קיץ, וחם.

.

 

גלי החום, רדיו 103 תום הסערה

.

כן, "גלי חום",

תוכנית רדיו עם כוונות טובות,

שנה וחצי בדיוק של שעת לילה ברדיו,

שהבטיחה וקיימה כך שמענו לאורך התקופה מאנשים,

ברדיו, ברחוב, במיילים, בהודעות, הגיעה אל סופה.

וכמו כל תקופה,

ינקות, נערות, בגרות, ואפילו גיל המעבר הידוע לשימצה,

לפעמים בצדק,

גם גלי החום הרדיופוניים האלה,

עם האייטמים, השירים תואמי טעם וגיל, אדוות, לפעמים צונמי,

גלים עמוקים, סערות וימי שיזוף מושלמים,

שנה וחצי, כל שלישי בעשר בלילה, רדיו 103, הגיעו לסופם.

*

זה היה בית מאד נעים,

בית עם מסדרונות ארוכים, שקט בלילה, מנהלים קשובים,

טכנאים שעוזרים מאד, שתי עורכות ועורך שהחזיקו יפה מערכת סוערת,

כל זה כדי שגלי החום יזרמו אל החוף ובחזרה

מבלי שההורמונים יצעקו והצונמי יתפרץ.

כל הגלים האלה, תמו ימיהם.

*

אני שלמה מאד עם ההחלטה שלקחתי.

כשלוקחים החלטה נכונה,

אם לוקחים אותה לאט,

לא מתוך זעם, פגיעה, אגו,

אם נותנים לאלה לדעוך ואז מחליטים,

במחשבה צלולה, אחרי לא מעט זמן של בדיקת ההחלטה,

אם הסיבות ברורות מעל לכל ספק, ברורות וחד משמעיות,

אם המצפן הפנימי מאשר, הטיימינג מדוייק, וברור שהגיע הזמן,

התחושה של "האחרי" אין דומה לה.

הגוף רגוע, הלב שקט, אפילו שמח למרות שפרידות הן תמיד גם וגם.

ככה אני מרגישה.

*

רדיו היא אהבה חדשה שלי,

לא תארתי לעצמי כמה היא מציפה, מעניינת ומשמחת,

התמכרות מהירה ועמוקה שמייצר האוקסיטוצין,

כמו בכל התאהבות.

אין לי ספק שזה לא יקח הרבה מדי זמן,

יקח, אבל לא ה מ ו ן

ואני אפטפט לי ללא הרף ביום ושעה קבועים,

איך, עם מי, על מה, זה בהמשך,

אבל אין ספק ששוב אהיה שם, עם אוזניות, טכנאי שמבטיח לסמן לי אם יברח לי

הקול לטונים הגבוהים, אם אאבד ריכוז, אם לא אזכור לשתוק לפעמים.

דעתנית, אימפולסיבית, מבוגרת, בלונדינית, שמאלנית, מעורבת,

מביעה, אומרת, מייעצת, כועסת ( קצת פחות בסיבוב הבא אני מקווה ),

ממליצה, ביניים כאן, בבלוג, ובאינסטגראם, כל יום שלישי בפוסט קבוע,

ארבע המלצות, פעם בשבוע #ארבעפעםבשבוע

כל מה ומי שאני כמו שאמרה מייגן לנסיך שלה,

כל זה יהיה שם,

מונח באהבה, לפניכם, עבורכם,

וגם בשביל עצמי כמובן.

can't  wait

.

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

50 עצות והפרעת קשב אחת

.

בוקר אחד, בשכונה תל אביבת

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק נייר(!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לחדר עבודה עם שעון. כווני לשמונה דקות. נסי לסדר. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי באיזו סידרה יש פרק חדש
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות ה גרביים השחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, עשר וחצי בבוקר
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

uuu

.

עתיד

.

  1. התגרשתם
  2. הילד/ה הקימו משפחה
  3. כלומר יש נכדים
  4. גם הורי הכלה/חתן שלכם גרושים
  5. חלקם הקימו משפחות חדשות
  6. לילדים יש ארבעה זוגות הורים, לנכדים גם
  7. סבבה, (לצורך הדיון, לא באמת) עולם חדש
  8. איך תהיה תורנות ארוחות שישי, ליל הסדר, ראש השנה, ימי הולדת?
  9. אחד לארבע שבתות? לילות סדר? ימי הולדת?

.

. לא באמת, רק מחשבה…

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

התפרסם בפרינט, מאוכסן בבלוג

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

הדרכים הידועות

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

שיר חסד ואהבה

.

חסד חדש / אסתר ראב

חסד חדש
רעפו עלי שמים
הרבה שמים
ללא ענן.
עצים
עדוֹת שלמות
כל ידידַי
ברושים מהורהרים
אלונים זקנים
בשלכת.
שמים טהורים
שטופי גשם
תמימים –
כעיני תינוקות.
ואני איילה שלוחה
על פני תבל חדשה
גפים קלות
ככנפים צעירות
אין משקל לגוף
אני שטה על פני תבל
צפה ללא כובד
חונה על פסגות הרים
במרומי הברושים
שלוחה, דוהרת.

.

זאתי בת עשרים. איזה עשור מופלא הוא העשור הזה שמתחיל כרגע ממש. אושר.

.

אבל את יודעת, נכון?

.

– את יודעת שאת אמא טובה נכון?

– אני מקווה

– אבל את י ו ד ע ת?

– השתדלתי

– אבל אמא, עמוק בלב את יודעת, נכון?

– כן רחלינקה, אני יודעת

– טוב מאד, ככה צריך


אני אומרת ולה ומצווה על עצמי לשנן גם. זה כל כך יותר קל להגיד מלעשות.

12661964_10153410921977828_4550517146547726950_n

 

 אמא ואני בשמש בנמל, יום האם 2016

.

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

10 דברים שיזכירו שיש חיים בתוך המציאות הבלתי נסבלת הזאת

.

.
.
כי אני לא מצליחה לזכור שיש חיים פשוטים ונעימים, שיש דברים, ורגעים, ואנשים המרכיבים
.
את חיי ( ואת חייכם כמובן ), במובן היומיומי, הרגיל, המשמח, מרוב עוולות ואי צדק וטירוף
.
מערכות לאומ(נ)י, ונתניהוז גם. אז אני מתרגלת את האישי, והקטן, והמפרגן לעצמי, לרגע.
.
.
.
1. יוגה ( נשבעת. לקח לי שנתיים, אבל אני חושבת שאני כבר מבינה קצת )
.
2. שמים אפורים, אור נהדר, ולא קר
IMG_0002
.
3. מגפיים הורסים שהגיעו מasos
.
4. לובסטר בחמאה ויין
.
5. אמא שלי בת תשעים בדיוק בעוד שבוע
.
6. דברים שאתם לא רואים, מתחרה
.
7. הפתעות ליד הדלת. אנטרופולוג'י, סין, יחצנים או הירקן, לא משנה, משמח.
.
8. מולקולה 1  הבושם שהוא באמת הכי ( תכף נגמר, מי בחו"ל ומתנדב/ת לשנע לי? )
.
9. מרק אפונה, "הארכיברית" ספר שמפתיע, תכף "משחקי הכס" יחזרו
.
10. נוריות, כי הן הפרח היפה בעולם ועכשיו התחילה העונה
1907987_10151947061712828_178777259_n

 

.

.

.

.

.

.

.

וגם,

כמובן,

שתי האהבות האלה שלא צריך למספר, כי הן כל הזמן נוכחות…

unnamed (5)

.

נצחון הנפש

.

אימי היפה מחברת אבן לאבן,

פעם חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

שהופיעו בתערוכות והביאו לליבה יצירה וגאווה.

היום העינים נחלשו עד מאד,

בכל זאת בת תשעים בעוד שבועיים,

והעבודה עם אבני הפסיפס הצבועות בצבעים חזקים אפשרית במידה מסויימת,

לזמן מסויים כל יום.

והיא,

ונשמתה החופשיה והיצירתית לא מוותרות,

אבן לאבן מתחברות ויוצרות אחד גדול אחר ונהדר,

אמא שלי

.

.

בדיוק כמוה.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

10 פעמים בשבוע שקט

.

.

.
1. אני לא יודעת (מאיפה את מוכרת לי)

.
2. גולדנברג, אני יודעת, אומרים לי הרבה (בואיאנה, את נורא דומה לזאת…חלי גולדברג)

.
3. תודה (אה…זאת את, איזה צחוק. אבל ברצינות רגע?…תש'מעי…איך, איך היית יפה בלהקה)

.
4. תודה (ל א, זה לא שאת לא ניראת נ ה ד ר גם עכשיו, את ניראת… אבל…)

.
5. שוב תודה (אבל אז..? yy…איך ניראת אז! אין …אין! חולה, חולה עליך הייתי)

.
6. לא מעט (אומרים לך הרבה אה?)

 

7. איפה בטלוויזיה? (תגידי, למה לא רואים אותך בטלוויזיה?)

.

8. בסדר גמור (אה, טלוויזיה. ת ג י ד י איך היחסים שלך ושל אברי?)

.
9. לא מבינה את השאלה (ותגידי, איזה אבא הוא…? )

.
10. תודה. למי? (לא, כי יש כל מיני…לא משנה, יאללה, ביי, מס'רי ד"ש)

.

My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ותודה על הדברים כולם        Happy Thanksgiving

.

 

 

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

עוד פעם ודי

.

/

זה לינק למאמר שכתב עמרי בן אדם ב"הארץ" היום

אני יושבת עם קפה ראשון מול המחשב וקוראת כמי שהשתתף בהפגנה האלימה ב"הבימה" לפני יומיים,

האינסטינקט שלי הוא: רוצה לשתף. מיד. בפייסבוק, טוויטר, גוגל + ואיפה שאני יכולה.

אני רוצה ולבקש מכם לקרוא.

לקרוא כל מילה,  יודעת שלבכם מתכווץ כמו שלי ואז קורה לי משהו שלא קרה לי מעולם,

אני חושבת שמה הטעם ועוצרת.

את רובכם כאן, במעגל הפייסבוק הקטן שלי אני מכירה.

מבית הספר, השנתיים בצבא, החיים, סטים של סרטים, סטודיו צילום, בגדים, ספרים, תל אביב, בתי

קפה, גנים ובתי ספר של זאתי, אהבות, וחיים, ובכלל. קרוב לודאי שאתם קוראים – או כבר קראתם –

את הטכסט הזה (בעיקר את הציטוט של ליבוביץ בתחילתו) בעצמכם בעיתון הבוקר או בסיבוב רשת

הקבוע שלכם, אז מה השיתוף שלי יתרום?

הרצון בשיתוף הוא סוגשל נחמה בעצם ההרגשה שיש מי שמרגיש כמוך, יש שותפים לתחושת העצב,

כעס, או מה שלא יהיה, אבל בעיקר נובע מרצון להשפיע על הדעה האחרת, זו שאנחנו מזדעזעים ממנה,

מישהו-על-צילום-של-ילד-פצוע-בן-שש-שכל-משפחתו-נהרגה-חבל-שהוא-לא-מת-גם-פחות-מחבל,

בעצם השיתוף,

כתיבת הסטטוס,

הטוויט אני מנסה לשכנע את האחר שהוא טועה, כמה הוא טועה,

ומקווה שאם ישמע עוד מילה, יקרא עוד הוכחה אחת על המסך מולו, יראה עוד צילום, ציטוט, הוא לא

יוכל להתכחש לאמת יותר, לכמה רע גורמת הדרך שבה הוא מאמין, שבה הוא פועל או מאפשר לאחרים

לפעול, ואז אולי יגיע רגע שמשהו יתחיל לחדור את תודעתו – אני נעצרת וחושבת (אללי) שגם מחזירים

בתשובה כנראה מרגישים אותו הדבר, מחפשים את הרגע שנוצרת אפשרות לפתיחות, להקשבה

אמיתית, להבנה –

ואולי, אולי אם אמשיך להפיץ ולכתוב עוד מילה ולהפציר שתקשיבו. תקראו ב א מ ת, אולי א/נצליח לגרום

למי שלדעתנו כלכך שוגה ומזיק, להבין את מה שלנו אין בכלל ספק  – ולא על אוטומט, לא מתוך יצרים

מתלהטים וזעם עיוור, אלא באמת מתוך בחירה עקרונית, מוסרית) שהוא נכון וצודק ואין בכלל דרך אחרת.

.

והמחשבה שאם א/נצליח לגרום לאדם אחד לשנות את עמדת המוצא שלו, לראות, להבין את מה שלנו

נראה כאמת המוחלטת, הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן כמי שאנחנו ולא כמפלצת האלימה ומכוערת

שמראה סימני חיים מחודשים בככרות ובודאי בתגובות ובטוקבקים,

אם א/נצליח לגרום לאחד/אחת לפקוח את עיניו, לשנות את דעתו מתוך הבנה והכרה אמיתיות,

שזה דרך קשה מאין כמוה,

אין קשה ומייסר מלשנות דעה, מלהבין שמה שחשבת, שהאמנת שהוא האמיתי והצודק הוא לא,

תשאלו חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, אלה יסורים קשים שבסופם אני מאמינה, שקט נפשי אמיתי.

אם נצליח עם הראשון, השני, נצליח עם רבים,

ואם נצליח עם רבים,

אולי באמת נצליח לגרום לשינוי, לתיקון ולהרוויח סופסופ חיים טובים, צודקים, שקטים.

הברווזון

.

ואז אני נזכרת שאנשי האגרוף הקמוץ, העינים הבוערות, היריקות והמוות לשמאלנים לא מגיעים לפייסבוק

שלי לעולם, גם לא לבלוג כנראה, ואני חושבת לעצמי שאין טעם, ואז אני אומרת שאני אכתוב לעצמי

ואשמור כמסמך, ואז אני כותבת ואומרת שטוב, אולי הפעם המילים שלי יצליחו,

בעצם המילים של עמרי בן אדם יצליחו, בלינק בתחילת הפוסט,

שם הכל התחיל הרי,

ברצון שלי שתקראו את העדות שלו, ברצון שלי לשתף עם הדומים לי, אבל בעיקר עם השונים.

 

.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד,

במיוחד בשעות שבגן בלי אמאבא ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ

עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה,

אם זה היה אפשרי, וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז

אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה

ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות ואשקלון והדרום

ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים

מנסים להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות

לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

 

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם

שצריכים עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא,

אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות ולא מסתכלת לצדדים.

מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

10 סיבות למה פס הקול של "הלהקה" כל כך נפלא

.

1. היום יום העצמאות.  באחת בצהרים יוקרן הסרט "הלהקה"

2. חשבתי שהגיע זמן אחרי כלכך הרבה שנים להסביר משהו (מסתורי)

3. פס הקול הנפלא של "הלהקה" הוא כזה בגלל:

4. השירים הנפלאים

5. העיבודים של יאיר רוזנבלום

6. הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה ממושכים

7. ההחלטה הכה מוצדקת של רוזנבלום ומר נשר לתת לי פטור מ ל א מהחלק הזה של הסרט

8. אם תקשיבו לשורה היחידה שנאלצתי לשיר ולהקליט (!) , תבינו שטוב עשו

9. יאיר רוזנבלום אמר וזה ציטוט:"אני יודע שזה לא נשמע ככה, אבל אני נשבע, היא לא מזייפת"

10. כל הסיבות נכונות. כאן לא יועילו, וחג שמח גם.

lehaka54

 

 

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית –

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

כי זה מה שאני הכי אוהבת

.

.

ץ

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – לינק

.

הבנין של דורית4

.

.

.

מעולם לא

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין ולא ספרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

מעולם לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית.

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע כל כך, בטח לא להפגע.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל

מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפלי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, חטאים ובגידות שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב

מול חלשים ממך, ובעיקר בגידה בין חברים, וחברות במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם

בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שנהגו בטיפשות,

שרצו להרוויח, והפסידו.

יש דברים שאין עליהם מחילה,

זכרו בפעם הבאה שאתם נוהגים בזילות באנשים שמולכם,

באנוכיות קצרת רואי,

בנתינת הרשות לאגו שלכם לנהל את חייכם,

טיפשים.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

%d בלוגרים אהבו את זה: