ארכיון תג: חיים

ארבע המלצות,פעם בשבוע #15

.

חם לי מכדי להתרוצץ,

איך ילדים עוברים את החום הזה, איך הם זוכרים את להט הקיץ?

הזכרון אומר שהיה כיף, ואפילו ההליכה יחפה על הכביש הלוהט מהאוטובוס הבייתה

זכורה כמשהו משעשע, אבל בימים האלה זה לא משעשע, והחוקים החדשים שממשלת

הלאומנות המטורפת הזו מצליחה להעביר מפחידה יותר מכל שרב, או מזגן לא מתפקד,

טפוטפוטפו.

מתלבטת מאד בקשר לאיזו הצעה שתחייב אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ( פרטיות,

חיים שקטים ), לא משוכנעת מה היתרונות בהענות חוץ מלהגיד כן למשהו שעל האוטומט

הוא לא ושלום וביי, נראה.

עדיין מחכה מאד להענות שלכן, שלכם לתעד את צעצועי, בובות, דובונים, חיות, יצורים,

כתבו לי, אל תהססו בכלל, אני מחכה בסקרנות ושמחה,

ובינתיים מנסה לראות מה עוד אני יכולה להוסיף באופן קבוע לבלוג,

וגם מאד ( מאד ) שמחה ששמוע מכן, רציתי לכתוב מכם,

אבל המכם תמיד מגיע מאזור ה"את מקסימה, אשמח להכיר"

והמכן מגיע מכיוון ה"איזה תוספי מזון את לוקחת, גיל המעבר זה לא חגיגה, מאיפה הטי

שירט הלבנה שהצטלמת איתה באינסטגראם"

אז אני מפנימה שענייני ההמלצות, בגדים, לייף סטייל ושאר מעניינים כאן בעיקר נשים,

וזה סבבה, חומת מגן זה העניין.

אז הנה,

הנה, ארבע המלצות, פעם בשבוע #15

מתחילים בשמאל למעלה וממשיכים בכיוון השעון.

.

1.קמפרי – סעיפים למשקה קיץ: אפשר לשתות אותו בבית ולהרגיש סבבה גם לבד,

אפשר לקבוע את חוזק השפעתו על פי כמות האלכוהול, ושיש לו צבע יפה ( סתם).

אז אפשר יין לבן, או אוזו שאני אוהבת מאד ( מאד ) אבל הכי נפלא הוא הקמפרי,

משקה הקיץ המושלם, מר במידה, אחוזי אלכוהול שווים ומשהו קל ומשרה מצב רוח.

אז ככה: קמפרי, קרח, טוויסט לימון, סודה, מזגן או בריזה, מוסיקה נכונה, והערב

שלך, הבטחה.

 

2.חנות שלש מעצבות  – נכנסתי במסגרת המסע שלא נגמר שלי לטובת פוסט ראשון

בסידרת פוסטים שיחקרו "לוק" אחרי מכנסי חאקי וחולצות / טישירטס לבנות ונשארתי

כי החנות הזו, abramey בשולי ככר מסריק, בפרישמן 75 חנות של שלוש מעצבות,

בגדים, נעלים, תיקים מאד מצאה חן בעיני. הכל שם מדוייק, לטעמי מתאים לנשים

שיודעות מה הן אוהבות על עצמן ומה הן מחפשות, ואם זה הטעם שלהן, קלאסי עם

טוויסט חזק, צבעים בקשת מונוטונית ויפייפיה בעיני, אז זו חנות שיכולה להוות בסיס

נהדר למלתחה עם איכות וטעם שיחזיקו הרבה יותר מעונה. המחירים על הבינוני פלוס,

אבל בהחלט לא הגבוה מאד, והנה, יש להן גם חנות במרמלדה, אבל בה יש דגש על

הנעלים, ובחנות עצמה יש דגש על הבגדים והתיקים. לטעמי, ממש שווה להכיר ולבדוק.

 

3. צמיד רגליים – אין דבר קייצי ממנו, סקסי במידה, אפשרי בכל גיל, יפה על עור שזוף,

משעשע בין מכנסיים שלושת רבעי וכפכפים בדיוק כמו מתחת לשמלה ארוכה ופדיקור

מוקפד. אפשר מזהב, אפשר לקצר שרשרת זהב ששוכבת שנים באיזו קופסא, אפשר

באחת הרשתות בארבעים שח גם, הן מלאות בכאלה העונה. איש לא ירגיש בהבדל,

גם לא את, או חברתך הטובה. אפשר בשפע סגנונות, אבל הכי שווה הזהב הרגיל,

אני הלכתי השנה על כפול שלש, התחשק לי וזה משעשע אותי בכל פעם שאני מציצה

לבדוק אם הלאק כבר התקלף.

 

4. צילום קבועאני מציעה להתחיל מסורת משפחתית, זוגית, יחידנית, לא משנה איזו

כבר המון זמן. להתחיל באופן שרירותי לצלם מישהו, מישהם במקום, זמן, שעה, דרך,

קבועים, פעם בשנה למשל. עם ילקוט, עם סיר פסטה, עם הכובע של סבא מויישה

שאיתו הוא העביר כסף במלחמה, לא משנה, העיקר להתחיל. גם אם הילדים כבר

גדולים, גם אם נדמה לכם שהפסדתם את ההתחלה, ההתחלה היא עכשיו. אני

מצלמת את זאתי שלי ליד דלת הכניסה שלנו בכל ראשון לספטמבר עם הילקוט,

היא הייתה נאנחת בגיל שהיה בו עשרה בסופו אבל הבינה שאין טעם כי אני

אתעקש ונכנעה. אני מתכננת לצלם אותה בפעם האחרונה ככה כשתצא לדירתה

הסטודנטיאלית בירושלים בעוד כחודשיים ואז אחפש להתחיל איתה סידרה חדשה

שתתמקד קרוב לודאי בתאריך חשוב לשתינו, עוד נראה. אל תתעצלו.

הנה דוגמא לפרוייקט משפחתי כזה שאני עוקבת אחריו כמעט עשור, ושמיכאל

זילברמן ( שווה מעקב בטוויטר אגב ) הזכיר לי שאופס, עבר התאריך המשפחתי

של משפחת גולדברג השנה, הנה הם. אמצו, כדאי לכם.

.

ואני מסיימת בעצה כתובה שנתנה יוקו אונו, שאין מי שחייבת לאמץ אותה יותר ממני.

וגם, תזכורת עצמית דרככן, ל ה ז י ז את הגוף,

לעשות משהו חדש, אפילו קטן כל יום, נניח לכתוב תשבץ.

לא עניתן לי, כלומר לא מספיק מספרית ) האם אתן רוצות

סדנה תל אביבית עם איילת, כמו ברבוע הרביעי בהמלצות שבלינק,

כי לי ממש מתחשק,

ותספרו,

עוד עשרה שבועות כבר לא יהיה חם כל כך, הבטחה

 

#ארבעפעםבשבוע #15 #onceaweek# הקיוסקשלי

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #14

.

זה לא תמיד פשוט לעמוד בלוח זמנים, בפרט בכזה שאת מחליטה עליו,

אבל ההחלטה היא לנצח בקרבות מול הפרעת הקשב, כי המלחמה לא תסתיים לעולם.

אז הנה, שבוע לוהט, שהחום הכניע אותי, מודה,

לא הצלחתי להזיז את עצמי מאזורים מקוררים אלא לענייני אמאבא דחופים ,

ולכן המלצות השבוע יהיו בייתיות ברמת המרתה סטיוארט ממש,

שום גלאם, סגנון, אופנה או משהו יותר מקומי מקרטיב מנטה או זכרונות על קייטנת קיץ,

אבל זה בסדר,

מותר להודות בשבועות כאלה,

בכל זאת צילמתי שני צעצועים לפרוייקט שלי,

עשיתי אודישן, קבעתי פגישה לעוד תוכנית, שלחתי הצעה וקבעתי דייט,

לא רע מבחינתי איך שאני לא מסתכלת על זה

הנה, ארבע המלצות, פעם בשבוע # 14

מתחילים בשמאל למעלה וממשיכים בכיוון השעון

 

1. מכסים כאלה שהופכים שמישים כמעט כמו הכלי זכוכית הקטנים והעגולים של

איקאה. הם משמשים אותי לאין ספור דברים, רוב הירקות והפירות נשמרים איתם

נהדר, כלומר חצאי הירקות והפירות, מלימון עד מנגו, מבצל עד אבוקדו, הגומי

אטום אם בוחרים מידה נכונה והכל נשמר באמת לזמן מרשים. ותראו גם פריכיות

וכלי זכוכית וקנקנים עם לימונדה בטעם תפוח ומנטה וגם צלוחיות, או בקיצור,

הזמינו שני סטים, גם זה יהיה מעט מדי, ואם תתכננו קדימה, הזמינו כמה ואתם

מסודרים/ות עם מתנה קטנטנה למארחים.

 

2. כלי עם דברים, אני מאד אוהבת ומאמינה באוספים ובתרומתם לחיים, אבל

להמלצה הזו אפשר לא לקרוא אוסף, אלא…נניח הערמת דברים דומים בנקודה

אחת, נניח על שידה, שולחן שלא משתמשים בו, בכניסה הבייתה, מוצאים כלי

יותר שטוח מעמוק ומתחילים להניח שם דברים שיש בהם מהמשותף, אצלנו

מעבר לכל מיני אוספים אמיתיים, יש את הקערה מעיסת נייר, בקוטר של, רגע,

הולכת למדוד, שלושים ושמונה ס"מ שהתחלנו פעם, לפני שבע עשרה שנים

להניח בה זרעים וזרעונים שהיינו אוספות בדרך לגן, ובחזרה, ומאז בכל פעם

שאני נתקלת בענף, זרעון, תרמיל, בלוט שנדמה לי שאין בה, אני מכניסה לתיק

ומניחה בה כשאני חוזרת הבייתה. יש בה גם שלושה קינים ריקים שמצאתי וערב

רב של מציאות, אבל אתן יכולות (ים) להחליט על כרטיסי קולנוע, אבנים

מיוחדות, צדפים או כרטיסי אוטובוס, מה שמתאים לכם ולבית שלכם.

 

3. לא חייבים לצעוק אופנה, אפשר לדבר בשקט, כלומר, לא חייבים להיות ממש

בשפיץ של מה שהולך, בכל זאת כבר לא בנות עשרים וחמש או אפילו שלושים

וחמש, אם אני מנחשת את ממוצע הגילאים כאן, אז זה נכון שאופנה ובגדים זה

באמת כיף גדול, ודרך להתבטא ולהרגיש מצויין ועכשווי וכו' אבל אפשר לסמן

את הרלוונטיות העכשווית, לא חייבות להראות כמי שנעמדות דום מול חלון ראווה

חדש או צילומים באיזה אתר או חשבון אינסטגראם ממומן היטב, אפשר להבין

מה העכשיו מכתיב ולסמן בקטנה. תדפיסי חיות? סבבה, צעיף נמרי מעל גופית

קיץ יעשה את העבודה בדיוק כמו שמלה מנומרת, נקודות? יש גרביים, יש צעיף,

אולי גופיה מנוקדת מתחת לצעיף חלק, יעשה בדיוק את אותו הדבר, במידה,

שזו מילת המפתח לטעם טוב, מידתיות

נ.ב. הספר אמן שמציץ שם בפינה שווה הצצה מעמיקה יותר

 

4. ספר ומנגו כי קיץ וצריך להתענג. ספר בריטי פשוט מקסים, אפשר לקרוא

אותו ולשמוע את המבטא של גיבורתו וגיבוריו. שמעתי שכבר הוסרט, לא יכולה

לחכות, פלורנס גרין מחליטה לפתוח חנות ספרים בכפר אנגלי שגודלו אינו מצדיק

תחבורה ציבורית, בית קולנוע או מסעדה ראויה, המהומה המתנהלת בטונים

בריטים טיפוסים נמשכת בשפה מאופקת לאורך מאה ואבעים וקצת עמודיו, זה

ספר קצר ומאופק כראוי למקום ולזמן וישמח כל מי שיבחר לא לצאת מהבית,

לאכול מנגו, להדליק מזגן ולעבור לסוף שנות החמישים אי שם במחוז סאפולק

.

כמעט שכחתי, אני חושבת להזמין את איילת לערוך סדנה כזו,

ערב קייצי, עם מאווררים, אבטיח, אוזו, ג'אז ויצירת בית אישי כזה,

חושבות שיכול להיות ערב שווה, רוצות?

let me know

.

וגם, אני ממשיכה ל א ט בתחקיר מכנסי חאקי וחולצות לבנות, לטובת מדור שאני

מתכננת ושמחה איתו, פוסט חד חודשי, שיעסוק בלוק אחד בכל פעם, לעומק.

ואני ממשיכה לנסות לא להגיד "לא" כל כך הרבה, כלומר, להגיד יותר "כן",

משימה מורכבת, ממשיכה לבקש מכם להציע ליאת צעצועי הילדות האהובים שלכם,

זה מתקדם כל כך יפה שבסוף תצטערו שלא לקחתם בזה חלק. ומכל מה שאני יכולה

לאחל לכם ולי השבוע, הכי חשוב שחוק הלאום הגזעני לא יעבור ויכתים אותנו עוד יותר

אם-זה-בכלל-אפשרי, וגם שהמדוזות לא יגיעו, שהאבטיחים יהיו מוצלחים כשבוקעים

אותם ושיהיה קצת פחות הביל וחם כאן, שהשמש תקפח קצת פחות, למרות שיש מי

שיודעות בדיוק איך להתגונן מהשמש כמו שאתן רואות באוסף הנשים המופלא הזה

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek #הקיוסקשלי

/

 

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #13

.

אני מתגעגעת לרדיו,

עכשיו בדיוק עשר בלילה ואני בבית מול המחשב, ולא ברדיו מוח המיקרופון,

אני שלמה עם ההחלטה שלי לפרק את השותפות הרדיופונית שהייתה,

אבל מתגעגעת לרדיו ומקווה לחזור עד סוף הקיץ, אאאמן.

בשם עשרות אלפי הורים ומשוחררי צבא אני מוחה כאן על המיותרות, הסתמיות,

נהרות הכסף, האנרגיה ומתח שעוברים טרום סטודנטים בגלל בחינת מיון מטומטמת,

יפורקו הבחינות הפסיכומטריות המעניקות הון עתק למכונים ולא בודקות כלום אמיתי

חוץ מאיזו יכולת טכנית ללמוד טכניקות של תשובות, ובהצלחה לזאתי אהובתי בשישי.

הצעות שמצליחות לבלבל אותי בגלל שיש בהן משהו מושך ( ופיננסי ) למרות שעל

פניו, סיכויי להגיד כן לכל חשיפה אישית מול מצלמות במה שאינו ראיון נטו הוא כמעט

אפסי, נראה.

פרוייקט הצעצועים ממשיך, ותודה לשלי גרוס הנדיבה שפתחה לפרוייקט המרגש-לא-רק

אותי-הזה עוד במה לחיפושי וחשיפת צעצועי ילדות ישנים, אתם מוזמנים גם כמובן,

לקרוא את הפוסט הזה ולשתף, גם בפייסבוק, גם אנשים פרטיים.

הקיוסק שלי מתרחב תכף בנוסף לכובע הקש הקייצי שבו ( נשארו כמה בודדים אם

רציתן ןחשבתן שפספסתן, פנו אלי ) לצעיפי משי, צעיפי עניבות וחגורות שאין דומה להן

בפשטותן הנפלאה, יקח עוד שבועיים שלושה, יהיה שווה.

ואם אני חוזרת על המלצות, זה לא אני, זו היא, היא כל הזמן מנצחת זאת.

ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון

1. לחם פשתן בגלל שהוא לחם, שזה כידוע צורך ועונג בסיסי של המין האנושי

ומצד שני הוא מכיל בעיקר פשתן שיש בו כמות חלבון מאד גדולה, וכמות פחמימות

קטנה מאד, מה שכל התזונאיות מחבבות מאד והוא גם טעים מאד ( אני מכניסה

לטוסטר לרגע ). אני לא נותנת לינק כי יש לא מעט חברות ובתי טבע שמייצרות

ומחזיקים ויש הטוענים שגם להכין לבד זה די פשוט, נניח. גגלו לחם פשתן או לחם

זרעי פשתן ומצאו מה נוח וקרוב, אבל זה באמת לחם ששווה לאמץ מסיבות רבות.

2. נקיין, טוב, זה כמובן שם שאני נותנת לפטנט הקטן הזה, באנגלית קוראים לו

עט-מסיר-איפור. בצילום רואים לאק ורואים מסקרה. הנקיין הוא בעצם קיסם

האוזניים במהדורה מסחרית, מקצועית ויעילה יותר. הוא עשוי מחומר קשיח ומצויין

לנקות לאק שנמרח ( כמובן ) מחוץ למסגרת הציפורן, לנקות מסקרה שנמרחה

מעט מתחת לעין ( לא אותו אחד, הם עולים גרוש וחצי ), אבקה שנמרחה,

ליפסיק/אודם/שפתון שנמרח ( גם כמובן ) בדרך לא דרך. הם מתנקים בקלות

ויעילים ויש לכל החברות, במקרה הזה שווה ללכת על הזול, ולשמור את הביוקר

לדברים ששווים את הביוקר.

3. דייסון מייבש שיער הנה ביוקר שלדעתי שווה. אני לא קונה בקלות פרסום

ויחצנות, הרבה מדי שנים חידדו את החושים שלי ואני מנטרת מניפולציות יחצניות

בקלי קלות. מייבש השיער הגיע ועם כל הכבוד לורוד, מעולם לא הייתי ורדרדת במיוחד

בטעם שלי, העדפתי לבן. הוא מייבש שיער שנראה לא דומה לכלום שראיתי לפני

( בענייני מייבשי השיער ), וגם אני וגם זאתי, בעלת רעמת שיער מאד מרשימה פתחנו,

קראנו, חפפנו ובדקנו. האמת? חווית יבוש השיער לא דומה ליבוד שיער רגיל. לא הזעתי,

לא נשרפה לי הקרקפת, לא הרגשתי שהשיער שלי חאראם עליו וההרגשה הכללית

באמת, אבל באמת, הייתה שונה ומאד מאד נעימה, גם בפעם השניה והשלישית. הוא

יקר, ממש בביוקר, אבל היי, החוכמה היא לקנות בביוקר את מה ששווה, ובבזול את

מה שאפשר, והוא שווה את הביוקר, בעיקר אם אתן שתיים שלוש בבית או אחת

שמתארגנת ומסדרת הרבה את השיער לבד. וכדי לאזן הנה מברשת שיער מיוחדת

ושווה במיוחד ליבוש שיער במייבש שער.

4. הבתים של איילת, זו מתנה שלעולם מתאימה, לכל סיבה, ארוע, רצון לשמח ולרגש,

מחתונה עד ברית, מכניסה לבית חדש עד ברכת דרך צליחה ואל תשכחו לחזור. צריך 

לדפדף בין העבודות, ליצור קשר עם איילת, לפעמים כמו שאני ביקשתי, להוסיף עוד

כמה כוכבים. ברגע שתראו את העבודה שנכונה לא תצליחו לא לרכוש אותה, במיוחד

אם היא עבור עצמכם. נדמה לי שהיא גם מעבירה סדנאות כאלה, שווה לבדוק.

זהו, חוץ מזה שזו תקופת תערוכות סוף השנה של בתי הספר השווים לאמנות,

והתערוכות פתוחות לכולם, מאד מאד שווה לברר מתי ואיך ואיפה וללכת, אין כמו

עבודות של בוגרי מגמות אמנות, צילום, צורפות, אופנה, ארכיטקטורה, הם עולם ומלואו,

והעתיד. וחוץ מזה, יש גם את זה ממש בעוד כמה ימים

.

וזה, פסטיבל סרטי ילדים, זה הדובדבן הכי שווה של הסלסלה, לא?

23:00 – עדיין יום שלישי, מנצחת את עצמי, זה אושר!

.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #12

.

אז החופש הגדול מתחיל,

פעם היו לי המון עצות והצעות, היום אין לי מושג מתי חגים, חופשות,

והשעה שבע בבוקר כבר לא רלוונטית כמעט בכלל,

והכי הרבה אני שמה לב שהעונות מתחלפות.

חם, וזה טוב להליכות מוקדם בבוקר או בזמן שקיעה,

זמן לחפש בריזה, לשתות אוזו או ערק,

להמציא פרוייקטים לעצמך, להתמיד בהם,

לחיות את חיייך ועל הדרך לדוג המלצות טובות עבור עצמי ועבורכן/ם כמובן,

והנה אלה להשבוע,

משמאל, למעלה, בכיוון השעון

.

1. במו ידיך אפשר להפוך כל חולצה, טי שירט, שמלה, מה שלא יהיה למשהו שהעינים

( של האחרים ) יעצרו עליו לעוד שניה, יהפוך אותו לאחד יחיד, לחולצה עם המשהו הקטן

הנוסף, כל מה שצריך זה מחט ושניים שלושה חוטי רקמה בצבעים שישתלבו עם צבעי

הבגדים שלך, לדוגמא בצילום, טי שירט פשוטה שלי, עם כיתוב שמדבר אלי וגם מתכתב

עם טרנד המשפטים על טי שירטס, הוספתי תיפור הכי, אבל ממש הכי בסיסי מתפר

מיפתח הצואר ( הכי קל זה לעקוב אחרי התפרים ) ויכולתי להמשיך עד סופו, או לעשות

מה שבחרתי לעשות, לרדת בקו ישר ולהתחבר לI  האנגלית, אחרכך המשכתי את הקו

משמאל ל B עד תפר הצד. זה הכל, לא צריך יותר ואפשר גם עם שתי ידים שמאליות,

באמת.

 

2. שייק, גלידה, שתיה, מה שרוצים, אז מאד מאד מיהרתי והתור ברי-בר היה מטורף,

המנהלת ראתה שאני ממש על קצה גבול הסבלנות שלי ואמרה לי "אולי תקחי ותכיני לך

בבית"? מ ה ? קחי, יש לנו קפואים, תכיני לך בבית. יש! זה בדיוק מה שעשיתי.

יש שלושה טעמים לקחת הבייתה,  מלון, אגס, למון גראס ונענע והשלישי מנגו, אננס,

פסיפלורה וגם מתכון מודפס על האריזה, נ.ב. ארבע מנות בחבילה, 25 שח, הכי שווה

מכל הקפואים לדעתי, וטעים.

 

3. אפליקציה – היא נקראת "אייר-בראש" ולמען האמת אם לא נזהרים היא יכולה להיות

ממש, אבל ממש מוגזמת, ממש כמו כל הטענות נגד איך נשים נראות בצילומים ברשת,

באינסטגראם, בעיתוני אופנה. א ב ל כמו בכל דבר, תהיו חכמות, חכמים, עשו תיקונים

קטנים, מותר להבהיר מעט עיגולים שחורים מתחת לעינים אם עמדת בצל ובצילום את

ניראת כאילו יצאת משיעור אגרוף לא מוצלח, תהיו חכמות, בדיוק כמו שבמוצרי איפור

צריך להשתמש במינון מועיל ובטעם טוב. אבל את הנמשים שהוספתי לעצמי בצילום

למטה אני דווקא מחבבת. בקיצור, את מה שהיא עושה, היא עושה מצויין ממש.

 

4. שלושה ספרים שהצלחתי לקרוא בחודש האחרון, כי ביננו, כולנו, כולנו קוראים

קצת פחות בגלל כל המסכים והשפע הנובע מהם, אבל אם לא לוקחים את הטלפון

למיטה, אם משאירים אותו לטעינה מחוץ לחדר השינה או מכסימום על המדף ליד

הדלת, זה חוזר, ההרגל הטוב של ספר לפני השינה. יש כאן את האנשים שנגעו בירח,

ספר פיוטי וחכם לילדים ולא לילדים, יש את הסיפורים הקצרים של קולם טובין שלא

הכרתי לפני ואת ספר המילים שקראתי בלילה ברצף כמו פעם.

.

והנה אני, משמאל, אני בלי פילטרים והסתרות גיל וכו', ומימין, עם כל אלה במוגזם,

ואין הפעם מטאפורות בעניין ימין ושמאל, רק בענייני החיים עצמם, והאפליקציות : )

 

זהו, עוד חצי שבוע עבר, ועוד חצי לפנינו,

רדו לראות שקיעה, צלצלו להורים שלכם או לסבא סבתא,

תהיו נחמדים לילדים שלכם, זה לא כל כך פשוט להיות קטנים,

ותכף הלילה הלבן בתל אביב, בקיצור, קיץ.

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek .

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #10

.

פעם בשבוע, מספר עשר,

מחשיבה את השעה כיום שלישי כדי לעמוד בהסכם שלי עם עצמי ברשותכן/ם.

בינתיים קיץ, וחם,

עניין צעצועי הילדות מתקדם, ומי שרוצה מוזמנים ברצון, כאן מימין יש "כתבו אלי".

קיוסק הכובע והצעיפים שלי שומר על קצב איטי שמתאים לי בדיוק

מי שרוצות מגיעות אלי גם דרך הכתבו אלי, תמונה וכובע בסוף הפוסט.

אני יודעת ששבוע הספר, יודעת ומתאפקת. את החמישה שהייתי חייבת לקרוא

מטעמי סקרנות ורצון עז רכשתי/קבלתי לפני ואני לא קונה ספר עד שאני מסיימת

את הערימה ליד המיטה,

את הערימה בצד השני של המיטה,

את הערימה בחדר עבודה,

וגם זה עם לוותר כרגע על אלה שדחופים במדפים!

וכן, בטח שיש כמה יוצאים מן הכלל שאם יוציאו ספר לא אתאפק כמובן,

אבל בכללי התאבון גדול מהיכולת וזה יותר מתסכל ממשמח,

ובעיקר עצוב שחוק הספרים נרצח על ידי שרת הבחירות

כותבים וסופרים ראויים להרוויח כראוי ובכבוד עבור הכשרון, העבודה והכתיבה שלכם.

זהו.

הנה ארבע המלצות, משמאל, בכיוון השעון

./

1. רוטב עגבניות בסיסי, אבל לכי תביני למה מכל אלה שניסיתי אלה פשוט ט ע י מ ו ת

ומהוות בסיס נטרלי ומצויין ממש לכל מה שמבשלים עם עגבניות מרוסקות וחוץ מזה,

אחר כך, כששוטפים היטב את הצנצנת, נשאר קנקן מים קרים / לימונדה מושלם בגודלו.

בכל סופר בסביבה

 

2. סוזי. את סוזי אני מכירה דרך האנק בעלה, צלם אופנה מצליח, שהיה הבית הבטוח

שלי בשנות השמונים שלי בניו יורק. סוזי הייתה רקדנית בניו יורק בלט קאמפני, אחרכך

בלוס אנג'לס בעלת עסק וינטאג' וביגוד, צלמת ואז לפני שנה הם עשו עליה ככל שזה

קשה להאמין שאנשים עושים בגילנו, ועכשיו סוזי שלא דומה לאף אחת שאני מכירה,

נפש חופשיה והיפית פותחת חנות וינטאג' / בגדים שהיא מייצרת ברחוב גרוזנברג 2

בת"א. החנות הזו לא דומה לשום דבר שראיתם כאן, זו הבטחה. צבעוני, עמוס,

גדוש, גם וינטאג' אמריקאי אמיתי וגם בגדים שהיא מעצבת שלא דומים לכלום,

לא תראו כמו כלום שאתם מכירים, הבטחה. החנות ממש תכף נפתחת,

אבל אין לי סבלנות #susie's TLV

 

3. מסיכת זהב או מה שזה לא יהיה  כמה פלאים כבר יכולים לחולל קרמים או מסכות,

אני תמיד סקפטית כי בכל זאת, אני מכירה את מה שמביט עלי בבוקר, באור יום במראה,

אני רואה את התאריך בתעודת זהות, הלו…זו אני, אבל יש מוצרים שת'אמת? עוזרים.

אחד ליותר, האחד קצת פחות. זה ביותר. זו מסיכת יופי. שמה, אחרי רבע שעה עור

הפנים שלי נראה פי המון יותר טוב, קשה להגיד שלמחרת בבוקר משהו מהזהב נשאר,

אבל היי,  בדייט, ארוחת ערב, צילומים, ארוע' היא עשתה את שלה, ובגדול, 480 ש"ח

וזה משאיר אותי מרוצה עד כדי המלצה, פייר, לא? הנה לינק

 

4. מילים שעושות סדר ברגע שקוראים אותן.

 

וזה הכובע הזה

 

 

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

בינתיים קיץ, וחם

.

אני זוכרת שקיץ.

ויש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

ושהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שיש חיים פשוטים,

ארוחות ערב,

קרמים נהדרים לפנים ושיעורי יוגה וספרים נפלאים לקרוא.

ושזאתי, הבת שלי, תכף עולה לגור בירושלים of all places

לשלוש שנים לפחות, ואין לי מושג מה ואיך זה יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

ואני זוכרת ונזכרת שיש גברים בעולם ואפילו ראויים ( פה ושם ),

אחד שאני מכירה, בן גילי התחתן לא מזמן, ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים,

וחברות,

ויש הצעות שאני דוחה, ותפקידים שאני לא מקבלת (נו כבר!!),

ופרוייקטים שהמוח שלי ממציא ומפעיל בלי שליטה,

והרצאות שאני מעבירה, והנה אחת חדשה שעניינה הגיל שלי ושלנו, הנשים.

ותערוכות לסיים, עבודות להמשיך, וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח,

ופרוייקט שאין לי ספק שיהיה מופלא אם תשתפו פעולה, לא פחות,

הבטחה.

ועדיין יש לי אמא ואבא לחבק ולקבל לפעמים ליטוף על הלחי וחיבוק,

ומי קורא לי רחלינקה ככה מלבדם.

ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות ובגדי קיץ ושיזוף זהיר ומיזוג אוויר ונשימות רחבות,

וממתקי המלצות שאני מלקטת ומפרסמת.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ בטן וגוף.

ואני זוכרת שיש חיים ופגישות, ובני אדם, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר ואני כל כך רוצה,

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה

וגם ההפך הגמור,

כשרגעי מציאות מגיעים במלוא עוצמתם, כי החיים הם החיים,

וכל פעם מחדש משהו מפתיע, למרות שלא צריך להיות מופתעים כבר,

ובעוצמות שלא מאפשרות התגוננות נותן בוקס בבטן

וכופה ( ובצדק ) להרחיב מבט מהקטנים הנהדרים של החיים,

להתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה העצומה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים מנצחים בסוף.

.

# בינתיים קיץ, וחם.

.

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #9

.

שבוע שבו זאתי אהובתי התחילה לחפש דירה בירושלים,

ואני התחלתי לדמיין איך זה, עצות יתקבלו בברכה מהורים מנוסים בקנים מתרוקנים,

אני ממשיכה לבדוק איך אני מרגישה עם פרוייקט הקיוסק הבייתי הקטן שלי,

כובע קיץ מושלם וצעיפי משי קייצים שמכסים זרועות, מגנים מהמזגנים וסגנון כמובן,

כל אלה מתערבבים בפגישות קצרות עם נשים שאני מחבבת, וגם עם נשים חדשות,

וזה מלא מילים שוות וחיוכים, וזה משמח מאד,

אני מחבבת את האינסטגרם שלי וגם של הרבה אנשים ונשים שמעשירים אותי,

ואני מתגעגעת לרדיו, ומחכה כבר לחזור.

ובין כל אלה מתרוצצת בחיי עם פנקס אמיתי ועט שכותב בקלות,

יש כאלה טושים ועטים שכיף לכתוב איתם, לעומת אחרים שהכתיבה פחות זורמת,

ואני כותבת משהו שנזכרתי עבורכן, עבורי לכור, שגיליתי, שחשבתי,

הקיצר, פוסט ארבע המלצות, פעם בשבוע חדש, ואדום בלי כוונה, לפניכן,

משמאל למעלה, בכיוון השעון.

.

1. מאוורר שולחני שאפילו לא ידעתי שאני צריכה, אבל כשהסתובבתי מכל המקומות

ב"הום סנטר" השבוע לצרכי אמאבא ראיתי אותו. וינטאג' טהור, עגלגל, אדום   

ושחור, מאה שלושים שקלים, מתג הפעלה לשתי מהירויות ומאז הוא מול הפרצוף

שלי ואני, באמת, מחייכת בכל פעם שאני מפעילה אותו.

.

2.  העור מסביב לציפורניים, כן זה שתמיד קופץ, נתפס, מעצבן ומפתה למשוך עם

עם השיניים ( לא ולא ). והטירוף ציפורניים בעולם בכלל עלה כמה וכמה מדרגות

בשנים האחרונות לא-ברור-למה. אז זה בסדר מניקור, ומיני מניקור, אבל אם העור

סתם מעצבן ןאתן משתמשות באצבעות כדי לדחוף אותו למקומו לפעמים ולא רוצות

לגזור אותו ( כי הוא מיד צומח שוב ) וגם (ביננו ) לקנות מזיני עור לציפורניים נשמע

מגוחך, הרי לכן פתרון יעיל ופשוט, רכשו לכן אחד ממזיני השפתיים, שפתוני הנגד

יובש לשפתיים, עדיף בלי צבע כמובן, וזהו. בכל פעם שצריך, מתחשק, זמן טיפוח,

מרחו את השפתון הזה על הקיוטיקל ( זה שם העור הזה, מוזר שיש לו שם, לא? ),

עסו ודחפו, וזהו, העור מתרכך, ומסתדר כאילו טיפלו בו בקליניקת ציפורנים טופ!

.

3. משהו חדש, הכי בנאלי, הכי נדוש, הכי מדוייק, לצאת מתחום ה"אוטומט",

זה לא חייב להיות מקצוע חדש או משהו דרמטי, להיפך, הכוונה לעשות ביום יום,

איך שנוח, לקבוע יום בשבוע, או יום יום, או כל שני וחמישי משהו אחד קצת אחרת.

מצידי, הזמינו קפה אחר בטייקאווי, בלי סוכר עם חלב סויה, תחנו שני רחובות

מהמקום אליו נסעתם ולכו ברגל, נסו לפתוח את כל הדלתות היום ביד שמאל, אם

אם אתם ימניים כמובן, קראו באתר של "מקור ראשון" או ב"מקום הכי חם בגהינום"

אם אלה מייצגים דעות הפוכות משלכם, פתרו תשבץ באנגלית, לכו להצגה יומית,

לכו למקום שלא הייתם בו מעולם, או לפחות המון זמן. נערו את האוטומט, זה כיף

.

4. ברזל בין הפרעת הקשב שלי להפרעת קשב שלי הסיכוי שלי לזכור לקחת תרופות

או תוספי מזון באופן מסודר הוא אפסי. כבר הערמתי אותם ליד מכונת הקפה, ליד

המחשב, ליד המיטה, כלום. הדבר שעובד בשבילי בזמן האחרון, והוא לא מושלם

כי בגומי האלה יש לא מעט סוכר וקלוריות, אבל מצד שני אני שולחת יד ולוקחת

אותם באופן הרבה יותר סדיר, לא כל יום כמובן, אבל פעמיים שלוש בשבוע, וכולם

מרוצים. המינונים לא מאד גבוהים אבל במקרה שלי עדיף מכלום, הלינק הוא למחלקת

הגאמיס ב איי-הארב גם כי אני מרוצה וגם כי לא מצאתי עדיין מספיק כאלה בארץ, חוץ

ממולטי כזה לילדים. נ.ב. ברזל ונשים וגיל זה צירוף ששווה השגחה

. . .

וזה, כי אני כמובן זוכרת ששבוע הספר ומתכננת להמליץ על ספר שניים בשבוע הבא,

א ב ל הספר הזה הוא מתיקות חסרת תקדים, אם אהבתם את אפי וחולצת הפסים שלו,

לא של שלי גרוס האחת שאין שניה לה, של אפי, אז הספר הזה ( כבר יש שניים ) הוא

אפי מצולם, גירסת הכלב וזו מתנה מושלמת לילדים ולגדולים, ומנסיון, הקטנים מנצחים.

הנה האינסטגראם שלו @andrewknapp

.

אז הנה, עוד שלישי הגיע,

וגם הזמן בשנה ששווה לרדת לים בזמן השקיעה,

ואני ממשיכה לאסוף זכרונות וצעצועי ילדות, זה פרוייקט שלא דומה לכלום, הבטחה..

.

.

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

גלי החום, רדיו 103 תום הסערה

.

כן, "גלי חום",

תוכנית רדיו עם כוונות טובות,

שנה וחצי בדיוק של שעת לילה ברדיו,

שהבטיחה וקיימה כך שמענו לאורך התקופה מאנשים,

ברדיו, ברחוב, במיילים, בהודעות, הגיעה אל סופה.

וכמו כל תקופה,

ינקות, נערות, בגרות, ואפילו גיל המעבר הידוע לשימצה,

לפעמים בצדק,

גם גלי החום הרדיופוניים האלה,

עם האייטמים, השירים תואמי טעם וגיל, אדוות, לפעמים צונמי,

גלים עמוקים, סערות וימי שיזוף מושלמים,

שנה וחצי, כל שלישי בעשר בלילה, רדיו 103, הגיעו לסופם.

*

זה היה בית מאד נעים,

בית עם מסדרונות ארוכים, שקט בלילה, מנהלים קשובים,

טכנאים שעוזרים מאד, שתי עורכות ועורך שהחזיקו יפה מערכת סוערת,

כל זה כדי שגלי החום יזרמו אל החוף ובחזרה

מבלי שההורמונים יצעקו והצונמי יתפרץ.

כל הגלים האלה, תמו ימיהם.

*

אני שלמה מאד עם ההחלטה שלקחתי.

כשלוקחים החלטה נכונה,

אם לוקחים אותה לאט,

לא מתוך זעם, פגיעה, אגו,

אם נותנים לאלה לדעוך ואז מחליטים,

במחשבה צלולה, אחרי לא מעט זמן של בדיקת ההחלטה,

אם הסיבות ברורות מעל לכל ספק, ברורות וחד משמעיות,

אם המצפן הפנימי מאשר, הטיימינג מדוייק, וברור שהגיע הזמן,

התחושה של "האחרי" אין דומה לה.

הגוף רגוע, הלב שקט, אפילו שמח למרות שפרידות הן תמיד גם וגם.

ככה אני מרגישה.

*

רדיו היא אהבה חדשה שלי,

לא תארתי לעצמי כמה היא מציפה, מעניינת ומשמחת,

התמכרות מהירה ועמוקה שמייצר האוקסיטוצין,

כמו בכל התאהבות.

אין לי ספק שזה לא יקח הרבה מדי זמן,

יקח, אבל לא ה מ ו ן

ואני אפטפט לי ללא הרף ביום ושעה קבועים,

איך, עם מי, על מה, זה בהמשך,

אבל אין ספק ששוב אהיה שם, עם אוזניות, טכנאי שמבטיח לסמן לי אם יברח לי

הקול לטונים הגבוהים, אם אאבד ריכוז, אם לא אזכור לשתוק לפעמים.

דעתנית, אימפולסיבית, מבוגרת, בלונדינית, שמאלנית, מעורבת,

מביעה, אומרת, מייעצת, כועסת ( קצת פחות בסיבוב הבא אני מקווה ),

ממליצה, ביניים כאן, בבלוג, ובאינסטגראם, כל יום שלישי בפוסט קבוע,

ארבע המלצות, פעם בשבוע #ארבעפעםבשבוע

כל מה ומי שאני כמו שאמרה מייגן לנסיך שלה,

כל זה יהיה שם,

מונח באהבה, לפניכם, עבורכם,

וגם בשביל עצמי כמובן.

can't  wait

.

מכל משאלות יום הולדת שאני יכולה לבקש היום

.

אני מבקשת להרגיש ככה, כמו בצילום הזה,

עם אנשים שאני אוהבת,

ושאוהבים אותי,

וגם עם כאלה חדשים שמצטרפים ויצטרפו.

אני מתפללת שזקנתם של אמא ואבא שלי תמשיך להיות נדיבה ורכה,

ויותר מהכל, שזאתי שלי, אהובת חיי תמשיך להיות שמחה בגרעין נשמתה, וחזקה,

עם כל היתר אני אסתדר

.

לפחות עד מאי בשנה הבאה…

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #6

.

הנה עמדתי בהבטחתי ( לעצמי ),

ארבע המלצות פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, לפניכן (ם)

חלק מההמלצות נובעות ומותאמות לקבוצת הגיל שלי פלוס מינוס, אני חושבת.

משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. זכוכית היא חומר נהדר, משקף אור, משנה אותו, מוסיף עומק. התחילו לאסוף

בקבוקי זכוכית שמוצאים חן בעיניכן/ם. בקבוק וויסקי שמנמן באיזו מסיבה, כלי מעבדה

משוק הפשפשים, בקבוקי משקה קטנים במסעדה בחו״ל, צנצנת רוטב פסטה בשבוע

איטלקי בסופר, גדלים, צבעים, מה שמוצא חן. שמרו אותם ביחד, לפעמים שימו

בהם קצת ירוק, או פרחים בודדים, לפעמים תנו להם להיות סתם אוסף,

הם תמיד יצרו משהו יפה ויוסיפו עומק ויזואלי

2. אני שפנפנת נסיונות קוסמטיקה מנוסה, מהיקרים ביותר לכאלה שרוקחים בבית.

על הקרם הזה המליצה לי השולטת בקרמים שאם לא הייתה סופרת כל כך מוצלחת,

היא יכלה להיות בקלות אימפריית קוסמטיקה שווה, דקלה קידר. הייתי מאד, אבל

מ א ד חשדנית לנוכח המחיר המגוחך, אבל היי, כבר שלושה חודשים, משתמשת בו

כל הזמן ( לא לעינים ולא סביב הפה, זה לפעם אחרת ) ופשוט מרוצה ממש, אבל ממש,

גוגל איט.

3. זה נראה שההמלצה הרביעית פחות ירוקה ויזואלית, אבל הספר של מרי האנטר

אוסטין, שיצא לאור ב1903 הוא קלאסיקה בספרות הטבע אמריקאית. הוא

ספר יפייפה, פואטי, פיוטי, שעוסק ומתבונן במדבר, בחייה והאהבה עזה לטבע ולצורך

לשמור אותו. במהדורה הישראלית החדשה איורים מקוריים והיא פשוט נהדרת,

ארץ שמועט בה הגשם.

4. חטיף אצות שאין דומה לו, אבל באמת. יש קטץ׳, הוא בריא כי הוא אצות, הוא פחות

בריא כי יש בו המון, אבל ממש נתרן, מלח, וזה לא ממש בריא, בטח בגילאי הנו אתן

יודעות. אז אם אתן/ם כמוני, לא יודעים מתי להפסיק, קנו אחד שניים בודדים,

ואם אתם אנשים עם אופי, קנו חבילה גדולה של תשעה בודדים בחנויות טבע,

לי זה לא מצליח, זה טעים וממכר בטירוף!

 

.

נתראה בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

 

ארבע המלצות פעם בשבוע #5

.

הנה, אנחנו מצליחות,

אני והפרעת הקשב שלי להתמיד,

אל יהיה הדבר קל בעיניכם, אתם אנשי החוסר הפרעת קשב,

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

והפעם, מזג האוויר כל כך הפכפך ומעורר חוסק שקט

שבחרתי ארבעה דברים באווירה הרמונית, רכה, מרגיעה מעט.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. טי שירט לבנה טובה היא תמיד פריט מבוקש ומשמח. מצאתי אחת במקרה,

חיפשתי טייטס ספורט לזאתי שלי והן היו שם, אחת אפורה ואחת לבנה.

לקחתי מידה גדולה ממש, הבד מצטיין, הגיזרה קולית, מפתח הצואר

מצויין ואני מדווחת אחרי כביסה שעברה סבבה, S. wear מכל המקומות

2. מסאג׳ר לפנים, על סוללה, עושה טוב, מרעיד, קצת מותח, חפשו beauty bar golden

pulse facial massager בסביבות עשרה דולר ותשארי בגילך, סורי, אין

הבטחות שוא, אבל בכל זאת יעיל במה שעושה בנעימות ויש תוצאות

תחושה טובה שגם רואים במראה.

3. כמה שלא המלצתי, אמשיך לנסות שכנע אתכם, ואתכן להתחיל להשתמש באפליקציה

הנפלאה הזו, דקות בודדות עם הקול הבוקע ממנה ואתם הרבה יותר,

וזו הבטחה, רגועים מלפני התרגול הקצרצר הזה

4. הכי פשוט, הכי יפה. כל כלי מים שתמצאו, מכוס יין עד קערה גדולה, מלאו מים ולכו

לחפש בגינה של הבית, בעציצים, סתם ברחוב, עלעלים, פרחים קטנים,

רק נסו לתכנן בכל זאת צבעים, אולי רק ורודים וסגולים, אולי כתומים

וצהובים, רק ירוקים? מה שתחליטו

.

see you בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #4

.

ארבעה דברים טובים לעבור את השבוע 4#

זה נכון שארבעה דברים מספר אחת, שתיים, ושלוש עלו לפני שלוש שנים,

אבל מי סופר,

והפעם אני והפרעת הקשב שלי נחושות בדעתנו להתמיד.

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

או במילים אחרות,

סגנון ונועם ופאן גם לבנות-אחרי-ארבעים-אבל-לא-רק, נקרא להן ככה.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. אחרי הביקוש לכובע הנהדר הזה שהפתיע, ועדיין לכתוב לי בפרטי כי נפתחה רשימת

המתנה שווה, אני מניחה לפניכן צעיף קיץ מושלם בתוספת שאלה בסופ הפוסט.

2. מתכון מושלם, נשבעת.

3. המוצר הזה מייצר גווני שמש מושלמים בשיער, אפשר לחמם אותם עם מייבש שיער

ולאו דווקא עם קרני שמש אמיתיות כמבוקש בהוראות. אני לוקחת שערות

ממש בודדות ועם כפפות עוברת עליהן וזהו.

4. ארונות של אמא, דודה, סבתא. חנויות יד שניה, איפה שתצליחו לשים יד על

קומביניזון, שימו. עם כפכפים, נעלי עקב, ג׳קט ג׳ינס או סוודרון קאשמיר. עם

פנינים, תכשיטי עור, חצופה, רגועה, מה שתבחרו, הוא הבגד המושלם, בטח

לאביב ולקיץ. 


.. ועד שבוע הבא שאלה:

..צעיפי משי מרפרפים בצבעים של קיץ, למזגנים של קיץ זה כן או לא?

.

.

.

עד השנה

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

 

.

50 עצות והפרעת קשב אחת

.

בוקר אחד, בשכונה תל אביבת

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק נייר(!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לחדר עבודה עם שעון. כווני לשמונה דקות. נסי לסדר. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי באיזו סידרה יש פרק חדש
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות ה גרביים השחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, עשר וחצי בבוקר
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

uuu

.

עשר המלצות

.

ברדיו, ב"גלי חום" תוכנית לאנשים מבוגרים, יש אייטם המלצות קבוע שאני מאד מחבבת,

יש לי הזדמנות לחלק עצות, לינקים, טיפים, על דברים שאני קוראת, מכירה, משתמשת,

מה רע?  בעיקר כשהכל "על אמת",

אז חשבתי לאגד כמה, לא רק לנשים למרות שעל פניו זה נראה כך,

לפוסט דמי חנוכה:

 .

1. קרם פנים שלא פגשתי כזה מעולם , אבל באמת

2.  אפליקציה נהדרת שאפילו אני מתמידה איתה שתייצר לכם זמן שאין דומה לו

3.  פטנט גאוני ופשוט לבקרים עם פנים מעוכות או סתם לתחזוקה שוטפת

4. מרתה סטיוארט זו אני, פתרון לכל הפירורים האלה החיים מייצרים לנו בכל מקום,

5. הדרך הכי בטוחה לגלות סרטן שחלות כי הוא ערמומי ומתגלה כשזה מאוחר מדי

6. מתאפרת? מנקה פנים? זה בשבילך! אין דומה לו, באחריות.

7. שלי גרוס יודעת מה אסור ללבוש אחרי גיל חמישים והיא יודעת למרות גילה :)

8. הפרעת קשב וזוגיות וגם הפרעת קשב וסקס ( ריכוז יו נואו ) נקודות הבנה ועצות

9. האחד והאחר, השיטה לסגנון עצמי מבגדים ואיפור עד סלון וחדר שינה

10. תראו לבד, עם ההורים, עם הילדים עונג נטו, עונג.

ח ג ש מ ח

"גלי חום" משודרת ברדיו 103, בימי שלישי בעשר בלילה,

אבל היי, אפשר להקשיב גם באתר הרדיו או בערוצי הרדיו בטלוויזיה.

 10

קצת לפני thanksgiving

.

היום לפני ארבע שנים, ותודה לפייסבוק שמזכיר נשכחות, זה פורסם ב"הארץ"

חלי גולדנברג – בשני עולמות

פעם ראשונה שהעזתי להראות צילומים שלי, תחילת מסע.

ארבע שנים בסה"כ, פחות מאלף חמש מאות ימים, .

ואיזה מרחק.

לפני ארבע שנים הייתה לי זאתי בתיכון, התעוררתי כל בוקר ברגע לשבע, שיגרת בוקר,

בחינות, צהרים, דרמות נעורים.

היו לי הורים בני תשעים, פלוס מינוס, מתפקדים לחלוטין בחייהם, הוא נוהג בשעות היום,

היא מבשלת, קונה, שולטת ביד רמה כהרגלה, היום הם צלולים, אהובים ומטופלים מאד.

לא תרגלתי יוגה,

לא הייתה לי תוכנית רדיו,

לא הייתה לי את קבוצת הווטססאפ הטובה בעולם,

לא הכנתי עדיין רולים מנייר אורז,

לא היו לי ג'ינס אדומים,

משקפי ראיה לרחוק,

נטפליקס,

מכונית שחורה,

ערוגת ירקות,

אורות מנצנצים בגינה כל ערב,

גניקולוגית אשה,

קרם פנים ממש ממש, מ מ ש מצויין,

הזמנה לט'נקסגיווינג במהדורה תל אביבית/אמריקנית

דייט שווה בשבוע הבא,

תערוכת צילומים שלי,

סיפורים קצרים מודפסים,

הרצאה מובנת שמריצה אותי באושר ברחבי הארץ

תוכנית טלוויזיה מתבשלת על אש קטנה,

וסוגשל שקט פנימי אמיתי.

.

היום יש לי את כל אלה, ועוד

Lucky me

 

ארבע שנים, פחות מאלף חמש מאות ימים,

חיים, זה מה שזה.

 

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

What's your name?

.

זאתי שלי נסעה אתמול שעות ארוכות ברכבת שניראת כמו חללית כסופה במעמקי

היבשת האמריקאית.

במהלך הנסיעה, באחת ההתכתבויות ביננו שאלתי אותה אם יצא לה לפטפט עם מישהו,

בכל זאת שעות רבות של נסיעה מונוטונית, ונופים יפים ככל שיהיו, אינם בני אדם.

חוץ מזה, לי יש בזכרוני המתעתע אך לפעמים מדוייק במיוחד,

עשרות שיחות והכרויות ( לא מהסוג הרומנטי ) שהתחילו ככה במקרה,

על הדרך.

חלקן מסעירות ומשאירות חותם,

חלקן סתמיות ומעבירות זמן,

עם זרים וזרות,

בטרמפים ( אסור היום )בזמן הצבא,

בטיסות, חדרי המתנה, אוטובוסים,

תחנות רכבת, שדות תעופה, לובי של מלונות,

בתור בחנויות, בתור להופעות, ואיפה לא,

שיחות שהתחילו מחווית הכאן ועכשיו עם אנשים שחלקו איתי את ההווה,

והרווחנו הכרות, פתיחות, לפעמים מעשירה ונהדרת, לעיתים נדירות מפחידה,

וגם סתמית,

אז סתמית, אז מה.

מה פתאום, היא ענתה לי, כולם או בנטפליקס, או בפייסבוק/אינסטא או ישנים.

עצוב כתבתי לה,

ממש היא ענתה לי,

וצדקה.

 

.

האם הם יחזרו לדבר באמת, פנים מול פנים, בלי מסרים כתובים לפני או במקום?

.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

24 שלבים

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש 
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת 
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

הבוקר שאחרי

.

זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,

כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי

שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.

חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..

על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.

היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות

הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה

שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.

העינים שלי סורקות את העולם תמיד,

לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא

סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,

בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב

קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות

רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,

שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,

ובאותה שניה קרה משהו,

התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,

הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל

בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,

שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,

כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,

לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,

גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,

בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,

ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,

במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה

והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה

וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,

שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,

לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.

בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך

וחייכה אלי בחזרה.

אני לא יודעת מה עבר במוחה,

אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,

דווקא בבוקר הזה.

לבלוג

 

 

.

אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

עצה לעקרת הבית או: מרתה סטיוארט ואני

.

העקרות בית שלי היא איך נאמר, סבירה,

הרבה פחות מגרביים מסודרות לפי צבעים במגירה (יש כאלה, אני לא ממציאה )

או כלים של טאפרוור במגירות,

אבל אין אבק מעל הדלתות, קנה המידה של אמא שלי,

והכיור נקי לפני שאני הולכת לישון ( חוק שלי שמוכיח את עצמו בבקרים).

אבל באלוהים ( למרות ששבת)

שאם תאמצו לחייהם את הדבר הבא,

בתחום השיגרת מטבח ובישולים תודו לי בכל פעם מחדש, וזה הולך ככה:

בפעם הבאה שתגשו להכין פתיתים או עדשים או כוסמת (כאן אוהבים מאד)

או צלי עוף (התגלתה כאן צמחונית צעירה, צלי עוף זה נוסטלגיה),

או בקיצור כל אוכל מבושל שדורש במתכונו בצל מטוגן, קחו נשימה ו:

קצצו ביד או במקצץ או בפוד חמישה, ששה, שבעה, או בקיצור,

כמה בצלים שנדמה לכם שאתם משתמשים בממוצע בשבוע,

קצצו (סכין, קוצץ, בוד פרוססור),

קחו מחבת גדולה ועמוקה או סיר או מה שתרצו,

שימו שפע שמן זית.

חממו לרגע, שפכו פנימה את כל כמות הבצלים, תנו רגע על האש החמה.

ערבבו והעבירו לאש קטנה, וקחו זמן, בין חצי שעה לשעה, אבל שווה ולא חייבים לעמוד ליד,

אם האש לא חזקה, רק לבדוק ולערבב מפעם לפעם.

מפעם לפעם ערבבו, אני מוסיפה טיפות מים לפעמים,

בדרך כלל כשהבצל כבר רך וזהוב (אקסיוס מיי אינגליש)

אני מוסיפה שום לדקה האחרונה.

זהו.

צנצנת כאילו מעוקרת,

כלומר אני מעבירה אותה מתחת למים רותחים כי קראתי פעם באיזה מקום,

הכניסו לצנצנת, שפכו שמן זית למעלה שיכסה את השכבה העליונה 

אחרי שמתקרר קצת, סגרו היטב ( עם מכסה טוב) ולמקרר.

זהו.זה סלט עדשים שחורות

 

החיים שלכם בשבוע הקרוב ( מתחום הבישול בלבד) הופך לקל שבקלים, מבטיחה.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

10 דברים שיזכירו שיש חיים בתוך המציאות הבלתי נסבלת הזאת

.

.
.
כי אני לא מצליחה לזכור שיש חיים פשוטים ונעימים, שיש דברים, ורגעים, ואנשים המרכיבים
.
את חיי ( ואת חייכם כמובן ), במובן היומיומי, הרגיל, המשמח, מרוב עוולות ואי צדק וטירוף
.
מערכות לאומ(נ)י, ונתניהוז גם. אז אני מתרגלת את האישי, והקטן, והמפרגן לעצמי, לרגע.
.
.
.
1. יוגה ( נשבעת. לקח לי שנתיים, אבל אני חושבת שאני כבר מבינה קצת )
.
2. שמים אפורים, אור נהדר, ולא קר
IMG_0002
.
3. מגפיים הורסים שהגיעו מasos
.
4. לובסטר בחמאה ויין
.
5. אמא שלי בת תשעים בדיוק בעוד שבוע
.
6. דברים שאתם לא רואים, מתחרה
.
7. הפתעות ליד הדלת. אנטרופולוג'י, סין, יחצנים או הירקן, לא משנה, משמח.
.
8. מולקולה 1  הבושם שהוא באמת הכי ( תכף נגמר, מי בחו"ל ומתנדב/ת לשנע לי? )
.
9. מרק אפונה, "הארכיברית" ספר שמפתיע, תכף "משחקי הכס" יחזרו
.
10. נוריות, כי הן הפרח היפה בעולם ועכשיו התחילה העונה
1907987_10151947061712828_178777259_n

 

.

.

.

.

.

.

.

וגם,

כמובן,

שתי האהבות האלה שלא צריך למספר, כי הן כל הזמן נוכחות…

unnamed (5)

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

בינגו

.

אמא שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, טלאים.

יוצרת עבודות טלאים מדהימות בדיוקן, באסתטיקה, במעוף, בכמות העבודה הלא תאומן

הנדרשת לחבר פיסות בד קטנות למעשה אמנות ואהבה.

לפני שנתיים הורע מצב הראיה שלה מאד – לכו להבדק אצל רופא עינים, ניוון מרכז הראיה

היא מחלה מרשעת – ויכולת היצירה הזו שמילאה את ארבעת, חמשת העשורים האחרונים

של חייה ניטלה ממנה.

היא לא יכולה

לגזור,

לחבר,

להשחיל מחט,

לתפור תפר ישר ומדוייק,

לראות את הכל מתחבר ומתהווה, נלקחה ממנה.

זה לא היה פשוט.

שברתי את הראש איך אני יכולה להחזיר את היצירה לחייה.

מה יעבוד עבורה.

הבאתי מסרגות, גזרות, צבעים, וכלום לא הצליח.

לא הצליחה לראות טוב מספיק, לא מצא חן בעיניה ודי רחלי, לא משנה.

אבל זה לא בא בחשבון. אדם יצירתי חייב ליצור אחרת אין טעם, לא?

והמשכתי לחפש בחנויות יצירה, פורומים, סתם שיטוטים

וכן, לפני שבועיים הצלחתי.

אין גבול לשמחה. בינגו אמא!

פסיפס בצבעים חזקים במיוחד,

שולחן שהזמנתי לגינה ואמא מאושרת.

שלש ארבע שעות ביום,

מחברת ריבועים לא מבד ולא בתפירה,

אבל נמצאת במקום מוכר ואהוב ומרגיע ויוצרת עולם צבעוני ומרהיב ומלא אהבה.

אין גבול לאושר

unnamed (2)

 .

.

.

למעלה, אחת השמיכות טלאים של זאתי, למטה, שולחן הגינה החדש שלי

 

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

25,845 ימים ולילות – עדכון

.

ל"ג בעומר 2018

עוד שנה עברה ומחר הם חוגגים שבעים ואחת שנות נישואים.

לפני אחת עשרה שנים כתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,

לא חושבת שהאמנתי שנגיע לספירה הנוכחית,

והנה הם כאן, מזדקנים זה לצד זו, וההפך,

עדיים מחזיקים ידים, מתנשקים כשהיא יוצאת מהבית לפעמים,

מתנשקים כשהיא חוזרת.

מתעוררים בשעות אחרות, יושבים על המרפסת, מול הטלוויזיה,

מתווכחים מעט, אוהבים הרבה,

כמו בשבעים ואחת השנים האחרונות, שבעים ואחת,

זה באמת מספר לא נתפס,

עד שרואים אותם ביחד, ומבינים שזה אפשרי,

צריך אהבה ועוד כל מיני דברים כנראה,

אולי אנסה להבין מחר, כשאביא פרחים, וגלידה.

אבא שלי ואמא שלי, אהובי, אהובי עצמם.

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים,

מתלטפים יותר מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם.

בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים,

ומשפחה, אחרכך נפתח את המשא ומתן שוב.

אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים,

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים,

מתווכחים, מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים.

הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, 

יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום,

עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014

עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

 ל"ג בעומר 2013

עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012

עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי

בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך

היא ישבה ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

ל"ג בעומר 2010

 22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי

אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות.

אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה

והתפוז הוא עקר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם

בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את הענפים נפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים.

רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות

ואחד את השניה, אחת את השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח

במרתף, הוא סמל לשלווה והגיון היא חסרת סבלנות וקפיצית.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא לא יודע להכין ביצה, באמת,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה.

שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת

לשני? לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה

.

את המוכר והפשוט. אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד

אחרי השנים הראשונות אולי אז מגלים את כוחם האמיתי

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם

ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה

כשהיא במצב רוח מזופת. היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע,

והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש,

היא, אסור לי לספר, אבל קצת פחות.

הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא אחרי חודש

 והנה אנחנו פה.

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
.

צונמי של עצב

.

.

לא ראיתי טלוויזיה מחצות של יום הבחירות. מציצה בכותרות בהארץ פעמיים ביום.

מדפדפת בפיד כאן ובטוויטר פה ושם.

הולכת ברגל, משוטטת במקומות חדשים, מנסה לקרוא, לכתוב. מצלמת, שקטה ממש.

העצב שלי עמוק ולא מרפה.

הדרך היחידה שלי להתגבר עליו היא התכנסות והתרחקות,

כמעט כמו פעם, כשהתגרשתי.

אבל אז גם כעסתי, נורא כעסתי.

הכעס והעצב התעלו זה על זה, בתורות,

פעם זה הציף אותי עד כלות, ופעם השני, גלים של זה, צונמי של ההוא.

עכשיו אני רק עצובה, עצב עמוק, אישי ולא מרפה

בינתיים.

.

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

10 פעמים בשבוע שקט

.

.

.
1. אני לא יודעת (מאיפה את מוכרת לי)

.
2. גולדנברג, אני יודעת, אומרים לי הרבה (בואיאנה, את נורא דומה לזאת…חלי גולדברג)

.
3. תודה (אה…זאת את, איזה צחוק. אבל ברצינות רגע?…תש'מעי…איך, איך היית יפה בלהקה)

.
4. תודה (ל א, זה לא שאת לא ניראת נ ה ד ר גם עכשיו, את ניראת… אבל…)

.
5. שוב תודה (אבל אז..? yy…איך ניראת אז! אין …אין! חולה, חולה עליך הייתי)

.
6. לא מעט (אומרים לך הרבה אה?)

 

7. איפה בטלוויזיה? (תגידי, למה לא רואים אותך בטלוויזיה?)

.

8. בסדר גמור (אה, טלוויזיה. ת ג י ד י איך היחסים שלך ושל אברי?)

.
9. לא מבינה את השאלה (ותגידי, איזה אבא הוא…? )

.
10. תודה. למי? (לא, כי יש כל מיני…לא משנה, יאללה, ביי, מס'רי ד"ש)

.

My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ותודה על הדברים כולם        Happy Thanksgiving

.

 

 

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד,

במיוחד בשעות שבגן בלי אמאבא ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ

עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה,

אם זה היה אפשרי, וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז

אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה

ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות ואשקלון והדרום

ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים

מנסים להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות

לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

 

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם

שצריכים עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא,

אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות ולא מסתכלת לצדדים.

מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית –

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

מעולם לא

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין ולא ספרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

מעולם לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית.

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע כל כך, בטח לא להפגע.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל

מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפלי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: