Tag Archives: חיים

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

24 שלבים

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש 
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת 
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

הבוקר שאחרי

.

זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,

כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי

שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.

חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..

על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.

היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות

הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה

שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.

העינים שלי סורקות את העולם תמיד,

לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא

סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,

בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב

קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות

רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,

שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,

ובאותה שניה קרה משהו,

התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,

הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל

בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,

שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,

כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,

לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,

גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,

בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,

ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,

במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה

והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה

וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,

שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,

לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.

בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך

וחייכה אלי בחזרה.

אני לא יודעת מה עבר במוחה,

אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,

דווקא בבוקר הזה.

לבלוג

 

 

.

אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

עצה לעקרת הבית או: מרתה סטיוארט ואני

.

העקרות בית שלי היא איך נאמר, סבירה,

הרבה פחות מגרביים מסודרות לפי צבעים במגירה (יש כאלה, אני לא ממציאה )

או כלים של טאפרוור במגירות,

אבל אין אבק מעל הדלתות, קנה המידה של אמא שלי,

והכיור נקי לפני שאני הולכת לישון ( חוק שלי שמוכיח את עצמו בבקרים).

אבל באלוהים ( למרות ששבת)

שאם תאמצו לחייהם את הדבר הבא,

בתחום השיגרת מטבח ובישולים תודו לי בכל פעם מחדש, וזה הולך ככה:

בפעם הבאה שתגשו להכין פתיתים או עדשים או כוסמת (כאן אוהבים מאד)

או צלי עוף (התגלתה כאן צמחונית צעירה, צלי עוף זה נוסטלגיה),

או בקיצור כל אוכל מבושל שדורש במתכונו בצל מטוגן, קחו נשימה ו:

קצצו ביד או במקצץ או בפוד חמישה, ששה, שבעה, או בקיצור,

כמה בצלים שנדמה לכם שאתם משתמשים בממוצע בשבוע,

קצצו (סכין, קוצץ, בוד פרוססור),

קחו מחבת גדולה ועמוקה או סיר או מה שתרצו,

שימו שפע שמן זית.

חממו לרגע, שפכו פנימה את כל כמות הבצלים, תנו רגע על האש החמה.

ערבבו והעבירו לאש קטנה, וקחו זמן, בין חצי שעה לשעה, אבל שווה ולא חייבים לעמוד ליד,

אם האש לא חזקה, רק לבדוק ולערבב מפעם לפעם.

מפעם לפעם ערבבו, אני מוסיפה טיפות מים לפעמים,

בדרך כלל כשהבצל כבר רך וזהוב (אקסיוס מיי אינגליש)

אני מוסיפה שום לדקה האחרונה.

זהו.

צנצנת כאילו מעוקרת,

כלומר אני מעבירה אותה מתחת למים רותחים כי קראתי פעם באיזה מקום,

הכניסו לצנצנת, שפכו שמן זית למעלה שיכסה את השכבה העליונה 

אחרי שמתקרר קצת, סגרו היטב ( עם מכסה טוב) ולמקרר.

זהו.זה סלט עדשים שחורות

 

החיים שלכם בשבוע הקרוב ( מתחום הבישול בלבד) הופך לקל שבקלים, מבטיחה.

50 צעדים עד הצהרים, אחר כך נראה

.

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

וככה היו השעתיים הראשונות:

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק (!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לאמבטיה עם שעון. כווני לשמונה דקות. סדרי. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי איזו סידרה תוכלי לראות בשעה שתייםכי יש פרק חדש ( ביליונרס)
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות אם לא מאות גרביים שחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, אחת עשרה
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי בבוקר
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל

IMG_0010
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

10 דברים שיזכירו שיש חיים בתוך המציאות הבלתי נסבלת הזאת

.

.
.
כי אני לא מצליחה לזכור שיש חיים פשוטים ונעימים, שיש דברים, ורגעים, ואנשים המרכיבים
.
את חיי ( ואת חייכם כמובן ), במובן היומיומי, הרגיל, המשמח, מרוב עוולות ואי צדק וטירוף
.
מערכות לאומ(נ)י, ונתניהוז גם. אז אני מתרגלת את האישי, והקטן, והמפרגן לעצמי, לרגע.
.
.
.
1. יוגה ( נשבעת. לקח לי שנתיים, אבל אני חושבת שאני כבר מבינה קצת )
.
2. שמים אפורים, אור נהדר, ולא קר
IMG_0002
.
3. מגפיים הורסים שהגיעו מasos
.
4. לובסטר בחמאה ויין
.
5. אמא שלי בת תשעים בדיוק בעוד שבוע
.
6. דברים שאתם לא רואים, מתחרה
.
7. הפתעות ליד הדלת. אנטרופולוג'י, סין, יחצנים או הירקן, לא משנה, משמח.
.
8. מולקולה 1  הבושם שהוא באמת הכי ( תכף נגמר, מי בחו"ל ומתנדב/ת לשנע לי? )
.
9. מרק אפונה, "הארכיברית" ספר שמפתיע, תכף "משחקי הכס" יחזרו
.
10. נוריות, כי הן הפרח היפה בעולם ועכשיו התחילה העונה
1907987_10151947061712828_178777259_n

 

.

.

.

.

.

.

.

וגם,

כמובן,

שתי האהבות האלה שלא צריך למספר, כי הן כל הזמן נוכחות…

unnamed (5)

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

בינגו

.

אמא שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, טלאים.

יוצרת עבודות טלאים מדהימות בדיוקן, באסתטיקה, במעוף, בכמות העבודה הלא תאומן

הנדרשת לחבר פיסות בד קטנות למעשה אמנות ואהבה.

לפני שנתיים הורע מצב הראיה שלה מאד – לכו להבדק אצל רופא עינים, ניוון מרכז הראיה

היא מחלה מרשעת – ויכולת היצירה הזו שמילאה את ארבעת, חמשת העשורים האחרונים

של חייה ניטלה ממנה.

היא לא יכולה

לגזור,

לחבר,

להשחיל מחט,

לתפור תפר ישר ומדוייק,

לראות את הכל מתחבר ומתהווה, נלקחה ממנה.

זה לא היה פשוט.

שברתי את הראש איך אני יכולה להחזיר את היצירה לחייה.

מה יעבוד עבורה.

הבאתי מסרגות, גזרות, צבעים, וכלום לא הצליח.

לא הצליחה לראות טוב מספיק, לא מצא חן בעיניה ודי רחלי, לא משנה.

אבל זה לא בא בחשבון. אדם יצירתי חייב ליצור אחרת אין טעם, לא?

והמשכתי לחפש בחנויות יצירה, פורומים, סתם שיטוטים

וכן, לפני שבועיים הצלחתי.

אין גבול לשמחה. בינגו אמא!

פסיפס בצבעים חזקים במיוחד,

שולחן שהזמנתי לגינה ואמא מאושרת.

שלש ארבע שעות ביום,

מחברת ריבועים לא מבד ולא בתפירה,

אבל נמצאת במקום מוכר ואהוב ומרגיע ויוצרת עולם צבעוני ומרהיב ומלא אהבה.

אין גבול לאושר

unnamed (2)

 .

.

.

למעלה, אחת השמיכות טלאים של זאתי, למטה, שולחן הגינה החדש שלי

 

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

25,481 ימים ולילות

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים, מתלטפים יותר

מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם. בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים, ומשפחה,

אחרכך נםתח את המשא ומתן שוב.

.אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי בחזית

האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך היא ישבה

ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר. טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011 23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין, ושותפות

גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות

ל"ג בעומר2010  22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009 אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי אתם

ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות. אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007 עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה והתפוז הוא עקר

מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את שלושת הענפים שנפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים. רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות  ואחד את

השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח במרתף

שידעו את מיקומם המדוייק. הוא תנהל בשלווה היא חסרת סבלנות ומהירה כאיילה .

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא באמת לא יודע להכין ביצה,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, אסונות, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה

. שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת לשני?

לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש. אולי הריגוש

והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה את המוכר והפשוט.

אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד אחרי השנים הראשונות

– אולי אז מגלים את כוחם האמיתי,

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים. אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק

ולהשתעמם ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

יא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה כי היא במצב רוח מזופת.

היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע, והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

,גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון. הוא היה בן עשרים ושש, היא,

אסור לי לספר, אבל פחות. הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא תוך חודש,

 והנה….שישים (עדכון: ושמונה) שנה אחריה

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
ואולי במחשבה נוספת,  זה לא כל כך מפתיע שאני עורכת טכסי חתונה וחידוש נדרים…..:)
.

צונמי של עצב

.

.

לא ראיתי טלוויזיה מחצות של יום הבחירות. מציצה בכותרות בהארץ פעמיים ביום.

מדפדפת בפיד כאן ובטוויטר פה ושם.

הולכת ברגל, משוטטת במקומות חדשים, מנסה לקרוא, לכתוב. מצלמת, שקטה ממש.

העצב שלי עמוק ולא מרפה.

הדרך היחידה שלי להתגבר עליו היא התכנסות והתרחקות,

כמעט כמו פעם, כשהתגרשתי.

אבל אז גם כעסתי, נורא כעסתי.

הכעס והעצב התעלו זה על זה, בתורות,

פעם זה הציף אותי עד כלות, ופעם השני, גלים של זה, צונמי של ההוא.

עכשיו אני רק עצובה, עצב עמוק, אישי ולא מרפה

בינתיים.

.

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

10 פעמים בשבוע שקט

.

.

.
1. אני לא יודעת (מאיפה את מוכרת לי)

.
2. גולדנברג, אני יודעת, אומרים לי הרבה (בואיאנה, את נורא דומה לזאת…חלי גולדברג)

.
3. תודה (אה…זאת את, איזה צחוק. אבל ברצינות רגע?…תש'מעי…איך, איך היית יפה בלהקה)

.
4. תודה (ל א, זה לא שאת לא ניראת נ ה ד ר גם עכשיו, את ניראת… אבל…)

.
5. שוב תודה (אבל אז..? yy…איך ניראת אז! אין …אין! חולה, חולה עליך הייתי)

.
6. לא מעט (אומרים לך הרבה אה?)

 

7. איפה בטלוויזיה? (תגידי, למה לא רואים אותך בטלוויזיה?)

.

8. בסדר גמור (אה, טלוויזיה. ת ג י ד י איך היחסים שלך ושל אברי?)

.
9. לא מבינה את השאלה (ותגידי, איזה אבא הוא…? )

.
10. תודה. למי? (לא, כי יש כל מיני…לא משנה, יאללה, ביי, מס'רי ד"ש)

.

My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ותודה על הדברים כולם        Happy Thanksgiving

.

 

 

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד בטח בשעות שבגן בלי אמאבא

ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה, אם זה היה אפשרי,

וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי

שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות

ואשקלון והדרום ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים מנסים

להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם שצריכים

עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא, אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות

ולא מסתכלת לצדדים. מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית –

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

מעולם

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין ולא ספרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

מעולם לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית,

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע ככה, בטח לא להפגע.

מעולם לא ידעתי שאפשר באמת לא.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפלי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, חטאים ובגידות שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב

מול חלשים ממך, ובעיקר בגידה בין חברים, וחברות במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם

בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שנהגו בטיפשות,

שרצו להרוויח, והפסידו.

יש דברים שאין עליהם מחילה,

זכרו בפעם הבאה שאתם נוהגים בזילות באנשים שמולכם,

באנוכיות קצרת רואי,

בנתינת הרשות לאגו שלכם לנהל את חייכם,

טיפשים.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

מילים שחזרו הבייתה, ושנה טובה

.

… אבל כשנשב ונטבול תפוח בדבש ונאכל ונצחק, ונתווכח, ונדבר, ונהיה מי שאנחנו, משפחה ישראלית

רגילה בשכונה תל אביבית בורגנית, על כל התלונות והטרוניות והויכוחים המשפחתיים, החברתיים והפוליטיים

שלנו, וסידורי היום יום והאוכל הרב, והשפע, והחופש האמיתי של כולנו, והידיעה שאנחנו אנשים חופשיים,

שאנחנו אנשים טובים, ומשתדלים להיות טובים יותר,

והידיעה שלעולם לעולם לעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי. ואני מקווה שאתם מאמינים ומבינים

דווקא במסע הזה, מסע לנבכי הרוע האנושי שאין ואסור שיהיה יהודי, כן דווקא יהודי/ה, שיאפשר קיום

שואה וחורבן ואובדן לבן אנוש בעולם כולו בלי קשר לדתו או צבעו או מינו.

והידיעה הזו, כך כתבתי לזאתי שלי לפני שבועיים, עמוק בתוך ההכנות וההתכוננות הלא פשוטה

לקראת המסע ההוא, היא הידיעה שאין טובה ממנה כדי להבין שניצחנו את הרוע והשחור, שהטוב ניצח.

ושלא ניתן,

אני והדור שלי,

ועכשיו בבגרותכם,

גם את והדור שלך,

לשְחוֹר וערל הלב גם אם ירים ראשו מתוכנו, להשתלט על הטוב, לעולם. 

שנה הטובה

וזו ברכת השנה טובה שלי השנה.

שהטוב ינצח,

והטובים.

.

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

הצעירים האלה

.

אתמול בבוקר, בית קטן, שער כחול, ממש ליד שוק הכרמל

– אני יכול לעזור לך?

– אני יכולה לצלם את תיבת הדואר שלך בבקשה?

– את זאת? היא ישנה

– אני יודעת, אולי בגלל זה היא כלכך יפה

– יפה? זה ממזמן, אולי בשנות החמישים כשבאנו לגור פה…

– אתה צבעת?

– בטח, אלא מי? תראי הוא קורא לאשתו שתולה כביסה בפאטיו הפנימי

– תראי את הצעירים האלה, משוגעים.

תיבתדוארכחולה

הצעירים האלה, היה שווה.

.

אם, נניח, את זוכרת בודאות

/

אם

נניח,

את זוכרת בודאות שכתבת ברגע  של הארה כמה רעיונות לסיפור שאת כותבת עכשיו,

ונניח שזה היה לפני כמעט חודש וכל הזמן זכרת שרשמת והיית רגועה,

עכשיו הגעת (סופסופ) לרגע שאת רוצה להזכר בהם, ברעיונות,

עדיף שתדעי אם זה ב:

1. מחשב

2. איזה מהמחשבים?

3. איפה במחשב

4. אולי באחת הגרסאות שלמרבית הפלא שמרת?

5. איזו מהגרסאות?

6. אולי בפתק ששרבטת בכתב יד (זכרון מעומעם ממש)

7. ואם כן, איפה הוא?

8. איפה בכלל שומרים פתקים בכתב יד?

9. אולי צילמת את הפתק (אחרי שכתבת אותו) עם הנייד ליתר בטחון?

10. היי גברת, אם היה לך הנייד היית כותבת בנייד, לא?

11. הנייד ששוחזר לפני שבוע וחזר אליך ריק כזכרונותיו של תינוק שרק נולד?

12. בפעם הבאה אל תתני למוחך הגדוש רשות to delete רק בגלל שרשמת איפהשהו.

13. קטונתי, מול מערך המוח והזכרון שלי, פשוט ככה.

http://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

14. יאללה, מ ה ת ח ל ה.

.

.

הפרעת קשב, עדות אישית

..

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

10 מסקנות מהליכת בוקר

.

1. האביב כאן. החרציות מצהיבות את העין, העשב ירוק, הפרפרים (בחיי) מתעופפים, והשמים.  זה ירוק נשבעת מוקטן

2. השדה הגדול בין רמת אביב לגלילות הוא סוג של נס

3. כשאת עומדת באמצע השביל ורוקדת כאילו את לבד בחדר השינה שלך עם מוסיקה

בפולווליום ושירים כמו זה בהמשך, נתתי לאייפוד לבחור, במשך דקות ארוכות, ממש ארוכות,

עוצמת עינים, מרגישה את השמחה (נשבעת) ושמחה לרגע, נטו שמחה, אין ספק שזה הרגע

שיעקוף  אותך גבר הולם בריצה ויביט בך: תפשת אותי על חם קראתי אחריו. לגמרי, הוא ענה,

אבל היית מקסימה.

4. מישהו טרח שתהיה לו נקודת תצפית נוחה בסיום הטיפוס     כסא ועץ

5. כלניות שדה נמוכות בהרבה מהכלניות בחנויות. יש (חשבתי שנעלמו) תרמוסים סגולים ומטה אהרון.

6. תולעים זהובות גדלות מתחת לקורים כסופים.

קורים מוקטן

7. כשאת שרה (נניח, לא בטוחה שזה השם המדוייק לפעולה הזאת) את "מישהו סגר את הזרם"

אל תתפלאי שלהקת אנפות לבנה ויפייפיה תתרומם בשדה שלידך ותדגים לך הרמוניה ויופי.

8. את לא באמת יכולה לסחוב את גזע העץ הכרות והמדהים כל הדרך בחזרה.

9. ל. מותק, כמעט קראתי לך להצטרף אלי כשהייתי מתחת לבית שלך :)

10. השמחה, אדרנלין, וי על פעילות יומית ובעיקר הרוחב שהנפש שלך מגלה. בוקר טוב.

.

ארזת לבד?

.

22 ינואר 2013.

ארזתי לבד.

החלטתי לבד.

ערכה

עכשיו תורכם.

.

טבלת מציאוּת

.

מצביעי ליכוד יקרים, אנשי לח'י ותיקי קרבות, מצביעי מח'ל נאמנים,

אני מעריכה את הנאמנות שלכם, את העצב הגדול שבהתפכחות,

את המרחק הגדול שנפער בין ז'בוטינסקי ומנחם בגין לבין אלה שמנופפים לשוא בדגל הליכוד היום,

את הקושי להודות ש"זה כבר ממש לא זה"

השייכות שנמוגה מול מה שרואים ושומעים מאלה שאין לאיש מושג איך הם בכנסת,

רק לקבלני הקולות יש מושג, ועוד איזה מושג.

ולכן,

דווקא בגלל שאני יודעת שאכפת לכם,

אנא, קחו רגע לקרוא ב א מ ת את נתוני הטבלה הזו שיצרו אנשי "איך הם הצביעו" ואחרכך, תחליטו.

ורק אעתיק את הסטטוס שלי מאתמול:

באלוהים שאני לא מבינה את מי שמצביע ליכוד או איך שלא קוראים להם עכשיו, ביתנו.
לחיות חיים קשים ומתוחים כמו שמעולם לא חיינו כאן ולא להסכים להבין שמי שמנהל את החיים שלנו,
ממשלת נתניהו ליברמן ש'ס הם באמת אלה שאחראים על המצב המחורבן שלנו כאומה, מדינה וגם
החיים הפרטיים שלנו לא שלאגר, תודו. ועדיין לשים את הפתק בקלפי שיאפשר להם להמשיך.
באלוהים, החילוני שלי, שאני לא מבינה.
באמת.
 .

When nothing…

.

אחד עשרה מ י ל י א ר ד ש'ח עלתה  ה"הכנה לתקיפת איראן", ככה כתוב בכל מיני מקומות היום.

גם אם הגזימו קצת ע'ע תכף בחירות, ולאולמרט יש מפלגה מועדפת,

גם אם נעגל לעשרה מיליארד.

עשרה מ י ל י א ר ד. זה באמת סכום לא נתפס.

10.000.000.000 התעופפו מתקציב המדינה.

.

כמה ילדים כמו זה שהראו רק השבוע, כאלה שלא מקבלים ארוחת צהרים חמה בבית ספר?

כמה כוח אדם נוסף בבתי חולים?

כמה תקנים יכולים להוסיף? כמה עובדות סוציאליות, פסיכולוגים בשרות למען הילד,

אחיות בית ספר, כוח סעד בבתי אבות, מורים, גננות, רופאים?

כמה מכשירי  MRI כדי שלא יחכו בתור חודשיים לבדיקה?

כמה תרופות מצילות חיים יכנסו לסל הבריאות?

כמה כיתות יבנו כדי שיהיו פחות מארבעים ילדים בכיתה?

כמה תשתיות כבישים? שוטרים? ציוד כבאות תקין?

מדינה שלא תתפרק בשלושה ימי גשם כי חברת החשמל…..?

שלא נדבר על תרבות, קולנוע, וסתם חיים טובים.

מיליארדים.

לפט

היידה ביבי, ליברמן, נפתלי וש'ס. Go home

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

מרילין מונרו, לייק?

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

מילותיה, מילותי

.

שירה גפן בראיון ל"הארץ":

"בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה

ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב.

אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום,

אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני.

חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

.

אני מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיום, היא אמא ואני גם.

הילד שלה הוא קטן עדיין, שלי עוד מעט יוצאת מרשותי, עניין של שנתיים שלש,

ועדיין, ברמת האחריות שאני מרגישה מול חייה של זאתי, שלא נגיד אהבה,

מילותיה של שירה, מילותי:

בשבילה אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלה, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילדה שלי הכי חשובה לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא

רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני

מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בתי. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי.

וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

venic 1998

.

קר במדבר

.

במדבר נורא קר, אבל ממש,

בעיקר בחורף, בעיקר בלילה, בעיקר באוהל או פחון.

.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים מבקש לכעשרים ילדים הגרים בנולנד הזה הנקרא הפזורה הבדווית מעילי חורף, בגדים

חמים ושמיכות.

קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

כשחושבים על ילדים, זה אפילו קשה יותר.

החורף כאן ונורא נורא נורא קר בנגב.

אז אם תצליחו למצוא קצת בגדי חורף, אבל בעיקר מעילים. ושמיכות זה יחמם,

גם את הלב, אבל בעיקר את הילדים האלה, שלא בחרו בחיים כלכך קשים, ובכל זאת…

.

וילדים.

Aya's hands 2000 1

"כתבו אלי" מימין למעלה, הדרך הישירה לתיבת הדואר שלי. תשתדלו, טוב?

.

מי אנחנו שלא נרשה להם # המתת חסד

 

.

את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף

הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.

הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת

שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך

אמונה ואהבת אין סוף.

בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,

מתה. הנה  הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.

.

מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:

לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם  |להחליט על גורלם, על מותם.

צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף –  ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –

ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.

על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.

בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.

אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.

ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.

והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.

הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.

ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.

אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,

הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.

.

לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.

זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.

גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.

היא נאלצה לבלות שלושה ימים  בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא

איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר

לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.

היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים

לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.

היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.

אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה

ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.

כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.

.

מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.

מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה

של אשה, בת אדם, שזוהי  בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,

שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,

ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.

בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,

ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.

מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?

יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,

אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר

על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..

אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.

מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?

מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי

שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק

ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.

מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?

אני חיה את חייה?

מי אנחנו, לעומתם,

אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם  בוחרים,

בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?

על עצמינו? על געגועינו שיבואו?

על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?

איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?

את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?

ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה?  כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?

נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?

לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?

אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,

האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.

.

דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.

הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.

בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.

חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,

כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.

החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,

מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.

אני כמובן חברה באגודת לילך .

אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,

שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.

זה עשוי להיות חשוב.

ולהבדיל אלפי וכו',  אדי – ככה זה קל להצטרף  – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.

וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:

מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..

ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל  בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.

.Aya's hands 2000 1

.

בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.

.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: