ארכיון תג: חיים

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

עשר המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי,

התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה במדור המילוגי שלה.

התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים, טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עברו מאז שבועיים אז אני גם י שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

וגם מעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

.

1. אוסף –כל אחד צריך לאסוף משהו, בכלל לא משנה מה איך זה התחיל, מתוך

החלטה או בצורה מיקרית וספונטנית,  אוי יש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים

שונות אז החלטתי להמשיך וכו'. זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד

אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות (כמו דיאן קיטון בסרט ההוא

עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט פיזרה אותן

על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת

ספרים ישנים במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח)

או אבנים בצורת לב (שאני מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש

כאלה בקערה הקטנה כאן. מה שתחליטו.

.

2. תמונות – פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות,

בטלפונים ובשאר כל מה שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום

ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה

להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות

דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה, אבל לגשת לפעמים

לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

.

3. שיטת האחד והאחר – בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד

וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים, הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר,

הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,  הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן),

הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך. הכי חשוב).

.

4. סיפורים קצרים – מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית

זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא

ספר החניכה האישי שלי.  לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה,

אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

.

5. לנסות לתקן משהו – בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם,

ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות, ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן

ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב. ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס,

אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני. תחתמו על עצומות, תעבירו

הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

 

6. למחזר.

 

7. לגלוש ברשת – למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו

מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו. גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ),

ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים,

נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות של אחרים.

 

8. להיות סבלנים – אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים,

חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק

(החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר, המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה

שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

 

9. ללמוד להגיד כן, לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים

בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על

כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח מילה טובה למי שמגיע,

(וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

 

10. תחליטו לבד.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

עשרה כללים "לעבור את זה"

עשרה דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

עשר מסקנות מהליכת בוקר

עוד עשרה דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

מעולם לא

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין

לא סיפרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

מעולם לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית.

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע כל כך, בטח לא להפגע.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל

מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפלי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, חטאים ובגידות שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב

מול חלשים ממך, ובעיקר בגידה בין חברים, וחברות במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם

בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שנהגו בטיפשות,

שרצו להרוויח, והפסידו.

יש דברים שאין עליהם מחילה,

זכרו בפעם הבאה שאתם נוהגים בזילות באנשים שמולכם,

באנוכיות קצרת רואי,

בנתינת הרשות לאגו שלכם לנהל את חייכם,

טיפשים.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

מילים שחזרו הבייתה, ושנה טובה

.

… אבל כשנשב ונטבול תפוח בדבש ונאכל ונצחק, ונתווכח, ונדבר, ונהיה מי שאנחנו, משפחה ישראלית

רגילה בשכונה תל אביבית בורגנית, על כל התלונות והטרוניות והויכוחים המשפחתיים, החברתיים והפוליטיים

שלנו, וסידורי היום יום והאוכל הרב, והשפע, והחופש האמיתי של כולנו, והידיעה שאנחנו אנשים חופשיים,

שאנחנו אנשים טובים, ומשתדלים להיות טובים יותר,

והידיעה שלעולם לעולם לעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי. ואני מקווה שאתם מאמינים ומבינים

דווקא במסע הזה, מסע לנבכי הרוע האנושי שאין ואסור שיהיה יהודי, כן דווקא יהודי/ה, שיאפשר קיום

שואה וחורבן ואובדן לבן אנוש בעולם כולו בלי קשר לדתו או צבעו או מינו.

והידיעה הזו, כך כתבתי לזאתי שלי לפני שבועיים, עמוק בתוך ההכנות וההתכוננות הלא פשוטה

לקראת המסע ההוא, היא הידיעה שאין טובה ממנה כדי להבין שניצחנו את הרוע והשחור, שהטוב ניצח.

ושלא ניתן,

אני והדור שלי,

ועכשיו בבגרותכם,

גם את והדור שלך,

לשְחוֹר וערל הלב גם אם ירים ראשו מתוכנו, להשתלט על הטוב, לעולם. 

שנה הטובה

וזו ברכת השנה טובה שלי השנה.

שהטוב ינצח,

והטובים.

.

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

הצעירים האלה

.

אתמול בבוקר, בית קטן, שער כחול, ממש ליד שוק הכרמל

– אני יכול לעזור לך?

– אני יכולה לצלם את תיבת הדואר שלך בבקשה?

– את זאת? היא ישנה

– אני יודעת, אולי בגלל זה היא כלכך יפה

– יפה? זה ממזמן, אולי בשנות החמישים כשבאנו לגור פה…

– אתה צבעת?

– בטח, אלא מי? תראי הוא קורא לאשתו שתולה כביסה בפאטיו הפנימי

– תראי את הצעירים האלה, משוגעים.

תיבתדוארכחולה

הצעירים האלה, היה שווה.

.

אם, נניח, את זוכרת בודאות

/

אם

נניח,

את זוכרת בודאות שכתבת ברגע  של הארה כמה רעיונות לסיפור שאת כותבת עכשיו,

ונניח שזה היה לפני כמעט חודש וכל הזמן זכרת שרשמת והיית רגועה,

עכשיו הגעת (סופסופ) לרגע שאת רוצה להזכר בהם, ברעיונות,

עדיף שתדעי אם זה ב:

1. מחשב

2. איזה מהמחשבים?

3. איפה במחשב

4. אולי באחת הגרסאות שלמרבית הפלא שמרת?

5. איזו מהגרסאות?

6. אולי בפתק ששרבטת בכתב יד (זכרון מעומעם ממש)

7. ואם כן, איפה הוא?

8. איפה בכלל שומרים פתקים בכתב יד?

9. אולי צילמת את הפתק (אחרי שכתבת אותו) עם הנייד ליתר בטחון?

10. היי גברת, אם היה לך הנייד היית כותבת בנייד, לא?

11. הנייד ששוחזר לפני שבוע וחזר אליך ריק כזכרונותיו של תינוק שרק נולד?

12. בפעם הבאה אל תתני למוחך הגדוש רשות to delete רק בגלל שרשמת איפהשהו.

13. קטונתי, מול מערך המוח והזכרון שלי, פשוט ככה.

http://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

14. יאללה, מ ה ת ח ל ה.

.

.

הפרעת קשב, עדות אישית

..

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

10 מסקנות מהליכת בוקר

.

1. האביב כאן. החרציות מצהיבות את העין, העשב ירוק, הפרפרים (בחיי) מתעופפים, והשמים.  זה ירוק נשבעת מוקטן

2. השדה הגדול בין רמת אביב לגלילות הוא סוג של נס

3. כשאת עומדת באמצע השביל ורוקדת כאילו את לבד בחדר השינה שלך עם מוסיקה

בפולווליום ושירים כמו זה בהמשך, נתתי לאייפוד לבחור, במשך דקות ארוכות, ממש ארוכות,

עוצמת עינים, מרגישה את השמחה (נשבעת) ושמחה לרגע, נטו שמחה, אין ספק שזה הרגע

שיעקוף  אותך גבר הולם בריצה ויביט בך: תפשת אותי על חם קראתי אחריו. לגמרי, הוא ענה,

אבל היית מקסימה.

4. מישהו טרח שתהיה לו נקודת תצפית נוחה בסיום הטיפוס     כסא ועץ

5. כלניות שדה נמוכות בהרבה מהכלניות בחנויות. יש (חשבתי שנעלמו) תרמוסים סגולים ומטה אהרון.

6. תולעים זהובות גדלות מתחת לקורים כסופים.

קורים מוקטן

7. כשאת שרה (נניח, לא בטוחה שזה השם המדוייק לפעולה הזאת) את "מישהו סגר את הזרם"

אל תתפלאי שלהקת אנפות לבנה ויפייפיה תתרומם בשדה שלידך ותדגים לך הרמוניה ויופי.

8. את לא באמת יכולה לסחוב את גזע העץ הכרות והמדהים כל הדרך בחזרה.

9. ל. מותק, כמעט קראתי לך להצטרף אלי כשהייתי מתחת לבית שלך :)

10. השמחה, אדרנלין, וי על פעילות יומית ובעיקר הרוחב שהנפש שלך מגלה. בוקר טוב.

.

ארזת לבד?

.

22 ינואר 2013.

ארזתי לבד.

החלטתי לבד.

ערכה

עכשיו תורכם.

.

טבלת מציאוּת

.

מצביעי ליכוד יקרים, אנשי לח'י ותיקי קרבות, מצביעי מח'ל נאמנים,

אני מעריכה את הנאמנות שלכם, את העצב הגדול שבהתפכחות,

את המרחק הגדול שנפער בין ז'בוטינסקי ומנחם בגין לבין אלה שמנופפים לשוא בדגל הליכוד היום,

את הקושי להודות ש"זה כבר ממש לא זה"

השייכות שנמוגה מול מה שרואים ושומעים מאלה שאין לאיש מושג איך הם בכנסת,

רק לקבלני הקולות יש מושג, ועוד איזה מושג.

ולכן,

דווקא בגלל שאני יודעת שאכפת לכם,

אנא, קחו רגע לקרוא ב א מ ת את נתוני הטבלה הזו שיצרו אנשי "איך הם הצביעו" ואחרכך, תחליטו.

ורק אעתיק את הסטטוס שלי מאתמול:

באלוהים שאני לא מבינה את מי שמצביע ליכוד או איך שלא קוראים להם עכשיו, ביתנו.
לחיות חיים קשים ומתוחים כמו שמעולם לא חיינו כאן ולא להסכים להבין שמי שמנהל את החיים שלנו,
ממשלת נתניהו ליברמן ש'ס הם באמת אלה שאחראים על המצב המחורבן שלנו כאומה, מדינה וגם
החיים הפרטיים שלנו לא שלאגר, תודו. ועדיין לשים את הפתק בקלפי שיאפשר להם להמשיך.
באלוהים, החילוני שלי, שאני לא מבינה.
באמת.
 .

When nothing…

.

אחד עשרה מ י ל י א ר ד ש'ח עלתה  ה"הכנה לתקיפת איראן", ככה כתוב בכל מיני מקומות היום.

גם אם הגזימו קצת ע'ע תכף בחירות, ולאולמרט יש מפלגה מועדפת,

גם אם נעגל לעשרה מיליארד.

עשרה מ י ל י א ר ד. זה באמת סכום לא נתפס.

10.000.000.000 התעופפו מתקציב המדינה.

.

כמה ילדים כמו זה שהראו רק השבוע, כאלה שלא מקבלים ארוחת צהרים חמה בבית ספר?

כמה כוח אדם נוסף בבתי חולים?

כמה תקנים יכולים להוסיף? כמה עובדות סוציאליות, פסיכולוגים בשרות למען הילד,

אחיות בית ספר, כוח סעד בבתי אבות, מורים, גננות, רופאים?

כמה מכשירי  MRI כדי שלא יחכו בתור חודשיים לבדיקה?

כמה תרופות מצילות חיים יכנסו לסל הבריאות?

כמה כיתות יבנו כדי שיהיו פחות מארבעים ילדים בכיתה?

כמה תשתיות כבישים? שוטרים? ציוד כבאות תקין?

מדינה שלא תתפרק בשלושה ימי גשם כי חברת החשמל…..?

שלא נדבר על תרבות, קולנוע, וסתם חיים טובים.

מיליארדים.

לפט

היידה ביבי, ליברמן, נפתלי וש'ס. Go home

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

מרילין מונרו, לייק?

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

מילותיה, מילותי

.

שירה גפן בראיון ל"הארץ":

"בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה

ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב.

אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום,

אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני.

חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

.

אני מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיום, היא אמא ואני גם.

הילד שלה הוא קטן עדיין, שלי עוד מעט יוצאת מרשותי, עניין של שנתיים שלש,

ועדיין, ברמת האחריות שאני מרגישה מול חייה של זאתי, שלא נגיד אהבה,

מילותיה של שירה, מילותי:

בשבילה אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלה, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילדה שלי הכי חשובה לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא

רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני

מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בתי. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי.

וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

venic 1998

.

קר במדבר

.

במדבר נורא קר, אבל ממש,

בעיקר בחורף, בעיקר בלילה, בעיקר באוהל או פחון.

.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים מבקש לכעשרים ילדים הגרים בנולנד הזה הנקרא הפזורה הבדווית מעילי חורף, בגדים

חמים ושמיכות.

קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

כשחושבים על ילדים, זה אפילו קשה יותר.

החורף כאן ונורא נורא נורא קר בנגב.

אז אם תצליחו למצוא קצת בגדי חורף, אבל בעיקר מעילים. ושמיכות זה יחמם,

גם את הלב, אבל בעיקר את הילדים האלה, שלא בחרו בחיים כלכך קשים, ובכל זאת…

.

וילדים.

Aya's hands 2000 1

"כתבו אלי" מימין למעלה, הדרך הישירה לתיבת הדואר שלי. תשתדלו, טוב?

.

מי אנחנו שלא נרשה להם # המתת חסד

 

.

את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף

הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.

הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת

שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך

אמונה ואהבת אין סוף.

בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,

מתה. הנה  הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.

.

מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:

לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם  |להחליט על גורלם, על מותם.

צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף –  ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –

ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.

על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.

בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.

אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.

ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.

והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.

הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.

ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.

אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,

הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.

.

לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.

זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.

גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.

היא נאלצה לבלות שלושה ימים  בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא

איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר

לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.

היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים

לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.

היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.

אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה

ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.

כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.

.

מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.

מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה

של אשה, בת אדם, שזוהי  בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,

שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,

ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.

בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,

ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.

מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?

יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,

אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר

על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..

אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.

מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?

מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי

שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק

ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.

מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?

אני חיה את חייה?

מי אנחנו, לעומתם,

אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם  בוחרים,

בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?

על עצמינו? על געגועינו שיבואו?

על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?

איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?

את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?

ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה?  כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?

נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?

לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?

אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,

האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.

.

דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.

הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.

בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.

חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,

כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.

החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,

מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.

אני כמובן חברה באגודת לילך .

אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,

שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.

זה עשוי להיות חשוב.

ולהבדיל אלפי וכו',  אדי – ככה זה קל להצטרף  – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.

וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:

מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..

ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל  בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.

.Aya's hands 2000 1

.

בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.

.

 

אימת מלחמה

.

סכנה

 

.

.

ברוכים הבאים לעולמי # 1

.

.

מי שימצא דרך לאפשר לי לקום מהכסא ולהצליח לעשות בדיוק את מה שקמתי עבורו,

ולא לקום מהכסא לא-זוכרת-למה ולא לראות את הקולב השבור שהנחת ליד הדלת כדי לא לשכוח,

ולא לצאת לזרוק אותו לפח ולראות עשבים בעציץ הגדול ולנכש אותם עוד לפני שהגעת לפח,

ולא לשטוף את סל הכביסה הגדול כי ראית אותו מאובק מאחורי העציץ הגדול (ההוא עם העשבים),

ולא למיין דפים ישנים כי השידה הועברה מקום לכבוד החורף ומונחת מול היציאה מהבית בדרך לפח,

ולא למצוא איור שלי, שאני מחפשת כבר שנתיים, כי אחת המגירות הייתה פתוחה,

טוב, זה דווקא דבר חיובי למצוא אותו,

ולא לצלם ולהעלות לפייסבוק (כבר מחקתי) את הדבורה שחשבתי לרגע מי-יודע-למה שאולי היא

נדל – למרות ששני הפסים הצהובים בדיוק כמו לדבורה מאיה – שנרטב מהשטיפה של סל הכביסה,

ראו שלוש פעולות קודם,

ולא להזכר פתאום בתערוכה של דני , לחזור לכסא ולמחשב, כי בדרך כלל הבלקברי בהטענה שם,

למרות שאתמול שכחתי לחבר אותו, ולכתוב תזכורת, ולשכוח לסמן תזכורת בבוקר של אותו יום,

ולא לשלוח על הדרך שני אסאמסים אחרים, כי הטלפון כבר ביד ואני מתגעגעת לבלונדה,

ולא למלא ולהפעיל מכונת כביסה כי  דרכתי על מגבת לחה כששטפתי ידיים מעבודות הגינה,

ולא להעצר פתאום ולנסות להזכר למה קמתי מהכסא to begin with.

מי שימצא, יזכה במשהו שווה ממש, לא רק ממני.

ברוכים הבאים לעולם הפרעת הקשב,

שכל וסוכריות קופצות מעורבבים במוח אחד, כמו שהסבירה לי פעם ילדה אחת,

ועל הנפש עוד לא התחלנו לדבר, מה הערבוביה עושה לנפש…

תהיו סבלנים איתנו בבקשה,

אנחנו, גדולים כקטנים, גם לנו מסתובב הראש מעצמנו.

.

.

 

ושאת ההרצאה הזו במתכונת ארוכה כולל אותי מפטפטת בלי סוף אפשר להזמין.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.ושאם מופיעה כאן למטה פרסומת נגד ריטלין, אל תאמינו להם, בטח סיינטולוגים. 

אני אומרת לכם באחריות שהריטלין הוא תרופה. לא פשוטה, יש מחיר בשימוש בה ללא ספק,

אבל היא מצילה חיים, פשוט ככה, אם כשאתם מכוונים לחיים טובים.

.

כבר חושך

.

.

כבר חושך והבית מסודר חלקית,

ריח הבישול של השכנים עם החומה והעוזרת הלא חוקית מכביד את האוויר, אני מנסה להתעלם,

ולהתרכז בסתיו, בחושך שמגיע הרבה לפני הזמן, בג'אז שמתנגן כי מישהי עדיין לא חזרה מבית הספר

למרות שכבר ערב וכשהיא חוזרת מנסים לנפק לה שקט ורוגע כדי להזדכות על הרעש שהיום מייצר.

הכלבה כבר עיוורת לגמרי ומתנשמת בכבדות אבל הזנב שלה צעיר ומרוצה בטיול הקצר אל השביל

שלה מדי ערב וכשאנחנו חוזרות והבלונדה היללנית מנצלת את החוש החסר לדעתה לכלבה ומזנקת

עליה בציפורנים שלופות, סופסופ יש לה סיכוי לזכות במלוכה, אבל נביחת הגערה מזכירה לה מי היא

מי בסדר השלטוני בבית הזה.

הפוך הדק כבר מכסה את המיטות של שתינו, ומרק על אש נמוכה מסמן חילופי עונות ותפריטים.

איזה חורף יהיה כאן השנה אני מסוקרנת.

ניעות רבות נוכחות כאן בחודש האחרון,

שלי, שהנעתי במו מילים ואומץ, שלה,

וגם שלנו, אנחנו ההולכות ומגדירות את עצמנו תוך כדי תנועה וסערות.

זה חדש, זה שוב דורש הגדרות לא מוכרות הגיל הזה,

וכולם מנסים להסתגל לרוחות החדשות, הפוסט ילדִיוֹת וטרום בּוֹגרוּת,

רוחות סתיו חדש או אולי רוחות אביב נעוריה,

שלפעמים מרגישות כאילו הן רוחות אמצע  חורף, שיא הסערה, ולא תחילתו.

ואני חושבת עליה יושבת באוטובוס, היא יצאה מהבית לפני שלש עשר שעות,

בטח עייפה ומוצפת, והמוסיקה באיפוד מבודדת אותה מעט מפַּנִים ואנשים,

ואני שמחה שאני בבית,

ואני שומעת את הכלבה נובחת את נביחת ההנה-איה-חוזרת-הבייתה-אני-מאושרת-ממש

ואני חושבת שגם אני שמחה שאני מחכה לה כאן, ככה,

בדיוק ככה,

וקמה והולכת לחבק אותה.

.

.

.

.

.

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא, ואני גם,

כזכור, מאד מאד בעדו ונגד הסיינטולוגיה ושאר הבלי שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

.

.

באסיפת הורים הראשונה נפתחה הדלת והם נכנסו

.

שני בני תכף שבע עשרה, מגמת מוסיקה, תלמה ילין,

הם עמדו מולנו גבוהים, מסורבלים כמו שהגוף יודע להיות רק בגיל הזה וסיפרו על חבר שלהם,

עמית, קלמנוביץ ועל הסרטן הארור הזה שלו, שמתקיף אותו בפעם הרביעית, הרביעית!

הם עמדו ודברו בשקט, מחלקים ביניהם את הטכסט כמו שהיה ברור שהחליטו מראש,

וסיפרו כמה הוא מנגן יפה, כמה הוא חבר שלהם וכמה הם יעשו כל מה שאפשר לעזור.

כרגע הלעזור, מעבר ללהיות חברים, מתבטא בלגייס כסף למלחמה של עמית והוריו בסרטן,

הרבה כסף, מליון הרבה כסף.

הם מספרים שאפשר לתרום לו כ א ן

ומצד שני, הם הקימו את

Create for the Cure

ויצאו לדרך, אוספים יצירות אומנות כדי למכור אותן לטובתו.

מחירים של כלום, וחברות ונעורים וכל היתר גם. בעיקר החיים של עמית.

מה, לא תבואו?

.

בִּמְקוֹם לִשמוח

.

.

בבוקר התעוררתי, גם אני, מהרעש המפתיע בכל פעם מחדש, גשם חדש וכבד,

אחרי סיבוב בגינה עם הריח הזה והכלבה הזקנה והמבוהלת,

אחרי הצצה מהירה על האורך השרוע בשנת נעורים עמוקה אחרי יום עמוס בפסטיבל בחיפה,

עשיתי מה שתמיד, קפה וסיבוב מחשב ראשון, הארץ, ווינט, בלוג, פייסבוק,

ושם השתנה המבט הרך שלי על היורה, הריח הנפלא הזה ותחושת הנקיון והבריאות שעטפה אותי,

היא כתבה:.

"ופתאום בעודי במעמקי הים שוחה לאיטי, השמיים קדרו, הרוח והעננים נשאו אותי אל החוף.
.
השמיים היו קודרים ומרתקים, וטיפות הגשם הפכו ליהלומים כשפגשו את המים.
.
ואני רקדתי לי על החוף מאושרת"
.
.
חייכתי ואמרתי לעצמי שהיא אלופה הענת הזאת. ענת צחור. כלכך מוקדם והיא לא מוותרת וכבר בים.
.
שוחה, מרגישה את הגשם הראשון הזה על כובד טיפותיו בתוך הגלים והשמים האפורים לרגע,
.
ורוקדת ואז קראתי מה שכתבה אחרכך:
.
.
 ואז פרצה זוהמה אדירה למים, מים שחורים עם צחנת מוות, כל הטינופת של העיר זרמה למים והציפה
.
את החוף. הידעתם שקברניטי ואדריכלי העיר תל אביב אחראים לזיהום המים והחוף?
.
לפני כמה שנים שינו את כל מערכת הניקוז בעיר ומאז כל הזוהמה זורמת עם הגשמים לים.
.
.
ומי נפגע – אנחנו, שהים שייך לנו ויצורים החיים במים, מי סופר אותם…
.
אנשים שחו בים, והים פשוט השחיר והשחיר.
.
רצתי אל הפקחים והמצילים, ביקשתי שיודיעו בכריזה לאנשים שהים מזוהם,
.
רצתי על החוף הודעתי לאנשים בעצמי שלא יכנסו.
.
זהירות.
.
.
ככה זה נראה הבוקר בזמן אמת. תראו. טינופת, זוהמה, שפכים. צילום: דן הולנדר
.
לא תמצאו עכשיו שלטי אזהרה המזהירים אתכם שים מסוכן עכשיו, מסכן עכשיו את בריאותכם.
.
ממש ובאמת. הים מ ז ו ה ם.
.
אז הפיצו את הידיעה. הים מזוהם ומסוכן לרחצה.
.
היופי האדיר של הגשם והים, החוויה שחוויתי לא יטשטשו בגלל אותם אדריכלי וקברניטי הזוהמה
.
האחראים על דיכוי כל חלקה טובה שנשארה לנו.
.
הים יבריא וישתקם ויחזיר אותי אליו. אני מקווה שבמהרה.
.
.
.
.
ומה שעצוב הוא, שלמרות שהרשת סוערת והצילומים והסטטוסים מצלמים ומדווחים וכועסים,
.
ובצדק. חופש היום, מחר, אלפי אנשים מנצלים שמש אחרונה, ואם לחשוב ברצינות, אז גם הדגים
.
של ארוחת החג או דגים באופן כללי חיים שם, במים האלה, ולמרות הכל, זה כנראה יגמר בשתי
.
שורות בדף צדדי במה שעדיין מודפס, ואולי בלינק וכמה טוקבקים כועסים באיזה אתר חדשות, וזהו.
.
תכף בחירות.
.
.
.
.
.

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר.   גם כל אחת, ככה זה.

שלי אוקטובר הוא הוא מלחמה, וחברים,

ואובדן של משהו שהיה ונעלם..

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן, בחייהן.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

להתפלחויות לבארשבע, לנעורי כולנו.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא הם פשוט לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי או לעצמם קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית

שיהיה קצף, לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם.

חזרו לטייסות האם.

ומילה מופיעה במברקים, בחדשות, בעינים פעורות,

מלחמה,

מ ל ח מ ה?

מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים, לא?

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

אנחנו ילדים/ות שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר, המקום האהוב עלי בעולם בזמן ההוא נסגר,

מדריכיו, טייסים במשימת הדרכה, פוזרו לעשות את מלאכתם העיקרית, לטוס ולהלחם,

וחניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, אומר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון, במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם. אני צלצלתי, הם גם:

– תשמור על עצמך.

– אל תדאגי.

– תמסור דש לאסטרייכר.

– כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים גבוהים וחייכנים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד' שהיו קרובים לנו בדרך זו או אחרת,

והם הצליחו והגיעו מפעם לפעם לשיכון המשפחות הנטוש, לביתו של ד' המבוגר כדי

להצליח להתקלח בלי הקפצה לאוויר, כמה רגעים של שקט, מרק, שיחה סתמית.

ד' הגדול מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות

מתרגולים בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, בלשכה,

איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת במילים ומציאות שמגיעות

מלשכת מח"א, נטישה. שבי. מוות. מי בכלל יכול להבין את המילים האלה,

אנחנו בנות תשע עשרה.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים,

יכולת להבין מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה היה אחרי המלחמה כשאמרתי.

הנה משהו רק שלכם. לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

בשבעה באוקטובר אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה

ושל חיי כרטיסים. מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה כאילו

היו איתי בכתה נניח, או באותו חוג בתנועה, בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים.

לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלנו יחד ארוחת בוקר בחדר אוכל צוות אוויר,

עם כולם צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או בחוץ.

לחלקם הלשנתי מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם,

ולא באמת מבינה, איך אפשר, את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום

שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול

עם מצחיה מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף,

לא הלוחמים, אלה שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים וחרוצים בנפשם,

לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה,

ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי, שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם שכבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

כל אחד, כל אחת והסליחות שאנחנו מבקשים, והסליחות שרוצים לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה,

הצבעתי בעד השלום, הצבעתי ד"ש.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות,

והמטוס הזה נפל, והבנתי קצת יותר את משמעות הכרטיסיות, או שלא הבנתי בכלל.

ומאז גם אוקטובר וגם אפריל מסומנים, כמו לוח מטרה בסימולטרים של פנטום.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

גם השנה, אַל.

.

.
אט אט גווע/ Martha Medeiris (ולא נרודה כפי שמקובל לחשוב)

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

בודקת

.

.
.

להכנס לחדר שלה כשהיא ישנה,

להציץ ברמז אור שמצליח להאיר את הפנים האלה שלא מחזירים לי מיד מבט מאתגר, לא עונים לי,

מסבירים לי, מעיפים בי מבט אמא-מה-יהיה-איתך-זה-בטח-לא-נעים-להיות-כל-כך-זקנה…

אני בודקת במבט מתמשך, איטי, את התווים המוכרים לי יותר מאלה של עצמי,

הלחיים האלה, הריסים, השער הכרוך בצמת לילה, נשימה רדודה, כף יד רפה ושמוטה .

.

פעם עשו ניסוי עם יולדות מיד אחרי לידה.

נתנו להן להחזיק את ילדיהם שרק נולדו כעשר דקות ואז הפרידו ביניהם לכמה שעות.

כמעט מאה אחוז מהיולדות זיהו על פי הריח (בעינים עצומות) את התינוק שלהן, עשר דקות.

הייתי מזהה את הריח שלה היום, שש עשרה וחצי שנים אחרי, בעינים עצומות?

.

אני מיישרת סדין, מזיזה ספר ועומדת.

התום המתגלה כשהנעורים נחים מסערתם,

האורך הזה, הגבעוליות שאני מכירה כאילו אני, ולא רק בגלל הדמיון הגנטי,

נקודות החן הזהות לשלי כאילו שעתוק,

כף רגל מונחת לכיוון הפוך מהמצופה,

שיער לח מעט מזיעה- למרות המאוורר המאוושש לאט מעל ראשה – בדיוק כמו שהיה מתעגל לה

על העורף וליד האוזניים כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש.

.

הילדה שלי ישנה, והלב שלי..

.

.

דלתות מסתובבות בין תאילנד לסודן

.

.

ואם לשנתיים שלש הבאות נעצור את הדלתות המסתובבות,

אלה המייבאות עובדים זרים מתאילנד, סין ורומניה הזורעים וקוטפים את שדותינו, בונים את

בתינו ומטפלים בהורינו חסרי הישע, אלה המשנעות אלפי עובדים לכאן ולשם מדי שנתיים

ומעשירות את חברות כוח האדם, מה יקרה אם נעצור אותן מתנועתן האינטרסנטית והאין סופית

ונעניק לפליטי אפריקה עבודה ומקלט לשנתיים שלש ואז תעשה ישראל הערכת מצב מחודשת

מול המציאות בסודן, מה יקרה…?

.

וכדי שההחלטה לא תביא לשטף מטורף של מהגרי עבודה לא חוקיים,

יעצרו לבירור "פליט או מחפש עבודה" אלה שיתפסו בעתיד,

מה יקרה?

.

או שבסולם הפחד הקמאי והגזענות הישראלית עינים מלוכסנות מפחידות פחות מצבע עור כהה…

.

מה שידעתי כבר אז

.

– מה את רוצה שיהיה כשתהיי גדולה רחלי?

– אני רוצה שיהיה מעניין, ושאני אהיה טובה איפה שבאמת חשוב, ושמחה, רוב הזמן.

.

המשאלות שלי נותרו כשהיו, רק אושרה של זאתי התווסף אליהן # בייסיק, זה העניין.


הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

סוֹפיוֹם

.

זה היה יום שהציף בהכל.

תכף יגיעו השעות הרכות שלו.

הבית יוצף אור שקיעה וטרום קיץ,

זאתי תחזור עוד מעט משיטוט עם אביה,

ונחליט מה להכין לארוחת ערב, ונדליק נרות כי-זה-נעים וערב שישי ויהיה שקט. סוֹפיוֹם.

.

אפשר לקרוא לזה אסקפיזם

.

כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי.

אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי.

אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות.

נסיון לחסום –  ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ.

.

לקט ראשון

.

בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק,

רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה,

החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה.

בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת

ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה בשמיים כתומים ורדרדים כמו

שיש בימי העכשיו, ובין המחשבות, אוקיינוסים של מחשבות, ורגשות, וטייפונים מסוגים שונים,

אני מלקטת. ענפים, פרחים, אבנים, תבלינים, מה שאני רואה, וחומדת.

זה הראשון, מהיום.

.

יהיו עוד, אין ספק.

.

שניים, אחד שכמעט ואלה שלא

.

.

מטאפורה? בטח שמטאפורה.

.

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

פיטנגו בארבעה טעמים

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים

אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק

יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם

הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק טועם טעם חדש

ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר באהבה מטעימה

ראשונה.

אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות להכנס ולקטוף.

הוא הסכים ומאז היינו פושטים על הגדר שלו בכל אביב, מערימים אדמדמות כאלה.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים והטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו, איתה ואיתי, פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז אחרי שהרסו את מקור המתיקות, הפה המוכתם וההרפתקאה בבית ממול,

נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול, בשלב ההוא, ונחישות למצוא מקורות

פיטנגו חדשים. זו לא הייתה, ועדיין לא, בעיה גדולה למען האמת,

השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו,

אבל אחרי מחקר ארוך שנים אנחנו יכולות להצביע בבטחון, על ארבעת השיחים

המניבים ביותר בשכונה שלנו, אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

.

ומאז, באמצע אפריל אנחנו יוצאות ל"רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?"

בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו

יוצאות לשיטוט בשכונה ולציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה

המבשילה ראשונה, אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה

שאני מעדיפה את טעם פירותיו. היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של

מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו מתחבאים היטב בדרך כלל,

והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

.

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות

מכולן, כל השיחות שקורות במקרה הן השוות, וקופסא כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך,

אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, ליד מתקני הספורט יש גינה קהילתית, ואנחנו, אני

למען הדיוק, קוטפת כמה ענפי רוזמרין, זעטר, טימין וגרניום שאין לנו את הצבע שלו.

 

.

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

אמא בְּקְרִיז

.

המצב כזה:

התעוררתי בסביבות תשע, לפני כמעט שעתיים,

בסלון, המחובר לפינת האוכל, המחוברת למטבח, ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח,

שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנהכאן על בסיס יומיומי כמעט

ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א'

לא מעט, ע'ע ימי הולדת, חופשים וסתם כי מתחשק.

שמעתי אותן אתמול מצחקקות עד כמעט חמש לפנות בוקר, כשנפרדים לבתי ספר תיכוניים,

הפגישות האלה שוות הרבה עם כל כבוד לפייסבוק, ואני אוהבת אותן ובאמת מפרגנת להן

את השינה המתוקה הזו שישנים רק בגיל הזה

אבל היי,

מה עם הקפה שלי?!

.

עברו שעתיים, חיכיתי שיתעורר.

שתיתי שתי כוסות מים,

ראיתי סרט צרפתי מקסים ששבה אותי בעיקר בויז'ואלים היוצאי דופן ומרהיבים שבו,

וקפה? הצורך בקפה? למה בעדינות? הקריז לקפאין לא נרגע, הוא הולך ומחריף.

ניסיתי לפעול בהגיון כדי לפתור את הבעיה:

הדרך: לזהות מה הבעיה ולמצוא לה פתרון.

המטרה: שתיה קפה ראשון של בוקר בלי להעיר את השלישיה הנמה.

המכשול: הכנת קפה במכונה שלי כרוכה ביצירת רעש ממשי.

הפתרון:

1. איתור מקום רחוק ממרבץ השינה שלהן

2. שינוע מכונת הקפה והנחתה על השטיח בחדר השינה. סגירת הדלת.

3.הכלבה מביטה בי במבט תוהה אבל אני מתעלמת

4. חלב, סוכר, הקצפה, קפסולה, זרימה.

.

5. הו העונג.

ועכשיו, ממש ברגע זה, רגע אחרי,

כשאני מול המחשב רגועה, מרוצה מעצמי למען האמת, מורידה למחשב קבצים של מכונת קפה על שטיח,

אני שומעת מלמולי התעוררות, עכשיו הן מתעוררות עלמות החן האלה, עכשיו.

זה כנראה הזמן לכוס מספר שתיים.

חג שמח.

מִתרַגֶלֶת

.

בכל פעם שהיא נוסעת,

עוברים יומיים שלושה עד שאני מתרגלת לחוסר האמהות הזמנית שלי.

וכשהנשימה שלי משתנה,

כשאני מתנהלת בזמן חסרת שעון או מטלות או שניצלים,

זה בדרך כלל הזמן המדוייק שבו היא חוזרת.

.

מ ע כ ש י ו.

.

בשכונה

. בין ערביים בשכונה הוא זמן נעים. לפעמים אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין שם, לא נהפכו לבתים עם חלונות מאורכים וחללים ריקים כמו בתים וארכיטקטים מעכשיו. .. לפעמים אני לוקחת את לולו לנסות, ולהכשל, בהברחת חתולי רחוב מדושנים או ציפורים

לפעמים אני מציצה

. פולשת למחסנים ובתים שכבר אינם, ואחרכך, חוזרת הבייתה. . ח ג ש מ ח. .

מוסר השכל מצולם

.

אם  החלטת לנעול את נעלי הצנחנים שלך –  על השאלה מה הן עדיין עושות כאן אני מעדיפה לענות

בפעם אחרת, כשיהיה לי קל יותר לתקתק – ולא לשרוך את השרוכים, כי

לשרוך אותם רק עד שתגיעי לפילאטיס ואז להתיר אותם…..זה מעצבן ולמי יש סבלנות,

ונעלת את הדלת ויצאת לשביל ממהרת כתמיד, מפוזרת ועמוסת ידיים ותיקים כהרגלך,

אל תתפלאי מותק, אם הדבר הבא שתראי הוא זה

ואחרכך זה

וגם זה כמובן.

.

אז נכון שב"איכילוב" כולם היו יעילים ונחמדים, ונכון שהצלחת לשכנע אותם לצלם קצת פחות צילומים וסי.טי

ממה שהם רצו, אבל עכשיו, כשאת מנסה לתקתק כמה מילים מול המחשב והיד שלך כל כך כואבת, כמעט

כמו הצלעות והלחי, עכשיו מותק, אני מקווה שהבנת, באמת ובאופן סופי, מה שאפילו ילדים בני שלש כבר

יודעים. זה לא חכם ללכת, שלא נגיד להתרוצץ, בנעלים לא שרוכות,

הפעם תזכרי, נכון?

.

שתיים בים, וחורף.

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.

הידים של אמא שלה

.

ככה היא צילמה את הידים שלי אתמול.

הידים שלי הן ידים של אמא, של אמא שלה.

אלה המלטפות ומאכילות ומותחות סדין פלאנל על המיטה בימי החורף, המקפלות בגדים וגרביים,

אלה החותכות רק מה שאוכלים ומסדרות אוכל שיראה נחמד על הצלחת ויעורר תאבון,

אלה שסרקו קשרים בשער, תפרו פרפרים ורודים על חולצות, והדביקו נצנצים…

למדו להוריד כתמי בוץ מברכיים ולהעביר כאב בליטופים מיוחדים למקרים כאלה.

ידים שניסו להבריח געגועים, להניס מפלצות פחד איומות, למדוד חום בנגיעת מצח עתיקה

מכולנו. שידעו בדרך נס לאסוף ציפורים פצועות ולמיין זרעים שהוכנסו לתיק בדרך אל הגן.

הידים של אמא שלה שידעו לגזור בובות נייר מחוברות ולהראות  צורות בעננים: תראי….

לדגדג מרחוק, בלי לגעת ולהצליח. לישר שמיכה, ללטף ראש חוּם, להדליק מנורת לילה.

הידים שלי שידעו להיות ידים של אמא בדיוק מהרגע שהלב שלי ידע, כמו נס.

את הידים האלה היא מצלמת ביום הולדתה הששה עשר מדליקות נרות.

וזה ממש לא משנה אם אלה נרות שבת, חנוכה,

נרות סתם כי התחשק לנו

או נרות יומולדת.

ידים של אמא מדליקה נרות הוא כנראה דימוי עמוק ומושרש הרבה יותר מהמילים החדשות שלנו.

.

למה לא אמרו לי ?!

.

אבל לא התכוננתי ואני בכלל לא מוכנה.

וחוץ מזה, ארבעה ימים זה ממש, אבל ממש לא מספיק זמן כדי להתכונן,

ובכלל,

למה לא אמרו לי שזה קורה כל כך מהר?!

.

נ.ב. אפשר מהתחלה?

.

זכות בחירה, תמיד.

.

בחוץ, ברוח שעוצמתה פשוט העלימה הכל חוץ מהצורך לנשום ולצחוק בקול רם גם את לבד על שפת הים

.

או בבית שלך. עם הסערות הפנימיות, או בשקט, איך שתבחרי. תמיד איך שתבחרי.

וזה בקטן כי אין לי סבלנות עד לבחירות או למשהו אקטואלי אחר כדי להעלות את הצילום הנפלא הזה

כתזכורת בעיקר לנשים שביננו, שתמיד, אבל תמיד, יש לנו זכות לבחור, ולהגיד לא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

..

.

.

או כן כמובן :)

.

.

כמו ציור ילדים

.

.

זו תקופה של שינוי ותזוזה, אין בכלל ספק.

בעדינות, לאט,

כמו הקרחונים ההם המתרחקים זה מזה ומשתנים כל כך לאט שרק כשמתרחק הזמן מגלים אותן,

את הניעות, את השינוי שנוצר, את המרחק ממה, ואיך שהיה.

ככה אני עכשיו.

לאט. גם לאט למען האמת, לא רק, גם. גם בסערה, במהירות, ובלי לעצור לחשוב בימים אחרים.

סדקים פה ושם, תהיות חסרות תשובה והרבה להט ותשוקות חדשות.

אני בודקת מרחק ושינוי כמעט בלי להתייחס לכלום חוץ מלמה שבאמת באמת חשוב לי.

מה אני רוצה – חייבת למען האמת – לעשות, ליצור כדי לחיות טוב ונכון,

ואיך להתנהל, לנהל, לגרום לדברים לההפך לממש.

וגם, אלה שאני פוגשת לעיתים – בדרכים אלה או אחרות – עדיף אלה אגב, האחרות לא מוכיחות

את עצמן בכלל כפי שאמרתי מאז ומתמיד, גם שם השקט תורו להגיע איך שלא מסתכלים על זה.

והאמא שאני. האמא שהייתי מהרגע שהיא נולדה, אולי אפילו מלפני,

והאמא שעכשיו והאמא שאני מאמינה ומבינה שאני צריכה להיות בזמן הזה, ואחרכך, בעתיד.

מה שהיא מלמדת אותי הבת שלי, אין איש מלבדה שיכול.

וזה בכלל לא קשור לאהבה כמובן. אהבה זו אהבה ואין סוף יש כאן ממנה, אין סוף.

והשבועות האלה עכשיו, החודשים.

אני מתקרבת לאנשים חדשים, מתרחקת או מורחקת מאנשים של פעם, נשים וגברים,

והכל בסדר.

.      והזמן הזה מרגיש כמו ציור ילדים. שביל צר, אופק, צבעים עזים, פשטות, ועתיד.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: