תקריב

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.