Tag Archives: זכרון

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

נצחון הנפש

.

אימי היפה מחברת אבן לאבן,

פעם חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

שהופיעו בתערוכות והביאו לליבה יצירה וגאווה.

היום העינים נחלשו עד מאד,

בכל זאת בת תשעים בעוד שבועיים,

והעבודה עם אבני הפסיפס הצבועות בצבעים חזקים אפשרית במידה מסויימת,

לזמן מסויים כל יום.

והיא,

ונשמתה החופשיה והיצירתית לא מוותרות,

אבן לאבן מתחברות ויוצרות אחד גדול אחר ונהדר,

אמא שלי

.

.

בדיוק כמוה.

הוא לא סופרמן, לא מה שחשבתם.

. .

הליכת בוקר בשכונה. ילד בגלימה אדומה ומשקפי שמש

.

היי סופר מן

היי

אתה מתכוון להציל את העולם היום

לא

לא?

סתם לעשות מעשים טובים?

לא

אתה לא סופר מן?

   לא

אה, אני מביטה באמו שמסמנת לי עם ידה, חכי

 אני הר געש!

אתה מה?

אני הר געש

אה, נכון! התבלבלתי בגלל הגלימה. רואים, הלבה שלך ממש אדומה

הוא מחייך

?אבל ממש אדומה. אתה הר מסוכן? פעיל

ו

הוא פותח ספרון קטן ומרובע "הר געש" שמו מדפדף ומראה לי. עמוד אחר עמוד, מצביע ומראה

.ומסביר בדקדקנות ורצינות השמורה לילדים קטנים וחכמים מה רואים בכל עמוד.

פעילים, כבויים, לבה אדומה קרושה הוזוב , ה כ ל.

הר געש

נפרדנו. הוא נתן יד לאמו שהחזיקה רצועה את הכלב הכל כך מזכיר את לולו שלנו, והם המשיכו בהליכת הבוקר שלהם לגן.אני שלחתי לזאתי שלי ווטסאפ פריך . .

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, וחטאים שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב מול חלשים ממך,

במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שעשו לחלשים, לחלשות מהם, אבל לא רק.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

12/12 המשימה לא הושלמה עדיין מטעמים טכניים

.

.

זה הראשון בספטמבר האחרון.

זה הראשון בספטמבר האחרון והיא לא כאן. היא באוושוויץ of all places.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם אותה עומדת ליד הדלת הכחולה עם הילקוט.

הבעות הפנים שלה לאורך השנים השתנו כמעט כמוה, מהתרגשות ושמחה של ילדה בת שש

כ ל הדרך לבת עשרה הנכנעת לאמה אבל לא מוותרת על אישיותה ולא מחייכת מול השטות והדבקות

בטכסים ומסורות של אמה, נו, אמאאאא.

זה הראשון בספטמבר האחרון ועדיין לא נבחר ונקנה הילקוט שיקח את זאתי לשנת לימודיה האחרונה.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם בו אותה על הבוקר, עם הילקוט על הגב למרות ששנת

הלימודים התחילה כבר לפני כמה ימים, כי אין משרד חינוך או שר חינוך שיצליח להדחף לי לטכסים

והמסורות המשפחתיים שלי, ואנחנו (אני) נזכור את השנים האלה, מאחת עד שתים עשרה כרצף

אחיד של הראשון. האחד, ה1 בספטמבר, איך שלא תקראו לו.

זאתי יוצאת לעולם

זאתי יוצאת לעולם

.

ובינתיים, עד שאתפוס אותה ואת הילקוט שלה ביום ראשון הבא, שתהיה לילדים שלכם שנת לימודים טובה,

ומכל האיחולים שאפשר לאחל להם, אני מאחלת להם, לכל ילדי הגנים ובתי הספר, שבתוך המולת הלימודים,

והחיים שבהם, שמישהו יראה אותם באמת. שירגישו עמוק, במקום הפנימי המחזק או מחליש את מי

שאתה, שיזכרו וישאו את המבט האמיתי, הספציפי, המתעניין בהם באמת. זה כל מה שצריך (כמעט).

שנה טובה.

A is A

/

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר. ככה זה.

שלי הוא מלחמה, וחברים, ואובדן משהו שהיה ונעלם ונחמס ממני, מאיתנו על ידם.

.

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן. לתמיד.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

הם היו חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

התפלחויות לבארשבע.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא פתאום, במפתיע, הם לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית שיהיה קצף,

לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם. חזרו לטייסות האם.

ואצלנו, כמו באזרחות, כשיש מלחמה בית הספר נסגר.

מלחמה….. מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים.

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

ילדים שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר נסגר, מדריכיו פוזרו לעשות את מלאכתם הראשונה, להלחם,

ורוב חניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, גם לא טיסה – אמר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון – במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם.

תשמור על עצמך. אל תדאגי. תמסור דש לאסטרייכר. כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים שונים, בהירים, חייכנים וגבוהים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד. שנלחמו שעות ולילות ארוכים והצליחו ובאו מפעם

לפעם לשיכון משפחות נטוש מנשים וילדים כדי לקבל משתי חיילות בלונדיניות שלא באמת הבינו,

כמה רגעים של שפיות וחיים.

מרק, שיחה סתמית, ד' מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות מתרגולים

בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת בחור השחור הזה, נטישה. שבי. מוות.

מי בכלל יכול להבין את המילים האלה בגיל שלנו.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים, יכולת להבין

מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה כבר היה אחרי המלחמה כשאמרתי. הנה משהו רק שלכם.

לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

תוך יום אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה ושל חיי כרטיסים.

מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה ממש ודי טוב.

בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים. לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלתי איתם ארוחת בוקר בחדראוכל צוות אוויר – למזכירת המפקד מותר –  עם כולם

צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או מחוצה לו. לחלקם הלשנתי

מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם, ולא מבינה

את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן

מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול ומוזר מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף, לא הלוחמים, הלוחמים ממש, שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים

וחרוצים בנפשם, לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה, ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי,  שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם מכאן כבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

והסליחות שהוא מבקש, או רוצה לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה בחיינו.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות –

והמטוס הזה נפל, והבנתי יותר. או שלא הבנתי בכלל. ומלחמות ויום כיפור.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

חֶלֶם זה כאן

.

.

אם מישהו מהם יצליח לשכנע אותי שמהלך הזה יש בו הגיון,

שמישהו ישכנע אותי למה האינטרסים של סוחרי כוח האדם הפיליפיני, הודי, וסיני

חזקים מכל הגיון ופתרון אנושי לעשרות אלפי הפליטים הגוועים כאן,

אלה שמיד נתפשים ככלבים ומושלכים למחנות אוהלים וגדרות תיל באמצע הנגב,

אם מישהו יצליח לשכנע אותי,

אני צמה ביום כיפור ומבקשת סליחה על חטאי, על חטאי אלי ישי – הוא הרי יצטרך המון עזרה בענייניו

שם למעלה – ובאופן קולקטיבי, עלינו, החוטאים בגזענות, ערלות לב, יהירות, פטפטנות ויכולת להרוס

כל מה שהיה בנו טוב, והיה.

.

 

.

.

וכדי לא לסיים שנה ככה, לחצו על הלינק...

..

.

נקודה אדומה

.

זו תקופה שאפשר לרשום בה כל כך הרבה נקודות אדומות, לכל כך הרבה אנשים,

מוסדות, שרים, פוליטיקאים, מנהלי רדיו, ממשלה ערלת לב, ראש ממשלה ושר אוצר ואלי ישי

גם, אלה חומסי עתיד וחיים, שההתקלות שלי בנקודה אדומה, כזו שהפתיעה על חלון זכוכית ענק

בבניין ענק וחדש באמצע תל אביב הלוהטת ומהבילה בצהרי יוםבשכונה שהייתה שלי,

נקודה שהצחיקה אותי כשהתקרבתי וניסיתי לראות מה ואם רואים דרכה,

שווה אזכור למרות הצילום בבלקברי ולא במצלמה, אבל גם הוא יודע.

.

חם כאן, לוהט אש, איך שלא מסתכלים על זה. אדום..

.

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

מירי רגב לפני שנתיים וחצי # מה שפוליטיקה עושה לַנפש

.

הכנסת השמונה-עשרה

      הצעת חוק של חברי הכנסת  חיים אורון

                                    מירי רגב

                                    דב חנין

                                    איתן כבל

                                    אברהים צרצור

                                    שלמה מולה

                                    ניצן הורוביץ

                                    יולי תמיר

                                    אילן גילאון    

     פ/1630/18   

הצעת חוק אמנת הפליט להסדרת מעמד מבקשי מקלט ופליטים בישראל, התש"ע-2009

עקרון יסוד
  1. ז
זכויותיהם של מבקשי מקלט ופליטים ומחויבותה של מדינת ישראל לזכויות אלה מושתתות על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל ההכרה בזכותו של כל אדם לחיות ללא מורא רדיפה.
מטרה חוק זה מטרתו לעגן את מחויבויותיה המשפטיות והמוסריות של מדינת ישראל כלפי פליטים ומבקשי מקלט באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה לפי המשפט הבינלאומי והעקרונות הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו1.
הגדרות 3. "אמנת הפליט" – סעיפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, שנחתמה ב-28 ביולי 1951, בג'נבה ואשר אושררה על ידי ממשלת ישראל, וסעיפי הפרוטוקול לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967.
קליטת אמנת הפליט 4. לאמנת הפליט יהיה תוקף של חוק והיא תחול על אף האמור בכל דין.
ביצוע ותקנות 5. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצוען של הוראות אמנת הפליט ולמילוי התחייבויותיה של המדינה על פיהן, לרבות בדבר המעמד וזכויות מבקשי המקלט והפליטים.

דברי הסבר

  הצעת החוק נועדה לתקן מחדל רב שנים, שבמסגרתו נמנעה מדינת ישראל מלעגן בחקיקתה את הוראות האמנה הבינלאומית משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים.

  ישראל, יחד עם ארגונים יהודים רבים, הייתה בין המדינות שניסחו את אמנת הפליטים, אמנה שנגזרה באופן ישיר מלקחי השואה וממצוקתם של הפליטים היהודיים אשר ניסו להימלט מאירופה בתקופת המלחמה ומצאו עצמם מול דלתות נעולות. מדינת ישראל הייתה גם בין המדינות הראשונות שחתמו ואשררו את האמנה (בהמשך אשררה מדינת ישראל גם את הפרוטוקול לאמנה משנת 1967).

  למרות כל אלה, לא עיגנה מדינת ישראל את האמנה בחקיקתה הפנימית, בניגוד לאמור בסעיף 36 באמנה. מחדל זה הביא לכך שלמעלה מחמישים שנה לאחר הצטרפותה לאמנת הפליטים, אין בישראל דין המסדיר את זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט.

  העמימות החקיקתית הפכה כר נרחב להפרת זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט, ובין היתר למאסר ארוך טווח של פליטים או לגירוש מבקשי מקלט פוטנציאליים אל גבולה של המדינה בסמוך לזמן הגעתם, מבלי לערוך הליכים כלשהם כדי לברר האם מדובר במבקשי מקלט שהגירוש עלול להעמידם בסכנת חיים.

  הצעת חוק זו מבקשת לאמץ בחקיקה הפנימית של מדינת ישראל את אמנת הפליט ועל ידי כך ליתן לה תוקף מחייב, שיאפשר למבקשי מקלט ולפליטים הנמצאים בישראל לתבוע את זכויותיהם מכוחה. עיגון האמנה בחקיקה יהווה גם מנוף להקצאת המשאבים התקציביים והמנהליים הדרושים ליישומה של האמנה. יצוין, כי הוראות האמנה מהוות את המינימום אותו התחייבה מדינת ישראל ממילא לקיים לגבי פליטים ומבקשי מקלט, והצעה זו אינה כרוכה בחובות נוספות מעבר לאלה המנויות באמנה. יתרה מזאת, אמנת הפליטים משקפת את הקונצנזוס הבינלאומי ומכילה את האיזונים והבלמים הנדרשים כדי להבטיח הגנה על זכויות הפליטים ומבקשי המקלט מחד, ועל אינטרסים מדינתיים, דוגמת ביטחון הציבור, מאידך.

  הצעת חוק זו נועדה למקד את הדיון בסוגיה האמיתית העומדת כיום לפתחה של מדינת ישראל והיא האופן בו יתקבלו בה פליטים ומבקשי מקלט.

  הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל מלכיאור (פ/2910/17).

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ד בתשרי התש"ע – 12.10.09

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

שתיים בים, וחורף.

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.

סוֹפוֹ שֶל

.

.

הייתי בפתיחת תערוכה של מולה עשת. הוא צילם אותי לא מעט בשנים ההן,

ובקש ממני להגיד כמה מילים, טוב במקרה שלי כמה מילים זה…אתם יודעים.

ככה אמרתי:

מאז שמולה צלצל ובקש שאגיד כאן משהו היום, אני חושבת מה לספר לכם…

אם לספר קוריוזים נחמדים על ימי הצילום המפרכים, על הצעקות שלא הפחידו אף אחת למרות שהוא חשב

שכן, על זה שהבאתי לכאן היום את אבא  ואמא שלי… כי כמו שהבאתי אותו אליהם לפני שהצטלמתי אצלו

בפעם ראשונה, כדי שידעו לאן הילדה נעלמת, ככה נראה לי נאות וחגיגי שהם יהיו כאן היום, סגירת מעגל

שכזו….או איך הוא היה מגיע בשעות לא הגיוניות כמו שלוש וחצי בבוקר עם המכונית האמריקאית הענקית

שלו כדי להיות בראש הנקרה, אוגוסט מיינד יו, כדי שנגיע באור ראשון ואני אלבש מעילי צמר החסידה או

ויטלגו או אלוהים יודע מי…ואחייך כאילו….דצמבר…ודליה תציע לי שרשרת אדומה ואני אגיד לה שזה לא

מתאים והיא תגיד שכן ובסוף נתפשר….או איך הייתה לו חולשה  לחולות ראשון, לפני שהרסו את הדיונות

כמובן ובנו אלפי אספניולים  קטנים…ובכל פעם שהוא היה נתקע בלי לוקשיין הוא היה אומר, חולות ראשון,

יהיה בסדר, תקפצי קצת, תצחקי וזהו…וזה כידוע, עבד  לא רע….

אבל החלטתי לקרוא לכם משהו שכתבתי וכבר פרסמתי…זה סוג של מכתב תשובה לבת שלי, לבת שלכן

חברות-שלי-מפעם ולכל בת ארבע עשרה חמש עשרה שבאה אלי ושואלת אם כדאי להיות דוגמנית כי זה

נראה מה'זה כיף…..

וזה הולך ככה:

את שואלת מה אני אומרת אם תגידי  לי שאת רוצה להיות דוגמנית…

אם…אם זה יקרה..אני חושבת שאני אגיד לך ש….כן.

כי אם אני אגיד לך לא, בטח תתנגדי ותעשי דווקא….נכון?

אז כן. בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

זה עולם שיתעתע, ולא בטוח שאת כבר יכולה לזהות איך בדיוק…

אז יש לי רק בקשה אחת,

תזכרי. זה הכל, תזכרי.

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, עדשות, תאורה, פילטרים, המולה,

ואת במרכז… תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. ה י ו ם. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת.

ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה.

דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את באמת, מי הנערה, האדם שמאחורי כל זה, לא בטוח שהם זוכרים.

במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל מרכז העדשה במבט הזה שאנחנו יודעות אפילו בלי שנדע איך אנחנו יודעות אותו,

זה המבטיח כל כך הרבה…. ומרגיש גם רחוק ומסתורי. הנערה ששפתיה מסמנות פיתויים או צחוק

מביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה.

נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב

וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים

וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין.

תעשי טובה קטנה ואהובה שכמוך, תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים. הם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי להם לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר…..בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: