ארכיון תג: זכרון

האור הלבן

.

זמן הזאתי

כמעט חצות. אמצע הלילה, היא כבר הצליחה להרדם הילדה שלי, אחרי שהתעוררה כלכך יפה מההרדמה,

ראתה את בובת הפרווה החדשה שביקשה שתהיה שם, דובי פרוותי עם אף ורדרד שקניתי כבר לפני

עשרה ימים והחבאתי, וחייכה, ילדה מתעוררת מנרקוזה בחיוך, אמרה האחות שתפקידה לשמור עליהם

כשהם מתעוררים חשופים, עירומים מכל שביב הכרה ומודעות ולהחזיר אותם לכאן בעדינות – ככה עוד

לא ראיתי – והרגשתי גאווה מטומטמת ממש – במה יש להתגאות  טמבלית – אז הילדה שלך התעוררה

מהרדמה בלי בכי ובחילה והקאות, ביג פ—קינג הישג…..

אפשר לחשוב…..

הילדה שהתעוררה לידה בכתה בעברית וערבית מתערבבות ובעיקר צעקה כל הזמן: זה לא פיר, זה לא

פיר…ואביה חסר אונים כמו שרק הורה יכול להיות מול ילד כואב ומילל חייך אלינו חיוך חצי מתנצל על

המהומה וחצי חסר אונים ואמר: וואלה, היא צודקת, זה באמת לא פיר.

אחר כך בלילה, כשהיא כבר הצליחה להרדם. על הגב, עם הדובי החדש אין-לי-כח-למצוא-לו-שם-

עכשיו-אמא-נחכה-שנהיה-בבית חבוק בידה השמאלית, עיניה עצומות, תום ילדותה, פגיעותה ומתיקותה

משורטטים על פניה בבהירות והיא נושמת ושלווה יחסית, רק אז הצלחתי גם אני, בודדה ככל שהרגשתי,

להמתח משהו על הכורסת הורים ההופכת למזרן ארוך משונה ונוקשה. שתי מגבות עטופות לכדי כרית

חסרת יכולת נחמה, כמה סודוקו קשים במיוחד ואיי טאצ' עם מוסיקה ובלי ווי פיי הצליחו להעביר זמן עד

שאי אפשר היה יותר. אפילו המחשבות לא הצליחו להשאיר אותי ערה, ועצמתי עינים.

היכולת להצליח להרדם בתנאי שדה דחוסים ותנאים רגשיים דחוסים אף יותרהיא אחת המתנות הטובות

והנדיבות שהטבע האנושי מעניק לברואיו.

הצלחתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום חוץ מאוזן כרויה לילדה הזו ופשוט לנוח, לנסות לנוח,

ואז, אז בדיוק נפתחה פתאום הדלת. האור הלבן מהמסדרון חדר בחדות, כמעט באלימות אל החדר

הקטן, הקוסמוס הפרטי שנבנה בשעות בודדות בסוף המסדרון שקבלנו לעצמנו, אור שהבזיק אל תוך

עיני והקיום שלי, וברגע, בהרף עין, הייתי במקום אחר.

הזמן שהיה שלי

בלילה האחרון של החופש בגדול, בין הגן לכיתה אלף-סוף-סוף, בלילה האחרון בבית הישן, בין עשרות

ארגזים, כלים עטופים בנייר עתון, אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע

חתול גדול וידידותי, טרזן, להכנס לאוטו של אבא ולהשאר שם עד הבוקר כדי  שלא נשכח אותו

באנדרלמוסיה של "המעבר". אז, בדיוק אז, הגיעה טמפרטורת הגוף שלי לארבעים ואחת נקודה שבע.

מעלות. צלסיוס.

בית חולים ה"שרון" היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי לשמור עליהם ואולי להעביר את הבית

בבוקר, כי מי יודע איך יגמר הלילה, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. זה לא קורה כמעט אף פעם שרק

אני איתם. האוטו של אבא שחור. הדלתות שלו נפתחות הפוך ממכוניות רגילות, ההגה עשוי עץ ואמא

אמרה שהיא לא מבינה בשום פנים ואופן איך הוא מוכן לגעת במשהו שבא מהמדינה של הנאצים האלה,

ואם זה היה תלוי בה והיה לה כוח לויכוחים האלה.

בלילה ההוא אמא לא ישבה במושב ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי. הפנים שלה היו

מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי, אפילו אני לפעמים, מבינים

על מה הם מדברים, בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע ומיידלע שזה הוא ואני.

לא כל כך זוכרת את הדרך לבית חולים או מה היה שם בהתחלה. במעלית אבא כבר לקח אותי על הידיים

למרות שהוא אומר שאני ממש כבדה ומבוגרת מדי בשביל הפינוקים האלה, וביקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, אפילו בכוח, וללחוץ על הספרה שלוש בלוח הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה

כמעט, אז זה לא בעיה בכלל, וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את אבא שאם הוא מבקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, למרות שהן כבדות, כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה.

אחר כך אמא בכתה, ואבא ניסה להתווכח בקולו השקט, כרגיל, ולהסביר לאחות ולרופא שזה לא נשמע

לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו

שם, לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, ויש שעות בקור מסודרות,

והם מבטיחים לא להפריע וגם אם יעשו לי דברים שיראו להם איומים ומפחידים הם ישבו בצד, בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

האחות אמרה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם רשאים לחזור. שבע בבוקר בכתה אמי.

שש שעות. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות.

ולא הרשו להם. לאורך הפרוזדור הארוך, החשוך והאפור, אחרי שנישקו אותי חזק חזק, בקשו ממני להיות

ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת

להשבע שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי, שניהם.

ראיתי איך הם נעלמים.

היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה בתוך הראש, קרוב לאישונים.

ביקשתי מהאחות שהתגלתה מאוחר יותר כאחות גאולה, לכבות את האור או בבקשה להעביר אותי

למקום עם חושך. קצת חושך. לא חשוך לגמרי. אני מפחדת מהחושך. לפעמים אני עושה עם אח שלי

ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה.

גאולה בבגדים הלבנים אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ושאני

חייבת להיות ילדה טובה ושהם ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על

הראש שלי.

אני שונאת, ממש שונאת, אפילו שזה לא יפה לשנוא, שאומרים לי להיות ילדה טובה. שונאת.

והיא הגיעה עם גיגית גדולה ואמרה לי להוריד את הפיג'מה וטבלה סדין גדול בגיגית. בתנועה מהירה

וחטופה, בלי מילה הניחה אותו עלי. קר. נורא קר. כואב מרוב שקר ואני רוצה את אמא. כל הלילה.

שוכבת מכורבלת, מצונפת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל לעורי. עוצמת עיניים, מנסה

להתעלם מהלבן הבוהק המתעקש להציק לי לא חשוב כמה אני עוצמת חזק חזק, חודר את החושך.

דוקרני ולא מרפה. משהו מתחיל להרגע מעט, ממש מעט, ממש לאט לאט….אבל אז, בדיוק אז,

כשמתחיל להיות קצת יותר נעים, כשהסדין חמים בדיוק כמוני, נקודת שיוויון בין הסדין והעור שלי,

כשהרטיבות מרגיעה מופיעה האחות גאולה, מורידה בחדות את הסדין שהספיק לספוג את להט החום

ממני וכבמטה קסם שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ובחטף, פורשת אותו עלי.

ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

האחות שפתחה את הדלת בחדר הקטן בסוף המסדרון באמצע הלילה חייכה אלי ואמרה:

אני רק מודדת לה חום, באמת. בבוקר הכל יהיה בסדר. חייכתי אליה, אמרתי תודה רבה ונרדמתי.

בבוקר הכל באמת היה בסדר.

.

געגועים לכף יד

.

.

הבוקר היה רגיל. נעים ורגיל.

התהלכנו שתינו בשיגרת הבוקר.

כל אחת לעצמה. בשקט.

חוץ מהבלונדה הנובחת בטירוף ובצדק על הפועלים במגרש ליד,  חוץ מהליטוף על הלחי שמעיר אותה,

הלחישה שלי שזמן לקום והעוד חמש דקות הרגיל שלה ואנחנו ניפגשות ליד השולחן.

היא אוכלת ארוחת בוקר, אני מסיימת את ענייני ארוחת עשר, ארוחת צהרים, בקבוק מים, כסף לקיוסק,

מכינה לעצמי קפה לדרך, מצליחה להגניב נשיקה או כף יד על לחי רכה, מזרזת  כי  איה-כמה-אפשר-

להתעסק-עם-הפוני-הזה-כל-בוקר-מחדש-ולא-מאמינה-שאני-אומרת-את- המילים-האלה-אולי-זו-לא-

אני-אלא-איזה-עב'מ-אימהי-שמשתלט-לי-על-הפה-לפעמים, ואנחנו יוצאות מהבית. בזמן.

שמונה דקות נהיגה לבית הספר.

השיחה התגלגלה היום מי יודע איך ולמה למה זה להיות מפגר, ושילדים אוטיסטים כמו אלה בכיתת פל"א

בבית הספר הם ממש, אבל ממש לא מפגרים אמא,  וסיפרתי לה על סרט מופלא שמסתובב ביו טיוב על

נערה אוטיסטית שמסבירה בדרכה איך העולם נראה ונשמע לה, והבטחתי להראות לה, והגענו.

תביאי נשיקה. א מ א והמבט ההוא לרגע וחיוך.

.

לפעמים, ממש תוך כדי היא נזכרת מי היא, גם בתוך גלי הקוליות הצינית המנסה להתהוות שלה –

די  בהצלחה האמת. ציניות עוברת בגנים? – ומחייכת אלי. היא ממש. האמיתית.

זו שהייתה,

שמתחבאת כרגע ,

ושעוד כמה שנים מספרים לי או בשעות לילה מאוחרות ורגעי חסד מאפשרת לי להפגש איתה לרגע.

.

יש ילדה בכיתת פל"א בבית הספר שאני מאד אוהבת. לפעמים כשהיא מביטה לי לתוך העינים, מאפשרת

לי להביט ישר ועמוק לעיניה, אני רואה את הילדה שבתוך ההגדרות, את האדםהממשי, המציץ אל העולם

מתוך עומק השכבות, אלה שלא מאפשרות את המבט פנימה,או החוצה, רוב הזמן.

או שככה נדמה לנו שזה.

.

וראיתי את הבת שלי מדקקת את דרכה אל שתי חברות שהגיעו ובזיקוקי נערוּת ודקיקוּת קולית

מתחבקת, מתרגשת, מספרת במהירות משהו ורצה. בטח רצה לגדול בעוד יום.

אני מנסה להשאיר קצת מהקפה לדרך חזרה.

יולי תמיר הסבירה בגלי צהל שאין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה הזו והאמנתי לה. גם בן כספית ושאר

מרעיו האמינו לה. אני שותה את סוף הקפה הפושר וחושבת שגם שלי יחימוביץ לא תכנע לפיתויים

ושאני חייבת לדבר עם אבא שלי על איך הוא מרגיש עם ההתפרקות הסופית של מה שפעם, מזמן,

היה הבסיס המוסרי,אידיאולוגי של רוב בני גילו ודורו.

הרמזור הופך אדום מה – יהיה – עם – הסמליות – מה.

.

אשה אחת בטריינינג אפור, מפתחות, טלפון ביד, תיק מיני מאוס ורוד על כתפה הימנית וילדה בת שלש

וחצי ארבע לבושה במכנסי טרייניג, עליהם חצאית טוטו ורודה ושתי קוקיות מחזיקה בידה חוצה את

מעבר החציה במהירות, משפילה ראש ומחייכת אל הבאלאגן הורדרד שלידה ואומרת לי תודה בלי קול.

.

אני כבר בבית, כוס הקפה השניה לידי, עיתון, מחשב, החצי השני של שיגרת הבוקר שלי, כבר סימנתי

את הטכסטים למחר במארקר צהוב, תכף אתחיל ללמוד את הטכסט ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה

להזכר מתי, אפילו בערך, מתי הפסקנו ללכת יד ביד.

תחפושת של כביש ולינק לתחפושת של אוקיינוס

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש תוצרת בית, קלי קלות – .

שני שרוולים גזורים משתי

חולצות טריקו מפוספסות.

אחת כחול לבן, אחת אדום

לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן פשוט נגזר

למלבנים צרים שהודבקו

למכנסיים כמעבר חציה

בדבק בדים. תמרור

אין-כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על

הראש. הרעיון שלי להדביק

מכוניות צעצוע נדחה,

והכביש,

זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– לאוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

כי אף אחד לא ענתה זאתי שלי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

מחסן

.

.

כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה ברמת החי"ל ומסבירה לעינים השואלות שזו השכונה

בין שכון דן לצהלה, ליד גבעת הצבעונים. תחנה אחרונה של קו עשרים.

עכשיו אני כבר לא צריכה להסביר כלום כמו שזה מרגיש היום.

בזכות הזכייניות ומשרדי הפרסום וההפקה, ובודאי שבזכות כבוד המועמדת ( הציפי לבני)

מה שמשמח כמובן, ההורים שלי שמורים ומוגנים יותר מאי פעם.

אבל היי,

זו השכונה שלי.

זו השכונה שלי מאז ומתמיד. מהיום הראשון בחיי.

ההורים שלי גרים שם עדיין. באותו בית עם השער הירוק, המנגו השופע שנה כן שנה לא, הדשא,

הורדים שאבא שלי סוף סוף הצליח להפריח ולהניח לאימי במחווה מתוקה ליד המחשב, שתריח,

והכלבה הנובחת כבר דור חמישי אבל מי סופר.

רמת החיי"ל. קו עשרים עדיין נוסע לשם, קו ארבעים בוטל, נוספו חדשים, בגן שושני האמפי דשא

מפתה להתגלגל על הבטן והגב בשבתות, את בניין טיפת חלב מאכלס המשמר האזרחי, אמא שלי

ואחותה הקטנה עדיין צועקות זו לזו מהחלון לפעמים ובית הספר שלי עומד אצור זכרונות ונוסטלגיה.

אני גרה בשכונה לא רחוקה.

דומה ואחרת. קרובה ורחוקה.

חמישה רמזורים והבדל של ממש בין הבתים הדו משפחתיים של שכונת ילדותי, גם הם בחלקם

שכחו צניעות מהי ועומדים גבוהי גו וארוכי חלונות כמקובל בימי הקבלנים והכמו כולם שלנו ורשיונות

ניצול שטח לבין השכונה המתחדשת ומתברגנת שלא נגיד נובו מתברגנת עד מאד בה אני גרה היום.

חמישה רמזורים, ארבעים דקות הליכה לא מהירה במיוחד ועדיין,

אותו קו רוחב כמו שלמדנו בשיעורי גיאוגרפיה.

אני נושמת את רוח השרב שנושמים הורי,

נעצבת על לבי או שבעת רצון ורוגע בלי סיבה מיוחדת מול אור דמדומים זהה

ולפעמים מצליחה להריח את החורף רגע לפני שהוא מתחיל בדיוק כמו פעם,

שם.

השכונה שלי הייתה שייכת פעם לאנשים אחרים ומשתנה ברגעים אלה, בימים של עכשיו.

מבית נהרס אחד לשני, פני השכונה הקטנה והצנועה-כבר-לא-כל-כך משתנים במהירות בלתי נתפסת.

אני גרה כאן, בבית הקטן, השכור, הישן שלי כבר שלוש עשרה שנה.

השבוע נזכרתי איך הגעתי אליו בסתיו 96' עם בטן גדולה, אושר נקי מחישובים, המון המון ספרים,

חתולה לבנה ומפונקת ובחור שמח לפחות כמוני. עץ ניטע, שער עץ נצבע, מיטת תינוקת, תריסי עץ,

דוד שמש, פקעות נרקיסים שעדיין בוקעים בימים האלה וקלאס מצוייר על השביל ליד הנדנדות.

הבית שלי חי ומתבגר, שלא נגיד מזדקן, ומשתנה איתנו, נשותיו. הנובחת, המיללת, המתבגרת ואני.

ומסביב,

כמה הרבה קורה כאן מסביבנו –

לבית הגבוה, ממש גבוה והלבן כל כך ממש מולי, זה שסיימו, סוף סוף, לבנות ברעש והמולה ובאלאגן

יוצאי דופן, כבר נכנסו השכנים. גם גדי ורזי, השכנים מהבית האחר, זה הנבנה בשנה האחרונה ויותר

על המגרש האחורי החולק איתי גדר חיה ועץ כבר נכנסו לגור בבית היפה והגבוה אף הוא שלהם,

זה שלקח וחמס ממני את הנוף ואת השמים הברורים שהיו לי תמיד,

על שקיעתם, ענניהם, ומגדלי החלונות המוארים ששימחו אותי באורותיהם,

ובעיקר במרחקם ממני, והחליפם בחלונות גדולים מכוסי ציילונים חצי שקופים כדי שנוכל בכל זאת,

הם ואנחנו, לפחות בלילה כשאורות ביתם מאירים את חייהם כבתוך מסגרת מוארת ותוכנית ריאליטי

של ממש 24/7 מול שולחני וחיי.

והמגרש הצמוד אלי? מימין?

אה, הוא נחפר לעומקים מפחידים ממש בימים אלה, חומס את בקרי שהיו שקטים לרגע, ממש לרגע,

ומבטיח לי עוד שנה וחצי לפחות של חריקות, רעשים, צלצולים וצעקות כמעט אין סופיים.

השכונה שלי משנה פניה.

בשישי בבוקר כשהלכתי למכולת ראיתי את הבית הגדול ליד יוסי שאוהב את המכולת שלו ואותנו כבר

הרבה מאד שנים ונזכרתי שהבית הפינתי עומד עזוב עם שלט "נמכר" כבר לא מעט זמן.

שאלתי את יוסי מה קורה. יוסי שיודע הכל אמר שהמגרש נמכר למישהו בחו'ל שלא מתכנן לעשות איתו

כלום, ממש כלום בשלב הזה ובעתיד הנראה לעין. סתם קנה בית אמר יוסי.

מיד שאלתי אותו בתור חובבת ג'אנק-גם-אם-לא-קוראים-לו-וינטאג' אם הוא חושב שאני יכולה לעשות

סיבוב במחסן הפרוץ בחצר ההיא ויוסי אמר שלדעתו אין שום בעיה.

למרות שהייתי עם סוג של פיג'מה, טוב, שישי בבוקר, עיתונים, חלב, חלה וחוץ מזה, יוסי כבר באמת

עבר איתי כל מיני בקרים, ותלבושות של בוקר, שלא נדבר על מצבי רוח….למרות כל זה ולמרות

קול ההגיון ולמרות שנעלתי נעלי גומי מה שלא ממש מומלץ לשיטוטי מחסן נטוש בשלהי קיץ ונחשים

מתעוררים או מתכוננים לחורף, לא התאפקתי כמובן.

ילדה טובה, מחכה לאישור, ויוסי אישר.

עברתי את הקטע הפרוץ בגדר הברזל החלוד,

הצצתי אל הבית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ונכנסתי למחסן.

הריח.

נשמתי נשימה מכווונת וארוכה, כזו שרוצה לספוג לגוף ולנפש ולזכרון את הריח כדי לזכור, או להזכר.

ככה נשמתי את הילדה שלי בהתחלה, אל תוכי, כדי שהגוף והנפש והלב שלי יספגו את ריחה לעולמים,

שיהיה מוכר לי כמו הריח שלי עצמי. ככה נושמים אהוב חדש.

במחסן הישן הריח היה מוכר אבל לא מזוהה.

נשמתי עוד נשימה איטית, מתכווננת אליו במלוא היכולת והרצון, לאט…והזכרון צץ ועלה.

זכרון חושים קרא לזה סטניסלבסקי.[

זה הריח מהמרתף של אבא שלי. חפצים ישנים, כלי נגרות, שמן מכונות, אבק, ריח מחפצים ישנים,

זכרונות אגורים בקירות וחפצים, ברגים חלודים, כיור זרוק בפינה, קופסאות צבע חלודות, עיתונים

ישנים, סמרטוטים שאפשר לראות ידיים מגויידות מנגבות שמן או גריז ועבודה סיזיפית וסבלנות של

דור חסר אבחונים ואפשרויות.

נשמתי עמוק ונכנסתי. לאט. מפחדת מנחש שיופתע, נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי,

אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי.

הנה:

שרפרף זהה לזה שהיה בבית הורי. צבעתי קצת, שייפתי קצת.

IMG_3506 by you.
 שעון שהוחלפה בו סוללה וחזר לתקתק כאילו לא עמד מלכת עשרות שנים.

וארגז לא עמוק שאחרי ביקור / שיפוץ קצר ובהול במרתף של ועם ידי הזהב של אבא שלי
זכה למדף והפך למקום אחסון נוח וחסכוני ומקסים לכוסות יין יומיומיות.IMG_3581 by you.
 וספר מקסים "יומנו של דוייל" שאני מתאפקת לא למסגר את כל עמודיו –

וצרורי מפתחות רבים שאספתי לקופסת עץ קטנה, אוצרי סודות ודלתות שנפתחו או ננעלו בשמחה או
שלא. כמה הרבה מפתחות אסף הבית ההוא וכמה חסרי חשיבות הפכו להיות בלי בעליהם.

IMG_3599 by you.
וציור קרטון ממוסגר ועוד מגירת עץ מחולקת באופן ידני ומסגרת משקפים מצחיקה
והדברים נאספו בשמחה אמיתית והרגשתי שאני מקבלת ונותנת חיים נוספים
לחפצים שכבר איבדו לנצח ערך בעיני מישהו, קטנים ונשכחים ומעלי חלודה ורקבון
ואצלנו הם יאספו ויתווספו לזכרונות חדשים, שלנו.

IMG_3622 IMG_3595

insitu_init_page_photos_user_description_div('2915475136', 240);
.
.

מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

.

מה בסה'כ צריך כשחוזרים הבייתה מטיול שנתי שארך שלושה ימים ולילות?

.

.

.

.

.

.

.

אמבטיה חמה וקצף? אולי מקלחת לוהטת, מגבת נקיה ורכה?

פיג'מת פלנל חדשה לאורך הזה?

תה חם כדי לנסות להרגיע את הצרידות?

אמא, אבא, ליד השולחן לשמוע חוויות?

מרק עוף של אמא שלך?

נודל'ס שאת הכי אוהבת גם?

לשנות הודעה במסנג'ר שהיה כיף, שזה נס שהצלחתם ושהכי, אבל הכי שווה בבית?

לישון שתים עשרה שעות?

להתעורר בבוקר ולהתכרבל מול הטלוויזיה לתוכניות שאת הכי אוהבת ולפנקייק?

להכנס בצהרים למיטה שלך עם ספר שחיכה לך, חתולה וצלחת קלמנטינות?

להרדם באמצע הקריאה ולהתעורר לפנות ערב בפנים כל כך מתוקים ושקטים

שהלב של אמא שלך פשוט יוצף? זה מה שצריך?

.

.

.

.

.

.

.

.

כן. כנראה שזה בדיוק מה שצריך. בכל פעם מחדש….

           

קופסאות, תיבות וארגזים

השבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ושאר ענייני שי לחגים.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה. נרחץ היטב. מודף בידי מר גולדנברג ומצא את מקומו הפופולרי בבית זה.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.

וכלי עבודה ומברגים ומברגים ודיבלים ומסמרים ופלס ופלייר ודבק נגרים וכל מה שהילדה של אבא שלי למדה ממנו ואיתו כל השנים האלה ויודעת לישם בעצמה.

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.

אני? אני הקלברי שכזאת

.

אני מתגעגע לְמַשהו הוא אמר לי.

ישבנו לארוחת בוקר ליד הים כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם.

עכשיו כבר לעיתים נדירות.

אני לא יודע לְמה

הוא ענה על שאלה שלא שאלתי,

אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר עד שאני אדע.

.

הוא לנצח התום סוייר שלי

ואני

אני הקלברי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פעם,

עשורים של פעם, ככה מזמן,

הייתי הולכת אחריו, מושכת בזנב חולצתו ומבקשת עוד הרפתקאות.

.
.
.
.
.

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

מתכון פילוסופי למרק עוף

..

–    אמא

–    הממ

–    אמא…

–    מה מותק?

–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?

–    נכון לגמרי. למה את שואלת?

–    ביום ראשון יום המשפחה.

–    נו?

–    אז אני חושבת לי…

–    ש…

–    אם היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי בעולם?

–    …

–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…

–    …

–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית …

–    אני אוהבת אותך הכי הרבה מכמה וכמה סיבות גיברת פילוסופיה קטנה.

 …..גם כי את אדם אהיב מאד מאד, גם בגלל שאת ילדה עם נשמה, וגם

…..בגלל שאת שלי למזלי הטוב, לגמרי שלי הלב שלי, המשפחה שלי.

–    אז את אוהבת אותי בגלל שאני משפחה?

–    תגידי, של מי המרק עוף הכי טעים בעולם?

–    שלך!

–    לא של סבתא עליזה?

–    שלך!!

–    לא של סבתא אורה בירושלים?

–    ש ל ך !!

–    את רואה? את אוהבת אותו בגלל שהוא המרק עוף שלי ולא בהכרח בגלל

 …..שהוא באמת הכי טעים..

–    זה לא קשור לאהבה אמא, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין. המרק שלך הכי

 ….טעים ב ע ו ל ם, ביקום ובהיסטוריה האנושית.

–    או.קיי. זה לא קשור לכלום גברת גלעד-גולדנברג, את הילדה הכי מתוקה

…..ואהובה בעולם, ביקום ובהסטוריה האנושית, הבנת??

–    אוף אמא…..את מ'זה מגזימנית.

.

.

המרק עוף של אמא של איה

.

עוף טרי – מכלול חלקיו, חוץ מהשניצלים, מוכשר כי ככה אנחנו מכירים את המליחות שלו

.

בשר נוסף חובה. הכי מוסיף ועדיף – הודו, אפשר שתיים שלוש עצמות בקר כמובן.

.

מים קרים + מלח +  הרתחה + כף גדולה להסרת הקצף האפרפר

.

קיפוי, מקפידה האקדמיה ללשון. קיפוי.

.

רק אחרי רתיחה ארוכה עם קיפוי / ניקוי הקצף האפרפר להכניס:

.

3-4 גזרים / 1-2 בצל / שן שום / שורש סלרי לא קטן/ שורש פטרוזיליה / 

.

3-4  קישואים / קולורבי – אם יש/  בטטה לא גדולה או חתיכת דלעת קטנה / דלורית

.

לעתים רחוקות חתיכת כרישה 1 לפעמים חתיכת ג'ינג' לא גדולה.

.

סבתא שלי הייתה מוסיפה מעט, ממש מעט, כמו זורה מלח, גריסי פנינה, ממש מעטים,

.

שלא יספחו את נוזלי המרק.  להביא לרתיחה נוספת + קיפוי

.

אחר כך לכסות ולהנמיך את עוצמת האש.

.

רק אחרי שריח המרק מתחיל להגיע ולהרעיב את הלב, רק אז להוסיף:

.

הרבה פטרוזייה +שליש כמות שמיר+כמה מענפי הסלרי קשורים בחוט כדי שלא יתפזרו במרק

.

מלח כמובן + פלפל שחור

.

ואם חייבים, ממש חייבים למרות שלא תצטרכו, נשבעת,  

.

אבקת מרק אז רק את הישנה בשקית הבודדתהירוקה עם התרנגולת הצהובה עליה.

.

הרבה מאד זמן בישול על אש קטנה, שעתיים, שלוש, ארבע.

.

איטריות או אורז לבן ( כוס על כוס ורבע מים, מלח, מים רותחים, שמונה עשרה דקות אש

.

קטנה אחרי הרתיחה, עשר דקות עמידה, מושלם ), וכמובן….ש ק ד י  מ ר ק.

נ.ב.  המרק עוף שבאמת הגיע לו כבוד וכפיים, היה של הגברת היפייפיה הזו.

       תעצרו רגע. אני יודעת שהיא סבתא שלי. אבל תעצרו שניה.

       תסתכלו בפנים האלה, בקמטים ובעיקר, בעיקר תראו את העיניים.

       מה הייתי נותנת כדי לשבת מולה, במטבח הקטן שלה, לקבל על הראש כמו שרק

       היא ידעה לתת,לראות אותה מביטה במבט ההוא שידע שהוא יכול עלי ברגע,

       אבל מחליט בנדיבות גילאית לוותר, ולטעום את הטעם ההוא, של המרק עוף הכי,

       אבל הכי טעים בעולם. המרק של סבתא שלי.

נ.ב.ב. למען הצדק וכדי שיתנו לי משהו לאכול בערב שישי,

         גם אני הכי אוהבת את המרק של אמא שלי.

.

.

כתמי חלודה ועינים כחולות

.

.

.

קיץ 77'

לביאה מתקשרת להגיד שמנחם גולן רוצה לפגוש אותי.

הוא מפיק ומביים סרט על מבצע אנטבה ויש תפקיד בשבילי ונא להתייצב ב… אני לא ממש זוכרת, אבל הגיוני

שבמשרדים של "סרטי נח" – אלנבי פוגש את בן יהודה, קומה שלישית, מדרגות מפחידות ומשרדים.

קולנוע?

משחק בקולנוע?

לא ממש.

דוגמנית צילום מאד מאד עסוקה כבר הייתי,

לדבר "בטבעיות" יכולתי תמיד, להיות צעירה ויפה, הייתי, ויותר מזה כנראה לא הצטרכו.

וכך, בלי משים, כבר היו מאחורי כמה תפקידים קטנטנים, כאלה שהיום כל שחקנית צעירה ומתחילה

תהיה מאושרת לקבל אבל אז, לא הייתה לזה בעיני משמעות מיוחדת. מצלמה זו מצלמה :)

*                    *                  *                   *                       *

אתגר לקורא יאיר רווה:

מנה ארבעה סרטים ישראלים שבהם השתתפתי בסצנה עד שלוש עד שנת 1977 – עד מבצע יונתן.

*                   *                   *                   *                       *

מנחם גולן מביט בי.

משרבט לשון החוצה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתרכז ואומר לי להגיד לו שני משפטים.

אני אומרת, התפקיד שלי. מצלמים את  מבצע יונתן, הוא אומר, כך יקראו לסרט. מתחילים בעוד שבועיים.

חייבים מהר כי גם האמריקאים מתחילים לצלם את המבצע אנטבה שלהם וצריך להיות ראשונים.

מה התפקיד שלך? אה, כן הוא אומר, זה סיפור אמיתי, מהחיים.

כן, בטח שיהיה תסריט עד תחילת הצילומים.

גבר אחד סיפר לאשתו שיש לו עשרה ימים מילואים ולקח את אהובתו הצעירה עד מאד לפריז.

גבר ביש מזל, המטוס נחטף והגיע לאנטבה. עכשיו לא רק אשתו גילתה את האמת.

כל העולם גילה את האמת. אַת הבחורונת, שייקה אופיר, הגבר.

עברו שבועיים, בערך.

המלבישה מדברת איתי בטלפון, מבקשת ממני להביא ביום הראשון כמה אפשרויות ביגוד.

כמה חבל שלא חשבתי שאת מה שיבחר אצטרך ללבוש כמעט חודשיים, יום יום, יום יום.

ג'ינס, חולצה לבנה עם ריקמה אדומה, וסט.

מגיע התסריט.

מסמנת שורות, חושבת על הדיאלוג, לומדת בעל פה כמה שאני מסוגלת ודי מתרגשת האמת.

רשימת השמות הכתובה על דף ההסעות מעוררת הרבה יראת כבוד במטבח הקטן ברמת החייל:

יהורם גאון

אסי דיין

גילה אלמגור

אריק לביא

שושיק לביא

שייקה אופיר

יוסי גרבר

רחל מרכוס שהסבירה שירים של אלתרמן לקראת בחינת הבגרות בספרות שהייתה באמצע הצילומים.

מונה זילברשטיין

בר יותם

שמעון לב ארי

גבי עמרני

והרשימה ממשיכה.

.

ביום הראשון של הצילומים, אני בבית, מחכה למונית שתאסוף אותי. המונית מאחרת

ואני מחליטה שיש לי זמן למרוח לק אדום על הצפורניים. טעות. ביג טעות.

סוגריים –  מילת המפתח בקולנוע continuity – המשכיות.

אם עלית לטיסה או לכל סיטואציה / סצנה  עם צפורניים אדומות, כל זמן שאת על הטיסה, או בסיטואציה

ועד שלא ראו אותך מחזיקה בקבוק אצטון, או שעבר מספיק זמן בעלילה, מה שלא קורה במטוס חטוף,

הצפורניים שלך ישארו אדומות. גם הויכוחים שלך עם נערת התסריט שמי רואה, למי איכפת ונמאס לי

להתעסק עם זה כל הזמן, ג'נט בבקשה…, למרות ההבנה שאיש לעולם לא ישים לב, למרות כל ההגיון

שאומר שאין לזה שום משמעות וחשיבות, ומי שישים לזה לב, מגיע לו – משפט רווח על סטים,

ג'נט נערת התסריט, ערכה לי מסדרי לק אדום מדי פעם ולא העזתי להמרות את פיה –  סוגריים.

בוקר ברמת החייל.

אני מחכה. נרגשת ומתוחה. צפצוף. תסריט ביד אני נכנסת למונית.

הרבה אנשים מבוגרים, כך הם נראו לי, מצופפים בתוכה, בדיעבד אני מבינה, מהנסיון שלי,

שהם כבר עצבנים אש וחסרי סבלנות מהנסיעה הזו. הסיבוב הארוך במונית, דבר ששחקנים

בדרך כלל ממש לא מחבבים, בעיקר בגלל ענייני אגו – את מי אספו ראשון וכו' – וכאן,

מטעמי גיאוגרפיה פשוטה אוספים אחרונה איזו דוגמניה  בלונדה צעירונת שהם לא מכירים

מהתיאטרון.

אני נכנסת למונית ושושיק, שני, שאחרכך הפכה לסוג של אמא אווזה שלי, ונעה ויעלי שלה ושל אריק גנבו

לי חתיכות לב לתמיד, מביטה בי במבט זך ואומרת בקולה התמים:

אוי, זה מצויין שמרחת לק, ה'שוט' הראשון שמצלמים זה קלוזאפ על הידיים שלך.

טרח. בום. כולם צוחקים ואני, נשמתי צונחת. אני רוצה למות. מתיישבת במקום הפנוי, נושמת מהר, קופאת

ומרגישה נורא. הגבר שישב לידי, הביט בי במבט כחול, הושיט יד בדרך מצחיקה ואמר בקול חלוד:

שלום אני שייקה, אני המאהב המבוגר שלך, חייך וקרץ.

קנה אותי ברגע. הרגיע אותי בשניה.

מצאתי מלאך שומר.

.

.

.

.

.

.

.

מה אני יכולה לספר היום ביום שנערך טכס פרס אופיר כזכרון אישי, קטן על האיש הזה?

ביליתי איתו כמעט חודשיים על הסט. יום יום. שעה שעה. צמד חמד. אין אחד בלי השניה, ולהיפך.

הוא הצחיק אותי כמו שאף סטנדאפיסט לא עשה מעולם.

הוא דבר אלי בפנטומימה חצי מהזמן. ובחצי השני במבטאים.

הוא היה….מילה מוזרה משהו….אלגנטי. כן. הוא היה אלגנטי.

בחודשיים הארוכים החמים והצפופים, בשעות הבלתי הגיוניות שהיינו סגורים בתוך ההאנגר הענק, דמוי

ההאנגר באנטבה, או יותר גרוע, בתוך המטוס שבו צילמנו שבועות ארוכים. בחום, בזיעה, בלחץ,

במהירות, בין 200 ניצבים, עשרים ומשהו שחקנים שלכל אחד אגו גדול מחברו, או חברתו, במאי

מלחיץ וצעקן, צלם שקט ועיקש – אדם גרינברג – הפקה ענקית בקנה מידה מקומי, שחקנים זרים,

עיתונאים, נערות תסריט היסטריות לשמור על המשכיות של כמעט 300 איש,

חם שאי אפשר להאמין ומר אופיר?

מר אופיר לא מזיע, לא מתרגז, לא מתעייף.

אי של אנושיות, סבלנות ומקצוענות חסרת תקדים.

התוצאה הסופית זה מה שחשוב חזר ואמר והכריח אותי ללמוד בעל פה ולעשות חזרה, ועוד אחת ועוד

אחת אחרונה ממש. הוא לימד אותי, והיו לי ויכוחים גדולים איתו על זה, איך לגנוב למצלמה :)

איך ומה צריך לעשות כדי להיות בפריים כמה שיותר.

אני לא הסכמתי איתו. לא המרתי את פיו כמובן אבל ניהלתי איתו ויכוחים ארוכים סביב הנושא.

כבר אז טענתי שהבמאי יודע הכי טוב מה טוב לפריים ולסרט ולנו אסור להפריע, רק לעזור.

ועדיין אני בדעתי. אבל הוא התעקש. הוא היה מרוכז כל הזמן.

עבד ובדק. בדק מה ה'שוט', איפה המצלמה, מי במרכז הסצנה, איך אפשר לתרום לסצנה גם מרחוק.

הוא הסביר לי איך ה'דולי', המצלמה על המסילה, כמו קרון רכבת שדוחפים,  חוצה את החדר ואיך אנחנו נרוץ

החוצה יחד עם התנועה של הדולי. הוא הסביר לי הרבה על עדשות ומינוחי צילום:

הוא לימד לשמר אנרגית משחק לקלוזאפ ולמדיום שוט של שנינו ולא לבזבז הכל long shots.

הוא סיפר סיפורי חיים מרתקים.

הוא הזהיר אותי מאסי וניסה, בצדק, להרחיק את אסי ממני.

הוא הסביר לי שהכתמים הצהובים/חומים בתוך העינים הכחולות שלי הם כתמי חלודה, שגם לו יש, מה שהיה

נכון,  ובבקשה כל בוקר לפני הצילומים לשפשף טוב טוב בנפט. נפט זה הפתרון הכי טוב להסיר חלודה.

וכל בוקר, הוא היה מברך אותי בבוקר טוב ואומר: לפתוח עינים לבדיקת בוקר.

והייתי פוערת עינים, שיבדוק.

הוא היה ג'נטלמן מהסוג הישן.

היו לו עינים טובות.

לפעמים, לפעמים כשאני מתאפרת, מקרבת פנים למראה כדי לדייק במלאכה,

אני מזהה את הנקודות הצהבהבות שלי עדיין מחלידות את הכחול שבעיני,  נזכרת בו,

ואומרת בלב: sorry שייקה …

ומחייכת.

כל שנה בסתוו. פרס אופיר וזכרון קטן, אישי. מזל טוב לזוכים.

יסורי מצפון רטובים

.

.

המזגן הגדול מקולקל כבר יומיים והנטיפות משבשת את החיים.

כבר חמש אחר הצהרים.

החום הגדול, המהביל, נעלם לאגור כח למחר או לאמצע הלילה.

ערמומי.

הילדה מסתובבת חסרת שקט.

עשי טובה, אני אומרת לה, מאריכה את המילים, מחזיקה את השמחה העתידית שלה

מאחורי המילים שלי –

עשי טובה….. תשקי את הגינה.

עינים נדלקות.

אני שומרת על ארשת פנים קפואה וטון ישר –

וגם את העציצים הגדולים ואת הדשא, טוב?

עינים.

גם אותי, בבקשה אמא, בבקשה, גם אותי.

מי לא מכיר אותך גיברת, אני חושבת ומכרכמת פנים בחשיבות אמהית –

אמממ…בסדר, אבל רק בסוף.

לא תמיד אפשר לשמור על החוקים. אפילו אם אמצת אותם בעצמך.

הדבר הכי נעים בחוקים הוא לשבור אותם לפעמים.

מתיקות האסור.

היום בזבזנו מים. הרבה מים.

אחרי שהיא השקתה את הדשא והעציצים והאדניות של החדר שלה ושלי,

ואת השביל והכלבה ואפילו את הכלב של בני השכן, רק על החתולה נפלו רחמיה,

היא קוראת לי.

ילדה נוטפת מים.

לבושה וצוחקת כמו שרק ילדה רטובה יכולה.

אני לוקחת את הצינור מידה ומתחילה להתיז אותה.

היא עומדת נערית, ארוכת אברים, ילדותית ומתוקה וצוחקת, כמה צוחקת.

עומדת על הדשא, פניה קורנים, היא מסתובבת על צירה, ידיה באוויר ובצדדים

והיא צועקת וצוחקת וצועקת עוד עוד, אמא עוד –

ואני מנסה ומוצאת זרמים וצורות וניצוצי מים ויובלים באוויר ומפלים ונהרות,

מלמעלה, מהצד, מלמטה –

טפטוף, מטר, ממטר, טיפות, שטפון, הוריקן, מה לא…

אני אלוהי הגשם הקייצי. ממטירת המים הטובים על הילדה שלי.

ורציתי להמשיך.

ואמרתי לה לחכות רגע.

בבית, במהירות, ערמתי, הזזתי, פיניתי את כל מה שצריך –

וקראתי לה להגיע עם הצינור אל תוך הבית.

צינור ארוך מהגינה,

שני מגבים,

מטאטא רטוב,

ריצפז – כי יש לו ריח של "בת אורן", שתי סחבות רצפה ויאללה.

מים, כמה מים שטפו את הרצפות שלנו אתמול.

זהירות ליד המחשב חמודה.

מגב גדול לה, הקטן לי, בשביל הפינות.

תלתלי שער בהירים וכלבתיים נאספים בפינות ובשולי השולחנות –

למה האבק מתאגד דווקא בפינות אמא?

למה באמת?

לאסוף מים עם מגב וללמד אותם, לנתב להם את הדרך החוצה.

איה לומדת לסחוט סמרטוט רצפה בשתי ידים.

כל יד נדרכת לכיוון הנגדי.

לא לדרוך במקום שכבר שטפת, חבל, ישארו סימנים.

יש סימנים מהמגב אמא –

אני מביטה בה ועפה בזמן.

נכון.

סמרטוט נסחט, נעטף על המגב הכחול ומוחק את סימני המים. המים הטובים.

רק הכלבה הבלונדינית מתעקשת להשאיר עקבות.

קיץ 2007 – עוד ארבעה ימים נגמר. ואל תגערו בנו, פעם בשנה מותר, גם לאנשים ירוקים כמונו :)

חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

נראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח

בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה,

ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח,

אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אמצא את הראיון ההוא ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת, לא הייתה סיבה ברורה, אדם רצה.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים, ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים.

לא קובעים מראש על מה לא מדברים לא כלום.

פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים, החלטות מה יראו ומה לא,

מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 הייתה קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי.

אני דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל

אהבה ועל מה לא. הוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר לי שאני כותבת טוב ויפה, שאני מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין

ברירה ושהכי יפה וטוב אני כותבת בקרוב, שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה.

הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו

היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו. ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו

וחיו חיים סוערים ומלאי עניין.

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי

תהיה איה אחת משלי, שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני

בכללהבנתי אז בילדים ורגש ומילים עצורות. שמחתי שפגשתי אותו.

אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני,

אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת.

להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי מתחיל השקט.

ואז הימים עברו והוא הלך לכתוב את הכתבה הזאת סופסופ, אדם הציק, דד ליין.

רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים,

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם אמר לי לבוא.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם,

וישבתי במשרד של אדם ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון.

בחורה בת שלושים ושתיים, שחקנית קולנוע, דוגמניה, מוכרת למדי בארץ הקטנה הזו

כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית ומה לא,

ופורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של עורך

המוסף הכי נקרא בארץ, ואדם שאל מה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז, וזה נכון היום. אני עדיין מרגישה שהוא ראה אותי באמת, אולי הראשון.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכתב הייתה מבחינתי כל כך

אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהשיפוטי, בטח לא מהצהוב,

להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני

הפרטית לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך

שבה כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל

אביב את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל,

שמחת בית התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית

שעבר לחצר האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד

מסעדות הדגים על שפת הים, דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו

להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר. עם בוא הפריחה

והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא

או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו

תקווה  למשהו ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון

ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים

לתפארה. בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא

מקבלת, היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני

שהיא יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי

קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה

מזה, בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה.

בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים.

אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת  בקיר, היא שוברת רק את האף.

בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה

ממנו, היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת

כמעט מיוחסת בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נוגעים אל הלב. היא ניראת כאילו

הייתה יכולה,  כמו הפינגווין, לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה

לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא

אולי לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש

או הסיכים שהם צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק

לא כסף" צורח הרמקול של המשאית מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות

את עצמו. הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות.

נשותיו לובשות על גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על

כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים

המיוסרות של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'. פעם זו הייתה מחלה

רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות שקוף.

לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים.

היא לא ניראת כמו מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות

אלפיים, עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז,

מתפללים לחלי גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים.

כאן זהב לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה.

הצומת החד פעמי הזה, אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא

מכרה אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע,

אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה

עברית, עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים.

בגלל הקזינו, שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחר כך התייתם

ונהרס בככר הרברט סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים.

הלכו עטפו את השיקמים והתאנות ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על

איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל

שם לועזי באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים

מפליגות הספינות. כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט

התאבלות, לבתי חולים מפני ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל

המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה, ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו

להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני, שלא התבייש

להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן. בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה,

משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה שטראסה, שתו קפה

עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים

על מדרכה מגוכחת, מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק,

לערים העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה,

שלבנים של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות

מוסלמי קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלון הילטון,

התשובה הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה,

המתגאה במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות

שלוחת רסן. מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות

היא היפוכו של כוח. כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל

אביב. אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות,

אבל לא בדיוק חיים. כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו,

תרבות או סגנון, יותר מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות,

שציידים אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן.

בחמימות החורף, הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו

עבורן. וכמו זאזא גאבור, גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם

השמינית, אמרה פעם, אני עושה מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר

את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב.

חופים הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע

הישראלי האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר

תיקון. כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

פסים של שמש צהובה

.

.

חם בחוץ. צהוב. קשה לנשום.

התעוררנו שתינו לוהטות. פוך של חורף, חלונות חצי סגורים, חצי פיג'מה.

אמרו שיהיה חם, אבל כמה חם כבר יכול להיות בסוף אפריל, חושבת לעצמה אשה, או אמא,

כמה כבר יכול להשתנות בלילה אחד.

בוקר עצל. נסיעה לבית הספר. שיחה קטנה על תורת הנאום, תקופת יוון בבית הספר, ההפגנה וביבי,

ואני חושבת לעצמי איך הכל מתחבר.

היא יוצאת מהאוטו ואומרת: קשה לנשום אמא, האוויר סמיך, ומתרחקת.

פוני. קוקו. מכנסי ג'ינס חתוכים. חולצה ורודה עם ציור ונעלי ספורט ורודות.

שלושה שקלים למכונת הממתקים האסורה ליד הבית של התיכוניסטים.

סנופי מחייך אלי מגב ילקוטה חיוך פרידה.

נוהגת הבייתה. התנועה כבדה. הקפה בכוס כבר הספיק להתקרר, החלון מנוקד בכתמי אבק צהבהבים

וגדולים והמים בוישר התאדו ואינם –

אני מנסה לעורר את זכרון החושים שלי.

להזכר ולהזכיר לעצמי איך מרגישים כשמאד חם. כשיבש. כשקשה לנשום.

האוויר באמת סמיך. היא צודקת.

כשנזכרים ב'פעם', ה'עכשיו' מפחיד פחות.

בצהרים לקחתי את סל הכביסה האדום ועליתי לגג להוריד כביסה. היה חם.
האוויר עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.
ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז.
הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש –
צ פ ר ד ע י ם

ופתאם, עכשיו, כאן בבית שלי, באמצע הצהוב והיובש והאובך מתגלגלים רעמים חזקים ומוזרים,

ומזכירים את ההפך – החורף לא נגמר, לא חגגנו עדיין את המלקוש בריקוד פראי על הדשא,

עם טיפות אחרונות, צינור מים, בתחתונים, גופיות ומצלמה.

כאן בבית מעדיפים תמיד את החום על הקור ואת המואר על האפל,

ובכל זאת,

הרעמים הנוהמים, גל החום המעיק והמוזר,

מעוררים געגועים לַחורף עוד לפני שזה הספיק להתרחק מעט ולאפשר געגועים.

תחושה עמומה של טרום. משהו עומד להתרחש.

תחושה כבדה ומעיקה. יובש בפה ובעור, העינים שלי כבדות.

אני מנסה לפלס דרך מתחושת הכמעט סכנה שנופלת עלי ונזכרת בפסים.

בפסים של השמש.

כשחם. כשמאד חם ויבש אמא סוגרת את התריסים. התריסים שלנו מעץ שאבא צבע לחום.

את החצי התחתון אפשר לדחוף החוצה ועם התפס בצד, והלולאה שמולו, להשאיר אותם פתוחים מעט.

משולש אור. דודי קורא להם החלונות של החלונות ואני תמיד מחייכת כשהוא אומר,

אני חושבת שהוא אומר כדי שאני אחייך.

לפעמים, כשממש, ממש חם, אמא סוגרת אותם, אפילו שאמצע היום, ושוטפת את הרצפה.

אמא לא מרשה להגיד ספונג'ה. היא אומרת שזו מילה זרה ולא יפה, ואפשר להגיד לשטוף רצפה,

ושבעצם אם כבר מדברים על עברית נכונה עדיף להגיד לשטוף רצפות.

אמא שלי גם אומרת אטבים ואדרות דגים.

אמא שוטפת את הרצפות בהרבה, הרבה מים. בלי סבון. דוחפת אותם החוצה עם המגב ולפעמים לא

עוברת עם סמרטוט סחוט, כי ככה, היא אומרת, המים מתאדים ומצננים את האוויר.

אני שוכבת על הספה הירקרקה בסלון, מביטה באמא שלי.

פסי השמש מאירים את הבית ואת הרצפות המסומנות עכשיו בפסים צהבהבים.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות, מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

קיץ ואני ילדה.

רשת

.

שאלה וצילומים בדרך הבייתה

.

.

חורף 2006

– אמא

– מה?

– איך זה שהשמים כהים וקצת מפחידים ואני במצב רוח כל כך טוב?

– כי אנחנו בדרך הבייתה.

– תמיד כשחוזרים הבייתה שמחים?

– אני כן. את?

– כן. גם אני.

– יופי. רוצה לחפש צורות בעננים?

– אוף אמא……

http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp

ה ד ב ר י ם  ש א נ י  א ו ה ב ת  ב ב י ת  ש ל י

.

צ פ ר ד ע י ם f r o g t e s t

 

 

היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות, במעבדת הדם בבית

החולים הפרטי, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והידקה את חלקה העליון

והבשרני של היד, אמא, למה את הדברים הרעים, אמא,למה לא את הטובים, ברצועת

גומי שחורה ורחבה, שונה כל כך מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצינור דק וכתום,

בה הייתה האחות חווה צובטת את בשרי, דוקרת את אצבעי המורה, מצמידה את קצה

הצינורית לפיה האדום והופכת לערפד בלונדיני.

אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיניי המכווצות לפעור סדק דקיק,

לראות אותה מרפה בצער מהצינורית בה זרם דמי, קולח, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה

הנצבעת מייד.

אדום.

באגרוף ימני והפניית ראש מרדנית שמאלה, מה יהיה עם הסמלים, נלקח  מגופי דם כהה.

אוצר סוד. היום התגאוותה האחות אפשר לאתר הריון בבדיקת דם ביום החמישי אחרי הביוץ.

יופי אמרתי, כמה זמן אחרי הדקירה.

מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לגומת הזרוע שלי, התחלתי לחשב. שעה היא לא נצח.

שעה היא שעה. A is A אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי הבודדים.

.

עשרה ימים הם לא נצח, נישקה אותי האשה שנשאה אותי ברחמה תשע כפול שלושים,

מאתיים שבעים יום ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי הגדול פוזר לזִכרון. רק

עולים חדשים אומרים אנוכי חפץ וזכרון יעקב, רק אימי היפה אומרת אטבי כביסה ואידרות דג.

אחותי הקטנה הונחה אצל סבתא, ואני חולקתי לגבעתיים.

עשרה ימים הם באמת לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה קטנה ואפופת גברים.

בן דוד גדול, חייל, בן דוד צעיר בהרבה ואחד מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום,

אומרות עדיין בפליאה, אמא ודודה. סיגריה תלויה לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד.

אולי בגלל שהיא חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו.

חריצים עמוקים סביב פיה. כל מציצת סיגריה, שאיפת עשן מדגישה ומחריצה אותם יותר.

יושבת עם פניה לחלון הקטן הפונה לבנין השכן. רגלה על דוושת מכונת התפירה, ידה

הימנית מסובבת את הגלגל ועיניה בבד הכהה.

דום שתיקה צעק פתאום ילד למטה ברחוב.

לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד. ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת.

האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי.

האור מכאיב בעיניים ויבש. היה חם.

האוויר עמד בערב, על המרפסת, מול משב רוח שרבי שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה

בפיה, הטרנזיסטור שר על גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין וגיהצה. שרועה על המעקה,

כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על הנשיקה שהצלחתי לפרוס מהלחם, אני סופרת כוכבים.

מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך.

אם אני באמת קיימת פעמיים כמו שאני מרגישה. עצובה כאן ושמחה שם. פעמיים אני.

הילדה ההיא על הכוכב היא גם אני. אבל איזו אני היא? אני אני או אני היא.

ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל

על סדין לבן. היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון למרות שחופש

ומותר לי להשאר ערה כמה שאני רוצה.

.

חם בגבעתיים. פתחתי את הברז בכיור והנחתי את התחתונים שלי במים, כמו שאמא הסבירה

לי לעשות לפני השינה. היה כתם קטן ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. מרחתי

שכבת סבון כחלחלה על הכתם ושפשפתי חזק.

כששטפתי מתחת זרם מים, התחתונים שלי היו לבנים כרגיל.

למחרת, מוקדם בבוקר, הבית ישן. האור שפספס פסים על שמיכת הפיקה המשובצת שלי,

שהבאתי מהבית, עדיין לא צהוב של בוקר. עיניים בודקות. כתם על התחתונים. גדול יותר,

אדום יותר. אדום. יורד לי דם. ניסיתי להזכר  אם אתמול, כששחקנו פינות בשעת מנוחת

הצהרים, כשהזקנה פתחה את  התריס וצעקה עלינו באידיש שמספיק כבר, אם קבלתי מכה

בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי. כך מתים אנשים. מאיבוד דם. יש כמות מסויימת של דם

וכשהיא יוצאת מהגוף, מתים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו במקרה

הטרגי ממש, שקורה פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא אצלנו, כשלייקה, הבת של

שלומית ואברום מתה ממש על שולחן הניתוחים.

מי היה מאמין שדבר כזה בכלל יכול לקרות.

הדם לא מפסיק ואי אפשר לדעת מה יהיה. רופא בטח ידע מה לעשות.

ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו.

אמא אומרת שמרופא לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש.

רק לחשוב איפה הוא צריך לבדוק. לא יכולה.

ואין לי את הטלפון של אמא בחופש, ואני לא יודעת איפה זה השבי ציון הזה.

בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר אותם. בנסיון לפתוח את דלת חדר האמבטיה

ללא החריקה הרגילה שאני כבר מכירה אחרי ארבעה ימים שאני כאן, התגנבתי פנימה.

מתיישבת באמבטיה, שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש ושקט. מתנגבת, גם שם,

ובוחנת בפחד את המגבת. יש כתם. יש סימן. במגבת ידיים אני מנגבת את החרסינה

הלבנה, מקפלת בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה בתוך האמבט,

נשכבת עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.

דפיקות מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל ממהר. הטיסה לרפידים יוצאת עוד מעט

והוא חייב להתגלח, הקטן צועק משהו על טיול שכבה ושק שינה בבויידם. אבל אני,

כיאה לילדה ששעותיה ספורות, עונה בקול רך שאני לא  פותחת.

עובר זמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת ואני, אצבעות באוזניי, עיניי עצומות

בחוזקה, מהמהמת נעימה נוגה. משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת

וכיסיתי את עצמי. ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה הפונה למרפסת הקטנה, פניו

מחייכות בזדוניות. אם לא אפתח מייד את הדלת הוא נכנס דרך החלון ואני בצרות.

משא ומתן מהיר מניב הסכם,  אני חייבת לו כפיצוי רבע שעה של קיצים בגב והוא

זז מהחלון ונותן לי להתלבש.

רגע של תושיה. נייר טואלט מקופל לתחבושת קרב חסרת כנפיים. אני לובשת את

הפיג'מה שלי ופותחת את הדלת. נחיל בנים צעקני ומהיר חולף על פני, ואני בפרץ דמעות

רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת דודה אחראית ומודאגת. מה קרה.

בזווית העין ראיתי את הרשע. פניו מודאגים.

בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא ילך, מלמלתי, אולי אני אספר לך.

הוא סולק מיד. במבט שכל ילד מבין שלא כדאי בכלל לנסות להתווכח. אוזנה, על פי

בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על מותי המתקרב. דקות אחר

כך כששוכנעתי להסביר איך  בדיוק יתרחש מותי, ומה הם סימניו המדוייקים,

מחובקת בסירבול ראיתי דודה סמוקה, חייכנית ועיניה דומעות.

צדקתי. דמעות הן עצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים.

למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות, כי אלו החיים. וכבר שכבתי בזרועות דודתי,

ניפרדת מדברים ואנשים, חבוייה מתחת לשמיכה, מסרבת להוציא ראש או לפחות עין

מבקשת דודתי. אין לה הרבה נסיון בהסברים כאלה. בגבעתיים מטבע הדברים

וחישובי דמוגרפיה פשוטים, הדוד שלי היה ממונה על השיחות האלה. דודה נרגשת

ומבולבלת מעט בהסבריה לוחשת דברים לאוזני. כנראה שאני אחיה בכל זאת,

למרות הכל.

אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי אחרי שלחשתי לה.

אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה. איך היא התכוונה לנהל

את את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא שמה לב ואיך הזמן בורח בין הידיים.

.

יושבת בקפיטריה, בבית החולים הקטן במרכז תל אביב,

מהדקת לשקע זרועי צמר גפן שקרירותו נמוגה. מנסה לחבר שניות, דקות, שעות וימים

לתשעה חודשים. מציצה בשעון הגדול על הקיר. שעה עברה. שישים דקות. שלוש מאות

ושישים שניות. איך הזמן בורח בין האצבעות.

הגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע שלי.

מה עלה בגורלי. אהבה, שנאה, קנאה או ידידות.

 

 

שניים

 

 

לפעמים
כשאני משחקת
הצער שלי והגעגוע
מחכים בצד.
אחר כך
כשאני רגועה
הם
חוזרים
בדיוק לאמצע.

 

ילדה בת שש כתבה שיר – ינואר 2002

%d בלוגרים אהבו את זה: