מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ - 

ילדים משחקים צללית

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית -

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

כי זה מה שאני הכי אוהבת

.

.

ץ

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ - לינק

.

הבנין של דורית4

.

.

.

מעולם

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, מעולם לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין ולא סיפרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

מעולם לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

מעולם לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית,

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע ככה, בטח לא להפגע.

מעולם לא ידעתי שאפשר באמת לא.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפילי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

תראו

.

1464715_10151932168808548_487193748_n

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כבר כמעט שעה ואני לא מצליחה להוריד את המבט מהצילום הזה,

משהו בו הצליח להגיע למקום עמוק ומלא רגש בי.

אני יושבת מולו מלאת חמלה ושקט.

בגללו,

בגלל הגבר המרכין ראשו, מניח את עצמו בחיק האבא הגדול, ונח.

אני חושבת עליו, על הגבר הזה הנראה קצת כמו איש הפיל מהסרט ההוא,

חושבת, מנסה לחשוב שהרי אין לי יכולת להבין קצה תחושה מחייו.

מתי המחלה התחילה, איך זה לחיות ככה, עם מבטים אין סופיים, לעג, בדידות רבה, קרוב לודאי

קללות, גידופים, התעללות מאנשים ערלי לב ופרימיטבים ומה לא,

על הרגע הזה שהוא הניח את ראשו בחיק האפיפיור, האבא הגדול שלו ונח.

רגע קצר, שבריר זמן שבו היה מוגן, אהוב ורשאי לנוח מחייו, לא לעמוד על המשמר, לא להתגונן רגשית

מהעולם העומד מנגד ומצביע ולועג ומאמלל, במקום להיות כולו, טוב רובו, ככה, כמו הרגע הזה,

והתמלאתי צער, עליו ועלינו.

.

ככה זה צילום, עולם ומלואו, ועוד.

.

על ליהוק, טייפקאסטינג, ובאופן כללי

.

12 דקות הוא פרוייקט נפלא שמנהלים, מפיקים, מתחזקים שני אנשים בהתנדבות ושמחה.

6 הרצאות, 12 דקות האחת, ערב כזה אחת לשלושה חודשים, יו טיוב. אנשים שונים, בנושאים שונים.

לפני שנה נתתי שם הרצאה: "הפרעת קשב, עדות אישית" שצברה וצוברת אלפים רבים של צפיות,

ואני ממשיכה לתת גירסה רחבה ומורחבת שלה בהרצאות מוזמנות.

לפני כחודש ניסיתי להרחיב ולהסביר את עניין הליהוק.

ליהוק הוא ענין מדוייק ועדין, איזון בין דיוק (דרישות התפקיד) ותחושה (תחושות בטן ואלכימיה של

שחקן). זה מקצוע מרתק ותהליך מעניין הכולל דיוק (דרישות התפקיד) ואינסטינקט (תחושות בטן)

כדי להביא את הדמות הכתובה לכדי מכסומה האפשרי בעזרת השחקנ/ית שיבחרו לשחק אותה.

 

.

להזמנות מה שנקרא, אלי או ל"יצוג 1" :)

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין).

.

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)

לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, וחטאים שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב מול חלשים ממך,

במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שעשו לחלשים, לחלשות מהם, אבל לא רק.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 392 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: