.
.
הייתי בפתיחת תערוכה של מולה עשת. הוא צילם אותי לא מעט בשנים ההן,
ובקש ממני להגיד כמה מילים, טוב במקרה שלי כמה מילים זה…אתם יודעים.
ככה אמרתי:
מאז שמולה צלצל ובקש שאגיד כאן משהו היום, אני חושבת מה לספר לכם…
אם לספר קוריוזים נחמדים על ימי הצילום המפרכים, על הצעקות שלא הפחידו אף אחת למרות שהוא חשב
שכן, על זה שהבאתי לכאן היום את אבא ואמא שלי… כי כמו שהבאתי אותו אליהם לפני שהצטלמתי אצלו
בפעם ראשונה, כדי שידעו לאן הילדה נעלמת, ככה נראה לי נאות וחגיגי שהם יהיו כאן היום, סגירת מעגל
שכזו….או איך הוא היה מגיע בשעות לא הגיוניות כמו שלוש וחצי בבוקר עם המכונית האמריקאית הענקית
שלו כדי להיות בראש הנקרה, אוגוסט מיינד יו, כדי שנגיע באור ראשון ואני אלבש מעילי צמר החסידה או
ויטלגו או אלוהים יודע מי…ואחייך כאילו….דצמבר…ודליה תציע לי שרשרת אדומה ואני אגיד לה שזה לא
מתאים והיא תגיד שכן ובסוף נתפשר….או איך הייתה לו חולשה לחולות ראשון, לפני שהרסו את הדיונות
כמובן ובנו אלפי אספניולים קטנים…ובכל פעם שהוא היה נתקע בלי לוקשיין הוא היה אומר, חולות ראשון,
יהיה בסדר, תקפצי קצת, תצחקי וזהו…וזה כידוע, עבד לא רע….
אבל החלטתי לקרוא לכם משהו שכתבתי וכבר פרסמתי…זה סוג של מכתב תשובה לבת שלי, לבת שלכן
חברות-שלי-מפעם ולכל בת ארבע עשרה חמש עשרה שבאה אלי ושואלת אם כדאי להיות דוגמנית כי זה
נראה מה'זה כיף…..
וזה הולך ככה:
את שואלת מה אני אומרת אם תגידי לי שאת רוצה להיות דוגמנית…
אם…אם זה יקרה..אני חושבת שאני אגיד לך ש….כן.
כי אם אני אגיד לך לא, בטח תתנגדי ותעשי דווקא….נכון?
אז כן. בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?
זה עולם שיתעתע, ולא בטוח שאת כבר יכולה לזהות איך בדיוק…
אז יש לי רק בקשה אחת,
תזכרי. זה הכל, תזכרי.
תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, עדשות, תאורה, פילטרים, המולה,
ואת במרכז… תזכרי שזה נכון להיום.
היום את במרכז. ה י ו ם. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת.
ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה.
דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.
ואת, אפילו שאת זוכרת מי את באמת, מי הנערה, האדם שמאחורי כל זה, לא בטוח שהם זוכרים.
במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.
תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?
שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות
המביטות אל מרכז העדשה במבט הזה שאנחנו יודעות אפילו בלי שנדע איך אנחנו יודעות אותו,
זה המבטיח כל כך הרבה…. ומרגיש גם רחוק ומסתורי. הנערה ששפתיה מסמנות פיתויים או צחוק
מביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות, הבחורה הזו היא לא באמת את.
היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה.
נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב
וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים
וגם אני רוצה.
זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין.
תעשי טובה קטנה ואהובה שכמוך, תזכרי שזה לא באמת,
שאלה לא החיים האמיתיים. הם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.
אל תאפשרי להם לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.
אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,
ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,
היא שקר…..בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.
.
