הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית - הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה -

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע -  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא -

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם -

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק -  אהבת הורה שאין דומה לה -

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

"בלוגים בלבד" – השם לא משהו, הרעיון כן

.

אני אוהבת לקרוא בלוגים.

על בסיס יומיומי. קצת פחות מפעם, זה נכון, הפייסבוק נגס קצת, גם הטוויטר.

פוסטים רבים הסתפקו בסטטוס ארוך משתי שורות, שלא נדבר על מאה ארבעים תווים,

אבל בכל זאת, בלוג זה בלוג והעולמות הרבים והשונים המתגלים בבלוגים,

בעיני, כלום לא יכול עליהם.

כשוובסטר של חנן נסגר הרגשתי אבודה לרגע, גם גרייפס עזר לי ללקט עדכונים מבלוגים באופן

פשוט ומרוכז במקום אחד וגם נחשפתי דרכם לבלוגים שלא הכרתי – שזה תמיד משמח ממש -

ואז גם גרייפס נסגר ונשארתי עם  האראסאס, גוגלרידר או עדכוני מייל ושוטטויות ברשת,

זה לא אותו דבר,

אז אתמול התחלנו נסיון רכוזי נוסף.

"בלוגים בלבד" – קוראים לפרופיל בפייסבוק.

מקום שינסה לרכז /פוסטים של בלוגרים ישראלים.

"בלוגים בלבד" יקבל כחברים רק מי שמחזיקים ומתפעלים בלוג.

קוראי הבלוגים שלנו מוזמנים ברוב שמחה להרשם כמנויים כמו לכל פרופיל פייסבוק המאפשר

מנויים ולראות אותנו בפיד באופן רגיל ושוטף, ויוכלו כמובן להגיב ולכתוב,

אם כי, המטרה הראשונית שלנו היא ל א לצבור "לייקים" אלא ראשית, לחשוף את הבלוגים

שלנו לקהל חדש, שנית, להגדיל את תפוצתם כמובן ובעיקר, לנסות להחזיר את הדיאלוג

למקום הטבעי שלו, אל הבלוג עצמו.

מה שקורה היום הוא מוזר: מהלינק בפייסבוק מגיעים לפוסט בבלוג, קוראים, וחוזרים – ככל

שזה מוזר – לפייסבוק להגיב ולעשות לייק.

.

אם אתם כותבים ומתחזקים בלוג, אתם מוזמנים להציע ל"בלוגים בלבד" חברות,

אם אתם מכירים בלוגרים כאלה, אנא ספרו להם עלינו והזמינו אותם להצטרף,

ואם אתם חסרי בלוג עדיין או פשוט אוהבים רק לקרוא אותם, אתם מוזמנים להגיע ולהחשף -

לאט לאט, רק התחלנו ואנחנו עדיין מועטים – לעולם גדול, מעניין – לפעמים – ורבגוני.

תבואו, יהיה מעניין.

.

סוֹפיוֹם

.

זה היה יום שהציף בהכל.

תכף יגיעו השעות הרכות שלו.

הבית יוצף אור שקיעה וטרום קיץ,

זאתי תחזור עוד מעט משיטוט עם אביה,

ונחליט מה להכין לארוחת ערב, ונדליק נרות כי-זה-נעים וערב שישי ויהיה שקט. סוֹפיוֹם.

.

הומאג' לדוקטור סוס

.

אם מביטים למטה מגלים דברים

.

.

.

.

 

23,660 ימים ולילות = 65 שנים

.

.

לג בעומר 2012

עוד שנה עברה והיום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות.

הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי בחזית האישית, המשפחתית.

הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך,

היא ישבה ליד המחשב, הפורום, הפייסבוק שלה וכו' קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך,

וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר. טפוטפוטפו.

אנחנו, כולם, אוהבים אתכם כמה שאפשר.

לג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז.

היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים.

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל, אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

אנחנו אוהבים אתכם אין סוף אהבה, רק שתדעו.

.

ל'ג בעומר2010

22,995 זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים ושבע.

מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח' בתל אביב.

אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום. אלופים.

.

לג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה.

היו ימים ולילות שאבא היה במילואים, ואמא ילדה לידה, שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם.

אבל חוץ מזה, לדעתי אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים.

היום. 22568 ימים ולילות.

נוריד קצת את אלה שהזכרתי, נעגל. עשרים ושנים א ל ף ימים ולילות.

אין עליכם בעולם. באמת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם,

עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא -

נכנס לאוטו וניסע אליכם.

עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר, פניה

שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא,

מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא.

שער ירוק. מכונית רנו ישנה חונה בפנים. שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב פרי.

עץ פומלות. את האבוקדו והגוייבה והתפוז הוא עקר כבר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף,

עץ התות שקנינו לכם בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את שלושת הענפים שנפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, כוס מים. רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות  ואחד את השני.

שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה,

כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח במרתף שידעו את מיקומם המדוייק.

הוא סבלני ומתנהל לאיטו, בשלווה היא חסרת סבלנות ומהירה כאיילה צעירה.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא באמת לא יודע להכין ביצה,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני,

ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו, לא באמת מבין מה הם עושים ביחד -

שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי -

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. כל הזמן מצחיקים אחד את השני.

יש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים

באותה פשטות ומהירות. לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם. שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, אסונות, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני האנשים האלה.

.

שישים שנה.

מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת לשני?

לא יודעת.

ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה את המוכר והפשוט והרגיל.

אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד אחרי השנים הראשונות -

אולי אז מגלים את כוחם האמיתי, אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים.

להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור.

קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה כי היא במצב רוח מזופת.

היא עושה לי בעיניים שהוא לא כל כך שומע, והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי.

לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה -

לא מספיק נזכרת,

ואני מתביישת שאני לא זוכרת יותר -

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש, היא, אסור לי לספר, אבל פחות.

הם התאהבו כהרף עין, החליטו להנשא תוך חודש, כך מספרת האגדה

והנה….שישים שנה אחרי.

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד

.
ואולי במחשבה נוספת,  זה לא כל כך מפתיע שאני עורכת טכסי חתונה וחידוש נדרים…..:)
.

כשהוא מביט במראה הבוקר

.

אני לא מחשיבה את עצמי כאדם תם מדי,

אני מודה שיש בי מידה מסויימת של תום שהצליח לשרוד את כל השנים האלה בלי להכתם,

יש אומרים שאנשי הפרעת הקשב יש בהם את יכולת השימור הילדית הזו,

וטוב שכך, אני שמחה איתה רוב הימים.

מצד שני, כשאני קוראת כותרות כמו זו של הבוקר, התהיה שלי אמיתית ועמוקה,

ותחושת חוסר ההבנה שלי איך מישהו יכול לנהוג כך אותנטית בכל אחוזיה, נשבעת.

אני מנסה, באמת, להבין איך מי שכתב – לדעתי זו התחייבות, כמעט חוזה לא חתום בינו לבין

בוחרין – לפני לא הרבה זמן את המילים האלה:

תקשיבו טוב: אני לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות

קדימה ב-28 במארס. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות

הבאות. מספיק ברור?"…

מה הוא אמר לעצמו כשהוא החליט לעשות בדיוק ההפך?

מה הוא אומר לעצמו הבוקר כשהוא קורא בכל מקום שהוא שקרן? פשוט ככה, ש ק ר ן.

אי אפשר לעשות מעשה כזה בלי להפיק לעצמך תרוץ, טיעון, הצדקה לסיבוב כזה,

מצד שני, זה הרי בלתי אפשרי למצוא משהו שיצדיק התהפכות כזאת…

אני באמת, באמת לא מצליחה להבין והטיעון שככה בנויים פוליטיקאים לא מקובל עלי,

אני לא חושבת שהוא בהכרח אדם פרטי חסר מצפון, מוסר ושאר רעות,

אני מאמינה שהוא מאמין שהוא אדם בסדר.

אז איך? איך הוא מוצא לנפשו שלום ברמה העקרונית עם השקר,

ואין מילה אחרת, השקר ששיקר לבוחריו בקדימה?

הוא מתגאה במה שקרה אתמול? שמח שהתחמנות הצליחה?

או שבבוקר מוקדם כשעמד מול המראה והתגלח, כדי להראות טוב מול כל הצלמים שבודאי

מחכים מחוץ לביתו, ברגע האמת ההוא מול עצמו הוא בכל זאת מתבייש קצת?

אפילו רק קצת?…

.

אפשר לקרוא לזה אסקפיזם

.

כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי.

אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי.

אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות.

נסיון לחסום -  ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ.

.

אז הם עדיין מבררים מה היה הריח הזה?

.

אין לי הרבה מה להגיד,

חוץ מהעובדה שזה שמתייחסים אלינו כאל ילדים מפגרים,

מאות אלפי אנשים סבלו מריח מוזר ומפחיד, כאבי ראש ובחילה (עדות אישית) , ושריפה בעינים,

ואחרי עשרים וארבע שעות כל מה שיש למשרדי הממשלה הרלוונטים, עיריות ושאר אנשים

היושבים על תקנים ומשכורות ממשלתיות להגיד זה: אנחנו עדיין בודקים.

עשרים וארבע שעות.

ואנחנו, כמו החרקים הקטנים שמסביבנו, נשתוק ונתן להם לעשות בנו כרצונם. עדר.

.

מדרון חלק # משכנות שאננים ודמוקרטיה, מה האמת?

.

שני הסופרים שיישאו השנה דברים באירוע הפתיחה של פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים התבקשו

להעביר את נאומיהם להנהלת הפסטיבל מראש. אני מעתיקה שוב: התבקשו להעביר את נאומיהם

להנהלת הפסטיבל מראש. למה? ובכן, באירוע לפני שנתיים, שנערך במעמד נשיא המדינה שמעון

פרס ושרת התרבות לימור לבנת, נאם הסופר ניר ברעם והדברים שאמר עוררו ביקורת ואי נחת.

ברעם העלה בנאומו את התהייה אם אפשר לדבר רק על ספרות מבלי לגעת בתנאים החברתיים

והפוליטיים שבהם היא נכתבת. "תחת גלימת הקורבן שאמנם נתפרה לנו, היהודים, על ידי ההיסטוריה,

אנחנו עדים להפרה שיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים", אמר

אז ברעם.

אז מסתבר ומתברר שהמדרון חלק מכפי שחשבנו והסכנה לחופש הדיבור במדינת ישראל 2012

היא כבר לא רק סכנה תיאורטית, תחושת פראנויה אצל השמאלנים האלה, אלא עובדה ממשית:

אנא מסור לנו את נאומך מראש למעו נוודה שלא תגיד דברים שאסור, שלא תמתח בקורת,

ח ל י ל ה, מול נשיא המדינה או מול הודה של הגברת לימור לבנת – זו שתחלק פרסים על סרטי

ציונות בכזו שמחה בעוד כמה חודשים, הו, איזה מפעל מלבב – בטכס ההוא בודאי לא תדרש דרישה

כזו, כי כידוע (?) ציונים לא מותחים בקורת על מדינתם, או אולי צפויה שםהפתעה? כנראה שלא.

.

בטקס פתיחת הפסטיבל שייערך ב-13 במאי יישאו דברים שני סופרים,

לסלו קרנסהורקאי ההונגרי כנציג הסופרים הזרים, וצרויה שלו כנציגת הסופרים הישראלים.

אני לא יודעת אם יש בהשתתפות רווח אמיתי מעבר לכבוד,

האם יש בו גם הטבה כספית שאין לזלזל בה,

אני רק יודעת שהציפיה שלי מסופרים, מאנשי תרבות, מילים וכשרון,

לשמור על הקו הפנימי החזק שלהם, על אמות מוסר וחופש מינימליות (לפחות), ולהבין את

המשמעות האמיתית, המסוכנת באמת לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית, ולסרב לקחת חלק

בארוע פרדוקסלי כזה.

מי שלא מוותר על הכבוד והיקר ונכנע -לא מקנאה בה ובו, בעיקר בה – בלי קשר למה תכנן/ה

להגיד, אם דברי ספרות ורוח האדם ואם דברי מוסר ומצפון ורוח האדם והמקום, לנסיון הזה

לפגוע פגיעה חמורה כלכך בחופש הדיבור יפסיד, ואנחנו בעקבותיו הרבה יותר.

המורד חלק ומתעתע מכפי שחשבנו.

.

נ.ב.מנהלת הפסטיבל, טל קרמר, אמרה אתמול כי "בעקבות מה שקרה עם ניר ברעם ביקשנו מהסופרים

השנה להעביר את נוסח הנאום. זאת היתה טעות הפקתית שלנו, למרות שאני לא חושבת שתפקידי לשים

מחסום ולעשות צנזורה. יקירתי, אם את לא חושבת שמתפקידך לשים מחסום ולעשות צנזורה,

אז למה את עושה בדיוק את זה?

.

לקט ראשון

.

בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק,

רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה,

החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה.

בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת

ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה בשמיים כתומים ורדרדים כמו

שיש בימי העכשיו, ובין המחשבות, אוקיינוסים של מחשבות, ורגשות, וטייפונים מסוגים שונים,

אני מלקטת. ענפים, פרחים, אבנים, תבלינים, מה שאני רואה, וחומדת.

זה הראשון, מהיום.

.

יהיו עוד, אין ספק.

.

מזהמי זהות או למה לא להגיד אמת:קו קלוקס קלאן

.

קו קלוקס קלאן (באנגלית: Ku Klux Klan,

שילוב של המילה היוונית למעגל קיקלוס (κυκλος, מעגל) ושל המילה האנגלית clan שפירושה

שבט או קבוצה של אנשים, ובראשי תיבות: KKK), הוא שמם של ארגוני אחווה בארצות הברית

הדוגלים בעליונות הגזע הלבן ובאנטישמיות והחל במאה העשרים גם באנטי-קתוליות

ובהעדפת תושבים מקומיים על פני מהגרים.

עכשיו תסבירו לי אם יש הבדל בינם ובין הנבלות שזרקו בקבוקי תבערה הלילה על בתים וגן

ילדים בשכונת שפירא כי   דיירי הבתים וילדי הגן הם פליטים מאפריקה,

תסבירו לי,

כי אני לא מצליחה להבין.

.

וכל הנאומים הנשגבים על נפלאות מדינת ישראל ביום עצמאותה, כל נאומי יום השואה, יום הזכרון מתכערים

מתגמדים ומתגחכים מול המציאות המכוערת, הבלתי נתפסת של הפשיסטים, הגזענים, מכוערי הנפש שהפכנו

להיות # אין גבול לבושה ולחרון.

.

אני מקווה שכשיתפסו אותם, את מזהמי הזהות הנבערים האלה, הם יועמדו לדין על כוונת רצח.

.

שניים, אחד שכמעט ואלה שלא

.

.

מטאפורה? בטח שמטאפורה.

.

ביום שאחרי התהילה

.

בבנין מנופץ ונטוש, אני מטפסת בזהירות בין מים נוטפים מתיקרה סדוקה, מתגלה חלל גדול בקומה שניה.

.

אני לא מצליחה להבין מה הכתמים המושכים אותי כלכך אל הקירות, בעיקר אל המרוחק, ומתקרבת

.

הקירות, מרצפה עד תקרה, מכוסים בדפי עיתונים וירחונים. אני מנסה לזהות פנים חרוכי זמן ושנים.

אודרי הפבורן…? אולי טיפי הדרן…

.

ולא מצליחה.

.

פעם זה היה גורלה של תהילת עולם, של עיתונים ביום שאחרי…

.

קיר וזכרון

.

.

.

כי בניגוד למה שביבי וחבריו חושבים, אין צורך בהיכלי תהילה כדי לזכור.

.

החוק של אמא של איה # שעבד מצויין

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל ורצוי, לחנך את הילדים הקטנים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, למען יגדלו להיות בני אדם מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים בבתים אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים, את התקפות

הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה: "אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני.

מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו. זה מקום הכי, אבל ממש

הכי בטוח בעולם" ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד

בת שנתיים או שלוש או חמש לסגת, לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר

לוותר לוותר כי " היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים ממש, שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית

לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות

מלך עולמך המצומצם, כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך,

ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית – כמו כולנו – על צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק

לדעתי, בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה, ותפעל באופן מעורר

התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה, כמעט חסרי

עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

שתיים בטריטוריה משותפת. שם זה דווקא היה פשוט מההתחלה....

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן -

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים.

אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים,

הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים

האלה שתינוק טועם טעם חדש ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר

באהבה מטעימה ראשונה, אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות

להכנס ולקטוף. הוא הסכים כמובן ומאז היינו פושטים על הגדר שלו ומערימים צלוחיות אדמדמות

אפילו יותר מהכלניות של שושנה דאמרי.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים וטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול – בשלב ההוא – ונחישות למצוא מקורות

חדשים. זו לא הייתה בעיה גדולה למען האמת, השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו, אבל אחרי

מחקר בין חמש עשרה שנה אנחנו יכולות להצביע בבטחון – לא שנעשה, המדובר ברכוש משפחתי

כמעט – על ארבעת השיחים המניבים את אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

מאז באפריל אנחנו יוצאות ל:רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו? בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו יוצאות לשיטוט בשכונה.

מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה המבשילה ראשונה

 

אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה שאני מעדיפה את טעם פירותיו.

היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו

מתחבאים היטב בדרך כלל והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות מכולן, וקופסא

כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך, אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, שם ליד מתקני הספורט יש גינה

קהילתית מלבלבת שדור חדש של הורים וילדים קטנים מתפעלים, ואנחנו, אני למען הדיוק, קוטפת כמה

ענפי רוזמרין, זעטר, טימין ואפילו גרניום שאין לנו את הצבע שלו להנבטה…

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

אמא בְּקְרִיז

.

המצב כזה:

התעוררתי לפני שעתיים בערך,

בסלון שלי, המחובר לפינת האוכל שלי, המחוברת למטבח שלי,

ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנה כאן

כמעט תמיד ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א' לא

מעט, ע'ע ימי הולדת, חופשים וסתם כי מתחשק.

שמעתי אותן אתמול מצחקקות עד כמעט חמש לפנות בוקר, כשנפרדים לבתי ספר תיכוניים, הפגישות

האלה שוות הרבה עם כל כבוד לפייסבוק, ואני אוהבת אותן ובאמת מפרגנת להן את השינה המתוקה הזו

שישנים רק בגיל הזה אבל מה עם הקפה שלי?!

שתיתי שתי כוסות מים,

ראיתי סרט צרפתי מקסים ששבה אותי בעיקר בויז'ואלים היוצאי דופן ומרהיבים שבו,

והצורך בקפה, למה בעדינות? הקריז לקפאין לא נרגע, הוא הולך ומחריף.

ניסיתי לחשוב בהגיון.

הדרך: לזהות מה הבעיה ולמצוא לה פתרון.

הבעיה: הכנת קפה במכונה כרוכה ביצירת רעש.

המטרה: שתיה קפה ראשון של בוקר בלי להעיר את השלישיה הנמה.

הפתרון:

1. איתור מקום רחוק ממרבץ השינה שלהן

2. שינוע מכונת הקפה לשטיח בחדר השינה וסגירת הדלת

3.הכלבה מביטה בי במבט תוהה אבל אני מתעלמת

4. הו, העונג

.

ועכשיו, ממש ברגע זה, רגע אחרי,

כשאני מול המחשב רגועה, מרוצה מעצמי למען האמת, מורידה תמונות מהנייד, לא הייתה לי סבלנות לצלם

ולהוריד מהמצלמה ה"אמיתית", אני שומעת מלמולי התעוררות, עכשיו הן מתעוררות עלמות החן האלה…

זה הזמן לכוס מספר שתיים כנראה…

חג שמח.

אדום סופני

..

.

מִתרַגֶלֶת

.

בכל פעם שהיא נוסעת,

עוברים יומיים שלושה עד שאני מתרגלת לחוסר האמהות הזמנית שלי.

וכשהנשימה שלי משתנה,

כשאני מתנהלת בזמן חסרת שעון או מטלות או שניצלים,

זה בדרך כלל הזמן המדוייק שבו היא חוזרת.

.

מ ע כ ש י ו.

.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 267 שכבר עוקבים אחריו