יש דרכים לעשות את זה

/

בקורת עצמית

 

כבוד שר הבטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, כתבי עתונות, רדיו וטלוויזיה, מורי ורבותי.

 

בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר-תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להורדת

ההצגה "מלכת-האמבטיה" פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת

ההצגה מעל בימת "התיאטרון הקאמרי", יכול אני להודות בראש מורכן: ש ג י ת י. נצלתי את עקרונות

הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה

ומבוכה בקרב אומה מלוכדת; וכל זאת תוך שמוש במילים באנאליות והמעידות על הפרעותי הנפשיות.

 

אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הרני מבקש מכם, בשפל קול, ליחס את משונותי לגילי הצעיר

ולחינוך הקלוקל שקבלתי בבית-הורי.

 

ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות כי תינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח

עצמי בעבודה פרודוקטיבית כאזרח מועיל מים השורה – לתפארת המדינה והלאום.

 

 

  חנוך לוין

 

/

 

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

עוד פעם ודי

.

/

זה לינק למאמר שכתב עמרי בן אדם ב"הארץ" היום

אני יושבת עם קפה ראשון מול המחשב וקוראת כמי שהשתתף בהפגנה האלימה ב"הבימה" לפני יומיים,

האינסטינקט שלי הוא: רוצה לשתף. מיד. בפייסבוק, טוויטר, גוגל + ואיפה שאני יכולה.

אני רוצה ולבקש מכם לקרוא.

לקרוא כל מילה,  יודעת שלבכם מתכווץ כמו שלי ואז קורה לי משהו שלא קרה לי מעולם,

אני חושבת שמה הטעם ועוצרת.

את רובכם כאן, במעגל הפייסבוק הקטן שלי אני מכירה.

מבית הספר, השנתיים בצבא, החיים, סטים של סרטים, סטודיו צילום, בגדים, ספרים, תל אביב, בתי

קפה, גנים ובתי ספר של זאתי, אהבות, וחיים, ובכלל. קרוב לודאי שאתם קוראים – או כבר קראתם -

את הטכסט הזה (בעיקר את הציטוט של ליבוביץ בתחילתו) בעצמכם בעיתון הבוקר או בסיבוב רשת

הקבוע שלכם, אז מה השיתוף שלי יתרום?

הרצון בשיתוף הוא סוגשל נחמה בעצם ההרגשה שיש מי שמרגיש כמוך, יש שותפים לתחושת העצב,

כעס, או מה שלא יהיה, אבל בעיקר נובע מרצון להשפיע על הדעה האחרת, זו שאנחנו מזדעזעים ממנה,

מישהו-על-צילום-של-ילד-פצוע-בן-שש-שכל-משפחתו-נהרגה-חבל-שהוא-לא-מת-גם-פחות-מחבל,

בעצם השיתוף,

כתיבת הסטטוס,

הטוויט אני מנסה לשכנע את האחר שהוא טועה, כמה הוא טועה,

ומקווה שאם ישמע עוד מילה, יקרא עוד הוכחה אחת על המסך מולו, יראה עוד צילום, ציטוט, הוא לא

יוכל להתכחש לאמת יותר, לכמה רע גורמת הדרך שבה הוא מאמין, שבה הוא פועל או מאפשר לאחרים

לפעול, ואז אולי יגיע רגע שמשהו יתחיל לחדור את תודעתו – אני נעצרת וחושבת (אללי) שגם מחזירים

בתשובה כנראה מרגישים אותו הדבר, מחפשים את הרגע שנוצרת אפשרות לפתיחות, להקשבה

אמיתית, להבנה -

ואולי, אולי אם אמשיך להפיץ ולכתוב עוד מילה ולהפציר שתקשיבו. תקראו ב א מ ת, אולי א/נצליח לגרום

למי שלדעתנו כלכך שוגה ומזיק, להבין את מה שלנו אין בכלל ספק  – ולא על אוטומט, לא מתוך יצרים

מתלהטים וזעם עיוור, אלא באמת מתוך בחירה עקרונית, מוסרית) שהוא נכון וצודק ואין בכלל דרך אחרת.

.

והמחשבה שאם א/נצליח לגרום לאדם אחד לשנות את עמדת המוצא שלו, לראות, להבין את מה שלנו

נראה כאמת המוחלטת, הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן כמי שאנחנו ולא כמפלצת האלימה ומכוערת

שמראה סימני חיים מחודשים בככרות ובודאי בתגובות ובטוקבקים,

אם א/נצליח לגרום לאחד/אחת לפקוח את עיניו, לשנות את דעתו מתוך הבנה והכרה אמיתיות,

שזה דרך קשה מאין כמוה,

אין קשה ומייסר מלשנות דעה, מלהבין שמה שחשבת, שהאמנת שהוא האמיתי והצודק הוא לא,

תשאלו חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, אלה יסורים קשים שבסופם אני מאמינה, שקט נפשי אמיתי.

אם נצליח עם הראשון, השני, נצליח עם רבים,

ואם נצליח עם רבים,

אולי באמת נצליח לגרום לשינוי, לתיקון ולהרוויח סופסופ חיים טובים, צודקים, שקטים.

הברווזון

.

ואז אני נזכרת שאנשי האגרוף הקמוץ, העינים הבוערות, היריקות והמוות לשמאלנים לא מגיעים לפייסבוק

שלי לעולם, גם לא לבלוג כנראה, ואני חושבת לעצמי שאין טעם, ואז אני אומרת שאני אכתוב לעצמי

ואשמור כמסמך, ואז אני כותבת ואומרת שטוב, אולי הפעם המילים שלי יצליחו,

בעצם המילים של עמרי בן אדם יצליחו, בלינק בתחילת הפוסט,

שם הכל התחיל הרי,

ברצון שלי שתקראו את העדות שלו, ברצון שלי לשתף עם הדומים לי, אבל בעיקר עם השונים.

 

.

.

תתפלאי

.

- איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

- מה זאת אומרת?

- איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

- אז?

תמונה 3 (1)

.

- אז את נגד המבצע, לא?

- אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד בטח בשעות שבגן בלי אמאבא

ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

- בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

- לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה, אם זה היה אפשרי,

וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי

שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות

ואשקלון והדרום ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים מנסים

להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם שצריכים

עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא, אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות

ולא מסתכלת לצדדים. מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר -

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

עכשיו הבייתה היא אמרה ולקחה צילום אחרון

.

זאתי.

ידעתי שכדי שהיא תסכים להיות בפתיחת התערוכה שעות כה ארוכות,

בלי קשר לכמה נהדרת היא הייתה במערבולת החודש וחצי האחרונים של הכנות, בהלות ועניינים.

ולהגיד נעים מאד או לחייך למי ממאות המוזמנים שלא יוותרו וירצו סופסופ לראות את הפרצוף הזה,

או לאלה שאני אהיה חייבת להתגאות בה מולם,

לא תהיה משימה פשוטה.

היא לא אוהבת,

פרמיירות,

פתיחות,

מקומות עם צלמים או עיתונאים

או מקומות שאני מכירה לה יותר מדי אנשים

(למכירות בגדים מוקדמות היא דווקא מסכימה, לפעמים)

אז בקשתי ממנה

1. לצלם ולתעד כי בכל זאת היא תכף מסיימת תלמה ילין.

2. להביא עוד חברה עם עוד מצלמה

וזה רבותי, עבד נפלא.

.

היא הייתה עסוקה עם המצלמה, עם החברה, עם מי מחברי שהיא מכירה, עם מעט משפחה שהייתה,

ועשתה עם עצמה כנראה הסכם אני אהיה סבלנית עם אמא הערב, בכל זאת זה חשוב לה,

ועמדה בו כמו גדולה. חייכה למי שהצגתי לה מרחוק, ועשתה היי,

לחצה ידים ואמרה נעים מאד למי שעשיתי לה עם היד, בואי שניה מותק,

ולא היה לה רגע אחד, ולו אחד, של נו-אמא-די-הבטחת. פשוט נהדרת.

ובסוף הערב הזה,

אחרי שכיביתי את הנרות על עוגת היומולדת.

כןכן זה קרה בדיוק ככה, עוגת יומולדת ונרות בהפתעה, אורית, חברה מקסימה,

ואחרי ש כ ו ל ם הלכו,

והחלל היפייפה הזה, "הלובי" בארלוזרוב 6 היה אפור וחזק וריק מאנשים וכוסות ריקות ובקבוקי יין (טוב),

ורק העבודות שלי על הקירות נשארו זקופות ועם כח אין סופי,

כי כל היתר, בעיקר אני, פשוט היו מוצפים ומרוקנים ושמחים שאין מילים,

היא צילמה אותי את הצילום האחרון של היום ואמרה: עכשיו הבייתה, מחרתיים בגרות בתנ"כ.

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

 

אז נגמר לאותו ערב, כמו שזאתי אהובת הלב שלי אמרה,

אבל התערוכה רק התחילה את דרכה אל העולם,

חמישי 19:00 – 22:30

שישי וגם שבת 11:00 – 15:00

פגישות ותיאומים אפשריים בהחלט.

עד ה15 ליוני ואז נראה.

.

מייל בירורים: meshemabitbe@gmail.com

אסאמסים תיאומים: 055-8959428

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

בִּים. סֶרֶטגְמַר

.

סרט גמר שכתבה וביימה זאתי.

צילמו, הפיקו, ערכו, האכילו, דאגו, הקליטו ובכלל, חבריה למגמת קולנוע בתלמה ילין.

אין סוף שמחה ואהבה.

.

10 עצות הוריות לחודשי הבגרויות האלה

.

.

1. הפנימו שאלה יהיו גם מהחודשים המאתגרים בחייכם.

2. מלאו את מצבורי האהבה ההורית שלכם למכסימום האפשרי, תצטרכו כל סמ"ק (תוקן) ממנה.

3. הכינו מצבור דפים, כרטיסיות, עטים ומרקרים.

4. הכינו אוכל נפלא ובייתי במיוחד, שיהיה זמין ורציף כל הזמן, גם בשעות מוזרות במיוחד.

5. הציעו מיצי פרות, הזמינו טייקאווי בשפע, ארטיקים, חטיפי בריאות, המעיטו בסוכר.

6. קנו הפתעות משמחות. המטרה להפתיע ולהעלות חיוך, מבלונים עד לא יודעת מה, תגזימו.

7. כתבו פתקי עדוד והערכ/צה (מוצדקים) והשאירו על השולחן ובין המחברות, הבגדים.

8. תקנו את פונקצית הצילום במדפסת.

9. אל תקחו כלום, אבל כלום באופן אישי. זה לא אתם, אלה החיים! הבגרויות האלה!

10. שננו בלי הפסקה: ה22 ביוני. ה22 ביוני.

688

.

.

שיהיה להם בהצלחה, שינשמו כבר.

.

10 סיבות למה פס הקול של "הלהקה" כל כך נפלא

.

1. היום יום העצמאות.  באחת בצהרים יוקרן הסרט "הלהקה"

2. חשבתי שהגיע זמן אחרי כלכך הרבה שנים להסביר משהו (מסתורי)

3. פס הקול הנפלא של "הלהקה" הוא כזה בגלל:

4. השירים הנפלאים

5. העיבודים של יאיר רוזנבלום

6. הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה ממושכים

7. ההחלטה הכה מוצדקת של רוזנבלום ומר נשר לתת לי פטור מ ל א מהחלק הזה של הסרט

8. אם תקשיבו לשורה היחידה שנאלצתי לשיר ולהקליט (!) , תבינו שטוב עשו

9. יאיר רוזנבלום אמר וזה ציטוט:"אני יודע שזה לא נשמע ככה, אבל אני נשבע לכם, היא ל א מזייפת"

10. כל הסיבות נכונות. כאן לא יועילו, וחג שמח גם.

lehaka54

 

 

E.R

 

מסקנות מיון איכילוב:

1. הצוות הרפואי נפלא

2. מיטות מאויישות עם חולים במסדרונות המיון זה דבר שבשגרה שנלקח בחשבון באופן טבעי ורגיל עד

שאיש אינו מזדעזע כבר מהרעיון של חולה בחדר מיון שוכב במסדרון, גלוי וחשוף ברגעיו החלשים ביותר

לעיני עוברים ושבים. שהזכות לפרטיות מינימלית נחמסת ממנו כאילו כלום (ולא, לא מדובר בתהליכים

מצילי חיים, נוהלי חירום והחייאה שאז אין כמובן שאלה מה יותר חשוב).

3. כדי לקבל מיטה חיכינו על כסא מצופפים עם עוד כעשרה מאושפזים לעתיד, ועוד כעשרים מלווים,

כל אחד ועניינו, חיידקיו וכאביו כמעט שעה וחצי. כדי לקבל מיטה! רק אחרי שקיבלנו מיטה הגיעה

הסטאג'רית (המקסימה). שעה וחצי על כסא, אשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון.

חצות. כואב לה, היא עייפה. היא מותשת. כואב לה. מה כבר ביקשנו, מיטה.

4. קיבלת מיטה בחדר, מויינת על ידי סטאג'רית (מקסימה), מצבך קל, תועבר למסדרון (מיטות בחדרים

הן כנראה זכות השמורה למקרים חמורים יותר מכאב בטן נוראי) ותשכב שם בין עשרות חולים, מלווים,

בטחון, אחיות, רופאים, מתמחים, מאושפזים מוזרים, אופנוענים שיעברו לידך, ובאלאגן. כמו גם חיידקים

ושאר חולרות. אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים

במסדרון ומנסה לנוח מעט, אשה שתכף מתחילה את העשור העשירי בחייה. חברת קופח מהיום

הראשון שהוקמה,  מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה,

בעליבות מסדרונית.

4. עולם שלישי זו מחמאה יחסית לאיך נראה חדר המיון  בחצות לילה, ואיכילוב נחשב מהטובים שבהם,

לא? אני בכלל לא רוצה לחשוב איך נראה וולפסון (שזכור לי לטובה ע"ע חדר לידה ורופא מופלא) או צפת,

אשקלון או אלה בפריפריה

5. רופא דוחף את המיטה של אימי הטובה דרך מיטות הנמצאות משני צידי המסדרון, במעבר הצר

שנותר. מבקש מאנשים סליחה כדי  לעבור ולהכנס לחדר ניתוח ריק. הוא סוגר את הדלת האוטומטית

ואומר בחיוך: שנוכל לשמוע בשקט מה שלומך באמת עליזה, ספרי לי.

אין לו אפשרות לראות חולה,

להביט בעינים,

לשמוע בתוך מהומת האלוהים שבמסדרון מה קורה,

מה היא מרגישה

ואיך אפשר לעזור בתוך בצפיפות הלא תאומן, העליבות בתנאים של הצוות הרפואי המשתדל כלכך.

6. מהומת אלוהים.

7. דוקטור רואי וייזר הוא רופא צעיר ונפלא, וקשוב, וענייני, ומשעשע, ואנושי ובכלל.

8. באמת שאין לי מושג על מי להצביע. או שיש לי? משרד הבריאות? תקציבי משרד האוצר? רפואה

אפורה? ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות המעדיפים בניה בשטחים על פני שירותי בריאות ראויים?

9.היא בסדר גמור, בבית. עייפה ובריאה.

10. בריאות, עדיף מהרבה סיבות.

תפסיקו להרוס

/

ובשולי הלילה הזה, גם זה קרה :)

 

ובשולי השוליים, איך הם לא הקימו עדיין חדר מיון פרטי, מי שבא, משלם, נבדק, מטופל.

טיקטק, כאילו עולם מערבי.

.

 

/

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

- שם החולה?

- גולדנברג, עליזה

- אה, חשבתי שאת דומה

- למי?

- לחלי גולדנברג

- כן….

- יש קשר?

- למי?

- לחלי גולדנברג

- ככה

- כי את ממש, אבל ממש דומה לה

- אני יודעת

- אמרו לך?

- כן, כל הזמן

- דמיון מדהים

- כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

- אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

- ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 399 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: