.

.

הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,

עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,

אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.

ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.

ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.

אחרי האחד

ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.

.

הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.

לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –

אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,

וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך

שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,

ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.

לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,

וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.

לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,

לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.

הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית

ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.

בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.

יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.

חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו

מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.

קולות  הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש

עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.

את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.

חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,

ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,

אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,

ועדיין אני.

.

.

.

.

.

מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,

שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע  מתי יהיה סוףסוף?

והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,

שווווווווווווו

גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,

דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.

זה לקח,

בחיי,

פחות מהרף עין והייתי בחוץ.

מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,

לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,

אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,

ויצאתי לכיוון האוטו.

.

הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,

מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.

אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים

ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G  למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת

ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית

העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים

וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.

אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה

שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או  באמת היורה, ופשוט שמחה.

/

הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.

אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,

והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.

והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,

לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.